כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
חיל הים מציין יובל להטבעת המשחתת הישראלית באזור פורט סעיד, שגבתה את חיי 47 אנשי צוות ו91 מלחים נפצעו. ואני, הרצל דאבוש, אחד מניצולי המתקפה המצרית, רוצה לספר לכם על חלקי בסיפור, ומכיוון שעברו חמשים שנה מאז, אשתדל לדייק בפרטים עד כמה שאוכל.
מדבר סיני נכבש לא מכבר בידי צה"ל מידי המצרים במלחמת ששת הימים, ואנו, חיילי חיל הים, נדרשנו להפגין נוכחות ונחישות מול הצבא המצרי המובס והפגוע. המצרים, שלא האמינו שיוכלו אי פעם לכבוש את חצי האי סיני מידינו, פתחו במלחמת התשה נגד ישראל. יום יום הם ירו פגזים על כוחותינו. ב- 11 ביולי שלחו ספינות טורפדו קלות להתגרות בחיל הים. באחת ההיתקלויות טובעו שתי ספינות טורפדו מצריות בידי חיל הים בהשתתפות המשחתת אח"י אילת.
בחול המועד סוכות שנת תשכ"ז 20 באוקטובר 1967 הייתה המשחתת אח"י אילת בשיט סיור קרוב לחוף רומני אשר בסיני. משחתת אח"י יפו שהייתה קודם בסיור הזה, נאלצה לחזור לנמל הבית עקב תקלה במנוע, ואנו נקראנו להתייצב בבסיס באופן מידי ודחוף.
כל חיילי המשחתת עזבו את עיסוקיהם ואת משפחותיהם והתייצבו מיד בבסיס. אחרי הסבר קצר של המפקדים יצאנו לים מנמל חיפה דרומה. אחרי כמה שעות הגענו לאזור שבו אנו צריכים לסייר – מול חוף רומני ופורט סעיד. המפקדים מסרו מספר פקודות והסברים, ואנחנו חילקנו את המשמרות: מי צופה, מי שומר מפני צוללות וכו'. תפקידי היה להאזין לסונר (מכשיר השולח גלי קול, ואם גלי הקול נתקלים או פוגעים בגוף כל שהוא, הגוף מחזיר הד). היינו מקשיבים לסונר ומתריעים על הימצאות גוף זר בים, אם נשמע הד חוזר. לאחר ההתראה שלנו היה צריך לאבחן אם גילינו צוללת, אנייה טבועה או משהו אחר.
כשלא היה איום תת ימי, כלומר לא היו צוללות מתחת לפני הים, שימשתי כמפעיל מקלע כבד 0.5. באותו ערב היינו בטוחים בעצמנו ובמשחתת שלנו. לא דאגנו מפני פגיעה או מארב כל שהוא – לא מתחת לפני הים ולא מעל לפני הים. מפקד המשחתת יצחק בן שושן הסתכל על חופי פורט סעיד והגדיר את הרגשתו כך: "בשבע בערב הראות הייתה עדיין מצוינת. באופק נראו בבירור בתיה של פורט סעיד. עמדנו שם, מתבוננים בים, רוצים לספוג לקרבנו את היופי והרוגע של המראה." וכך הוא שחזר בספרו את רגע הפגיעה: "…כשלפתע נשמע דיווח: רקטה בכיוון פורט סעיד!!! הצופה על סיפון אח"י אילת כנראה לא הבין מה שראה. זו לא הייתה רקטה. זה היה טיל "סטיקס."
באותו הערב איישתי את עמדת ה 0.5 השמאלית בחרטום, וגם אני ראיתי את הטיל כמו כולם. יריתי צרורות ארוכים לעברו, אך לא פגעתי בו. זה היה הטיל הראשון מתוך ארבעה טילים שפגעו במשחתת שלנו באותו ערב. תותחני אח"י אילת עוד הספיקו לפתוח באש לעברו, אך זה היה מאוחר מדי.
"עמדתי מהופנט, מביט בטיל," כתב שושן, "הטיל המשיך לטוס לעברנו ופגע חזק מאוד בחדר המכונות אשר במרכז המשחתת. כעבור כחמש דקות נורה לעבר אח"י אילת טיל נוסף מאותה ספינה אשר פגע בדופן שמאל של המשחתת. כתוצאה מפגיעת שני הטילים שותקה המשחתת אח"י אילת לחלוטין עקב הפגיעה בחדר המכונות ובשל פגיעה נוספת שחדרה מהדופן השמאלית. (עד היכן הציטוט של שושן? למטה כתוב "בן שושן")
במתקפה הראשונה נפגעו רבים ממלחי המשחתת, רובם מכונאים ששהו בחדר המכונות, חלקם נפצעו, וחלקם נהרגו בשל הפגיעה. אני נפצעתי בברך ימין ולא יכולתי לעמוד על הרגל, לכן צלעתי על רגל שמאל תוך גרירת רגל ימין. חבשתי את רגלי בתחבושת אישית והידקתי אותה חזק מאוד, וכך הצלחתי לעמוד ולצלוע בקושי. לאחר הפגיעה הצליח קצין הקשר שלנו סרן משיח לבנות מכשיר קשר משברים של מכשירי קשר שהתרסקו כתוצאה מפגיעת הטילים, ובעזרת מכשיר פרימיטיבי זה הצליח לשדר לכוחות היבשה קריאה לעזרה דחופה בערך בשעה 18:45. על פי זיכרוני, יצאה ספינת טילים מצרית נוספת מנמל פורט סעיד, לא התרחקה מהנמל וירתה שני טילים נוספים לעבר אח"י אילת הפגועה והמשותקת. הטיל הראשון גרם להתלקחות של חומרי נפץ ותחמושת שהייתה באזור הירכתיים. הפיצוצים וההתלקחות סיכנו מאד את אנשי הצוות שהיו בירכתיים. בשלב זה הורה מפקד המשחתת סגן אלוף בן שושן על נטישת המשחתת שכבר נטתה על צדה בצורה מסוכנת מאוד. הצוות החל לנטוש, והמשחתת החלה לשקוע. גם אני נטשתי תוך החלקה על דופן המשחתת הנטוי. כאשר הגיע טיל רביעי מכיוון פורט סעיד, המשחתת הייתה כבר מתחת פני המים, והטיל פגע במים במקום שבו הייתה המשחתת רק כמה דקות לפני כן. פגיעת הטיל במים והתפוצצותו מתחת לפני המים גרמה לפגיעות רבות ברקמות הרכות של החיילים, כמו בבטן, בכבד, בריאות ועוד.
הודעתו של סרן משיח, קצין הקשר של המשחתת, נקלטה אצל חיילי היבשה במרחב סיני, וכך התחיל מבצע החילוץ. מטוסי "נורד" שנרכשו לא מזמן מצרפת, המריאו לאזור והאירו את השמים ב"נורים". נורים הם פצצות תאורה המאירות את שדה הקרב, והן נורו לטובת מסוקים רבים של חיל האוויר שטסו בשמים וחיפשו ניצולים. מטוסי הנורד השליכו סירות גומי מתנפחות לאזור, והניצולים נאחזו בסירות ההצלה. החיילים הבריאים הכניסו לסירות את החיילים שנפצעו קשה. הפצועים קל יותר נאחזו בסירות בעזרת חבלים היקפיים שהיו קשורים לסירות ההצלה.
גם אני אחזתי בחבל שהיה קשור לסירת ההצלה כאוחז בקרנות המזבח. פחדתי מאוד שאם אעזוב את החבל אטבע, שכן הייתי פצוע בברך. בתוך הברך היה רסיס מהטיל המצרי שנורה אלינו, ובחגורת ההצלה שלי היה חור זעיר אשר דרכו יצא האוויר. ניסיתי לנפח את חגורת ההצלה, אך המזוט (הדלק של המשחתת) גרם להחלקת אצבעותיי על פני הוונטיל. הפצע השרוי במי הים המלוחים כאב שבעתיים מכל כאב שחוויתי אי פעם.
גם ספינות קלות של חיל הים הגיעו לאזור שבו שהינו. אני זוכר קצין בשם איציק אשר שירת במשחתת וקרא לכל הניצולים לשחות בכיוון הירח. כך לא התפזרנו, היינו ביחד ויכולנו לעזור איש לרעהו. אני זוכר את עצמי ממלמל כי "ה' אוהב אותי והוא יעזור לי לצאת מן התופת הזו". סרן איציק ארגן גם שירה בציבור אשר עודדה מעט את רוחנו. הצלחתי לעלות על ספינת טורפדו של חיל הים, אבל רק בעזרתם של מלחי הספינה, כי לא היה בי די כוח לעלות לבד אחרי שהות של שבע שעות ארוכות מאוד בים. הם עזרו לי לעלות לספינה והגישו לי עזרה ראשונה: הם הסירו את התחבושת האישית, ניקו מעט מבחוץ את הפצע וחבשו שוב, כדי שלא אאבד דם. אחרי כמה דקות ריחף מסוק ענקי מעל הספינה. אני וחבריי הועלינו למסוק, והוא טס לבסיס שנקרא ביר גפגפה (שהיה פעם בסיס צבאי מצרי ונכבש בידי צה"ל, אבל השם הערבי נשאר). לאחר מספר דקות העלו אותנו חובשים של צה"ל למטוסי נורד, המטוסים המריאו לכיוון מרכז הארץ ונחתו בשדה התעופה לוד. שם המתינו לנו אמבולנסים, והם הסיעו אותנו במהירות לבית חולים אסף הרופא. בבית חולים אסף הרופא קיבלו אותנו רופאים, וצוות רפואי וטיפלו בנו היטב. הורדמתי ונותחתי להוצאת הרסיס מהברך. אינני יודע כמה זמן ישנתי בשל השפעת ההרדמה והעייפות הכבדה שנפלה עלי, שכן לשהות בים בין הגלים שבע שעות זה מתיש מאוד.
כאשר התעוררתי רציתי להודיע למשפחתי כי אני חי. בבית החולים היה טלפון ציבורי, אבל בבית שלנו לא היה טלפון. חשבתי וחשבתי: איך אצור קשר עם משפחתי? לבסוף עלה רעיון במוחי. בספר הטלפונים שהיה ליד הטלפון הציבורי חיפשתי 'בית דגן', שם גרנו, ובבית דגן חיפשתי 'מועצה מקומית'. התקשרתי למועצה המקומית, וכשענתה לי גברת נחמדה, שאלה מי אני, ואיך היא יכולה לעזור. עניתי במהירות: "אני הרצל דאבוש שטבעתי עם המשחתת אח"י אילת", ואז ענתה הפקידה: "שלום לך, מר הרצל, אני 'פלונית אלמונית' שלמדתי אתך באותה כיתה בבית הספר רמב"ם בבית דגן. אני שמחה לשמוע כי אתה חי, תודה לאל, ועכשיו ארוץ לבית משפחתך ואודיע להם שאתה חי ושהכול בסדר אתך." הודיתי לגברת וסגרתי את הטלפון. לאחר כמה שעות היו אחיי לידי בבית החולים, והם סיפרו לי כי היו בוכים ועצובים מאוד כי חשבו שמתי בטיבוע אח"י אילת, ומאז שבת כיתתי באה והודיעה להם כי אני חי, יצאו הם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.
תודה לבורא עולם אשר עזר לנו והציל אותי ואת חבריי ממוות קשה. אחרי כמה ימים באו לבקר את פצועי אח"י אילת ראש ממשלת ישראל מר לוי אשכול ואשתו הגברת מרים אשכול. ראש הממשלה לחץ לנו יד, הצטלמנו תמונה קבוצתית, וגברת מרים אשכול הצטלמה אתי בתמונה אישית. תמונה זו שמורה עמי עד היום.
