כך התגלגלתי ממחנה הריכוז בלוב לחיל המודיעין של צה"ל

כך התגלגלתי ממחנה הריכוז בלוב לחיל המודיעין של צה"ל

חיים ארביב

במפגשים עם מכרים חדשים ובכול הזדמנות של אירוע חגיגי בעבר הרחוק נהגה אימי תמיד להכריז בקול ומבלי שישאלו את פיה: "אני אימא של חיים, אני אימא של חיים", ומאז לא חדלה אמירה זו להדהד באוזני; היא הייתה נר לרגלי בכול מה שעשיתי או ביקשתי לעשות.. השתדלתי למלא אחר ציפיותיה של אימא, שגידלה אותי כבן-זקונים בנסיבות של מלחמה אכזרית ושל פרעות דמים, ולאחר ששניים מבניה הלכו לעולמם בעודם תינוקות. 

השם "חיים" ניתן לי על-ידה בתקווה ותפילת-תחנונים לאריכות-ימים. כיום, בגיל גבורות ומעבר לו, אני עדיין תר אחר עשייה-יצירה והתנדבות.  42 שנים הייתי בשרות המולדת – במסגרת מערכת הביטחון; תחילה בחיל המודיעין בתפקידי איסוף ומחקר; אחר-כך בלשכת דובר צה"ל בתפקידי הסברה ולוחמה פסיכולוגית ולבסוף בעיתון צה"ל  "במחנה"  ככתב ועורך לענייני ערבים שסיקר ארצות אויב בעיתות שלום ומלחמה. 

היו אלה השנים המשמעותיות ביותר בחיי; הם נתנו לי לא רק סיפוק של עשייה ויצירה אלא הנחילו לי גם את ההכרה שעלייתי לארץ כחלק מקהילת יהודי לוב בכלל ויהודי בנגאזי בפרט, לא נועדה רק להשתחרר מאימי הפורענויות בגולה אלא גם לקחת חלק בבנין הארץ ועל-אף העובדה שבהגיענו אליה היינו עייפים ומותשים, עשינו בארץ את הבלתי ייאמן ועל כך גאוותנו – גאוות כול המשפחה כולה וגאוות קהילתנו המבורכת. "כולכם משמשים מופת לכוחות האדירים שטמונים בעמנו", אמר ראש הממשלה לצוות מדליקי המשואות, עימהם היה לי הכבוד להימנות, בתום הטקס ב"יד ושם" בירושלים. והוא ידע כנראה את מה שהוא אומר. כאן אספר כיצד התגלגלתי מ"יציאת  מחנה הריכוז ג'אדו"  בשנת 1942-43 עד עלייתי ארצה וגיוסי לצה"ל  בשנת 1952, ובסיפור – חוויות ותחושות אישיות-משפחתיות שיש בהן ניחוח של תזכורת ליום העצמאות הקרב ובא.

חסרי-אונים ומותשים יצאנו ממחנה הריכוז ג'אדו, שמנו פעמינו צפונה לעבר ערי-החוף העתיקות של קירנאייקה, קבוצות-קבוצות ברכבים של כוחות הצבא הבריטי בדרך לבנגאזי. פנינו מרכס הכורכר, דרך העיירה ג'אדו, שנתנה את שמה לאותו מחנה ארור שכוח-אל. יושביה, אנשי שבטים, הביטו בנו ללא אומר. פנינו צפונה, בדרך טריפולי, ובחניית-ביניים קצרה לחוף טריפולי, גילינו מחדש סימנים ראשונים של חזרה לחיים, אולם כשהגענו לבנגאזי מצאנו את הבית הרוס לגמרי והיה עלינו להתגורר בדירה שכורה.

העידן האיטלקי-פשיסטי פינה עתה את מקומו לעידן קולוניאליזם בריטי, ואף שהעניק את חסותו לערבים – ייאוש לא בא אל ליבנו; תמורות שלאחר הסערה התחוללו בעולם, ולא פסחו עלינו – קהילת יהודי בנגאזי. אבי פנה לשיפוץ חנות הצורפות שלו שנפגעה בהפצצות המלחמה, ומהר מאוד חזר לעבוד בה במרץ כאילו ביקש לפצות עצמו על ימי עבודה שאבדו. אימי חזרה לאיתנה; מיד ביררה אצל שכנים ערביים חדשים אפשרות לגיוס פועלים מקומיים, הצליחה לאתר כוח-עבודה ניכר והחלה מנצחת על שיפוץ הבית ההרוס; מבוקר עד ערב התרוצצה בין אבנים וחצץ, עוקבת אחר מהלך עבודות הבנייה והשיפוץ של הבית ההרוס. על-פי הוראתה נוספו לבית הישן שני חדרים. "הגברים שבו מג'אדו רצוצים", אמרה לי אימא ערב אחד כששבה מהבית המשופץ ברחוב א-רעיד לדירתנו השכורה, "הם עבדו קשה במחנה הריכוז, קרעו את עצמם וכעת על הנשים לעזור כדי להתגבר יחד על הקשיים." דומה  שאימי החלה מתנהלת כדוגמת אביה, אליהו יונה, וכאילו השרה עליה מיוזמותיו ומעוז רוחו. לא חלף זמן רב עד שמצאתי את עצמי  בבית הספר העברי "תלמוד תורה" עם עשרות ילדים אחרים ששבו אף הם ממחנה הריכוז; החיילים העבריים שלימדו בבית-הספר ארגנו אותנו במעין מקהלה, שרנו שירים ישראליים, כמו "שאו ציונה נס ודגל" ו"עץ הרימון נתן ריחו". הייתי רתוק למוצא פיהם של המורים, חיילים דוברי עברית ומאירי-פנים שבכל יום הציגו בפנינו דמויות וסמלים מארץ-ישראל. יום אחד הניחו על שולחן המורה קופסה ועליה מפת ארץ-ישראל, קק"ל קראו לה. למי שהיה מטבע קטן, הטיל אותו לתוך הקופסה, ובכך תרם את חלקו לגאולת האדמה בארץ-ישראל. 

בבית-הספר יותר משהרביצו בנו תורה, לימדו המורים-החיילים אהבת הארץ ושפה עברית, וככול שחלף הזמן וגבר זרם השבים ממחנה ג'אדו, בנים ובנות, שהצטרפו לכיתות – כך נוצרה שגרת לימודים בבית-הספר. על תכנית הלימודים ניצח קצין מהגדוד העברי; למדנו מולדת, עברית, ערבית, חשבון, גיאוגרפיה ושירה. החיילים הישראלים הנהיגו שיטת חינוך במתכונת בית-ספר קיבוצי בארץ;  הם סיפקו ספרי לימוד שהבריחו מהארץ, סיפרו על ההתיישבות בארץ – הציגו את המפעל הציוני בפנינו, הילדים,  באותה מתכונת שהציגו בפני המבוגרים.  

העיסוק בציונות הפך כמעט עניין שבשגרה, דמותה של ארץ-ישראל עלתה ופרחה במרחב הקהילה, הפכה משאת-נפש; הזיקה שלי לארץ-ישראל, זו שנבטה בי בתפילה בבית-הכנסת ובמנהגי המסורת בבית הוריי, התעצמה; עכשיו, יותר מכול זמן אחר, הצטיירה ישראל בעיניי-רוחי כגן-עדן עלי-אדמות. הלימודים בבית- הספר חיזקו בי את תחושת השייכות והאהבה לישראל מאז שובנו מג'אדו, בית-הספר הפך מרכז חיי; חודשים ארוכים שרנו והעלינו על נס את נופיה, את אנשיה ואת שפתה של הארץ אליה ערגנו והנה עומד מולנו אחד מראשיה, דובר עברית בבית-ספר עברי.  בית-הספר שבו למדתי נקרא מעתה "בית-הספר ה ע ב ר י, תלמוד תורה – בנגאזי", שלטים ולוחות כתובים בעברית נתלו בו.

 יום אחד, אורח נכבד בא לבית-הספר, משה שרתוק (לימים, משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל). תכונה רבה נוצרה במקום לקראת בואו, בית-הספר הפך כמרקחה. השנה הייתה 1944, ואני בן עשר; המורים-החיילים סיפרו שהוא בא לפקוד אותם בבסיסם שבעיר, שמע על תלאות הקהילה היהודית והחליט לפגוש את התלמידים, ששבו ממחנה הריכוז ומִמקומות מסתור. דלתות העץ של בית-הספר נפתחו לרווחה, הבטתי מעלה אל מגן-דוד שהיה קבוע בראש הדלת, דרכה נכנס המנהיג הציוני ונעמד מולנו. התכנסנו סביבו, נרגשים, ילדים קטנים ונערים, בנים ובנות, מורים-חיילים ומורות יהודיות. הבטתי באיש, דובר עברית צחה, שהיה לבוש חליפה ועניבה, עטור שפם קטן וחבוש כובע קיצי. עם סיום דבריו שאל אותנו הילדים אם יש לנו שאלות או בקשות. הרמתי יד ושאלתי "האם גם בארץ מדברים עברית ללא שגיאות כמו שהוא מדבר?". הוא חייך ופנה לשואל הבא.

חיילי הבריגאדה העברית עזבו את לוב לאחר שזו זכתה לעצמאות לאומית, ובראשה הציבו הבריטים מעתה את הנסיך אידריס א-סנוסי למלך.  לצד הוראת השפה העברית למדנו גם ערבית ספרותית והלימוד הייה בניצוחו של מורה מצרי  שידענו להעריך אותו, אך גם אהבנו להציק לו . שיטת הלימוד של החיילים-המורים מארץ-ישראל חברה לזרע שפת-הקודש שזרע בי אבי, בכתבי-מסורת ודת. השפה העברית הפכה לחלק מישותי, יצרה בי את התחושה שאני בן הארץ הזאת, כמו בה נולדתי. הרגשתי שהלשון העברית הופכת, באורח טבעי, לשפת-אם שלי. הערבית-היהודית הייתה לי שפה שלישית, אחרי הערבית הספרותית; דיברתי ערבית-יהודית אבל חשבתי עברית; לא פעם עורר סגנון הדיבור שלי בשפה היהודית המקומית חיוך שגבל בגיחוך בסביבה המשפחתית.    

אבי רצה שאדבק בדת ובמסורת ישראל, ואומנם נהיתי אחריו, מחובר אל דמותו האצילית, אל הליכותיו, אולם תשומת-הלב העיקרית שלי הייתה נתונה למורשת הציונות ולשפה העברית המתחדשת. לימודי העברית, במשולב עם השפה הערבית הספרותית, כבשו אותי; נמשכתי אחר המילה הכתובה בשתי השפות. בצהרי-יום או בערבו הייתי מניח ספרים ומחברות על דרגש מיטתי, בחדר נעוריי, קורא בספרים שלשונותיהם מהלכות עליי קסם וכותב במחברות לאחר רדת החשיכה, לאורו של פרימוס; רווח קצר נוצר ביני ובין הילת האור. "למד בני, למד", נהגה אימא לומר לי חרש, שעה שעברה בין חדרי הבית לוודא שהכול בסדר, וכעבור שניות אחדות הייתה שבה להזהיר אותי לבל אאמץ את עיניי יתר-על-המידה, "נכאף-עלא-עיניק, יא-ולדי" (חוששת לעיניך, ילדי), הייתה אומר.

נער הייתי ולא זקנתי, ובחופשת-לימודים עבדתי בחנות נעליים במרכז העיר, בבעלות יהודי מקומי אמיד. חיילים מאוריצים ששירתו בארץ-ישראל הגיעו לבנגאזי ופקדו לעיתים את החנות; אחד מהם העניק לי, כאות תודה על השירות, סדרה של תמונות-נוף מארץ-ישראל, עליה שמרתי כעל בבת-עיני. באשר הלכתי ליוותה אותי; בעת הנסיעה מבנגאזי לטריפולי, החבאתי אותה במקומות מסתור, בין בגדיי או במזוודה – לבל תיחשף לעיני ערבים לאומנים במהלך ביקורת הדרכים;

מדי יום לעת צהריים עיינתי בעיתונים עבריים, מקומטים, שעברו מיד ליד בין סוכנים. השתדלתי לעקוב אחרי החדשות ולעדכן את הוריי, ניסיתי להבין מה מסתתר מאחוריהן. עקבתי גם אחר הנאמר בדיווחי העיתונות הערבית המקומית, שסיפרה על הנעשה ב-"פלסטין" ופרסמה מדי-יום "גילוי-דעת" נגד הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. חשתי שמשהו רע עומד לקרות. גיסי עמוס ז"ל, בעלה של אחותי אסתר שנפטרה לצערי בימים אלה, היה צרכן חדשות להוט, נהג לקנות לי מדי פעם עיתון מקומי בערבית כדי ל"התעדכן" במה שקורה בארץ. כששאלתי באחד הימים את אחי הבכור  בעניין זה החליט להימנע מלנבא.   

בחלוף שנה לפרעות שהערבים פרעו ביהודי טריפולי נתגנב בליבנו חשש, שמא רוח רעה תכה בקרוב גם בנו. ואכן "ימי האביב" בקירנאייקה היו קצרים; תגובת-נגד נסערת ואלימה מצד שכנינו הערבים לא איחרה לבוא עם התגברות המאבק של היישוב היהודי לעצמאות בארץ-ישראל. במסגדי בנגאזי, נשאו דרשנים נאומי-שטנה שהועברו ברמקולים לרחובות העיר, וקריאות נגד היהודים ונגד הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. מריבות פרצו בסמטאות השוק המקורה, ערבים הטיחו עלבונות ביהודים; המעבר מדיבורים לקטטות היה חד ומהיר; לא פחדתי, אבל האלימות, שהייתה בתקופת נעוריי שגרתית וכמעט משעשעת, הפכה מעתה גלויה, בוטה  ומאיימת. בשנת 1948, שעה שמלחמת הקוממיות הייתה בעיצומה, הפכו ההתגרויות ופרצי האלימות לתופעה של יום-יום, והמטרידים מכול היו איומי חטיפה של נערות יהודיות. אימי חששה לגורל בנותיה, במיוחד לאחותי אסתר שהגיעה לפרקה; אימא לא נזקקה לזמן רב כדי להחליט מי יהיה החתן של בתה.     

הכרזת דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, בשלהי אביב 1948, נצבעה בשחור בכותרות העיתונים המקומיים בבנגאזי; שידורי הרדיו זעקו חמס; לא היה קשה לנחש מה טומנים הימים הבאים בחובם;  פורעים ערביים יצאו לשחר טרף ביהודים שנקרו על דרכם ברחובות. הם התנפלו על בתים ועל חצרות-בתים והגיעו גם לרחוב שלנו, שארע א-רעיד. ספונים היינו בבית, רגועים ואף נינוחים, עד ששמענו, לפתע, קולות של המון-אספסוף שועט ברחוב, וקריאות-קרב, מהדהדות באוויר, הולכות וקרבות: "אללה ואכבר!" (אלוהים אדירים), "איד'בח אל-יהוד!" ("שחט את היהודים!"). 

נחרדנו, אך לא איבדנו את העשתונות; אבי, נרגש, כינס במהירות את כולנו בחדר אחד והחל לקרוא תהילים; אימי ריכזה את כולנו סביבה ניסתה לסוכך עלינו; לפתע, נשמע צרור יריות ולאחריו – דממה; ברימה, השכן שלנו שממול, יצא מביתו והבריח בירי אקדחו את ההמון שעמד להסתער על ביתנו ולהרוג בנו. שמענו את הירי, אך לא ידענו מה מקורו, עד שבא השכן אל ביתנו והרגיע אותנו. הוא הזמין אותנו להתארח בביתו – "עד יחלוף זעם" (במשך שנים החזיקו הוריי בדעה שהאיש הזה ראוי לתואר "חסיד אומות העולם"). 

שהינו בביתו של השכן הטוב שעה ארוכה; נדחף על-ידי סקרנות לגבי המתרחש בארץ-ישראל אני ניגש למכשיר הרדיו שהיה מוצב בסלון ומסובב את המחוג, תר אחר קליטת שידורים מן הארץ. קולות ערביים ובריטיים העלתה החוגה עד שלבסוף הגיע לאוזניי שידור רדיו בשפה העברית. כך נקלעתי למצב שבו קולות בשפה העברית מהדהדים בסלון של שכנים מוסלמים בליל מהומות-דמים, וברקע – מלחמה בין אחינו היהודים ובין אחיהם המוסלמים ב"פלסטין". במבט לאחור, אינני יודע לומר אם זו הייתה "תמימות-רבה-מדי" של נער או אולי חוצפה טרום-ישראלית?

המזל עמד לצד בני משפחתי הגרעינית, אך לא שיחק לטובת יתר בני המשפחה ובני הקהילה היהודית בעיר באותו ליל-פרעות נורא; המון ערבי זועם פרץ לביתו של סבי אליהו יונה, וחדר לחצר הבית שליד השוק המקורה. סבי ניצב מולם זקוף-קומה, וניסה להניס את התוקפים, לשווא. הם הלמו בו במכות גרזן עד שכרע תחתיו ונפל מתבוסס בדמו. דודי מצד אבי, אברהם ורעייתו עזיזה, שהתארחו אצל הסבא, הותקפו אף הם ונפצעו פצעים קשים. בביתם נמצאה, למחרת היום, תינוקת בחיתוליה, ללא רוח-חיים. בעירי מנו את הנזקים ואת קציר-הדמים של הפוגרום שנעשה ביהודי בנגאזי: ארבעה-עשר הרוגים, עשרות פצועים, מאתים ושמונים בתים שהותקפו, ובית-כנסת אחד שרוף.

שרשרת האסונות לא תמה. אחיה הצעיר של אימי, דודי דויד יונה גילה שאביו נרצח, וחשש  – על רקע הסתבכות עסקית  – שידיהם של רוצחים ישיגו גם אותו; הוא החליט לעזוב את העיר. ליוויתי אותו לתחנה. אוטובוס עמד שם ונהגו חימם את מנועו, ובטרם סגר את דלתותיו, דודי נעץ בי מבט וביקש שאזדרז לקנות לו כיכר לחם. רצתי למלא אחר מבוקשו, קניתי כיכר עגולה וחמה, שבתי בריצה ומסרתי לו את הכיכר דרך החלון. עשן מנוע נשף בעורפו וכיסה את ראשו עד שנעלם מעיניי; מאוחר יותר  אני קורא בגווילי אש  שעלה לארץ בדרך-לא דרך, גויס לצה"ל ונפל בחוליקאת, בקרב פנים-מול-פנים אכזר.

 הנה-כי-כן, פעמיים הכתה בנו אימת הרדיפות וההשמדה. פעם כאשר הגרמנים-הנאצים והאיטלקים-הפשיסטים חברו יחד להשמיד אותנו, ופעם כאשר שכנינו הערבים הניפו עלינו את חרבם וביקשו את נפשנו. שנאה ואלימות פשטו בכול רחבי קירנאייקה; תחושת מחנק איימה על יהודיה; הרצון בקרב הקהילה היהודית לעלות ארצה, קיבל עכשיו תנופה. המדיניות הבריטים מנעה יציאה יהודית מלוב; רק הצעירים והאמיצים חירפו נפשם ויצאו במחתרת ואילו שאר בני קהילת קירנאייקה, נותרו בהמתנה לעת היעודה. בעקבות שתדלנות ולחצים התבשרנו בוקר אחד, שארגון הג'וינט הורה להתחיל בפינוי מהיר של יהודי לוב.

לאחר דורות רבים, אנו  סוף-סוף על-סף פרידה מארץ ההולדת, נושאים עינינו לארץ-ישראל. אבי נטל לידיו ספר תורה עתיק, אסף כמה מיצירות-כפיו, חפצי מתכת יקרה, אימי עברה מחדר לחדר לוודא שלא נותרו חפצים יקרים, ושלא שכחתי ספרי לימוד כלשהם; אני נטלתי את אלבום צילומי הנוף מארץ-ישראל .

יום לפני עזיבתנו את בנגאזי יצאתי לטייל בטיילת היפה של העיר. שוטטתי בגן הציבורי, חלפתי על-פני רחוב עומר אל-מוכתאר, צעדתי לעבר נמל בנגאזי, ולרגע נדמה היה לי שגבהתי וקומתי כמעט זהה לזו של סבי המנוח שנקבר באדמת קירנאייקה; צפיתי למרחוק, לאופק הים-תיכוני ולגלים הגבוהים הנושאים ספינות מן הנמל ואליו כשגבי מופנה לבתי העיר שהאפירה. משאיות חלפו ובאו, חייל בריטי זקף ראשו ושלח אליי הצדעה. "גוד-באיי", נפנפתי לעברו כבדרך-אגב והפניתי את מבטי לעיר, נפרד ממנה, עמוס זיכרונות טובים. "היי שלום, עיר קסומה", ברכתי בליבי. 

טלטלת הפרידה מבנגאזי אל עבר ארץ הקודש הייתה כרוכה גם בנזקים חומריים כבדים. שכנינו הערבים ידעו שאנו עומדים להגר; הלך-הרוח ששרר אז היה: "היהודים ממילא עומדים לעזוב את העיר וכשיעזבו נשתלט על רכושם בקלות, ולא רק את מה שיש בבתיהם ניקח, אלא גם את הבתים עצמם". אימא ניסתה להדוף הלך-רוח זה, הפיצה בקרב השכנים שמועה שיש בדעתנו להעביר את כול רכושנו לקרובי משפחה בעיר פזאן, שם התגוררה אחותה עם בני משפחתה. השמועה עשתה לה כנפיים, רבים באו לקנות; מקח-וממכר התנהל בשיטה הידועה, לפיה נוקבים בסכום דמיוני כדי להגיע לבסוף למחיר מאוזן. ערב צאתנו את העיר, שילמו קונים בני-מזל ערך כספי מינימאלי עבור רכוש שלא יסולא בפז. מכרנו את תכולות הבית והחנות בנזיד-עדשים, אבל מה שהכאיבה לי במיוחד היא העובדה שאנו נוטשים בית שאימא השקיעה בו את כול מרצה כדי לשקם אותו לאחר שנהרס כולו בהפצצות המלחמה; נוטשים בית שטמונים בו אוצרות יקרים של זיכרונות ועשייה.  נחמה-פורתא הייתה לנו בציפייה לעלייה ארצה.

ההמתנה במשאית לנסיעה מבנגאזי לטריפולי, כתחנת-ביניים, בדרך לישראל נתמשכה יתר על המידה. פשפשתי בכיסיי, וכשגיליתי כמה מטבעות, הלכתי לשוק, בקרבת מקום, לקנות לי משהו במכולת. תור של תושבים ערבים מקומיים הלך והתארך בחנות המכולת. הצטרפתי לתור, נער יהודי יחיד, אלא שבכול פעם שהגיע תורי, התעלם ממני החנווני ופנה ללקוח שאחריי, ערבי. "התור שלי עכשיו," הערתי לו לאחר שהבחנתי שכמה קונים עקפו אותי, בהנחייתו, והוא, בתגובה, קרב אלי, הניף ידו וסטר לי סטירה שהרעידה את כול גופי. על-לא-עוול בכפי ובפעם הראשונה בחיי, סטרו לי. את המהלומה הזו צררתי בצרור זיכרונותיי. 

בטריפולי שאליה הגענו בדרכנו להפלגה לישראל נרקמו ונפרמו הכרויות וחברויות שונות. צעדתי עם נער מקומי בכיוון הנמל ויחד צפינו באוניית-עולים גדולה יוצאת להפלגה לארץ-ישראל. הבטתי בארובת האונייה, צפירה נשמעה ועשן שחור עלה בשמי החוף. "מי הם העולים שעל האונייה?", שאלתי את הנער, יוסף שמו, והוא ענה לי, בטון מתגרה: "טריפוליטאים. אתם, הבנגאזינים, תצאו אחרינו." צביטה פרפרה בבטני לשמע הדברים, כיצד ייתכן הדבר, תמהתי, הוריי הזדרזו לעזוב את בנגאזי לאחר ששליחים מהארץ הבטיחו להם להיות הראשונים לעלייה, ועכשיו נזרקו לדירה זנוחה, ללא מקור תעסוקה, בעוד אלה שחיים בטריפולי, מתגוררים בבתיהם, מפליגים לפנינו. 

באותם הימים שיוויתי לנגדי את הארץ ולה נוף ואדם; ידעתי מי עומד בראש המדינה היהודית ומול אילו מדינות נלחמת בגבורה, ראיתי אותה במפות וקראתי עליה בספרים, אבל לא חשתי מקרוב את ריחה ואת רוחה ולא שיערתי כיצד נשברות קרני-השמש על אדמתה ומה גווניה. בלילות פקדו אותי חלומות ועם בוקר התענגתי עליהם; חלמתי שאני עולה על אונייה עברית ומפליג, כמו סבי אליהו, על גלי-הים. חלמתי שאני יורד באחד מנמלי הארץ, משקיף על חופיה, מטפס על ההרים ויורד בגאיות; חלמתי על אריות מהלכים ביערותיה וציפורים מצייצות בין שיחיה; חלמתי אותה ארץ תנ"כית וקסם פראי אופף אותה. חלמתי לפגוש בה מלאכים. בבוקר קמתי לחדר אחד וחלון קבוע באבן.

 ירדתי כמה מדרגות לחצר-הבית ופגשתי בחברים, ילידי בנגאזי, ובצעירים יהודים ילידי טריפולי, שמספרם הלך ופחת. כמות מטבעות הכסף שהיו להוריי נידלדלה. הימים עברו בעצלתיים, וצפירת האוניות החסירה בכל פעם פעימה בחזה, עד שהשתתקה. בכל שבוע גדל מספר הנוסעים המגיעים מבנגאזי לטריפולי, נלהבים ירדו ממכוניות-המשא, אלא שאחרי כמה ימים ראיתי אותם בייאושם: ההמתנה, מצוקת הדיור והאבטלה נתנו בהם את אותותיהם. 

וביום בהיר אחד, זמן-מה לאחר יום העצמאות הראשון של ישראל נתקבלו אישורי העלייה שלנו, וכרטיסים להפלגה מטריפולי לנמל חיפה באונייה היוונית "מדקס", בישרו את ראשית השלב הבא במעבר מקירנאיקה לארץ-ישראל. אחי נפנף בכרטיסים לעיני כולם וחיוך אושר על פניו, והכרטיסים נעו בידיו כדגלים זעירים, בתנועת ניצחון. צעדנו יחד לעבר הנמל הטריפוליטאי, המונים עמדו איתנו יחד בתור לאונייה, בעוד שליחי הסוכנות הישראלים מסתובבים בינינו, מוודאים שהכול כשורה, שנעלה ונתיישב במקומותינו, שנישאב אל כלי-השיט הגדול והישן שייקח אותנו כלווייתן בבטנו ויביאנו לחוף מבטחים.

לפתע מישהו צעק, "הביטו," והצביע מעלה. כולם הרימו ראשיהם, בראש אחד התרנים התנפנף דגל לבן ועליו מגן-דוד ופסי-תכלת, האונייה נשאה דגל ישראל. מתח הציפייה בת החודשיים התפוגג. דמעות של אושר נקוו בעיניו של אבי. הבטתי לאחור וראיתי קהל של מאות משפחות ממתין על הרציף, נרגש באווירה מחשמלת. השתוקקתי להיות באונייה; חיילים בריטיים הניחו חבלים וניסו לעכב את העלייה לאונייה אלא שכעבור זמן קצר האות ניתן, החבל נותק, והזקיף הבריטי סר הצידה. התחלנו לעלות לסיפון האונייה, מימי הנמל רגשו תחת רגלינו, עלינו ונעמדנו על הסיפון, אבל הקברניט ואנשי הצוות של האונייה הוליכו אותנו פנימה, לסיפון התחתון. 

בוקר אחרון עלה, קמנו כולנו כאחד ועלינו לסיפון האונייה לאחר ששמענו קולות להם ציפינו כול-כך, חיפה, חיפה. אל-מול עינינו נגלה במלוא הדרו הר מכוסה ירק, רכון מעל מפרץ המים. "זה הכרמל," קראתי בצהלה באוזני הוריי, והם מלמלו מילות ברכה ושמחה ליום גדול. "ושבו בנים לגבולם…". שמעתי את אבי ממלמל, צחוק ודמע בעיניו. עוד רגע ותיגע הספינה בחופי הארץ. אוושת המנועים נאנקה, כמו עמדה לשבוק חיים. לבסוף, בא כלי-השיט למקומו, והמנוע דמם.  עמדנו בשורה ארוכה סביב סיפון האונייה, צמודים זה לזה. מדרגות נצמדו לסיפון האונייה, אנשי הצוות הישראלים נעמדו בפתח הירידה מהאונייה וסייעו לכל מי שירד ממנה. התקרבנו, כול בני המשפחה, לכבש האונייה בדרכנו החוצה אל אדמת ארץ-ישראל.  

ירדנו מן האוניה ורגלינו עומדות בשערי ארץ-ישראל. אבי עצר פתאום ואנחנו אחריו. מתחת רגלינו אספלט הנמל, רוח מזרחית נשבה בעורפנו, מזקיפה את צווארוני החולצות. "חמסין היום," זרק אחד משליחי הסוכנות כשעבר על פנינו; הבחנתי באבי נושם בכבדות, הבנתי שהוא נרגש, לפתע כופף את גופו, כרע על ברכיו, ונשק לעפר האדמה. כמותו, נהגנו גם אני ואחי ציון, כרענו ברך מתוך חרדת-קודש, אימא שלחה לעברנו מבט של ניצחון.

קמתי לנער עצמי מעפר הארץ, ולנגד עיניי, צמרות עצים מציצות מעל מנוף ונמל. עוד מעט, חשבתי, ואראה את הר הכרמל במלוא הדרו, וגם את מימי המפרץ מלחכים את חול היבשה; עוד מעט ואתהלך בן-חורין כאחד האדם. מסביב מלחים חבושי כובע לבן, וסוורי-נמל חסונים פורקים את חפצינו מן האונייה לרציף. בזה אחר זה נערמו על אדמת הנמל ארגזי משא גדולים וכבדים, ושקים שתפריהם החלו נקרעים ממצעים חנוקים, ומזוודות שביקשו להיחלץ מחגורות עור שהידקו את תכולתן. נמל חיפה געש מהמולה של נוסעים, בני קהילות בנגאזי וטריפולי. 

עכשיו שמנו פעמינו לעבר בית העולים בית ליד. ביום השלישי לשהותנו כאן  נקראנו, אבי ואני, לתורנות של איסוף אשפה; אבי המיר לעת הזאת את כלי-הכסף והזהב בעיסוק בפחי-זבל, אולם הוא לא ראה בכך משום פגם או פחיתות-כבוד. "זו תקופת-מעבר," סינן בין שיניו. באקראי, התוודעתי בבית-העולים, לאדם שהציג עצמו כפעיל מקומי מטעם מפא"י; הוא הציע לי להצטרף לקבוצה גדולה של מבוגרים. תחילה, נרתעתי. מה לי ולהם? שאלתי את עצמי, אולם הקשבתי למבוגרים ששוחחו ביניהם, והבנתי מיד שמדובר בגיבוש קבוצת עולים שתעסוק בהקניית השפה העברית בתוך המחנה. עד-מהרה הפכתי מורה בקהל מאולתר של מורי עברית, שכלל מבוגרים דוברי עברית ממדינות שונות, ואני ביניהם, נער בן חמש-עשרה. מטען השפה העברית שרכשתי בלימודיי, בבית-הספר העברי 

בבנגאזי הספיק, לדעת פעיל המפלגה, כדי להעביר ידע בסיסי בשפה זו לעולים מארצות שונות; סגנון הדיבור והכתיבה שלי בעברית היה מליצי, אך לא עורר גיחוך בסביבתי הקרובה ואף הקנה לי מקום מיוחד בצוות המורים. "עם אחד ארץ אחת, שפה אחת," קראתי בפני כיתת עולים קטנה, ומבוגרים ממני חזרו אחריי כתלמידים אחרי רבם. בשעת הפסקה נטל מישהו מהמורים יוזמה וארגן את הצוות לתמונה קבוצתית. מאחורי התמונה כתבתי בעברית "צולעת", אך נקייה משגיאות כתיב : "חבריי המורים ועימם אני הצטלמנו בתאריך 2.6.1949 על-יד בית התרבות במחנה ג'".

המעבר החד ממציאות החיים בקירנאייקה שבלוב למציאות החדשה בישראל חולל בקרב המשפחה הענפה מעין זעזוע נפשי, הכול היה רחוק ושונה ממה שתיארנו לעצמנו; עולם הדמיון שנוצר אצל חלקנו אודות גן-עדן עלי-אדמות הצפוי בבואנו לארץ-ישראל, קרס באחת. נקלענו למציאות שונה לחלוטין, בה נדרשנו לקחת חלק בהתמודדות עם אתגר שעיקרו – שותפות בהגשמת החלום הציוני: הקמת מדינה יהודית עצמאית; אני עצמי הרגשתי, במובן מסוים, ששבתי הביתה גם אם פני הבית אחרות; קיבלתי לא מעט דברים מתוך הבנה. ידיעת השפה העברית סייעה ככול הנראה בתהליך ההסתגלות שלי למציאות החדשה.

כעבור זמן-מה נלקחתי אחר כבוד לסמינר שנמשך חודשיים במדרשת בית-ברל; סדר ומשמעת-לימודים מוקפדים אפיינו את הלימודים בסמינר; נעשה מאמץ אינטנסיבי להקניית ערכי ציונות ברוח מפלגת העבודה, אולם לצד שיעורי היסטוריה, תנ"ך וגיאוגרפיה יכולתי להשביח את כישוריי בשפה העברית. על ספסל הלימודים במדרשה, ישבתי לצד חברים איתם למדתי בבית-הספר העברי "תלמוד תורה" (יצחק נעים ז"ל, יעקב מוסרי, ואליהו פד'לון) מאזין בהנאה לעברית שבפי המורים והמורות, קולט מחידושי השפה העתיקה בגלגולה המודרני, מתוודע לחידודי הלשון. 

בשני חודשי הסמינר לא ידעתי מאומה על הוריי, על מקום הימצאותם, על מצבם הכלכלי, כיצד הם מסתדרים במשטר הצנע שנקלענו אליו. חסרה לי הקרבה להוריי, תפילת השבת וניחוחותיה; גשמי היורה ירדו בבית-ברל והרטיבו את אדמת השרון, חורף קרב.. סמינר בית-ברל תם. עכשיו היה עליי לאתר את מקום מגורי הוריי;  פניתי למזכירות המדרשה פעם אחר פעם עד שהואילו לבדוק ולבסוף גילו: "הוריך הועברו לכפר ערבי נטוש בדרום הארץ, בשם מג'דל", אמרו לי.. 

"איפה הכפר?" שאלתי שוב, "איך אפשר להגיע אליו?" איש לא ידע לענות. פניתי לעמדת מודיעין בתחנת אוטובוסים מקומית, ושם נאמר לי שליתר דיוק מדובר לא בכפר אלא בעיירה ערבית נטושה, ששוכנת לחוף הים התיכון בדרום הארץ, וניתן להגיע אליה רק מהתחנה המרכזית בתל-אביב. הגעתי לתחנה והתייצבתי בקו מג'דל . המום ומותש התיישבתי על הספסל הראשון שנזדמן לי בתחנה. שעת-דמדומים קרבה, עיניי נעצמו ותרדמה נפלה עליי. חלמתי על עירי בנגאזי, חלמתי חלום עמוק שנסחף לתוך הלילה ונקטע רק כשתחושת רעב גרמה לי כאב-בטן. וכשסוף-סוף הגיע האוטובוס הוא יצא בשעה היעודה לדרכו, מקרטע. דלת אחת הייתה לו וזו נסגרה ונפתחה, ידנית; מושביו צרים ומרופטים. ניחא, אמרתי לעצמי, העיקר להגיע אל היעד. 

לא ראיתי אנשים ברחובות תל-אביב; החנויות היו נעולות ואלו שפתוחות – חצי ממרכולתם איננה. היכן בתי-הקפה, שאלתי את עצמי. נהג האוטובוס יצא מהתחנה בתל-אביב, הפנה את הרכב דרומה, ונסע בכביש ארוך ומסורבל, עבר על-פני המושבות ראשון-לציון, נס-ציונה ורחובות. תנועה דלילה של כלי-רכב ואדם, במרביתן. עברנו בעיירה יבנה, ודרכיה – שממה, רק חול וחול. איפה ארץ-ישראל היפה, תמהתי, איפה הארץ שנופה המרהיב נשקף באלבום התמונות שקיבלתי כשי בעירי בנגאזי?!

שעתיים וחצי ארכה הנסיעה באוטובוס, שלאחריהן הגעתי לשום-מקום, סמטאות הובילו לסמטאות, ובתים, חלקם הרוסים, הזכירו לי את הכפר שהייתי בו בעת ההפצצות על קירנאייקה. שאלתי עוברים ושבים אם הם יודעים היכן גרה משפחת ארביב, ואיש מבוגר הצביע על בית שקירותיו החיצוניים העידו בו שבנייתו לא נסתיימה, חלקי-אבן כורכר בלטו מחלקו האחד וקוביות מלט נבנו בצידו האחר. נכנסתי למבנה המוזר בתחושה שאולי לא יזהו אותי, שאינני אותו נער שהייתי בצאתי מבית-ליד. האם השתנו גם הוריי, תמהתי. 

אימי קרנה משמחה כשראתה אותי, עטפה אותי בחיבוק עז והגישה לי משקה לימון מתוק ומרענן. אבי קם מכיסאו, הניח את שתי ידיו על ראשי ובירך אותי: "ברוך הבא, בני". נדמיתי להם רזה בהשוואה לתקופה שלפני הנתק, אך זה לא מנע מהם להרעיף עליי מחמאות. אחרי מנוחה קצרה קמתי לראות את הבית, להתבונן בחצרו הארוכה והצרה, בחדריו גבוהי-הקומה, ובעמודיו המקומרים והמקושתים – בית ערבי-מסורתי.

ללא הודעה מוקדמת ובמזג אוויר סוער  הגיע אחי  הבכור  אל בית ההורים לאחר שנודע לו על בואי. ישבנו על כיסאות קטנים והוא סיפר לי שההורים קיבלו חלקת-אדמה צמודה, עם עץ תמר, וגם עז; למחרת יצאתי לסיור ומצאתי עיירה אפורה ושוממה, ללא חשמל, ללא פנסי-רחוב ובמרכזה עמד מחנה מגודר שבו רוכזו אלפי פליטים פלשתינים בבתים ישנים, כשצריח-מסגד גבוה עתיק מזדקר מעליהם.  

חייל צעיר סיפר לי שתושבי המחנה אמורים לעבור לעזה, בתוקף הסכם שנחתם עם המצרים, ובינתיים מסתננים מרצועת-עזה מתגנבים למג'דל מדי-לילה, ושודדים ציוד חקלאי. צעירים היינו וחיפשנו לבלות שעות פנאי; בערבים היינו עולים על אופניים (לא חשמליים !) ונוסעים במעין שיירה צפונה אל המחנה הצבאי ג'וליס, שם נתאפשר לנו לצפות בסרט. בדרך היינו שומעים ללא-הרף יריות שנועדו להבריח מסתננים.  

איש ושמו פלדמן היה במג'דל, בהיר שיער ומהיר תנועה, בשנות חמישים לחייו. הוא עמד בראש סניף מפא"י בעיירה ובתור שכזה ידו הייתה בכול; במפגשים איתו הרגשתי שהוא מבקש לקחת אותי תחת חסותו (כנראה המשך למגמת החסות הכפויה שבהעברה מבית-העולים לבית-ברל ומכאן למג'דל); הוא ביקש שאדריך בני-נוער במועדון "המשמרת הצעירה" של מפא"י, ואני נעניתי מיד לבקשתו, והתמסרתי להדרכת נוער מקומי בתנאים פיזיים קשים במיוחד; הפעילות במועדון, שכללה ערבי שירה וריקודי-עם, התנהלה לאור עששיות ופרימוס שפעל על גז. ההיסחפות שלי למפלגת השלטון והפעילות המודרכת במסגרתה הניבו פירות. יכולתי להשתבץ בקלות יחסית בעבודה בעיירה. תקופת-מה עבדתי במשרד האפוטרופוס הכללי, ואחר-כך במפעל טקסטיל שיזם יהודי מבריטניה הקים במרכז העיירה. למדתי את מלאכת האריגה שמעולם לא התנסיתי בה; אריגת הבדים כללה גם אריגת מדים עבור חיילי צה"ל, בראשיתו.

מדי-חודש הנחתי את המשכורת שקיבלתי בתוך מעטפה ומסרתי אותה לידי אימי בלי לדעת מה גובה שכרי, כמה לירות העליתי בחכתי; מצבה הכלכלי של המשפחה היה בכי-רע, אבי כצורף-אמן לא יכול היה להשתלב במעגל העבודה, לא מצא תעסוקה ההולמת את גילו ואת כישוריו המקצועיים, ובמצב זה ראיתי כדבר מובן מאליו ואף הכרחי להיות להם לעזר.

מכונת האריגה שלי במפעל הטקסטיל הייתה מוצבת מול הכניסה למפעל, ובוקר אחד עברה מפה לאוזן שמועה שראש הממשלה דוד בן-גוריון, בא לביקור. כולם נדרכו, גם אני. התכוננתי לשאול אותו מספר שאלות, אך הוא נכנס בצעדים מהירים, חלף על פניי, ניגש ישר לעובדת אחרת, עולה מתימן, ושוחח איתה שיחה ארוכה. קינאתי בה. רציתי לשאול אותו כיצד הוא רואה את עתיד הנוער באזור. בשלב מאוחר יותר נקראתי להתגייס לגדנ"ע, ושמחתי על ההזדמנות לרכוש ניסיון קדם-צבאי. ערכנו א"ש לילה באזור חולי. קני-סוף צמחו בצדי הדרך, שטחים חקלאיים גדולים השחירו לאור הלבנה. באימון הליכה על קורת-עץ נפלתי במאונך ונחבלתי קשות במפשעה. התעלפתי מעצמת הכאבים והיה צורך להזעיק רופא. כאשר שבה אליי הכרתי, שאלתי אותו אם אהיה כשיר להביא ילדים לעולם, והרופא הרגיע: "כן-כן," השיב והעלה בת-שחוק על שפתיו.

מספר צעירים תושבי העיירה בני אותו גיל מארצות שונות (פולין, רומניה, עיראק ואני, שהוספתי את הנופך הלובי) החלטנו לעשות מעשה; התארגנוּ כקבוצה חברתית בשם "קיבוץ גלויות"; רוח של ידידות ואחווה ביקשה הקבוצה להשרות על סביבתה, במסגרתה נתנו דרור גם לצחוק ולשעשוע. עם זאת, תהיות ושאלות לגבי עתידי האישי ועתיד המשפחה לא הרפו ממני, צו הגיוס לצה"ל שנראה באופק סיפק לי הרגשה שיש למה לצפות, שהכול פתוח.

ימים אחדים לפני הגיוס שלי לצה"ל ישבתי ליד אימא במטבח והיא קולפת תפוחי-אדמה בקערה אחת, ובקערה אחרת מניחה תערובת בשר קצוץ. ראיתי את הבעת פניה והם קודרות. "מה מטריד אותך, אימא?" שאלתי, "במה את מהרהרת?" הבטתי בפניה והיא עצרה לרגע את מלאכת ה-מפרום, הישירה אליי מבטה ואמרה: "יא וולדי, בעוד יומיים-שלושה אתה מתגייס לצבא, אני שמחה שבגרת ואתה עושה שירות למולדת, אבל אני מאוד לא שקטה, חרדה לך, ובוודאי לא אישן לילות מרוב דאגה. שמור על עצמך ואלוקים יהיה עימך." כך ביקשה אימי לחזק את רוחי ואת רוחה כאחת. היא הפסיקה את שטף דיבורה, נותרה מהורהרת, וחזרה לשיח שלה איתי: "לבטח אתה זוכר שפעם לקחו אותך ממני, כמו מעשה חטיפה, ניתקו כול מגע בינינו והשבח לאל חזרת בשלום, בכוחות עצמך, ומי יודע מה יהיה איתך הפעם… המצב בארץ קשה, לא כמו שחשבתי, אביך מובטל ומי יודע מתי ימצא עבודה, בשלב זה או אחר אחיך ואחיותיך יתחתנו או יעברו למגורים נפרדים, ואנו נחיה כאן לבד, ללא עזרה, אבל לא זה מה שמדאיג אותי במיוחד", הדגישה אימא, "אלא אתה".

ניסיתי להרגיע אותה, חזרתי והבטחתי לה שאשמור על עצמי, שיהיה בסדר. לפתע, ללא הקשר ענייני, לכאורה, החלה לדבר על מה שיש בכוונתה לעשות, על הצורך להיערך לבאות: "אני אוסיף חדר אחד בבית ואשכיר אותו, יהיה לנו מעט כסף, וזה יקל עלינו…". האזנתי לדברי אימי – וליבי נקרע. מצד אחד, התעורר בי רצון לדחות את הגיוס לצה"ל כדי להיות צמוד להורים ולעזור להם בפרנסתם לעת הזאת; מצד שני, השתוקקתי לצאת מהעיר האפורה ולהצטרף לשירות הצבאי, כי מלבד ההכרה בצורך לשרת את המולדת, האמנתי שהשירות בצה"ל עשוי גם לסלול בפניי דרך לחיים חדשים, טובים יותר.

לפתע תוך כדי דיבורה נפלטו מפיה המילים: "העז איננה… נעלמה… צריך למצוא אותה, לא יהיה לנו חלב!". יצאתי במהירות לחפש אחרי חיית-המשק שהוריי קיבלו בראשית התיישבותם בעיירה, לשווא, כאילו בלעה אותה האדמה; לפתע נראתה מכרסמת עלי-שיח, פסעתי לקראתה עקב-בצד-אגודל, ובטווח של צעד אחד  זינקתי לעברה, אך היא חמקה ממני, ופנתה בפנייה חדה לאחת הסמטאות; דלקתי אחריה ופניתי אף אני בפנייה חדה אל אותה סמטה; שעת בין-ערביים הייתה, הראייה עמומה, ולא הבחנתי בבאר העמוקה שניצבה כמטר וחצי אחרי הפנייה; העז זינקה לתוך הבאר ואני כמעט אחריה ורק הד חבטת נפילתה אל קרקע הבאר סימן לי את סופה המר, ועצר בעדי מלחבור אליה במעמקים. 

לאחר שהמולת העז שככה החלה אימי מונה את תנובת העז שירדה לטמיון, את החלב ואת הגבינות שהפיקה מחלבה בימי הצנע; דבריה לא נשאו חן בעיני אבי. "חדלי," אמר לה, "הלך שעיר-עזים לעזאזל ומה שחשוב הוא שבננו לא נפגע, וניצל בנס ". הפעם אימא בחרה שלא להתנצח עם בעלה, התיישבה והניחה ידה על שכמי. "אמת-אמת", מלמלה.

באחד מימי דצמבר 1951 יצאתי מהבית ופניי לכיוון תחנת האוטובוס בעיירה ללשכת הגיוס; לא ידעתי היכן יציבו אותי בצה"ל. הייתי מוכן לכל אפשרות, אבל עמוק בלב קיוויתי שאעלה על מסלול שיוביל אותי למימוש הכמיהה שלי לכתיבה שהלכה וגברה בי; בית הוריי לא היה אומנם עשיר בחומר כי אם בחום ובאהבה, ואלה נסכו בי ביטחון ואמונה בעצמי. קולו של הנהג הכריז "סרפנד". ירדתי מהאוטובוס וצעדתי בשדרת עצי-האיקליפטוס לצריפין, מחנה קליטה ומיון. הצגתי את צו הגיוס בפני חייל-שומר בכניסה למחנה ונכנסתי בפתחו של עולם חדש. במחלקת האפסנאות קיבלתי מדים של חייל בצבא ההגנה לישראל. אנשי צבא בוועדות מיון שונות המטירו עליי שאלות, ונדמה היה לי שרק תשובה לשאלה אחת תפסה את תשומת-ליבם. "אילו שפות אתה יודע?" שאלו, וכשעניתי ישירות: 'עברית וערבית, גם איטלקית ואנגלית באורח חלקי', ראיתי על פניהם הבעה של שביעות-רצון.

התחלתי להתאמן בבסיס טירונות, תקופת האימונים נמשכה פחות מחודש, ורק בסופה נמסרה לי הודעת זימון. נקראתי להתייצב בבסיס חיל-המודיעין ביפו; גיליתי שהבסיס שוכן בטבורה של אוכלוסייה אזרחית בשכונת גבעת-עלייה, ג'באליה, במבנה שנקרא "הבית הירוק". הופעתי במדיי החדשים ונקלעתי לסביבה שבתיה בנויים בסגנון ערבי-מסורתי – לא דומה כלל לבסיס צבאי; סמוך לבניין פגשתי חייל שהכרתי בבסיס הטירונות בצריפין. "מה זה כאן?", שאלתי אותו ותגובתו הגבירה בי את תחושת המסתורין והגדילה את מבוכתי; הוא הניח אצבעו על שפתיו ולחש "ששש". דוממתי את מנוע הסקרנות שלי והמתנתי, מכונס בתוך עצמי. 

דקות חלפו עד שקראו בשמי. עליתי במדרגות הבניין והגעתי לאולם רחב-ידיים, אפלולי מעט. "תמתין כאן, יקראו לך," אמר לי קצין זוטר שנלווה אליי. סף המתח עלה, וכשסוף-סוף נקראתי להתייצב בפני ועדת הקבלה, ראיתי מולי ארבעה קציני-מודיעין בכירים, ישובים סביב שולחן מלבני גדל-מידות, ביניהם אל"מ שמואל טולידנו, (לימים חבר כנסת); המפגש עבר במהירות הבזק. שתים-שלוש שאלות ותשובות בצדן – וחסל. בתום הראיון נלקחתי אחר-כבוד על-ידי אחד הקצינים לבניין סמוך, עליתי בעקבותיו ברגל במעלה מדרגות לקומה אחת ויחידה. הכול התנהל בשקט, כמו בתרחיש ידוע מראש, ללא-מילים. באחד מחדרי הבניין ראיתי "שולחנות" (דסקים) מאוישים על-ידי אזרחים וקצינים, שגילם המבוגר ניכר על פניהם.  

קצין בדרגת סרן הזמין אותי לשבת, הושיט לידי עיתון ערבי, הצביע על קטע מסומן באדום וביקש שאתרגם אותו. עשר דקות אחר-כך החזרתי לידיו את קטע העיתון, מתורגם לעברית. במהירות קלח ממני תרגום עברי רהוט. הקצין העיף מבט על התרגום וקרץ אליי מחויך. "גש לעבודה," אמר לי והצביע על "דסק" בפינת החדר – גדוש עיתונים וכתבי-עת בשפה הערבית. "לפני שתתחיל את העבודה, תקבל תדרוך קצר," הבטיח והלך. ישבתי ליד שני אנשים, שנראו בשנות החמישים לחייהם; השניים – ילידי סוריה ועיראק – בקיאותם בשפה הערבית שופעת; בהפסקות הצהריים ניהלנו שיחות שבמהלכן קלטתי פרטים ראשונים על החיל שזה עתה עשיתי בו את צעדיי הראשונים. "היחידה שלנו שייכת למערך האיסוף בחיל המודיעין", גילו את אוזני, "משרתים בה מספר מצומצם של קצינים, אזרחים וחיילי חובה במסגרתה פועלת גם שלוחה של השב"כ שעוסקת בתחקור עולים חדשים מארצות ערב. 

בחודשים הראשונים לשירותי בחיל, בשנת 1952, התגוררתי באכסניה ביפו בתנאים של בדידות מזהירה, אבל לא קפאתי על שמריי. בעיתות פנאי ניסיתי לבדוק אילו כישורים חבויים בי, והחלטתי לבחון את עצמי בציור. ציירתי על-פי צילומים דיוקנאות של מנהיגים ערביים .

מן קצר לאחר הצטרפותי לחיל-המודיעין, נשלחתי לקורס מודיעין בסיסי באזור רמלה; ריתוק של שלושים יום לספסל הלימודים הקנה לי לא רק כללי יסוד בעבודתה של קהילת המודיעין, אלא גם ובעיקר הבנה טובה יותר באשר לחיוניותה לביטחון ישראל. 17 שנה עשיתי ביחידה הזו; היא הייתה לי לבית שני.. אפשר לומר שגדלתי בה, צימחתי כנפיים, וגם נתתי את הנשמה ופעלתי נמרצות למיצוי מקורות המידע הגלויים שעמדו לרשות היחידה. 

מסירותי לעבודה בחיל-המודיעין הניבה פירות, כמעט מידיים: הועליתי לדרגת רב"ט – רב-טוראי, אלא שתוחלת החיים של הדרגה החדשה הייתה קצרה; בליל חורף מקפיא של שנת 1953, הוטלה עליי תורנות שמירה במתקן אפסנאות של החַיל ביפו; מפקד המשמרת, שערך סיור באזור, הבחין בי כשאני יושב מכונס בתוך עצמי, מחמת קור עז, אוחז בשתי ידיי ברובה, במצב של נים-לא-נים. הוא דיווח למפקד הבסיס, וזה בחר להעביר אותי לדיון משפטי דווקא בפני ראש אמ"ן, אלוף חיים הרצוג (לימים, נשיא המדינה); נמצאתי אשם בסעיף רשלנות בשמירה ודרגתי נשללה. השירות בחיל-המודיעין כחייל סדיר, כאיש צבא הקבע וכאזרח   היה עבורי בית-הספר הטוב ביותר שיכולתי לתאר לעצמי; שירות זה הניח עבורי בסיס מקצועי-כלכלי, במסגרתו שיפרתי ללא-הכר את שליטתי בשפה הערבית, הרחבתי אופקים בתחומים רבים, במיוחד במזרחנות; חוויתי אירועים מרגשים, בכללם אירועים היסטוריים השלובים בחיי המדינה וביחסינו עם הארצות הסובבות אותנו, 

כעבור שנתיים וחצי בשירות חובה, בשנת 1954, רציתי לחזור לאשקלון כדי להיות בסמיכות להוריי ולעזור להם, לאחר שהייתי מנותק מהם זמן רב, אולם מפקד היחידה באותה עת סא"ל אהוד שכנע אותי לחתום על שנת שירות קבע, לא-בלי הבטחות לקידום. נראה שמסירותי, שצוינה לשבח לאורך השנים, בחוות-דעת של מפקדי היחידה הקודמים, עמדה בבסיס נחישותו להחזיק אותי ביחידה תחת פיקודו. הוא עצמו היה אחד מאותם מפקדים שחווה עבר עשיר בשדה העשייה המודיעינית ובמוסד, והטביעו חותם על עבודת היחידה ועל תפקוד עובדיה. 

במהלך שירותי בחיל המודיעין למדתי בגרות בבית-ספר אקסטרני בתל-אביב, וסיימתי לימודי מזרח-תיכון במדרשה הצבאית בירושלים. קריירה כאיש מודיעין לא הייתה שאיפתי; כתיבה, השתלבות במקצוע העיתונאות – זו הייתה משאת-נפשי – ועל כך ברשימה הבאה. 

======