"הדואג לימים זורע חיטה; הדואג לשנים – נוטע עצים; הדואג לדורות – מחנך בני אדם." ד"ר להמן, מייסד בית הספר לחקלאות כפר הנוער בן שמן ומנהלו.
בנגאזי1946
השמועה נפוצה במהירות מפה לאוזן: אנייה עברית בשם "עליזה" עוגנת בנמל, והקהילה צהלה ושמחה. עשרה מבניה יעלו על האנייה המפליגה לחיפה, כשבידיהם עשר אשרות מסע של סטודנטים (כביכול) מבית הספר העברי תלמוד תורה שהקימו חיילים עבריים ששירתו בצבא הבריטי. זאת במסגרת העולים שיכולים להיכנס לארץ ישראל באמצעות עליית הנוער באישור ממשל המנדט הבריטי.
לאחר חמישה ימי שיט הגענו לחיפה. לאחר התאקלמות, בדיקות רפואיות וכדומה, העבירו אנשי עליית הנוער את חמשת הבחורים הצעירים שבחבורה לבית הספר החקלאי כפר הנוער בן שמן, וחמשת הבוגרים הועברו לחברת הנוער בקיבוץ גבעת ברנר.
ארץ ישראל 1946
השמועה על הגעת חמשת הנערים מאפריקה יצרה בכפר הנוער רעש גדול. הציפייה והסקרנות גרמו לכך שהמוני ילדים ובני נוער, מורים ומדריכים התרכזו כדי לקבל את פנינו. אכזבתם הייתה רבה על כי בסך הכול הגיעו חמישה נערים, אף כי נאים למראה, לבושים בקפידה ומסבירי פנים. הפתעה גדולה יותר הייתה לנוכח העובדה שחמשת הנערים מאפריקה הם דוברי עברית רהוטה. רבים רצו לשמוע מנין לנערים אלו השפה העברית העשירה שבפיהם. בסיום קבלת הפנים קרא לנו ד"ר יעקובסון המנהל החינוכי של קבוצות הנוער לפגישת היכרות ראשונה. עם סיומה "נמסרנו" לאם הבית, הגב' שושנה לוסטיג ז"ל, והיא דאגה לשיבוצנו בחדרים בקבוצת הנוער העובד שאליה הצטרפנו.
וזאת לדעת: בן שמן הוא כפר נוער חינוכי יחיד מסוגו, ובו בית ספר חקלאי הממשיך עד היום במסורת ארוכת שנים של הענקת בית חם בפנימייה, חינוך היחיד ועיצובו על בסיס ערכים הומניים, השכלה תיכונית חקלאית ויישוב הארץ. הכפר טובל בירק, והמקום נאה ושובה לב. במקום בית ספר תיכון חקלאי, מתקיימות בו פעילות חברתית ותנועתית, וכן "חולצה כחולה העולה על כל העדיים". אין פלא, שלאחר תקופה קצרה של התאקלמות והשתלבות חברתית, ירד המסך על העבר בגלות לוב הדוויה והנחשלת, וכיסה על הסבל של הגליית קהילת יהודי בנגאזי למחנות ריכוז, הרחיק את זיכרונות הפחד, הרעב והצמא, ואת מוראות המלחמה שבלוב העקובה מדם בין הגרמנים לבין האנגלים. פתאום הפציע שחר חדש, והרגשתי שעברתי לעולם אחר שכמותו מעולם לא ידעתי, נשמתי אוויר צח וחדש של ארץ ישראל. המסך ירד, והגלות נמוגה.
אם הבית – שושנה לוסטיג ז"ל
אם הבית של הקבוצה קיבלה אותנו בחמימות והרבה רגש. היא הקדישה תשומת לב לכל אחד מאתנו והתעניינה בקורות המשפחה וביחסים בין התלמידים. לשושנה היו יחסי אם ובנים עם החניכים, כולל דרישות משמעת, כמו הקפדה על ניקיון, סדר, מתן תשומת לב ללימודים ודיוק בעמידה בלוח הזמנים. השפעתה על חינוכי הייתה רבה, והיא מלווה אותי עד היום.
בנימין ג’נח, שלום (מינו) ג’רבי, דוד דנה, יוסף סרוסי ובנימין דורוןהלימודים בבן שמן
מיד עם בואנו נקראנו למשרדו של המנהל החינוכי ד"ר יעקובסון. הוא בישר לנו כי אנו, חמשת הבנגזאים, נשובץ בבית הספר התיכון החקלאי של הכפר, וזאת לאחר התרשמותו הגדולה מאתנו, ובעיקר מכך שאנו דוברים עברית רהוטה. הוא קבע שאנו מסוגלים להשתלב בלימודים תיכוניים עם הצברים והעולים הוותיקים. העולים החדשים שבקבוצה שהתקבצו מארצות שונות למדו בכיתות מכינה וקיבלו מעט השכלה כללית וחקלאית.
יום הלימודים הראשון כלל שיעורים בכימיה, בחקלאות ובמתמטיקה, והיה עבורנו ככתב חרטומים שלא הכרנו. למרות גילנו היה לנו פער של שלוש שנות לימוד, מכיוון שבעקבות המלחמה הגדולה בלוב הופסקו הלימודים בחודש אפריל 1940, ושלוש שנים היינו מחוץ למסגרת הלימודים. עתה היה עלינו להתמודד עם מושגים חדשים, אבל הרצון שלנו ללמוד ולהיקלט בחברה החדשה היה חזק מאוד. כך, במאמץ רב, על חשבון שעות פעילות חברתית ומוזיקלית, ויחד עם סיוע של המורים שהתנדבו לעזור לנו במסירות, הצלחנו להגיע להישגים בתוך זמן קצר. בהמשך הצטרף לקבוצה נער נוסף מבנגאזי שהוברח לארץ על ידי חיילים יהודים מתנדבים בצבא הבריטי שלחמו בחזית לוב, וכך הדומיננטיות של הבנגזאים בקבוצה הייתה בולטת.
הלימודים ארכו ארבע שעות בבוקר, והם כללו את כל המקצועות העיוניים וכן מקצועות חקלאיים. במשך ארבע שעות אחר הצהריים היינו עסוקים בענפי חקלאות שונים: פלחה, גן ירק, מטעים, גידולי שדה וכן גידול משק חי. בבן שמן היו ארבע קבוצות נוער, וכל קבוצה מנתה כשש נערות ונערים שהתקבצו מגלויות שונות. תשומת לב רבה ניתנה ללימודים, להכשרה החקלאית וגם לגיבוש החברתי של הקבוצה, שכן המטרה הסופית הייתה שבסיומם של הלימודים והגיבוש לחיי שיתוף שנמשכו שנתיים, נקים קיבוץ משלנו ונעסוק בחקלאות.
סוף דבר
לאחר כשישה חודשים מיום בואנו לכפר גויסנו ל"הגנה" והתחלנו באימוני שדה במחתרת: התמצאות בלילה, קרב עם מקלות, קפ"פ, וכל זאת כהכנה ליום פקודה.
יום הפקודה הגיע עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ומצור כבד הוטל על בן שמן, שהיה ישוב בודד באזור ערבי צפוף. בכפר אין יוצא ואין בא במשך כתשעים יום. לאחר פינוי הילדים בליווי טנקים בריטיים לכפר ויתקין, אנו, בני הנוער, בנים ובנות בני 16 ומעלה, נשארנו בבן שמן כדי להגן על הכפר עד שהסתיים מבצע דני – כיבוש לוד.
במבצע דני חברנו לחטיבת האם שלנו – חטיבת יפתח של הפלמ"ח. חטיבת יפתח כללה את ההכשרות המגויסות מהקיבוצים וממקומות אחרים בארץ. לאחר קורס קצר במודיעין הוכשרנו להיות סיירים במטה החטיבה. בפיקודו של גנדי ז"ל השתתפנו בפעילות הקרבית עד סיום מלחמת העצמאות. בתום המלחמה החליט בן גוריון לפרק את הפלמ"ח. ההכשרות המגויסות השתחררו והקימו קיבוצים ברחבי הארץ. הקבוצה שלנו – הכשרת מגשימים מבן שמן – ירדה דרומה לקיבוץ גבים בנגב להפרחת השממה.
