ר' יוסף רובין (אלקבלה) זצ"ל

זה היה בשנת 1915, העיר כומס הייתה מכותרת ע"י הלוחמים המקומיים בפיקודו של רמדאן השתיוי ממסראתה שכינוי היה סויחלי. רמדאן זה היה מראשי המרד הערבי לובי-ברברי יחד עם סיף א-דין, אחמד תואתי, עבדאללה בן אידריס ואחרים (המרד בטריפוליטניה).
העיר במצור ובתוכה קהל רב, יהודים וערבים וכ 1,500 חיילים איטלקים שבקושי החזיקו מעמד נגד התקפות הערבים (1,500 במספר גם כן). סבי נתבקש ע"י ראשי העיר להשתדל אצל רמדאן השתיוי אשר התמקם על גבעה מחוץ לעיר ומשם ניהל את ההתקפות וירי התותחים נגדה, כדי שזה יתיר יבוא מזון ותרופות לאוכלוסיה האזרחית אשר נמקה בסבל רב ובתמותה גוברת והולכת ממחלות ורעב.
ר' יוסף פנה למפקד הכוחות האיטלקיים המגינים על העיר וביקשו שיאפשר לו לצאת למחנה הערבי כדי להשתדל אצל השתיוי לטובת האוכלוסיה שרובה, אגב, הייתה ערבית.
הקולונל האיטלקי, מפקד הכוח, הסכים ומסר לר' יוסף ארגז קטן ובו מטבעות זהב כדי לקנות בהם מזון ותרופות מאת הערבים בסביבה או מאת רמדאן עצמו.
ר' יוסף יצא לכיוון מחנהו של רמדאן על הגבעה – מרחק של כ 5 ק"מ, רכוב על פירדה צבאית בליווית שני עסכארי (חיילים אריתראים ששירתו בצבא האיטלקי) בלתי חמושים ומצויידים בדגלים לבנים. בהקרבם למחנה ירדו לקראתם רוכבים ערבים חמושים וליוו אותם למפקדם. יצויין כי במחנהו של רמדאן שירתו כמה יהודים ממסראת'ה אשר הכירו את ר' יוסף.
בהגיע החבורה למפקד רמדאן השתיוי, קם הלה וברך את ר' יוסף לאחר ששמע משני יהודים שהיו אתו באוהל את שבחו של ר' יוסף ואת דאגתו לאוכלוסייה של כומס לרבות הערבים.
ליד רמדאן ישב קצין תורכי צעיר במדים אשר שימש יועץ צבאי וניהל את ירי התותחים נגד העיר, שמו: מוסטאפה קמאל, המשימה עברה בהצלחה.

בשנת 1923 חזר רבי יוסף לטריפולי אך מיד נתבקש לחזור למאלטה בה שירת מקודם והפעם שירות ארוך של כ 7-8 שנים (באחד הימים ביקר במאלטה המלך ג'ורג' החמישי את הצי הבריטי במקום ובין הנכבדים היה גם רבי יוסף אשר לפי המלצת ראש העיר נתכבד באות כבוד מטעם המלך). לאחר מכן חזר רבי יוסף לטריפולי לשנים מספר והיה מזכיר וועד הקהילה והממונה על הרבנים המלמדים בתלמודי התורה ובתי הספר לרבות בית הספר דאר אסרוסי.
בשנת 1935 נשלח שוב ע"י וועד הקהילה לעיירה טוברוק אשר נשארה ללא רועה רוחני. למרות המרחק הגדול מטריפולי לא סרב רבי יוסף לקריאה הקדושה ועקר לשם.
בשנת 1936 בבוא מוסוליני הפאשיסט לביקורו בלוב שתחילתו היה בטוברוק, היה רבי יוסף הנכבד הראשון לקבל את פני האורח הרם שהתעכב זמן רב בשיחה איתו. החל משנה זו החל רבי יוסף להתעניין וללמוד קבלה לרבות קבלה מעשית.
כשהחלו ענני המלחמה להעיב על האיזור (גבול לוב מצרים) עזב רבי יוסף וחזר לטריפולי. כאן גברו עליו חולי העיניים עד שאיבד את מאור עיניו.
בשנת 1949 עלה ארצה עם אשתו הרבנית מיסה בת רבי שלום גויטע זצ"ל בליווית נכדו יוסף (כותב שורות אלה, שגדל אצלו מקטנות) ומשפחתו.

כאן בארץ הקודש, למרות מגבלותיו הפיסיות, יסד במעברת "יד המעביר" את בית הכנסת הלובי במקום והיה חזנו עד יום שנתבקש לבית דין של מעלה – י"ט תשרי תשי"ג (1952).
לפני מס' שנים נפתח לזכרו כולל אברכים במושב דלתון.