ר' אליהו סרור זצ"ל

מעט לפני ההפיכה של הקצין אנואר ביי, נתמנה ר' אליהו סרור זצ"ל לראש הקהילה בטריפולי.
עם הכרזת השלטון התקיימה פגישה בין הביי ובין ר' סרור.
בסיומה של הפגישה, הודיע ראש השלטון התורכי ברבים כי השלטון התורכי הנוכחי אינו מבדיל בין יהודי לערבי וכל אזרחי המדינה הם שווי זכויות וחובות.
באותה תקופה צעירים יהודיים רבים נקראו לשרת בצבא התורכי (זו היתה הפעם הראשונה שיהודי לוב שירתו בצבא).
יש לציין שבהתערבותו של ראש הקהילה, שרותם של הצעירים בצבא התורכי לא גרע מאומה מיהדותם, סופק להם מזון כשר, יחסם של מפקדי הצבא היה חיובי לדת ישראל, ניתנה אפשרות לכל חייל יהודי להתפלל, לשמור על השבת ולקיים את החגים.
הממשל התורכי הקים בטריפולי בי"ס לקציני צבא וכבר במחזור הראשון השתתפו ארבעה מהחיילים היהודים כאשר שניים מתוכם סיימו בהצטיינות.
יחס של כבוד והערכה באותה תקופה היה לקהילה היהודית ולראשיה.
במחצית שנת 1911, ביום שבו נפטר ראש הקהילה ר' אליהו סרור, שררה בקרב מוסדות הקהילה בטריפולי תחושת אבל כבד, בתי ספר איטלקיים וצרפתים השביתו את לימודיהם, תלמידיהם ומוריהם השתתפו בלוויה.
ראש העיר, מפקדי הצבא, הסגל הדיפלומטי, כהני הדת המוסלמים והנוצרים חלקו כבוד אחרון לראש הקהילה, לקחו חלק בטקס הלוויה.
המנוח היה גר מחוץ לחומות העיר העתיקה. כשהגיע מסע ההלוויה לחומות העיר דרך סוק אלכבזה (שוק הלחם), אספסוף ערבי שהיה במקום, ידה אבנים בארון הנפר וקרא בקול רם "ג'יפה" (נבלה). החיילים היהודים שקיבלו חופש באותו היום כדי להשתתף בלוויה, התנפלו בגבורה והיכו באספסוף על ימין ועל שמאל.
בפקודתו של המפקד העליון של הצבא, שנכח בלוויה, הגיע תגבורת של גדוד מהצבא התורכי ורבים מהאספסוף נתפסו ונשלחו לכלא.
ההתרחשויות הללו באותם ימים, השפיעו על היהודים בכלל ועל הנוער בפרט, והפיחו בהם רוח עוז וגבורה שגרמו להם לשאת את יהדותם בראש מורם.
יהי זכרו ברוך.