כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
מצויד בשם, כתובת, במידע רקע על סיפור הכתבה ובדף שאלות שחובה לשאול כדי להשלים את סיפור הנושא, יצאתי בדרכי לערוך ריאיון עם הגב' מלכה עטייה בבני ברק כדי שתספר לי סיפור מסקרן במיוחד על בעלה שהיה טייס בלוב. אך כמו שקורה לפעמים, כשאתה מכוון לדבר אחד, ודבר אחר מתרחש, סיפורים נוספים נשמעו: היסטוריה מגוונת של עלייה ארצה בשנות השלושים של המאה הקודמת, אירועים מטלטלים בזמן הפרעות בטריפולי (1945) דרך עלייה ארצה בשנות השלושים, וסיפור על בחור חכם חרוץ בעל מרץ שהיה פורץ גבולות באותה עת, בקיצור, "חתיכת היסטוריה" מרתקת במיוחד.
נפגשתי לעת ערב עם הגב' מלכה עטייה לבית גואטה. מלכה סיפרה שהיא עלתה ארצה בשנת 1933 כילדה בגיל שנתיים עם הוריה בתיה ומשה ועוד שתי אחיות. בארץ נולדו במהלך השנים עוד שני אחים. המשפחה התיישבה בשכונת מונטיפיורי שבפאתי תל-אביב. באותם השנים כמעט כל יהודי שהגיע מלוב היה מתגורר תחילה בשכונת מונטיפיורי מהסיבה הפשוטה שרוב תושבי השכונה הזאת היו לובים. הם התנהלו כמו משפחה אחת גדולה, ובדרך כלל קיבלו ואירחו יפה את אחיהם שאך הגיעו.
המשפחה מתחילה להתארגן במקום החדש. בני המשפחה בעלי רצון עז להתאקלם בארץ, והם לומדים שפה חדשה ומתמודדים מול קשיים חדשים העומדים ביניהם לבין החלום הציוני – עלייה והקמת בית בישראל. כמו רבים מבני העדה שעלו ארצה עם מקצועות שאינם נדרשים בארץ, גם אביה של מלכה, שהיה צורף בטריפולי, לא מצא עבודה במקצועו, ולכן חיפש מקורות פרנסה אחרים. לאחר חיפושים רבים הוא מצא עבודה כפועל בבית חרושת "עלית". שם הוא עבד עד יציאתו לגמלאות.
מלכה מספרת שאביה היה איש מאמין, אוהב הבריות ורחב לב. פעם אחת הוא לקח סוכריה ונתן אותה לאחת הפועלות שהייתה אישה קשת יום. אחד המנהלים שראה זאת גער בו על כך. מה עשה? הכניס את היד לכיסו והוציא מטבע כדי לשלם עבור הסוכרייה שלקח, תוך שהוא מעיר לאותו המנהל שבאותה סוכריה רצה להמריץ את העובדת.
מלכה עטייה, אישה נאה מאוד, פניה חלקות, ושערה המלבין סדור למופת, יושבת מולי, ועם חיוך מקסים היא מספרת לי בקצב שלה את סיפור משפחת הוריה והקורות אותם. לפתע אני קולט את המצב שאליו נקלעתי: הרי לא לשם כך נפגשנו. הגעתי כדי לשמוע את סיפורו של סימונה עטייה, הטייס הטריפוליטאי ומעלליו. מיד הסבתי את השיחה על הנושא המרכזי אשר לשמו הגעתי.
סימונה לא ידע פחד מהו, וברוח הרפתקנית הלך ועשה מעשה יוצא דופן, הוא התגייס לצבא האיטלקי ונרשם לקורס טיס. מי שהכיר את סימונה לא התפלא על הצעד שלו
כשמלכה התחילה לספר את סיפור חייו ההרפתקניים ומלאי האתגרים של סימונה בעלה, אני מבחין בגעגועים שבעיניה לאיש היקר ללבה. פה ושם אני חש בקולה שכמעט ובוגד בה, ובהתרגשות הסוחפת את כל מי שנמצא בסביבתה. בתה השתתפה מדי פעם בשיחה, מחשבת חישובים של שנים ומנסה לעזור לאמה לדייק בתאריכים ובמקומות, שהרי אמה כבר בגיל שמותר לה לשכוח מדי פעם אי אלו דברים.
מלכה מספרת שסימונה היה בחור מלא אנרגיה ומרץ, בחור חביב וסקרן, צמא לידע ובעל מוח חריף. הוא היה תלמיד מצטיין ושלט בשפות שונות, וביניהן גם באיטלקית. סימונה לא ידע פחד מהו, וברוח הרפתקנית הלך ועשה מעשה יוצא דופן בהשוואה ליתר הצעירים היהודים בזמנו. הוא נסע לאיטליה, התגייס לצבא האיטלקי ונרשם לקורס טיס. מי שהכיר את סימונה לא התפלא על הצעד שלו, ונראה שאך זה טבעי שיהיה טייס.
בתום שירותו הצבאי כטייס הוא שב לטריפולי אל חיק משפחתו וחבריו, ואז הוא רוכש לו אקדח, סתם כך, שיהיה. הוא התחיל לעבוד ביום, ובלילה למד כדי להרחיב את השכלתו.
בלוב של אותן השנים היחסים בין היהודים לערבים לא היו יציבים. מדי פעם, ללא סיבה, הייתה מתלקחת תגרה מקומית. הערבים היו יוצאים לרחובות עם מבט של רצח בעיניים ומנסים לפגוע ביהודים ולהרוס את חנויותיהם ואת רכושם. המשטרה בדרך כלל לא הייתה מתערבת במקרים כאלו אלא כאשר המצב התדרדר או כאשר היו מאבדים שליטה. לעולם לא ידעת מתי תהיה ההתלקחות הבאה. לא פעם קרה ששכן ערבי ששתה אתך קפה בבוקר, היה משתתף בהפגנות ובהשתוללות ברחובות בהמשך היום. יהודי לוב הבינו שאי אפשר לבטוח בשכנים הערביים, וכי תמיד יכולות להיות הפתעות.
בנוף הנפיץ הזה חיו היהודים, וסימונה חי את חייו השגרתיים עד לאותה תקרית ששינתה את תכניותיו ואת מסלול חייו.
ערב אחד צועד סימונה בדרכו לביתו. הוא מבחין שהמון ערבי משתרך אחריו לאורך הרחוב ומשמיע קולות זועמים, ותחושתו היא שהנה ההמון הזה הולך לפגוע בו. הוא מתקרב לביתו כדי להימלט מפני ההמון הזועם הזה, ובמהלך הימים הבאים הוא יושב בביתו ומשתדל להימנע מלהסתובב בחוץ.
בוקר אחד, לאחר לילה ללא שינה, הוא מוציא את ראשו החוצה ואינו מבחין בסימנים מדאיגים ברחוב. הוא יוצא בצעדים מהירים לעבר המוסך שבו הוא הטמין והסתיר את אקדחו שרכש קודם לכן, מבלי לחשוב שאי פעם יזדקק להשתמש בו. האקדח היה עטוף היטב בסמרטוטים, והחלודה החלה לכרסם בו. לאחר שניקה אותו היטב, החביא את האקדח בחגורת מכנסיו והחל לצעוד לעבר ביתו.
הערבים התקהלו כמעט בכל פינה, חורשים מזימות, מצוידים בגרזנים, סכינים, אלות ומוטות ברזל משוטטים ברחובות ופוגעים בכל יהודי אשר נקרה בדרכם. כשהיו נתקלים בבית של יהודים היו מתחילים לחבוט בדלתות ובשערים תוך כדי צעקות מחרידות, מנסים לפרוץ פנימה כדי להשלים את משימתם ולהרוג את בני הבית המתחבאים מפניהם.
סימונה הצליח להיכנס לביתו, הוציא את האקדח והמשיך במלאכת הניקוי והשימון. כשהאקדח היה מוכן לשימוש, הוא עלה על הגג ואיים על הפורעים הצובאים על פתח ביתו. הצעירים הבחינו באקדח שבידו ונסוגו לאחור. אולם אחד הערבים חשב כנראה שהאקדח אינו אמתי החל להתקרב לעבר ביתו. באותו הרגע נורה כדור אחד מהאקדח שפגע בראשו של המתפרע, והוא נפל ארצה שותת דם.
מהומה נוצרה במקום. קריאות זעם עזות גרמו לסיור של המשטרה בסביבה להגיע ולצפות במתרחש. הם תפסו את סימונה ושאלו למי שייך הנשק, ומי ירה, וסימונה נאלץ להודות במעשה. הוא התבקש למסור את נשקו לקצין האנגלי, אחרי שהובטח לו שלאחר שוך הסערה יושב לו אקדחו.
השוטרים ביקשו לפנותו מהמקום, אולם ההמון הערבי ניסה למנוע ממנו מלעלות לרכב המשטרתי. הוא חש שנמשך מצד אל צד עד שהתעלף. כשהתעורר מעלפונו, מצא את עצמו בבור אפל, צר ומחניק כשהוא חבול וכואב, כבול בשרשראות ברזל בידיו וברגליו, וכל גופו מכוסה בדם מהמכות שקיבל מהפורעים שניסו לעשות בו שפטים.
היה זה כלא מאולתר עם דלתות ברזל ובריחים, ועל דלתו היה רשום "רוצח". כיתוב זה גרם לו לדאוג פתאום למשפחתו, ובעיקר לאמו, שאותה ראה מרחוק כאשר המשטרה פינתה אותו. הוא חשש לשלומה ותהה איך היא עוברת את ימי הזוועה האלה. לדאגתו הרבה נוספה ידיעה שקיבל בזמן השהות בכלא משוטר יהודי על כך שמשפחתו נעלמה.
סימונה לא יכול היה לספור את הימים ששהה בכלא, מכיוון שבמקום שבו בילה שרר חושך כל הימים והלילות. לאחר זמן מה הוא הובל למשפט, שם היו בני משפחתו, אך אמו לא נכחה ביניהם.
במהלך הימים הוא הובא מדי פעם לבית המשפט, אך המשפט נדחה מספר פעמים למועד מאוחר יותר. לרשות בית המשפט הועמד מתורגמן ערבי ששלט באנגלית ובאיטלקית, והסתבר שהתרגום שלו לא היה מדויק, ולא ברור איך השופטים הבינו את זה. הדבר שהכריע את הכף לטובתו היה שאלתו את השופט, מה הוא היה עושה אם אספסוף היה מתנפל עליו, ואיך הוא היה מגיב.
חודשים רבים נמק בכלא מבלי לדעת מה ילד יום, ועם החשש שעוד יוציאוהו להורג.
מועד חדש נקבע להמשך המשפט, ומועד זה נפל בדיוק על יום הולדתו. שוטרים נושאי נשק פתחו את דלת תאו, לקחוהו והעמידוהו בפני השופטים.
במעמד מרגש זה אומרים לו השופטים ששני אסירים הוצאו להורג באשמת רצח, סעיף שגם הוא מואשם, אולם הם ממשיכים ואומרים שהם מאמינים שמעשה הרצח שלו נעשה מתוך הגנה עצמית, ולכן הם דנים אותו למאסר של שש שנים ומחצה. ביום הולדתו העשרים וחמש סימונה מקבל את חייו במתנה. הוא ריצה כארבע שנים נוספות בכלא כאסיר ונחשב לאסיר ממושמע. בשנת 1949 הוא יצא משערי הכלא ומיד עלה ארצה. בארץ הוא מתחיל בסיפור חדש.
בישראל סימונה משנה את שמו לשמעון. בעלייתו הוא מביא אתו ספר תורה עתיק שהציל מידי הפורעים, ועד היום הוא מוצב בבית כנסת בנתניה. כשהיה בן 28 שנים נערכה היכרות בינו לבין מלכה, שהייתה בחורה צעירה ויפה שרצתה חתונה מפוארת. הוא נושא אותה לאישה, ויחד הם מקימים משפחה לתפארת. שמעון פותח מוסך גדול, ובשלב מסוים הוא מחסל את עסקיו ונוסע עם משפחתו לאיטליה. לאחר מספר שנים באיטליה, בנו מבקש להתגייס לצה"ל, וכל המשפחה חוזרת ביחד אתו ארצה. שמעון ממשיך בעסקיו במקום שהפסיקם. הוא שמר מצוות והקפיד בהלכות הדת בקלה כבחמורה, והיה חשוב לו להחזיר בתשובה את כל הסובבים אותו.
שמעון הלך לעולמו בשיבה טובה. יהי זכרו ברוך.
