כראפה וסיפורי מעשיות / ציון וטורי

כראפה וסיפורי מעשיות / ציון וטורי

מתוך לבלוב 33, מארס 2020

זוכר אני בילדותי, בימי כיפור, בזמן ההפסקה שבין מוסף למנחה, קהל  קטן נאסף מחוץ לבית הכנסת ומאזין ברוב קשב לאחד המתפללים, אשר היה יושב ומספר בנחת את אחד מסיפורי המעשיות שבאמתחתו. אינני זוכר סיפור מסוים, אבל בזיכרוני מתקיימים בכפיפה אחת מילים בעברית ובערבית, דמויות כגון סולטן ומלכה, דייג ובת מלך, וזיר ונסיך, ג’ול ורוחות, רבנים, קאדים וכמרים, וכמובן, איך אפשר בלי ש’חא.

 בזמנים עברו, בטרם “נולדו” כלי התקשורת ואולמות הקולנוע, היה למספרי הסיפורים תפקיד חשוב בהווי המשפחה והקהילה. באירועים שונים ובכל מקום שבו התקבצו אנשים, היה מקום למספר, גבר או אישה, שניחנו ביכולת הנפלאה ובכישרון אומנותי לספר סיפור. לרגע אחד התנתקו המאזינים מהסובב אותם, מההמולה ומטרדות היומיום, נישאו על כנפי הדמיון והמחשבות המייגעות התבדרו להם. המקורות לסיפורים מגוונים, חלקם עתיקים וחלקם מודרניים, והם מבוססים על מורשת ישראל או על מורשת העמים. הדמויות מגוונות אף הן, דמויות תנ”כיות, שדים ורוחות, מלכים ופשוטי עם, שודדים, סוחרים ובעלי מלאכה, חז”ל, רבנים מבני הקהילה או ממקומות אחרים.  רפרטואר הנושאים כלל: אגדות על צדיקים, על בתי כנסת, על קברי צדיקים. סיפורים בעלי זיקה דתית, משלי חכמה ודעת ולימוד לקח ומוסר השכל, סיפורי חולין על אהבה וקנאה, נאמנות ובגידה, חכמה וסכלות, סיפורי דמיון, מאגיה ומיסטיקה, חכמת היהודי לעומת הגוי, התחכמות וליצנות. כאמור, הסיפורים היוו דרך נעימה להעברת הזמן, אך כמעט מאחורי כל סיפור נמצא מסר אחד או יותר, גלוי או נסתר. למשל, כאשר הסיפור מתאר את תלאותיו של דייג עני שנישא לבסוף לבת הסולטן, יש בכך בכדי לעודד את המאזינים לחשיבה שהמצב עשוי להשתפר, ואדם צעיר יכול לדמיין את עצמו מצליח, בכך שישתדל יותר במעשיו, והדבר עשוי לבסוף להועיל לו.  סיפור העוסק בנאמנות או בבגידה משקף מחד גיסא את המציאות, ומאידך גיסא משבח את הנאמנות, או לכל הפחות מזהיר מפני אמונה עיוורת. הסיפורים על חז”ל חינכו את הציבור בדרך נעימה וללא כפייה לכבד את החכמים, לסמוך על חכמתם ולשמוע בקולם. סיפורים אחרים הצדיקו את המעמד המיוחד שזכו להם בתי כנסת מסוימים דוגמת סלאת’ בושאייף או כלי קודש שונים דוגמת ספר התורה זג’יר דארנא (ראה בסוף המאמר).  גם היום עשויים הסיפורים לשמש כדרך טובה להעברת מסר בדרך אסרטיבית אך גם עדינה ומתוחכמת, המעלה חיוך ומבהירה היטב את הנקודה הדורשת תיקון או טיפול.  לפני מספר שנים נתקלתי בהסכם שבו הוכנס סעיף בעייתי שבעצם אפשר למוכר שליטה לא סבירה על המוצר שסיפק, גם לאחר המכירה. לשם העברת המסר עשיתי שימוש במעשייה על “מסמר ש’חא” וזו לשונה: “יום אחד החליט ש’חא למכור את דירתו. לאחר שנמצא הקונה, דרש ש’חא במועד חתימת ההסכם, כי מסמר שתקוע בסלון ליד פינת האוכל יישאר בבעלותו. הקונה חשב לתומו כי מדובר באחד השיגעונות של ש’חא, לא העלה בדעתו שום סיבה לסרב ל’שטות הזאת’, וללא מחשבה נוספת חתם על ההסכם. יום לאחר שחנך הקונה את הדירה, צלצל הפעמון וכאשר פתח בעל הבית (החדש) את הדלת, התפלא למצוא את ש’חא עומד בפתח. ביקש ש’חא את סליחתו וביקש לעשות שימוש במסמר שבבעלותו ולתלות עליו את מעילו. מחד גיסא הטריד המעשה את בעל הבית, אך מאידך גיסא לא יכול היה לסרב, שכן הדבר נכתב במפורש בחוזה לש’חא יש זכות על אותו מסמר.  כך הדבר נמשך, יום ועוד יום ועוד יום, פעם ביקש את המעיל ופעם תלה את המעיל. לאחר מספר ימים הבין בעל הבית לאיזו צרה נכנס וכיצד אותו מסמר קטן וחסר משמעות הביא לכך שאיבד כל הנאה מבעלותו על הנכס, סופו של הסיפור שבעל הבית העמיד את דירתו למכירה, וש’חא רכש אותה חזרה במחצית המחיר המקורי.” בהזדמנות אחרת נתקלתי בספק שירות שניסה לדרוש תשלום גם על שירות שהיה חייב להעניק על פי חוק וללא תמורה. במקרה זה נזכרתי בסיפור אחר על ש’חא: “יום אחד היה ש’חא רעב, אך כל מה שיכול היה להרשות לעצמו היה פיתה אחת ללא כל תוספת. רכש ש’חא לעצמו את הפיתה, ואז חלפה במוחו המחשבה שכאשר אדם מצונן אין הוא נהנה מטעם המזון, ולכן הוא יכול לנצל את חוש הריח בכדי ליהנות מעט יותר והחליט לעמוד ליד מסעדת בשרים.  כך בכל נגיסה מהפיתה נשם עמוקות את ריח הניחוח העולה מן הגריל, ובדמיונו עלו ובאו אותם נתחי בשר ושומן כבש צלויים ומילאו את הפיתה הריקה שבידו. לאחר שסיים לאכול את הפיתה פלט ש’חא אנחה, חציה שביעות רצון וחציה צער וביקש ללכת לדרכו. בעל המסעדה, שהיה אדם תקיף וחזק, אחז בזרועו ודרש ממנו תשלום על העונג שנסב לו כתוצאה מריח הניחוח שנשם אל קירבו. ניסה ש’חא לטעון כי מדובר במצב “שזה נהנה וזה לא חסר”, אך הדבר לא הועיל, בעל המסעדה דרש תשלום ראוי עבור ההנאה שנהנה ש’חא, אחרת יפנה למשטרה. חשב ש’חא, ולאחר רגע פנה לבעל המסעדה וביקש ממנו כוס ריקה. רמז בעל המסעדה לאחד המלצרים שיביא לו כוס. נטל ש’חא את הכוס הכניס לתוכה שלוש פרוטות שנותרו לו בכיסו, פנה לבעל המסעדה ואמר לו: ‘אתה רוצה תשלום ראוי?’ אמר לו: ‘הן!’ ‘אם כך, האזן!’ שקשק ש’חא במטבעות שבכוס והסביר: ‘כשם שברצונך לחייב אותי על הנאת הריח, הרי אני משלם לך בעונג שבצלילי המטבע.’ “ הבין בעל המסעדה כי ש’חא גבר עליו ושחררו. בשני המקרים המסר הועבר בהצלחה. כאשר חיפשתי מידע בנושא, גיליתי (בעזרתה האדיבה של מתי גילעד), כי קיים ספר ישן בשם “שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי לוב” מאת דב נוי (הוצאת “בתפוצות הגולה”, 1967) לאחר חיפוש קצר באינטרנט הצלחתי לרכוש את אחד העותקים. באמצעות הספר למדתי, כי בעבר התקיים מפעל רישום סיפורים מפי עדות ישראל. בפועל נרשמו 156 סיפורים (!) מפי מספרים שונים מיוצאי לוב, מתוכם מופיעים 71 סיפורים נבחרים.  בין המספרים אפשר למצוא את: ציונה בוארון (טריפולי, תל-מונד), כלאפו דבוש (זליתן, אשקלון), ראובן דואני (טריפולי, רחובות), ר’ ציון ואתורי (טריפולי, מעברת שבות-עם), אדריה שמכה (מסלאתה, חיפה) ועוד. ובין הסיפורים אפשר למצוא את: “העשיר שירד מנכסיו”, “שירת הים של דייג יהודי”, “בן המלך והנסיכה השתקנית”, “עונש על התגרות בצדיק”, “לומדי ה-זוהר בסלאת’ לישיבה”, “שותפות עם אשמדאי”, “יוסף פאחה והרועה היהודי”, “האלמנה הנאמנה”, “נאד היין של שלמה המלך”, “הנסיכה זוהרה והנסיך עלי” ועוד רבים. מתברר כי היה זה חלק מפרויקט שתוכנן להפיק 12 ספרים (כנראה כנגד 12 השבטים) המוקדשים לעדות שונות, וסיפורי יהודי לוב היה השלישי שבהם לאחר יוצאי תוניס ומרוקו. בספר צוין כי נערכה השוואה בין סיפורי העדות, ומצאו קווי דמיון רבים יותר בעלילות הסיפורים בין יהודי לוב לבין יהודי מרוקו, מאשר בהשוואה לסיפורי יהודי תוניס – נקודה מעניינת למחשבה.  עוד התברר, כי קיים ארכיון הסיפור העממי בישראל, ומקום מושבו בחיפה. בארכיון זה רוכזו אלפי סיפורים, ומספר סיפורי לוב עומד כיום על 286. לארכיון אתר ברשת (כתובתו: .http://ifa haifa.ac.il/index.php/he/).  למי שמתעניין בחומר נוסף, מצאתי כי קיים בבית המורשת ספר למכירה בשם “אגדות טריפוליטאיות  סיפורי הילדות שלי” שליקטה אינס רפאל. לסיום, אציין את המוטו שנרשם באתר ארכיון הסיפור העממי בישראל, המכוון גם אלינו: לכבד. לשמור. לחקור.לכבד את המגוון התרבותי, לשמור את המורשת העממית, לחקור את סיפורי העם בישראל. זג’יר דארנא – (ס”ת הקטן של דארנא): הספר נחשב לבעל מעלת קדושה מיוחדת, ומייחסים לו נפלאות. על פי המסורת, הוא נכתב בימי עזרא הסופר ולאחר חורבן בית שני נדד מיהודה לאלכסנדריה. באחת הפעמים שבהן פרעו ביהודי אלכסנדריה נטלו הפורעים את ספר התורה. בדרך נס נשמט הספר אל הים והגיע עד לחוף ימה של דארנא. יהודים משו את הספר מהים, ולמרבה הפלא הוא נמצא יבש וללא פגם. בזכות ספר התורה הפך בית הכנסת בדארנא למוקד עליה לרגל, וגם ערביי המקום נהגו בו כבוד. בכל ערב ראש חודש אלול, היום שבו על פי המסורת הגיע הספר לדארנא, נהגו לערוך את הילולת “זג’יר דארנא”. כיום ספר התורה, נמצא בבית הכנסת שערי צדק בנתניה, והמסורת נמשכת.  סלאת’ בושאייף – האגדה מספרת על שלוש בנותיו הצדיקות של רבי ישמעאל כהן גדול (שהיה אחד מעשרה הרוגי מלכות), שברחו לאחר החורבן, וכל אחת מהן זכתה שייקרא על שמה בית כנסת. האחת – אום שוויכה (בית כנסת בטריפולי), האחרת – ג’רייבה (על שמה בית כנסת ג’רייבה באי ג’רבה שבתוניס) והאחרונה – בושאייף שעל שמה קרוי בית הכנסת בזליתן, בית כנסת ששוחזר בארץ במושב זיתן ומהווה עד היום אבן שואבת לבני העדה.