מנהיגות נשים

---

מנהיגות נשים

יעקב חג'ג'-לילוף / מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 

האישה והאם העבריה בלוב, למרות היותה צנועה וענווה ו"כל כבודה בת מלך פנימה", אשר הסתגרה בארבע אמות ביתה, היא זו, אשר בעצם עיצבה את פני המשפחה, ניהלה  ונווטה אותה בחריצות ובתבונה ללא יוהרה והתפארות. היא הייתה המסד והטפחות של כל בני ביתה, שחסו בצילה ושמרה עליהם כלביאה על גוריה מכל משמר. היא האחראית בעקיפין ובמישרין לדרך-ארץ ולחינוך דור ההמשך, ובמיוחד לצניעות הבנות והכנתן לשמוח בחלקן במילוי תפקידן בהגיען לפרקן בבוא העת. למרות היותה, כביכול "העזר כנגדו", היא הייתה, בעלת הבית והמשפחה, הלכה למעשה. נתנה לבעל להרגיש כמלך בארמון, היושב על כסא מלכות ובשרביטו קובע סדרי עולם, כאשר בעצם, על פיה יישק דבר וללא שום עוררין. היא זו, שדאגה בעבודה משותפת בין בני הזוג, המשלימים האחד את השני, להרמוניה שלמה במשפחה. היא עיצבה, לא רק, את פני המשפחה, כי אם גם את פני הקהילה, וממילא את פני הדורות ומורשתם המפוארת בכל מהלך ההיסטוריה. על כל אלה, האם העבריה בלוב זכתה להוקרה והערכה רבה ולרגשי כבוד מכל בני משפחתה ומכל סובביה. ובהחלט ניתן לומר עליה את דברי המשורר בספר משלי: "אשת חיל מי ימצא…ויהללוה בשערים מעשיה!

הנשים בלוב, אשר עפ"י רוב, כאמור, היו מסוגרות בבתיהן פנימה במשך הדורות, עם החדירה האירופית ללוב בשלהי המאה ה19- וראשית המאה ה20-, והתמורות אשר חלו בחינוך הבנות ויציאת חלק מהן לעבודה מחוץ למשק ביתן, אם זה עקב אילוצים כלכליים ואם זה מתוך הרצון להגשמה עצמית, ומאוחר יותר התערותן בהוראה, בחינוך ופעילות הציונית, קמו אגודות נשים לקידום החברה בכלל ולשיפור מעמדה של האישה בפרט. אגודות אשר נוסדו עקב צורכי שעה או בימי צוקה, ואשר הצמיחו מנהיגות של נשים, אשר הטביעו את חותמן בחיי הקהילה.

כבר בשנת 1923, נוסדה אגודת נשים ציוניות I..E.D.A, (שהייתה מקבילה ל"ויצו"), בהנהלתה של פורטונה ארביב וסגניתה אשת הרב הראשי ג'וליה הרטום קסוטו, ששמה לה למטרה לדאוג (בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית), לקדם ולשפר את מעמדה של האישה בלוב. I..E.D.A, להרחבת הכשרתן המקצועית של הנשים ולהעלאת רמת השכלתן הכללית, ארגנה יחד עם בן-יהודה בשנת 1934 גם חינוך מקצועי לבנות עם לימודי עברית ומקצועות בנושאים עבריים וציוניים, וחנכה בית-מלאכה – "מופת", שלמדו בו 150 נערות.

אגודה נשים נוספת, שבאה לסייע לבני הקהילה בטריפולי בכלל ולנשים בפרט, בשם "חברת נשים" נוסדה תוך כדי מלחה"ע השניה בשנת 1941. אגודה אשר שמה לה למטרה לסייע ליהודים נפגעי המלחמה, ואשר המשיכה לפעול גם לאחר המלחמה, אספה תרומות לנזקקים וסייעה ב"הכנסת כלה" ו"הכנסה בעול מצוות", תמכה בתינוקות של בית-רבן ב"תלמוד תורה", פיקחה על מקוואות הטהרה וכשרות האוכל בבתי-החולים לחולים היהודים, ערכה תיקון כרת ופדיון-נפש. אגודה, שאספה כספים גם לפעילות ציונית, לקופת "הקרן הקיימת לישראל" ולארגון "בן-יהודה", סייעה בהברחת מעפילים ולפעילות המחתרתית וארגון ההגנה בלוב, שחלק מהבנות נטלו בהם חלק.

אגודת "חברת נשים" נוסדה ע"י הצדקת רחל נעים (רבה) ז"ל, אישה אשר בלטה בפעילותה הציבורית עוד לפני פרוץ מלחה"ע השניה. היא סייעה רבות ליהודים מלוב, שעלו לארץ בשנות ה30-. בשנת 1937, כאשר נסעה לארץ-ישראל להשיא את בתה, הצליחה להבריח כספי תרומות לסיוע לנזקקים בראשית דרכם, עם עלייתם לארץ ובבניית בית-הכנסת "אוהל רחל" ברמת-גן. גם כאשר שבה ללוב המשיכה במתן סיוע ליהודים מלוב הנמצאים בארץ, ובכלל זה, קניית ספרי תורה.

הצדקת רחל נעים (רבה), זכתה לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בחיפה. נפטרה ביום כ"ב אב, שנת התש"ל (1970), ונקברה בהר המנוחות בירושלים. בערב כ"ב חודש אב, הקהילה עורכת אזכרה לזכרה של הצדקת בבית-הכנסת הקרוי על שמה "אוהל רחל".

לצידה של רחל נעים (רבה), פעלה הצדקת רג'ינה מימון, שברבות הימים הייתה גם מחליפתה וממשיכת דרכה ב"חברת הנשים". היא נטלה חלק נכבד מבראשית בכל פעילותה הנרחבת והברוכה של האגודה. זמן קצר לפני עלייתה ארצה, ערכה בבית-העלמין היהודי בטריפולי, יום אזכרה לחללי מלחמת השחרור, עם הנפת דגל הלאום ושירת "התקווה", בהשתתפות רבנים, ראשי הקהילה, אנשי מחלקת העלייה וקהל רב.

עם פתיחת שערי העלייה הגדולה, בשנת 1949, עלתה רג'ינה מימון לארץ, באחת האניות האיטלקיות הראשונות, שהפליגו ישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה. בהפלגה זו, היא דאגה לכשרות האוכל ולשמירה על גופתו של ר' כמוס בראנץ, שנפטר תוך כדי ההפלגה. מחשש שיזרקו את הגופה לים, היא דאגה לקבלת הסכמת שלטונות נמל חיפה להכנסת גופת המנוח לארץ, דאגה לקרח לקירור הגופה עד הגעת האניה לנמל ולקבורת המנוח. 

רג'ינה מימון המשיכה בפעילותה המסורתית של האגודה גם בארץ, ששמה שונה ל"חברת נשים יוצאות לוב". האגודה המשיכה באסוף תרומות לנזקקים וסייעה ב"הכנסת כלה" ו"הכנסה בעול מצוות" וסיוע לבתי-כנסת, כולל "צלאת' בושאייף" במושב זיתן. רג'ינה מימון ארגנה "עלייה לרגל", ברוב עם של בני הקהילה ובהשתתפות רבנים, נכבדים ואישי ציבור, לקבר דוד המלך בהר ציון, ירושלים. בכל "עלייה לרגל" הוכנס ספר תורה חדש, מטעם בני יהודי לוב, ונערך טכס בר-מצווה למספר נערים, שהאגודה דאגה לכל צורכיהם. עם שחרור ירושלים העתיקה, "העלייה לרגל" וכל הפעילויות הנלוות, עברו לכותל המערבי.      

בשל פעילותה הענפה, הוענק לרג'ינה מימון תואר "אם השנה" לשנת התשכ"ח (1968), ביום י"א בחשון (יום פטירת רחל אמנו). כמו כן, הוענק לה אות "יקיר-העדה" מטעם "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב".

הצדקת רג'ינה מימון נפטרה ביום כ"ח באב, שנת התשמ"א (1981), ונקברה בירושלים. על שמה נקרא גן ציבורי בבת-ים, ובכל ערב כ"ח באב, עורכים אזכרה ברוב עם, בבית-הכנסת "בית ישראל", הצמוד לגן.

"חברת נשים יוצאות לוב" ממשיכה לפעול בארץ עד היום, גם לאחר פטירתן של רחל נעים (רבה) ורג'ינה מימון, ומקיימת את מסורת פעילותה ובמיוחד את טכס בר-המצווה לנערים יתומים וחסרי אמצעים. ועל כך, יש לברך אגודה זו ולחזק את ידיהן של ממשיכות דרכן של רחל נעים (רבה) ורג'ינה מימון, ולהעלות את זכרן של כל אלו אשר הנהיגו או נטלו חלק באגודה והלכו לעולמן, כמו לינדה חדד ז"ל, ג'וליה ארביב (ז'וז'ו) ז"ל ואחרות.   

כאמור, הנערות היהודיות בלוב (בעידוד השליחים והחיילים הארצישראליים) נטלו חלק גם בפעילות הציונית הענפה, בחינוך ובפעולות בתנועות הנוער. פעילות, שהצמיחה מנהיגות נשים מקומית: בוגרות בתי-הספר הכלליים והיהודיים-עבריים נרתמו לעבודות הדרכה בחוגי התנועה הציונית ובהוראה בבתי-הספר העבריים ,והיו אף חברות בארגון המורים היהודיים. הן נטלו חלק פעיל גם בהכשרות החלוציות, בארגון "ההגנה" ובהעפלה הבלתי-לגאלית.

תמורות אלו בדפוסי פעילות הנשים בלוב, שהצמיחו גם אגודות של נשים, התחוללו כתוצאה משילוב של מספר גורמים: תמורות מדיניות עם החדירה האירופית; הכללת הבנות במערכת החינוך הכללית ובמערכת החינוך היהודית-עברית ובפעילות הציונית; מצוקה כלכלית וימי צוקה. תופעה, ששיפרה את מעמדן התרבותי והכלכלי של הנשים, וכן שיפרה את מעמדן בתחום החברתי והצמיח גם מנהיגות של נשים, אך יש להדגיש, במידה מסוימת של אכזבה, הדבר לא בא לידי ביטוי כלל בתחום הפוליטי, בשום זמן ובשום תקופה בלוב.

לסיכום, האישה והאם העברייה בלוב, כאמור, הייתה המסד והטפחות של המשפחה אשר עיצבה את פניה וממילא את פני הדורות, ועם התמורות יצאה מ-ד' אמותיה ונטלה חלק חשוב בחיי הקהילה וצמחה גם מנהיגות של נשים. ולא בכדי, ניתן לייחס לה את דברי ההלל "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תוכל…רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה".                                             

 

הצדקת רחל נעים (רבה)

הצדקת רחל נעים (רבה) ייסדה את אגודת "חברת נשים" בטריפולי, בשנת 1941 תוך כדי מלחה"ע השניה. אגודה אשר שמה לה למטרה לסייע ליהודים נפגעי המלחמה, ואשר המשיכה לפעול גם לאחר המלחמה. אספה תרומות לנזקקים וסייעה ב"הכנסת כלה" ו"הכנסה בעול מצוות", תמכה בתינוקות של בית-רבן ב"תלמוד תורה", פיקחה על מקוואות הטהרה וכשרות האוכל בבתי-החולים לחולים היהודים, ערכה תיקון כרת ופדיון-נפש. אגודה, שאספה כספים גם לפעילות ציונית, לקופת "הקרן הקיימת לישראל" ולארגון "בן-יהודה", סייעה בהברחת מעפילים ולפעילות המחתרתית וארגון ההגנה בלוב.

רחל נעים (רבה) בלטה בפעילותה הציבורית עוד לפני פרוץ מלחה"ע השניה. היא סייעה רבות ליהודים מלוב, שעלו לארץ בשנות ה30-. בשנת 1937, כאשר נסעה לארץ-ישראל להשיא את בתה, הצליחה להבריח כספי תרומות לסיוע לנזקקים בראשית דרכם, עם עלייתם לארץ ובבניית בית-הכנסת "אוהל רחל" ברמת-גן. גם כאשר שבה ללוב המשיכה במתן סיוע ליהודים מלוב הנמצאים בארץ, ובכלל זה, קניית ספרי תורה.

הצדקת רחל נעים (רבה), זכתה לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בחיפה. נפטרה ביום כ"ב אב, שנת התש"ל (1970), ונקברה בהר המנוחות בירושלים.

 

הצדקת רג'ינה מימון ז"ל

הצדקת רג'ינה מימון נמנתה על המייסדות של אגודת "חברת נשים" בטריפולי, בשנת 1941 תוך כדי מלחה"ע השניה, לצידה של רחל נעים (רבה), שברבות הימים הייתה ממשיכת דרכה. אגודה אשר שמה לה למטרה לסייע ליהודים נפגעי המלחמה, ואשר המשיכה לפעול גם לאחר המלחמה, אספה תרומות לנזקקים ולפעילות הציונית.

זמן קצר לפני עלייתה ארצה, ערכה בבית-העלמין היהודי בטריפולי, יום אזכרה לחללי מלחמת השחרור, עם הנפת דגל הלאום ושירת "התקווה", בהשתתפות רבנים, ראשי הקהילה, אנשי מחלקת העלייה וקהל רב.

עם פתיחת שערי העלייה הגדולה, בשנת 1949, עלתה רג'ינה מימון לארץ, באוניה איטלקית. בהפלגה זו, דאגה לכשרות האוכל ולשמירה על גופתו של ר' כמוס בראנץ, שנפטר תוך כדי ההפלגה. מחשש שיזרקו את הגופה לים, דאגה לקבלת הסכמת השלטונות להכנסת הגופה לארץ, דאגה לקירור הגופה עד לעגינה ולקבורת המנוח. 

רג'ינה מימון המשיכה בפעילותה המסורתית של האגודה גם בארץ, באסוף תרומות לנזקקים ובסיוע לבתי-כנסת, כולל "צלאת' בושאייף". רג'ינה מימון ארגנה "עלייה לרגל", ברוב עם של בני הקהילה לקבר דוד המלך בהר ציון, ירושלים. בכל "עלייה לרגל" הוכנס ספר תורה חדש, ונערך טכס בר-מצווה למספר נערים נזקקים. עם שחרור ירושלים העתיקה, "העלייה לרגל" עברה לכותל המערבי.      

בשל פעילותה הענפה, הוענק לרג'ינה מימון תואר "אם השנה" לשנת התשכ"ח (1968), כמו כן, הוענק לה אות "יקיר-העדה" מטעם "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב".

הצדקת רג'ינה מימון נפטרה ביום כ"ח באב, שנת התשמ"א (1981), ונקברה בירושלים, על שמה נקרא גן ציבורי בבת-ים.

 

הצדקת לינדה חדד ז"ל

הצדקת לינדה חדד נמנתה על המובילות באגודת "חברת נשים יוצאות לוב", מראשית חידוש פעילותה במדינת ישראל, לצידה של רג'ינה מימון. אגודה אשר המשיכה בפעילותה המסורתית בטריפולי גם בארץ, באסוף תרומות לעלמות ולנערים נזקקים ובסיוע בבניית בתי-כנסת לבני  העדה.

לינדה חדד עלתה לארץ-ישראל מלוב כבר בשנת 1934 בהיותה נערה, ונטלה חלק במפעלי התנדבות שונים בישוב בארץ, כמו במבצע "חומה ומגדל" ובמשמר האזרחי במהלך מלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה עם הקמת "חברת נשים יוצאות לוב", היה זה אך טבעי, למצוא את לינדה חדד בין המתנדבות הראשונות לאגודה בארץ. היא פעלה במרץ וללא לאות והטביעה את חותמה בהעצמת פעילותה המסורתית והענפה של האגודה.

בהיותה יו"ר אגודת "חברת נשים יוצאות לוב" (1985), כממשיכת דרכה של רג'ינה מימון המנוחה, הקדישה עצמה לסייע לילדים נזקקים בהכנסתם בעול מצוות ולכלות צעירות בדרכן לחופתן. וכיוון חשוכת ילדים הייתה – ראתה באלה כאילו היו יוצאי חלציה ולהם תרמה מהונה ואונה.

בשל פעילות ענפה זו, שהייתה גולת הכותרת בפעילותה ההתנדבותית, ותרומתה הברוכה והייחודית במשך עשרות בשנים, במסירות, באהבה ובחדוות העשייה, הוענק ללינדה חדד (1993) אות "יקיר העדה" מטעם "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב".

הצדקת לינדה חדד נפטרה ביום י' באדר ב', שנת התשס"ג (2003), ונקברה בבית-העלמין ירקון.

 

תקציר האישה והאם העברייה בלוב

האישה והאם העבריה בלוב, למרות היותה צנועה וענווה ו"כל כבודה בת מלך פנימה", היא זו, אשר בעצם עיצבה את פני המשפחה וממילא את פני הקהילה ופני הדורות ומורשתם המפוארת בכל מהלך ההיסטוריה. היא הייתה המסד והטפחות של כל בני ביתה, והאחראית בעקיפין ובמישרין לחינוך דור ההמשך. למרות היותה, כביכול "העזר כנגדו", היא הייתה, בעלת הבית והמשפחה, הלכה למעשה, נתנה לבעל להרגיש כמלך בארמון, כאשר בעצם, על פיה יישק דבר וללא שום עוררין. היא זו, שדאגה בעבודה משותפת בין בני הזוג, המשלימים האחד את השני, להרמוניה שלמה במשפחה. על כל אלה, האם העבריה בלוב זכתה להוקרה והערכה רבה ולרגשי כבוד מכל בני משפחתה ומכל סובביה. ובהחלט ניתן לומר עליה את דברי המשורר בספר משלי: "אשת חיל מי ימצא…ויהללוה בשערים מעשיה!

עם החדירה האירופית ללוב בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, והתמורות אשר חלו בחינוך הבנות ויציאת חלק מהן לעבודה מחוץ למשק ביתן, עקב אילוצים כלכליים או מתוך רצון להגשמה עצמית, קמו אגודות נשים לקידום החברה בכלל ולשיפור מעמדה של האישה בפרט. אגודות כמו: I.”.E.D.A",  ו"חברת נשים" אשר נוסדו עקב צורכי שעה או בימי צוקה, ואשר הצמיחו מנהיגות של נשים, כמו: פורטונה ארביב, רחל נעים (רבה) ורג'ינה מימון, אשר הטביעו את חותמן בחיי הקהילה.

הנערות היהודיות בלוב (בעידוד השליחים והחיילים הארצישראליים) נטלו חלק גם בפעילות הציונית הענפה, בחינוך ובפעולות בתנועות הנוער. פעילות, שהצמיחה מנהיגות נשים מקומית: בוגרות בתי-הספר הכלליים והיהודיים-עבריים נרתמו לעבודות הדרכה בחוגי התנועה הציונית ובהוראה בבתי-הספר העבריים ,והיו אף חברות בארגון המורים היהודיים. הן נטלו חלק פעיל גם בהכשרות החלוציות, בארגון "ההגנה" ובהעפלה הבלתי-לגאלית.

בפעילות זו, האישה בלוב נטלה חלק חשוב בחיי הקהילה, שיפרה את מעמדן בתחום החברתי והכלכלי והצמיח גם מנהיגות של נשים (אך לא בא לידי ביטוי כלל בתחום הפוליטי, בשום זמן ובשום תקופה). ולא בכדי, ניתן לייחס לה את דברי ההלל "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תוכל…רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה".

 

עבודת הנשים היהודיות בלוב והתמורות במעמדן 

במשך הדורות עפ"י המסורת היהודית, מעמד האישה היה בבחינת, "כל כבודה, בת מלך פנימה", אשר בניגוד ליהודים בחברה האירופית הפתוחה, בארצות המוסלמיות למסורתן ולאורחות חייהן היו השלכות על תרבותן, חינוכן, תפקידיהן ועיסוקיהן של הנשים בחברה היהודית ומעמדן. הנשים היו מסוגרות בבתיהן, אם בבית אבא בנערותן ואם בבית הבעל לאחר נישואיהן, שהיו בד"כ בגיל צעיר מאד ועפ"י רוב ע"י שידוך, וסייעו בעבודות משק הבית. בכפר סייעו בשאיבת מים, בקישוש עצים להסקה ובעירה, בטחינת הקמח, בטיפול במשק החי, באיסוף, ברור, מיון ושימור היבולים, בעבודות שדה שונות, ובעבודות הבית השוטפות. לעומתן בעיר סייעו בעבודות הבית פנימה בלבד, בבישול, בכביסה, בניקיון, בתפירה וברקמה (לצורכי המשפחה ולהכנת הנדוניה). הילדות והנערות לא נשלחו לבתי-הספר ולא לעבודה שכירה מחוץ לביתן, ורק נשים מעטות עבדו מחוץ לביתן במקצועות נשיים בלבד, בד"כ בחוג שכנותיהן, כמו תפירה, רקמה, וקוסמטיקה (הסרת שער, צביעת השער בחינה ואיפור), ומיילדות בקרב הנשים היהודיות בשכונה או ברובע שבהם גרו.

רק בשלהי המאה ה19- החל מפנה בדפוסי עבודת הנשים היהודיות בלוב ובמעמדן, במיוחד בחברת הרוב העירונית, בשל החדירה האירופית, שנשאה בחובה תמורות בחינוך, בכלכלה ובאורח החיים החברתיים, ובעטיים בהשקפות ובעמדות חלק ניכר של יהודי לוב ביחס לעבודת הנשים ומעמדן. 

עם החדירה האירופית ללוב, בעיקר זו האיטלקית, חלו תמורות בחינוך הבנות, עם יסוד בי"ס איטלקי לבנות בטריפולי בשנת 1887, ע"י בארולינה נונס-וייס, ולראשונה חלק מבנות ישראל בלוב נכללו במסגרת חינוכית כלשהי. בעקבות האיטלקים גם כי"ח הקימה בית-ספר מלאכה לבנות בטריפולי בשנת 1890, שכלל גם לימודים כלליים ושפות. רשת החינוך האיטלקית לבנות, הלכה והתפרשה בלוב עוד בשלהי השלטון העות'מאני, והתרחבה עוד יותר בתקופת השלטון האיטלקי. בשנות ה30- אף התווסף חינוך יהודי גם לבנות, בתחילה במסגרת בן-יהודה וזמן קצר לאחר-מכן בביה"ס "התקווה" של בן-יהודה. חינוך יהודי, שעבר תמורות לאחר מלה"ע השנייה והיה לחינוך עברי במתכונת ארצישראלית, ובעידוד השליחים והחיילים הארצישרליים ועל-פי ההשקפה הציונית לעיצוב "טיפוס חדש" של יהודים, כלל גם את הבנות. חינוך לבנות, שהיו לו השלכות בשאיפה לחולל תמורות בתפקידן ובמעמדן בחברה היהודית, וכן בעיסוקיהן של הנשים, אם לצורכיהן הפרטיים ואם זה ביציאה לעבודה מחוץ לבתיהן. בוגרות בתי-הספר למלאכה בעיקר לעבודות תפירה ורקמה, ובוגרות בתי-הספר הכלליים והיהודיים-עבריים לעבודות הדרכה והוראה בחוגי התנועה הציונית ובהוראה בבתי-הספר העבריים (והיו אף חברות בארגון המורים היהודיים).

עקב אילוצים כלכליים וקשיים בפרנסת המשפחה, החל משלהי המאה ה19-, יותר ויותר נערות ונשים יצאו לעבודה שכירה מחוץ לבתיהן (בד"כ בשכר נמוך). עם הגאות בסחר הטרנס-סהרי, במיוחד בתחום נוצות בת-יענה מאות נערות ונשים יהודיות עסקו בתעשיית עיבוד הנוצות, בניקוי, מיון, צביעה ואריזת הנוצות. וכאשר התחולל המשבר בסחר הטרנס-סהרי ובענף נוצות בת-יענה, נשים פוטרו מעבודתן, ובשיאו של המשבר בשנת 1906 פוטרו כ400- נשים יהודיות. נערות ונשים יהודיות יצאו גם לעבודות משק-בית בבתי העשירים היהודים, ועם גידול האוכלוסייה האיטלקית עבדו גם בבתי האיטלקים. עם הכיבוש האיטלקי התרחבה עבודת הנשים בבתי-החרושת ובעיקר בתעשיית הטבק, שרובן היו יהודיות. גם האחיות בבתי-החולים (הן באגפים היהודיים והן באגפים המוסלמיים) מרביתן היו יהודיות.

עקב המצוקה הכלכלית בתקופת המרד הערבי, בעידוד השלטונות האיטלקיים ובמיוחד בתקופת המשטר הפשיסטי, כמו בתרבות ובחינוך על-פי עיקרון "טובת המדינה" פעלו לקידום גם בתחום החברתי והכלכלי, יותר ויותר נערות ונשים יצאו לעבודה מחוץ לבתיהן. לנוכח ניצולן של הנשים בשכרן ותנאי העבודה הקשים מחד-גיסא, ולעודד נשים לצאת מ-ד' אמותיהן ולסייע בפרנסת המשפחה, מאידך-גיסא, נוסדה בשנת 1923 אגודת נשים ציוניות I..E.D.A, (שהייתה מקבילה ל"ויצו"), בהנהלתה של פורטונה ארביב וסגניתה אשת הרב הראשי ג'וליה הרטום קסוטו, ששמה לה למטרה לדאוג (בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית), לקדם ולשפר את מעמדה של האישה בלוב. I..E.D.A, להרחבת הכשרתן המקצועית של הנשים ולהעלאת רמת השכלתן הכללית, ארגנה יחד עם בן-יהודה בשנת 1934 גם חינוך מקצועי לבנות עם לימודי עברית ומקצועות בנושאים עבריים וציוניים, וחנכה בית-מלאכה – "מופת", שלמדו בו 150 נערות. ארגון נשים נוסף, שבא לסייע לבני הקהילה בטריפולי בכלל ולנשים בפרט, בשם "חברת נשים" הוקם תוך כדי מלחה"ע השניה בשנת 1941, בראשותה של רחל נעים-רבה (שממשיכתה הייתה רג'ינה מימון). אגודה אשר גייסה כספים לסייע בהכנסת כלה ולעניי הקהילה (פעילות, שהייתה במשך כל המלחמה, שהתמידה לאחריה עד שלהי העלייה הגדולה ונמשכה אף בארץ).  

הנערות היהודיות (בעידוד השליחים והחיילים הארצישראליים) נטלו חלק גם בפעילות הציונית הענפה, בחינוך, בפעולות בתנועות הנוער, בהכשרות החלוציות, בארגון "ההגנה" ובהעפלה הבלתי-לגאלית. פעילות ציונית, שהביאה אותן לפתיחות וגם לנכונותן לצאת לעבודה מחוץ לבתיהן, מחד-גיסא, ולמשפחות לשינוי בהשקפות ובעמדות ביחס לעבודת הנשים ולאפשר זאת, מאידך-גיסא.

תמורות אלו בדפוסי עבודת הנשים בלוב, גם אם לא הייתה רחבה ביותר, התחולל כתוצאה משילוב של מספר גורמים: תמורות מדיניות עם החדירה האירופית; הכללת הבנות במערכת החינוך הכללית ובמערכת החינוך היהודית-עברית ובפעילות הציונית; ומצוקה כלכלית. תופעה, ששיפרה את מעמדן התרבותי והכלכלי של הנשים, ובמידה מסוימת שיפרה את מעמדן גם בתחום החברתי, אך לא בא לידי ביטוי כלל בתחום הפוליטי, בשום זמן ובשום תקופה.

 

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.

יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב

מאגר המאמרים ביבליוגרפיה מאויירת