כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
במלחמת העולם השנייה, כאשר הבריטים עזבו את בנגזי ונסוגו מזרחה, הצטרפו לשורותיהם מספר בחורים יהודים צעירים אשר הבינו שהאדמה בוערת תחתיהם, ובאין ברירה הם חייבים לצאת מהעיר ומהארץ שלהם. אחד מהם היה אבי, ברוך )בנדטו( נעים. אני מניחה שהיו עוד בחורים שברחו כמו אבי, לכן אני מוצאת לנכון להביא את הסיפור המיוחד והלא ידוע, לציבור הרחב, בתקווה שמאגר המידע אודות העניין יתרחב.
מגיל צעיר מאוד אני זוכרת את עצמי יושבת יחד עם שני אחיי ומאזינה לאבי המספר לנו על זיכרונות ילדותו ואת הקורות אותו בצעירותו, במיוחד על סיפור בריחתו והתגייסותו לצבא הבריטי. היינו מרותקים לסיפוריו המעניינים, וכך גם בני הדודים שלי. דוד, בן דודתי, אומר שכאשר אבי היה מתחיל לספר את זיכרונותיו, כל תכניותיהם היו משתנות, והם היו קשובים לו במשך שעות לתוך הלילה.
אבי, ברוך (בנדטו) נעים, נולד ב-31/12/1925 לרפאל (פרג'י) וכוכבה נעים, בן שני למשפחה בת 7 ילדים. לאביו הייתה חנות נעלים בשוק. הוא היה יד ימינו של אביו וסייע לו בהפעלת החנות בשעות שבין הלימודים.
אבי היה נער צעיר בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא גדל וגר בעיר בנגזי – לב הקרבות שבין האיטלקים והגרמנים לבריטניה. במלחמה זו נכבשה העיר חמש פעמים לסירוגין, ויהודי העיר בנגזי, שראו כי האיטלקים חוברים לגרמנים, חששו מאוד לגורלם ושמחו מאוד עת ידם של הבריטים הייתה על העליונה. כך, במסגרת עבודתו בחנות של אביו, נוצרו קשרים בין אבי לבין החיילים הבריטים בעת כיבושה הראשון של בנגזי על ידי הבריטים. הדבר העמיד אותו בסכנת חיים, כי המצב החמיר לאחר נסיגת הבריטים וחזרתם של האיטלקים והגרמנים לבנגזי, והיה חשש כבד לגורל היהודים בכלל. האנטישמיות שפשטה עוררה את שנאת האיטלקים בני המקום ליהודים, והם הלשינו והעלילו על יהודים שהיו להם קשרים עם החיילים הבריטים או סיפרו שהיו ביניהם שרק שמחו לקראתם. יהודים אלו נחשדו בבגידה באיטליה ובשיתוף פעולה עם הבריטים. מנהיגים ורבנים נעצרו ללא משפט, תושבי העיר האיטלקים פרעו בשכניהם היהודים, רבים מהם נעצרו וחלקם נשפטו באשמת בגידה. כניסתו של הצבא הגרמני ללוב זירזה את החלת חוקי הגזע על יהודי העיר בנגזי ואת העברתם למחנות כפייה וריכוז.
חוקי הגזע הגבילו את חיי היהודים, וחלו עליהם איסורים שונים. ביניהם נאסרה גם הכניסה למ
קומות בילוי. אבי, שהיה רק נער צעיר, לא התייחס לחוקי הגזע ונכנס כהרגלו, לקונדיטוריה המקומית. המוכרת האיטלקייה, שהכירה אותו קודם המלחמה, פנתה אל הקצין הנאצי שנכח במקום, שאלה אותו אם הוא רוצה לראות יהודי והצביעה על אבי. הקצין הנאצי לא היסס והחל לפתוח את נרתיק אקדחו. אבי תיאר את ריצתו על חייו כריצה המהירה בחייו.
אני מניחה כי אירוע זה היה אירוע מכונן להחלטתו לברוח מהעיר, והצטרפות לכוחות הבריטיים היה הפתרון האידאלי להצלת את חייו. זכור לי כיצד תיאר את הנאצים, כמה מפחידים הם היו בבגדי העור השחורים והאופנועים הגדולים והשחורים שלהם. תחושת הפחד וחוסר הביטחון בעקבות נוכחותם, חיזקה את החלטתו לשים נפשו בכפו ולהציל את חייו. הוריו, שידעו על כוונתו לברוח, ציידו אותו בכסף ובברכת הדרך. בהמשך כל משפחתו נשלחה למחנה הריכוז ג'אדו, הוריו וששת אחיו, אחותו התינוקת, אסתר לא שרדה את מחנה הריכוז הנוראי. לא כ"כ ברור מהמשפט אם כל משפחתו לא שרדה או אחותו התינוקת לא שרדה?
במסע לכיוון מצרים עברו דרך דרנה. אבי ניצל את ההזדמנות לבקר את דודו לילו, אחי אביו, וביקש ממנו למסור למשפחתו שהוא בסדר.
לילה אחד במהלך המסע לכיוון מצרים, החליט חייל בריטי שיכור להוריד את אבי מהרכב באמצע המדבר ללא כל סיבה. וכך, נער בן 16.5 מצא את עצמו לבדו באמצע המדבר, בלילה הקר, כשברקע קולות המלחמה. הוא לא ידע לאן לפנות, ומה יעלה בגורלו. למזלו, נתקלה בו קבוצת חיילים של צבא צרפת החופשית. לאחר ששכנע אותם כי הוא יהודי ולא איטלקי, הם אספו אותו לשיירה שלהם, והוא המשיך את המסע אתם.
כך הוא הגיע לקהיר, וכל בני החבורה אומצו על ידי משפחות יהודיות מקומיות. במסמכים שאבי שמר רשום כי הוא התגייס לצבא הבריטי בקהיר שמצרים ביוני 1942. הוא צורף לחיל ההנדסה הבריטי ROYAL ENGINEERING (כפי שאפשר לזהות באמצעות התמונה עם המנורה), ובמסגרת יחידה זו הגיע במהלך המלחמה גם לעירק, למצרים ולאל-עלמיין, כפי שמספרות לנו התמונות. את צו השחרור הוא קיבל ביוני 1946 בעיר רחובות בארץ ישראל. אבי עזב את משפחתו בגיל 16.5 וחזר אחרי ארבע שנים ארוכות שבהן לא ידעה משפחתו מה עלה בגורלו. עזב נער וחזר גבר. ההתרגשות עם חזרתו הייתה גדולה. אמו לא עמדה בהתרגשות ולא הצליחה לעמוד על רגליה.
בין הסיפורים הרבים סיפר לי אבי, שהוא שירת בחיל ההנדסה יחד עם מאיר פיינשטיין (לימים מעולי הגרדום). מאיר, צבר יליד הארץ, ואבי, יליד לוב, פעלו בכוחות מאוחדים במלחמה ברשע. התנדבותם של צעירים וצעירות מבני היישוב העברי בארץ ישראל ידועה, מבורכת וחקוקה על לוח לבנו, וכאן המקום והזמן לספר גם על צעירים ילידי לוב שהצטרפו והתנדבו להילחם בצורר הנאצי.
מעדות של קרובת משפחה שלי מתברר כי בדומה לסיפורו של אבי, גם כאן הייתה חבורה של צעירים שברחו מלוב והתגייסו לצבא הבריטי, חלקם היו מבוגרים ממנו. רק לאחרונה גיליתי, כי בן דוד של אבי הצטרף לכוחות הבריטיים בנסיגה הראשונה, ובן דוד שני ברח יחד עם אבי בנסיגה השנייה, אך בחיפושי הרבים באתרים השונים לא הצלחתי למצוא מידע על צעירים נוספים ילידי לוב אשר ברחו מעיר הולדתם בנגזי, הצטרפו לצבא הבריטי ושירתו בו במהלך כל המלחמה. מצאתי לנכון להביא את סיפורם המיוחד והלא ידוע לידיעת הציבור הרחב.
במסגרת עבודתי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה מתקיים בקמפוס טקס, ואליו מזמינים להדלקת נר זיכרון אנשים שיש להם קשר לשואה. לפני כעשר שנים בערך ניצתה בי הלהבה, בבת אחת, ועמה הרצון להביא לידיעת ציבור הסטודנטים והעובדים של האוניברסיטה את סיפורו האישי של אבי ואת סיפורה של יהדות לוב במלחמת העולם השנייה, וביקשתי להדליק נר זיכרון.
זכורה לי התרוממות הרוח שבה הייתי במהלך הטקס. לאחר הטקס פנו אליי עמיתים, וסטודנטים והביעו את התרגשותם למשמע סיפורו של אבי. חלקם ידעו על מחנות הריכוז בלוב, אך זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעו על התגייסותם של צעירים ילידי לוב לצבא הבריטי. חמש שנים לאחר מכן הדלקתי בשנית את נר הזיכרון, שכן אוכלוסיית הסטודנטים התחלפה, והתגובות היו דומות.
מאז ועד היום אני רואה בעניין הזה שליחות גדולה, ואני עושה כל מאמץ להביא את סיפורי האירועים לידיעת הציבור הרחב. פניתי לאתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה", וסיפורו של אבי מופיע שם תחת "צבא בריטניה". כמו כן, פניתי למשרד החינוך וביקשתי להביא את סיפורו של אבי לידיעת תלמידי בתי הספר. הופניתי למרכז למורשת יהדות לוב שלנו. לשמחתי הרבה, הוא מפורסם כעת בגיליון זה של "לבלוב", כתב העת של הקהילה שלנו. לאחר פרסום זה אוכל לפנות למשרד החינוך ולהביא את הסיפור לידיעת תלמידי בתי הספר.
