כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
העדה היחידה שלכל עת וזמן יש לה מנהג ומאכל מיוחד, העדה המדהימה הזאת, קטנה בכמות אבל ענקית באיכות, אינה יכולה "להעביר חתונה" ככה… אולם, בופה וגמרנו… אצל הלובים עושים הכול באהבה או שלא עושים בכלל!
לכבוד עונת החתונות שנפתחה בשמחה, אנחנו גאים להביא לפניכם את שלל מנהגי העדה שלנו עוד מקדמא דנא.
בין המילים עצמו עיניים, התחברו לקולות, לריחות, למראות… מסורת עשירה בתוכן, צבע ומלאה בחכמה.
אז בקרוב אצל כולם, בשמחות.
בעבר ההורים היו מחליטים עם מי להינשא. קרה שבחור הביע משאלה לגבי בחורה ספציפית, אך מעולם לא בדרך ישירה, תמיד דרך חבר, שכן, כדי למנוע אי נעימות. אם הייתה הסכמה בין הצדדים, ההורים היו נפגשים בבית הבחורה. במפגש הזה לא היה נהוג להביא מתנות או להגיש כיבוד ושתייה. לא, לא התבלבלנו בעדה, זה בכוונה תחילה! אכילה ושתייה בצוותא משמעותן איחוד ואחווה, ולכן רק לאחר שנסגרים התנאים לגבי השידוך שוררת האחווה. מי מביא פריז'ידר, מי מביא זדאדים…
מזל טוב, נסגרו התנאים – אפשר להתחיל רשמית בחגיגות. מוכנים? נשמו עמוק, זה הולך להיות ארוך.
החגיגות נפתחות בדרך כלל במוצאי שבת, עשרה ימים לפני החתונה. בלוב בדרך כלל התחתנו בימי רביעי, כנראה מפני שביום זה נבראו מאורות השמים.
הטקס הראשון הוא "הפרק" – ערב נשים.
זהו ערב המתקיים בבית החתן ללא הכלה. נשים וילדים בשירה ושמחה. אם החתן קונה שטיח חדש, פורשת אותו ומושיבים עליו את הילדים. היא מפזרת עליו חיטה ואוספת שבע פעמים – סגולה לשפע, פריון ואושר. מחלקים לילדים סוכריות – סגולה לחיים מתוקים. בסוף הערב אם החתן מורחת חינה על כל ידי המשתתפות.
למחרת "הקאפה" – מוהר.
משפחת החתן מגיעה לבית הכלה עם מתנות ועוגות. מאכילים את הכלה פיתה טבולה בשמן וסוכר, כדי שישררו בין בני הזוג יחסי קרבה טובים. מלבישים את הכלה בלבוש המסורתי, ובפנים מכוסות היא מובלת לחצר הבית. אם החתן מורחת על ידה חינה, ובמרכז שמה הטבעות. הכלה מיד סוגרת את ידה לבל ייחשף סכום המתנה.
למחרת "תנחאיית לקלאייל" – טקס הסרת עגילי הכלה.
הטקס מתקיים בבית הכלה. קרובי החתן מסירים מאוזני הכלה את העגילים שלה. כמובן שהטקס כלל אכילה ושתייה. למחרת מחזירים קרובי הכלה ביקור גומלין והולכים לבית החתן ומכינים את הבסיסה. לאחר ההכנה מפזרים את הבסיסה בפינות החדר של החתן והכלה וכמובן… איך לא? אוכלים את הבסיסה. גם טקס זה כולל אוכל, שתייה ושירה עד השעות הקטנות של הלילה.
בחירת ה"שווישה"
החתן והכלה – כל אחד בנפרד – בוחרים להם שושבינים. לא כמו בימינו ששושבין מצטרף בקושי לצילומי חוץ ביום החתונה, בלוב לשושבין היה תפקיד כבוד ובעל ערך חשוב ורב. השושבינים ליוו את החתן והכלה מרגע תחילת החגיגות ועד לאחר החתונה, ולא עזבו אותם לרגע. "ההידבקות" הזאת נבעה מהאמונה ב"עאקדה", שגורמים עוינים לא "יספחו" את החתן והכלה אליהם, ובכך ימנעו מהם להינשא, חס ושלום. מאותה סיבה כל תקשורת בין החתן לכלה הייתה במסרונים… (לא, לא בSMS ☺). הכול עבר דרך השושבינים.
מי אמר חינה ולא קיבל?
טקס החינה בא לסמל את שלוש המצוות החשובות של אישה – חלה, נידה, הדלקת הנר. בימינו הטקס נעשה באירוע נפרד סמוך לחתונה או בליל המקווה. אוהל יפה, בסיסה, קולולו, לה, לה, לאצ' ושלום. אבל בלוב?…. חחחח… הצחקתם אותנו…
ראשית, טקס "האלקאפה", שבו החתן שולח באמצעות שושבינו לבית הכלה סבתאת' מלאה בדברים טובים, סוכריות, דברי מתיקה, תכשיטים, בשמים וכמובן, חינה בכמות כזאת שתספיק לכל טקסי החינה (כן כן "טקסי" – ברבים) שיערכו בימים הקרובים. אז הורדנו תכשיטים, פיזרנו בסיסה, קיבלנו מתנות, רקדנו ושרנו, עכשיו מגיע הזמן ל …
"חנאת אלראס" – חינה של הראש
בטקס הזה צובעים את שערות הכלה בחינה, כשהיא יושבת על כיסא, ופניה מכוסות. לאחר מכן עוברים לידיים. אין מערבים חינה בחינה. אז למחרת טקס נוסף…
"חנאת אל ידין" – חינה של הידיים והרגלים
מגיעים בצהלולים לבית הכלה. את החינה היו מערבבים בדרך כלל עם מיץ רימונים לחיזוק האודם והחומר. הנשים הזקנות המומחיות שבחבורה היו מורחות את החינה על הידיים והרגליים… לא סתם ככה ב"חאווה"… זאת הייתה אומנות שלמה של עיטורים ודוגמאות. בזמן היצירות בחינה הבנות שרות לכלה "שתהיה כעשב ירוק בים ההרים"… בטקס הזה נותנים לחתן אשרת כניסה לכמה רגעים, וזאת כדי להניח בידי הכלה שמלאות בחינה – מטבע, סימן לחיים עתידיים טובים ומאושרים. החתן יוצא, וכל אורח משליך לרגלי הכלה מטבע כתרומה לזוג הצעיר – טקס זה נקרא "ארשוק".
אחרי כל זה קצת מנוחה "ליל אראחה" – יום ללא טקסים.
לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה…
"שבת לבנאת'" – שבת הבנות
היום השבת הזאת נקראת "שבת כלה" – השבת האחרונה של הכלה כרווקה. לטקס פרידה זה מהרווקות הגיעו כל החברות והקרובות של הכלה במיטב מלבושיהן ותכשיטיהן. כמובן שבשבת הזאת גברים היו מחוץ לתחום, אבל הם ידעו להתגנב כדי לזכות לראות את כל הבנות שהגיעו במיטבן. השבת כללה, כמובן, אוכל ושתייה, מתוקים, שירה והמון שמחה. בשיאה של החגיגה הכלה מובלת כשהיא מכוסה במטפחת לראשה ומסובבת את הבית לקול שירת חברותיה.
אז אחרי שעשינו חינה בכל האיברים, קיבלנו מתנות ומטבעות, פיזרנו בסיסה ועוד, הגיע יום המקווה, יום עמוס טקסים ומעייף (אם עד כה לא היו מספיק טקסים ☺.)
את היום הזה פותחת הכלה ב-"תסחימה" – אישה מבוגרת רוחצת את גופה, כששאר הנשים מקיפות אותה, שרות לה ומסוככות עליה כחומה. לאחר המקלחת הכלה מתלבשת ויושבת במעגל, כשהבנות שסביבה מתופפות על ה"טובילה" בקצב הולך וגובר. בחלל החדר מפוזר עשן "העוד קמארי" וה"עושק", ושתי בנות בעלות שיער ארוך מקיימות את טקס ה "נכאן" – טקס פריעת שיער. הבנות מנופפות בשיער בתנועות קצביות מצד לצד, השיער מתנופף, ובתוספת קצב התופים האנרגיה של הבנות מגיעה לרמת שיא.
ואם עד כה טרם התעייפתם…. קדימה – תהלוכה!
הכלה יוצאת מביתה לכיוון המקווה, כשהיא משליכה מאחוריה חיטה וביצה שמסמלים את פרידתה מהבית. בשובה מהמקווה היא מובלת בתהלוכה ענקית – "הרחלה" ("ליל האלרחלה") שבה כולם לקחו חלק, גברים ונשים כאחד. תהלוכה ססגונית זאת – תחילתה ביציאה מהמקווה, וסופה בבית החתן.
בראש התהלוכה הולכים שושביני החתן וחברים נוספים, והם מובילים את התהלוכה בשירים משמחת תורה. מאחוריהם הנשים המובילות את הכלה, כשהיא מכוסה ברעלה, וגם הן שרות וצוהלות. בדרך לבית המיועד – בית החתן, היו עומדות נשים בפתחי ביתם וממתינות לתהלוכה, וכל אחת בזמנה הייתה מרעיפה על הכלה דברי מתיקה. כשהגיעו לבית החתן, הוא היה עולה על גג הבית, כשבידו כד חרס מלא במים, והיה משליך אותו מהגג בסמוך לחבורה – זכר לחורבן בית המקדש, והכלה עוברת על המים. הרב פריג'א זוארץ נתן טעם נוסף למנהג – סימן להצלחה, כמו שהיה נהוג לשמוח את המלכים על המעיין, שתימשך מלכותם. לאחר מכן הכלה משליכה בכניסה לבית ביצה וחיטה. בלילה הזה הכלה ישנה בבית החתן, והחתן? ישן אצל חברים ☺.
היום שכולם ייחלו לו הגיע…
יום החתונה
בבית הכלה עורכים תצוגה של הנדוניה, פורשים את הדברים על שולחנות, ספסלים וחבלי כביסה, ומכינים רשימה מפורטת של הדברים את הרשימה בציון שווים של הדברים מצרפים לכתובה. אחר כך מסדרים הכול בסבאת', וילדים היו נושאים אותם על ראשיהם לבית החתן, כשהכלה אחריהם, ופניה מכוסות.
טקס החופה – "הדכול": יש לציין שלא הייתה נהוגה "חופה" כמו בימינו עם אפיריון, נהגו פשוט לקשט את החדר שבו נערכו הקידושין בזדאדאת' צבעוניים, פרחים ותאורה מתאימה. טקס החופה כלל שבע ברכות, כשהחתן והכלה עטופים בטלית חדשה שקנה אבי הכלה לחתן. בסיום שבע הברכות החתן שובר את הכוס שממנה שתו ועליה קידשו, כאשר היא כמעט מלאה יין. בקהילת מסלת'ה נהוג שהחתן לוקח את הכוס לאחר שהוא והכלה שתו ממנה, מוזג את יינה בכוס ריקה שהרב מחזיק, הרב שופך חזרה לכוס החתן, וחוזר חלילה עשר פעמים, כשהקהל מלהיב את הצדדים, ותוך כדי הפעולה נשפך היין, והשמחה רבה…
משתה, שמחה וריקודים! מזל טוב!
*עוד אירוע מתקיים בערב שבת שלאחר החופה, שבימינו נקרא "שבת חתן", ובלוב נקרא "שבת ואברהם זקן" על שם הקריאה המיוחדת בתורה. מתפללים תפילת ערבית בבית החתן ומברכים שבע ברכות, כשהחתן והכלה עומדים כמו ביום החופה עטופים בטלית. בתפילת שחרית מוציאים לכבוד החתן ספר תורה נוסף, אחרי שמעלים כמה מקורבים לכבוד החתן. החתן בכבודו ובעצמו עולה לתורה וקורא בפרשת חיי שרה שבעה פסוקים. החתן קורא פסוק, והחזן קורא את פירוש אונקלוס, וכשהחתן מסיים ויורד מהדוכן שרים לו: "לך לשלום למקומך, ירצה הא-לוקים את מעשיך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך."
אז לכל המתחתנים, שיהיה בשעה טובה, בשמחה גדולה, בניין עדי עד!
מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב!!!!
