כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
לזכרם של חותני רפאל בן-עטייה ז"ל
חותנתי מיסה בן-עטייה ז"ל לבית מדר
גיסי רזיאל בן-עטייה ז"ל
בשלהי תקופה העות'מאנית, הייתה התעניינות בציונות בלוב, כמעט משחר הוולדה של התנועה הציונית העולמית, עם עלותה על בימת ההיסטוריה בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20. התעניינות, שכללה בתחילה רק מעטים בלבד מקרב הסוחרים האמידים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים צעירים, שהיו פתוחים במידה מסוימת לקורות העיתים באירופה ובעולם היהודי. ואילו ההתעניינות בציונות, שהקיפה את הרבים יותר התרחשה מאוחר יותר בתקופה האיטלקית, ככל שהעמיקה התודעה הציונית עם תחילתה של התנועה העברית. תנועה, אשר הייתה קשורה בתחייה התרבותית והחברתית, עם התמורות בכלכלה ובחינוך בשלהי התקופה העות'מאנית ובראשית התקופה האיטלקית. תודעה, שבעטייה התפתח ההיבט הלאומי ציוני, שהקיף בתחילה קומץ של נחשונים שסחפו את הרבים, כאשר האירועים הן בעולם היהודי-ציוני, והן בלוב עצמה ובקרב הקהילות היהודיות שבה, משפיעים על המורדות והעליות בהתפתחות התנועה הציונית המקומית.
הקשר הראשוני בין הקהילות היהודיות בלוב לבין התנועה הציונית העולמית והרצל נוצר כבר בשנת 1896. הרצל עודד את יהודי לוב לפעילות ציונית, ויהודים מלוב נענו לאתגר, ואנו עדים לשליחת מכתבים להרצל, כמו: מכתבו של העו"ד ברבי באוגוסט 1900, שממנו ניתן ללמוד על הפצת חוזרים של התנועה הציונית בקרב יהודי לוב; מכתבו של יעקב סופר בפברואר 1901, שממנו משתמע, שממשיכים להגיע ללוב חוזרים של התנועה הציונית ובטריפולי הייתה סוכנות של התנועה הציונית העולמית, שקישרה בין התנועה ליהודי לוב; מכתבו של יעקב תשובה מבנגזי בספטמבר 1903, שממנו אנו למדים, ששמעה של התנועה הגיע גם לבנגזי, ויש נכונות להקים סניפים בקירנייקה להפצת רעיונותיה, כפי שבאה לידי ביטוי גם במכתבו השני של יעקב תשובה ביוני 1904.
להתעניינות של יהודי לוב בציונות בראשיתה היו מספר גורמים: שמעה של התנועה הציונית, שגירה קומץ של יהודים שניסו ליצור קשר עם מוסדות התנועה, וביקשו להשתלב בפעילותה ולרתום עצמם להפצת הרעיון הציוני בלוב; התדרדרות ביחסים בין יהודים לערבים – אישים יהודים במצוקתם פנו גם להסתדרות הציונית ()1וליט"א ()2לעזרה; החשיפה למודרניזציה והרפורמה במערכת החינוך, שהתרחשו עם חדירת ההשפעה האירופית, ובעיקר זו הכלכלית והתרבותית האיטלקית, כבר בשלהי התקופה העות'מאנית וביתר שאת עם הכיבוש האיטלקי. לתמורות במערכת החינוך, הן בזו האיטלקית, הן בזו העות'מאנית עצמה והן בזו של כי"ח, בקוראה תגר להוראה היהודית-מסורתית, הייתה השפעה מכריעה לתמורה במערכת החינוך היהודית. זאת, עם יסודו של בית-ספר "יגדיל-תורה", בהיותו הראשון בסוגו בחינוך היהודי מסורתי, מבחינת המבנה, השיטה והתכנים. רפורמה, שחשפה את הקהילה למודרנה, והיוותה בסיס לחיפושי דרך, שהובילו לפתיחות ולהתעוררות לאומית, והביאו עימם בשורת יסודה ומאבקה של התנועה הציונית, להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל; הגירה מוגברת של יהודים אירופים ללוב, שהיוותה גורם נוסף לפתיחות ולמודרניזציה, שהובילה גם להתוודעות לתנועה הציונית ולראשית הקשר עמה; ביקורים בלוב של שד"רים, של אישים יהודים ושליחים מהתנועה הציונית, במיוחד אלה, שערכו סקרים לישוב יהודי אוטונומי באחד מגלילות לוב, אשר עוררו וחיזקו את תקוות הגאולה.
קשר ראשוני, שאין אנו עדים להתפתחותו, כנראה בשל מותו של הרצל ו"ימי קטנות", שעברו על התנועה הציונית. אולם, קשר זה מהווה את זריעת הנבט הראשון לצמיחתה, מאוחר יותר, של תנועה ציונית גדולה, פורחת ומשגשגת, לאחר כיבושה של לוב ע"י האיטלקים.
באותה תקופה, במסגרת איתור מקומות כתחליפים זמניים לישוב יהודים בארץ-יראל, יחד עם בדיקת "תוכנית אוגנדה", פנה הרצל למלך איטליה, ויקטור עימנואל השלישי, לבדיקת אפשרות של ישוב יהודים ממזרח אירופה בקירנייקה. בדיקה נוספת לאיתור מקומות חלופיים זמניים לארץ-ישראל בלוב, ערך נחום סלושץ מטעמם של הטריטוריאליסטים בתנועה הציונית בהנהגת ישראל זנגוויל (יט"א). סלושץ ניהל מספר שיחות עם הפחה של טריפוליטניה רג'יב פאשא, לאפשרות התיישבות יהודים מרוסיה בטריפוליטניה. רג'יב פאשא קיבל באהדה את הרעיון, והומלץ לבדוק אפשרות של התיישבות יהודית באזור הג'בל ובאזור מסללאת'ה. סלושץ ניהל מספר שיחות גם עם יועצם של הסנוסים מנצור אל-קחלי, לאפשרות התיישבות יהודים מרוסיה גם בקירנייקה, גם מנצור אל-קחלי קיבל באהדה את הרעיון. סלושץ היה בדעה, שרג'יב פאשא כמו גם מנצור אל-קחלי, ראו בהתיישבות יהודית מאירופה מחסום בפני התביעות האיטלקיות על לוב.
הפעילות הציונית בתקופה האיטלקית
לאחר ההתעניינות הראשונית בציונות בשלהי התקופה העות'מאנית, נעשה הניסיון הראשון להקמת תנועה ציונית מאורגנת בטריפולי, בראשית התקופה האיטלקית בשנת 1913, בראשותו של אליהו נחאייסי. ניסיון, שנשא בחובו חזון של הקמת תנועה ציונית רחבה ומקיפה, האמורה להחדיר ולהעמיק את הרעיונות הציוניים ולהוציא את בני העדה ממצוקתם הכלכלית והחברתית באמצעותה של הציונות. אלא, שהתגשמותו של החזון נאלץ להתעכב שנים אחדות, בשל אי תמיכתה של הנהגת הקהילה הן המוראלית והן הכלכלית, למרות ברכת הדרך של הרבנים בלוב ויהודי איטליה.
עפ"י הצעתו של הרב ד"ר דריו דיסניי מוורונה איטליה, הציונים הסתפקו בשלב התחלתי זה, בהקמת ארגון ציוני "אורה ושמחה" בלתי רשמי בשנת 1914, במסווה של "תלמוד תורה לילי". ארגון, אשר בו ניתנו שעורים בעברית (אשר עוררו צעירים מבנגזי להחדיר את העברית ב"תלמוד תורה"), אולם, גם התחלה צנועה זו הייתה קיצרת ימים. זאת, עקב קשיים תקציביים, העדר תמיכת וועד הקהילה, שחשש למערכת היחסים העדינה עם הערבים ומתגובת השלטונות האיטלקיים, ואדישות בני הקהילה, שטרם חדרה בהם תודעת הציונות המודרנית.
בעקבות אי הצלחה זו, נחלצו אליהו נחאייסי וחבריו לקידום הרעיון הציוני ובאמצעותו לשפר את מעמדם של בני הקהילה. הם נאלצו לשיטתם לעלות על הדרך הפוליטית. תוך כדי שמירת קשר עם משרדי התנועה הציונית העולמית, ביצעו רה-ארגון בתנועתם בהקמת "חברת ציון" בשנת 1916, שכללה 70 חברים, אשר התקינו תקנון בן 20 סעיפים. תקנון, שהסעיף הראשון הגדיר את מטרת הארגון לאמץ את תוכנית באזל באמצעות הפצת ההיסטוריה של העם היהודי והשפה העברית. הארגון בחר ועד בן 9 חברים בראשותו של אליהו נחאייסי והורכבו ארבע ועדות: תרבות ותעמולה – שעיקר תפקידה היה לערוך כינוסים וימי עיון להפצת הרעיון הציוני בקרב בני הקהילה, ולפתוח שעורי ערב לעברית (בהדרכתו של מרדכי הכהן); קרן קיימת – לאסוף כספים לקרן הקיימת לישראל; קשר – לטיפול בכל העניינים שבין הפדרציה הציונית באיטליה ולסניף התנועה הציונית בטריפולי, וכן לשמור על קשר עם התנועה הציונית העולמית; עלייה – לטיפול בכל סידורי העלייה של בודדים ומשפחות לא"י. ולקראת הבחירות לוועד הקהילה בטריפולי ב- 1917, פתחו במאבק נגד הנהגת הקהילה וקראו תגר על מדיניותה ושיטות פעילותה. "חברת ציון" קראה לדמוקרטיזציה והציגה עצמה כאלטרנטיבה, באמצעות תעמולת בחירות מודרניות בעלות גוון ציוני וחברתי כאחד. העמידה את הניגודים בינה כמייצגת ההמונים, לבין ההנהגה המסורתית הנמנית עם האליטה העשירה, על הדרך שיש לנקוט להוצאת היהודים ממצבם המוראלי והחומרי הירוד. האם להוביל את המוני העם, עפ"י ההנהגה המסורתית, לסוציאליזציה דרך אירופיזציה והתמערבות היכולה להוביל, אליבא דנחאייסי, עד לכדי התבוללות, או שמא, להובילם לרפורמה לאומית-ציונית במערכת החינוך ומודרניזצייה בשירותים החברתיים, תוך שמירת ערכי היהדות. ניגודים, שהכניסו את הקהילה לפולמוס חריף, שנמשך אף לאחר מותו של אליהו נחאייסי (1918), מייסדה ונשיאה הראשון של התנועה הציונית בלוב.
עלייתם של הציונים על הדרך הפוליטית לא צלחה בידם לקידום הרעיונות המרכזיים של הציונות הצרופה. גם כאשר קצרו הצלחות בבחירות 1919 ו- 1921 (אחרי כשלון בבחירות 1917, על אף הצלחתו האישית של אליהו נחאייסי), וקרנם עלתה לאור תוצאות ועידת השלום בסאן-רמו. זאת, למרות ההתעצמות בפעילותם בתחומים שונים, כמו: הוצאה לאור של ביטאון – "דגל ציון"; הצגת סרטים ציוניים; אספות וימי עיון; ציון אירועים היסטוריים וציוניים; ארגון כנסי מחאה כנגד פגיעות ביהודים באשר הם; עידוד לימוד השפה העברית; ארגון שעורים בתנ"ך; ייסוד ארגונים לעזרה הדדית; גידול באיסוף כספים ושקילת השקל ל"קרן הקיימת לישראל"; ובמקביל ייסודה של אגודת ספורט – "בני-ציון" (ב1920-), שאימצה לה מאפיינים ציוניים (שלימים הפכה לאגודת "המכבים" והצטרפה ל"הסתדרות העולמית של מכבי" עם פעילות ציונית ענפה). מאידך, העמיקו המחלוקות, הפילוג והקיטוב בתוך הקהילה היהודית בטריפולי, במקום לבצר את אחדותה, שכה היה נחוץ בעידן זה של תמורות.
המאבקים בתוך הקהילה, שבהם נטלו חלק גם הציונים, עודדו בשנת 1922 הקמת ארגון ציוני מתחרה "אחדות והתקדמות" בראשותו של פורטונטו חדד (שהוציא לאור שבועון בשם "התעוררות", שהתפלמס עם "דגל ציון"). זה הקצין, עוד יותר, את הקיטוב וגרם לנסיגה בפעילותה של "חברת ציון", עד כדי הפסקת איסוף כספים ל"קרן הקיימת לישראל". מצב עניינים, שאילץ את הנהלת הקק"ל בארץ לשלוח ללוב באביב 1923 שליח מטעמה, את המחנך הדגול אברהם אלמליח. עם הגעתו ללוב, נפגש אלמליח עם ראשי הארגונים הנצים, על מנת להשכין שלום ביניהם ולשכנעם בחשיבות שיתוף הפעולה להשגת המטרות הציוניות. בסיועו של הרב הרטום קסוטו, הוא הצליח לפייס בין שני הפלגים בתנועה הציונית בטריפולי, ולהביאם לשיתוף פעולה, שיוביל בסופו של דבר, לאיחוד שני הארגונים.
באותה עת ב-1923, נוסדה גם אגודת נשים ציוניות A.D.E.I., שהייתה מקבילה ל"ויצו" בארץ, בהנהלתה של פורטונה ארביב וסגניתה אשת הרב הראשי ג'וליה הרטום קסוטו. מטרת האגודה (בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית), הייתה לקדם ולשפר את רמת השכלתה ומעמדה של האישה בלוב, לצד החדרת התודעה הציונית.
איחוד הארגונים הציוניים בטריפולי, יצא אל הפועל רק ב- 1924 לאחר תווכו של שליח "קרן היסוד" הרב פראטו מאיטליה, שקשר את הקצוות של ההבנות, שהגיע אליהם אברהם אלמליח קודם לכן, בעת שליחותו בלוב. נוסדה "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית", הקשורה ל"התאחדות הציונית האיטלקית", ובמקום נשיא הארגון רפאל ברדה הלוחם והכריזמתי נבחר דוד בוכבזה הפרגמטי, המתון והפשרן יותר. באותה הזדמנות הרב פראטו מארגן את איסוף הכספים ל"קרן היסוד", ומגיע להסדר על תשלום מעשר מרווחי הכנסותיהם של רבים מסוחרי ותעשייני יהודי לוב.
אברהם אלמליח בביקורו בלוב התרשם מאוד מדבקותה של הקהילה ביהדות ובציונות, כיסופיהם לציון ומאהבתם לארץ-ישראל ובנכונות לעלות לארץ, כפי שבאה לידי ביטוי בעלייתם של אחד עשר צעירים בפברואר 1923, בראשותו של אליהו פלאח (שכונה החלוץ הראשון מלוב). לאור נכונות זו לעלייה לארץ, ממליץ אלמליח, במכתבו מתאריך 17.4.1923, לירושלים להיות מוכנים לעלייה גדולה מלוב ולהקים משרד עלייה בטריפולי, ובין היתר הוא כותב:
" […] התנועה היא גדולה ועלינו להתכונן לה […] משפחות שלמות מוכנות לעלות לארץ וצובאות על פתחי סירקולו ציון לבקש רשיונות נסיעה […]".
ייסודה של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" שם קץ לדרכה הפוליטית של התנועה הציונית בטריפולי, ומכאן ואילך התמסרה לפעילות ציונית צרופה: עידוד הקהילה ללימוד עברית, כאשר ההצלחה הראשונית והבולטת ביותר הייתה דווקא בח'ומס, שיש לזקוף לזכותו של ר' פריז'א זוארץ; יוזמה לשליחת ספרים, כתבי-עת, עיתונים וחומר תעמולה מההסתדרות הציונית לארגונים הציוניים בלוב (כולל בנגזי, ח'ומס ומקומות אחרים); ייסוד תנועת נוער ציונית חדשה "הנוער היהודי הטריפוליטני" בשנת 1924, שנשיאה היה רפאל ארביב מחלוצי הפעילים הציוניים בלוב; ייסוד התנועה הרוויזיוניסטית בטריפולי בשנת 1925 ע"י י.שאקי (שלימים עמד בראשה לילו ארביב); הרחבת הפעילות הציונית ב"בני ציון", שהצטרפו ל"מכבי" ב1926-; הקמת "איחוד האגודות היהודיות" בטריפולי תחת חסותה של ה"הסתרות הציונית הטריפוליטנית" ב1928-; סיוע לאלו שרצו לעלות לארץ-ישראל; ניסיון להקמת חווה חקלאית ב1929-, שתכשיר יהודים לעבודה חקלאית (לא רק כפתרון למצוקת התעסוקה, כי אם גם, עזר לאלו הרוצים לעלות לארץ-ישראל); הפצת והרחבת שקילת השקל ואיסוף כספים אינטנסיבי ל"קרן הקיימת לישראל" ול"קרן היסוד".
לאחר התבססות, שנמשכה חמש שנים, הצליחה "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית", בראשית שנות השלושים לעלות על דרך המלך. הצלחה אשר באה לידי ביטוי בייסודה של "בן-יהודה" בשנת 1931, בראשותו של ציון שאול אדאדי (שיחד עמו פעלו בין היתר – יעקב פרג'ון, עמישדי גוויטע, יוסף מימון, האחים אברהם ומשה סמבירא ואחרים), שהחלה בפעילות ציונית ענפה: החדרת השפה העברית, עפ"י הסיסמא "עברי דבר עברית"; העלאת מחזות בעברית בנושאים תנכיים ולאומיים; לימוד עברית למבוגרים; פתיחת ספריה עברית ענפה; ארגון משחקי ספורט; קיום אסיפות ועצרות בהדרת עם; עריכת טכסים ומסיבות בכל חג דתי ולאומי; הוצאה לאור של שבועון בשם "למדו עברית"; אסוף כספים ושקילת השקל להסתדרות הציונית ולקרן הקיימת לישראל.
גולת הכותרת בפעילותה של "בן-יהודה" הייתה הקמת בית-ספר עברי "התקווה" לילדי ישראל בחינם (בחשוון תרצ"ב בשלהי 1931), בהנהלתו של עמישדי גוויטע ובהדרכתו הראשית של ר' שאול דאבוש. ראשיתו של בית-ספר הייתה צנועה עם 20 תלמידים, שלאחר חבלי לידה והתגברות על מכשולים ועם דבקות במטרה הגיע להישגים מרשימים. כבר בסוף שנת תרצ"ב מספר התלמידים עלה בעשרות מונים, ומנינם זינק ל- 512 תלמידות ותלמידים. הישגים, שהיו מרשימים כבר בראשית פעילותה של "בן-יהודה" ובשנה הראשונה להקמת בית-הספר "התקווה". זאת, לאו דווקא בשל מנין התלמידים הגדול שהצטרפו, ושהעיד על הלך הרוח בקרב בני הקהילה ורצונם, כי אם גם, ואולי בעיקר, בשל הרפורמה שהוכנסה. רפורמה לא רק בתלבושת אחידה, בעידודם של התלמידים ובמסגרת שכללה גם כיתות מיוחדות לבנות, אלא במיוחד בשיטות ההוראה: בחלוקת הכיתות עפ"י רמה, בפיקוח, בעריכת בחינות הישגים ובתכנים עפ"י תוכנית הקבועה מראש – בלימודי העברית; בלימוד מקצועות יהודיים וציוניים; בלימודים כלליים; בחינוך גופני ובלימוד הלכות נימוסין ודרך-ארץ. זאת, תוך כדי פעילות חברתית ותרבותית ענפה כולל זו הלאומית-יהודית-ציונית, כמו: העלאת מחזות תנכיים ולאומיים בעברית; לימוד שירה עברית וייסוד מקהלה; עריכת מסיבות וחגיגות בסיום שנת הלימודים ומועדי ישראל המסורתיים והלאומיים; עריכת תהלוכות; אסוף כספים (בעיקר ל"קרן הקיימת לישראל") והצגת סרטים על הנעשה בארץ-ישראל. כמו כן, בנטילת חלק בפעילות הקהילתית, כמו: השתתפות מקהלת בית-הספר בתפילות השבת והחגים, ובהטיית שכם למתן סעד לבני הקהילה (בעיקר בחלוקת ספרים, כלי כתיבה, בגדים ונעליים לתלמידים נזקקים).
לאור הישגים מרשימים אלו, כבר בשנה הראשונה להקמת בית-הספר "התקווה", וועד הקהילה החליט, במהלך שנת 1932, למסור את מחלקת החינוך של הקהילה לידי הארגון הציוני "בן-יהודה", (ולאמץ חלק ניכר משיטת ההוראה שלה ב"תלמוד תורה"). החלטה, שאושרה ע"י השלטונות האיטלקיים, שהכירו במעמד "בן-יהודה" ובחשיבות פעולותיו החינוכיות לקידום ילדי הקהילה. הממשל האיטלקי לא נרתע אף להזמין את מאות תלמידי בית-הספר "התקווה" לחגיגות, לטכסים ותהלוכות רשמיים של השלטונות.
לרגל הצלחות בית-הספר "התקווה", אוכלוסיית התלמידים הלכה וגדלה משנה לשנה, ובשנת תרצ"ח הגיע מנינם ל- 1200 תלמידות ותלמידים. גידול, שחייב הרחבת סגל ההוראה בהכשרת מורים, בהדרכתו של ר' שאול דבוש. גם לאחר "חוקי השבת" בתחום החינוך, שחייבו נוכחותם של התלמידים יהודים בבתי-הספר התיכוניים גם בשבתות, החל משנת הלימודים 1933-1932, ורוב התלמידים היהודים פרשו מבתי-הספר התיכוניים, חלקם מצאו מסגרת ב"בן-יהודה", שהרחיבה מסגרותיה בהתאם. מאידך, חלק מהתלמידים נשלחו או נלקחו ע"י הוריהם להמשך לימודיהם בארץ-ישראל. תופעה, שהרחיבה את העלייה לארץ, שעלו הן ממניעים ציוניים והן עקב מצב כלכלי קשה בלוב וחיפשו שם תעסוקה, אגב מילוי כיסופיהם וערגתם לארץ-ישראל וירושלים. עולים, שהקימו עם בואם לארץ, שתי שכונות על טהרת יהודי לוב, שכונת בנגזי בבני-ברק ושכונת מונטיפיורי בתל-אביב. שתי שכונות, שבהן השתכנו רוב העולים מלוב, שהגיעו לארץ בשנות ה20- ועוד יותר בשנות ה30- עד פרוץ מלחה"ע השניה, ומניינם נע בין 500 לבין 1,000 עולים. בחורים רבים משכונת מונטיפיורי נמנו על לוחמי האצ"ל דווקא, ובבתיהם רחשה פעילות מחתרתית ענפה. כיסופים, שהיו לרבים מיהודי לוב, עוד בתקופה הטרום ציונית, רבות בשנים (בעיקר רבנים ואדוקים במיוחד), שעלו לארץ בשלהי חייהם להיקבר בה, והשתקעו בצפת, בטבריה ובירושלים.
"בן-יהודה, הלכה וגדלה הלכה והתעצמה, עברה למועדון גדול יותר, שאפשר לה להרחיב את פעילותה עוד יותר, לא רק בתחום הציוני, כי אם גם בתחום החברתי והקהילתי, כמו: סיוע לאגודים המקצועיים היהודיים השונים; סיוע ל-A.D.E.I., להרחבת הכשרתן המקצועית של הנשים והנערות ולהעלאת רמת השכלתן הכללית, אשר ארגנה ב1934- חינוך מקצועי לבנות עם לימודי עברית ומקצועות בנושאים עבריים וציוניים, וחנכה בית-מלאכה -"מופת", שלמדו בו 150 נערות.
פעילות "בן-יהודה" הסתעפה ונפוצה אף מחוץ לטריפולי בערי השדה של טריפוליטניה וקירנייקה. הסניף בבנגזי הגיע להישגים מרשימים והטביע את רישומו על הפעילות הציונית במקום. פעילות, שהחלה כאמור בהחדרת העברית ב"תלמוד-תורה" של בנגזי בשנת 1915, ובהמשך ייסוד הארגון ציוני "אגודת הרצל" בשנת 1919 בראשותו של רנטו תשובה. תנועה, שהגיעה להישגים מרשימים כבר מראשית פעילותה, שאותה ניתן לזקוף (בניגוד לטריפולי) לשיתוף הפעולה ההדוק עם "תלמוד-תורה" וועד הקהילה. זאת הודות לאי שימוש בציונות כאמצעי לרפורמה חברתית-כלכלית ומעמדית, אלא רק פעילות ציונית צרופה לשמה, בלא שהנהגת הקהילה המסורתית בבנגזי תהייה מאוימת ע"י הפעילים הציוניים. גם הסניף בח'ומס בהנהלתו של ר' פריז'א זוארץ הגיע להישגים מרשימים, בהפצת הרעיון הציוני, כהמשך טבעי להקניית השפה העברית. הוא היה אחראי גם להקמת הסניף במסיללת'ה, בשליחת אחד מבוגרי תלמידיו – כ'ליפא שאקיר (לימים צוריאל שקד), לנהל את הסניף במקום.
במקביל להצלחותיה של "בן-יהודה", גם אגודת "מכבי" קצרה הצלחה רבה: בפעילות הספורטיבית; בהעלאת מחזות בעברית ובאיטלקית, בנושאים תנכיים (כמו המחזה "יוסף ואחיו") ובנושאים לאומיים (כמו המחזה "ביקור בארץ-ישראל", אשר נערך ובוים ע"י יו"ר "מכבי טריפולי" רוברטו ארביב בשנת 1934, שנה לפני המכבייה השניה, שכולו שיר הלל לארץ-ישראל ותעמולה למען המכבייה ו"הקרן הקיימת לישראל"); בלימוד עברית, אנגלית וצרפתית; בהוצאת בטאון באיטלקית "Diana dei Maccabei", שתוכנו ספורטיבי וחינוכי-מסורתי; השתתפות במכבייה השניה בשנת 1935; בהקמת ספריה גדולה, שכללה ספרים רבים בעברית; לצד הפעילות הבידורית (למבוגרים ובמיוחד לבני המעמד הגבוה יותר), הייתה גם פעילות ציונית, שהלכה והתעצמה עם השנים.
יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב
לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.
או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com; כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.
יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב
