כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
ויטו אטיה היה חייט מקצועי בלוב, והייתה לו מתפרה משלו, אך בעקבות הצקות ובעיות שהיו הערבים המקומיים מערימים עליו, סגר את עסקיו והתחיל לעבוד כשוטר במשטרת טריפולי. ויטו ניצל את מעמדו במשטרה ואת מדיו כדי לעזור בעלייה הבלתי חוקית של ילדים וילדות יהודים על האניות ולהבריחם מחוץ לגבולות לוב בדרכם לישראל. ויטו היה שוטר יהודי יחיד בין 600 שוטרים ערביים, ואפילו קיבל מהמשטרה מקל של כבוד כאות הוקרה על עבודתו במשטרת טריפולי, אך את הכרה על אומץ הלב והגבורה שהפגין הברחת הילדים הוא מקבל רק כעת – בכתבה הזאת, שנים לאחר מותו.
ויטו אטיה ידוע בין מתפללי בית הכנסת "נקוצ'ה" באור-יהודה. ערב אחד ישב עם המתפללים הקבועים וסיפר על השנים האחרונות בלוב טרם עלייתו ארצה, על פעילותו המחתרתית שעליה לא קיבל אף אגורה שחוקה וגם לא רצה לקבל כסף תמורתה. הסיפור שנשמע באוזני מאזיניו היה סיפור גבורה מופלא מאין כמוהו, נראה היה כי אי אפשר שלא לפרסם אותו ברבים. לכן הקליטו החברים את ויטו וכתבו את דבריו כפי שהם, וכך הוא סיפר להם:
"יום אחד נגשו אליי טיטו פדלון וכלימו הדדי ואמרו לי ששמעו שבכל שבוע מגיעות לנמל טריפולי שלוש אניות ששמן שיטדי מסינה, ארג'נטינה וצ'ילו. הם ביקשו, שכאשר מגיעה אנייה לנמל, אגש למחסן כלשהו (של צופים) שבו היו ילדים וילדות. הם אמרו לי: 'כשאתה תדפוק בדלת, אנחנו נפתח לך, ואתה תוציא את הילדים אל הנמל ותעלה אותם לאנייה'. עשיתי כמו שביקשו. ניגשתי בלילה למחסן, היו שם עשרה ילדים – בנים ובנות, אמרתי להם: 'אני הולך ראשון, ואתם אחריי בשקט ובדממה, ואסור לכם לדבר.' התחלתי ללכת, והם הלכו אחריי. בדרך התפללתי 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', 'רבי מאיר, עזור לי, בבקשה, עזור לי.' הלכתי לנמל, כשעשרה ילדים אחריי, וכולי רועד מפחד. במקרה היו שני שוטרים ערבים, שם האחד אנואר, והשני פיטורי. אמרתי להם: 'תעשו לי טובה, אלה אנשים שלנו, יהודים.' הם העבירו אותנו, וכך העליתי אותם לאנייה בבטחה. זה היה הלילה הראשון, וזאת הייתה הקבוצה הראשונה שהעליתי לאנייה בהצלחה.
כשהגיעה לנמל האנייה השנייה ששמה היה 'צ'ילו', שוב ניגשתי למחסן בשעה שלוש בלילה ודפקתי בדלת. בחור שחור פתח לי את הדלת, ומהמחסן יצאו המון נערים ונערות, שחלקן היו עם הנדוניה שלהם. הבנות הביאו את כל הנדוניה שלהן על הגוף שלהן, כך שהן נראו מאוד מלאות. הכנסתי את כולם לאנייה בלילה וחזרתי הביתה לישון. בלילה הזה לא הצלחתי לישון. אני שוכב במיטה, ואני רועד בכל גופי מהמחשבה שלו תפסו אותי הייתי מת בבית סוהר. ברוך ה' אלוקים, עזר לי.
בשבת אחת, כששמרתי בנמל, ראיתי את האנייה צ'יליטינה לה ספספיה נכנסת לנמל. לאחר שעגנה, עליתי למעלה לפגוש את רב החובל האחראי. רב החובל שאל למה עליתי לאנייה ומה אני רוצה. עניתי לו שבאתי לעשות לצוות שלהם פספורטים, כדי שהם יוכלו לצאת. הוא התרצה והביא לשולחן ובירה וכיבוד ואובדי טונו וכל טוב. שאלתי אותו: 'מה באת לעשות כאן בטריפולי?', ענה לי: 'באתי לכאן לקחת ברזל'. אמרתי לו: 'מה ברזל? מזה אתה מרוויח משהו? זו לא עבודה רווחית מספיק. אני אסדר לך עבודה שבאמת תכניס לך כסף. אני אעלה לאנייה ילדים, ואתה תיקח אותם לאיטליה.' רב החובל אמר: 'אני פוחד'. אמרתי לו: 'ממי אתה פוחד? אני שוטר, אני שוטר יהודי, אל תדאג.' רב החובל קם על רגליו ושאל בהפתעה: 'אתה יהודי?' פתאום אחזה את רב החובל התרגשות עצומה. הוא תפס אותי וחיבק אותי חזק. אמרתי לו: 'בוא נעשה עסק. יש בחור בשם ויטו קרנרה שהיה לוקח על כל נסיעה 13,500 לירות מכל ילד או ילדה. אני אפגיש ביניכם, והוא ישלם לך. אבל זה בתנאי אחד: יש לי שתי אחיות שאני רוצה שתיקח אותן אתך. אני רוצה שהן יצטרפו כבר בהפלגה הראשונה בלי לשלם כסף.' רב החובל אמר לי: 'אין בעיה. וכך היה באמת.
וכך, מדי לילה, כשהאניות היו מגיעות לנמל, אנחנו היינו מבריחים יהודים מחוץ לטריפולי לאיטליה, ומשם הם היו ממשיכים לארץ ישראל. כל ההברחות היו בלילות, ובכל פעם היו בורחים כ-120 בנים ובנות. היינו צריכים לדאוג להם ללחם, לטונה ולמלפפונים. היינו לוקחים אותם בלילות בשקט בים. הם היו נכנסים למים עד הברכיים, במקום שבו היה המעגן של הסירה. הסירה הייתה לוקחת אותם ללב ים עד לאנייה הגדולה.
רב החובל קיים את הבטחתו והוא ביקש שאתן לאחיות שלי מעין סימן שתראינה לו כשהן עולות לאנייה. כך הוא יזהה שהן אחיותיי, והוא ידאג להן. וכך היה. כשהן עלו לסיפון, הן נתנו לרב חובל את הסימן, ורב החובל טיפל בהן כמו שצריך ודאג להן לכל דבר.
כך עבדתי בהעברת הילדים לאניות, וזה היה חלקי בעליה הבלתי לגלית של מאות ילדים וילדות. עשיתי זאת בלי לקבל תשלום ועם סיכון גדול – אם הייתי נתפס הייתי עלול לשבת שנים בבית הסוהר. העבודה כשוטר בנמל וכמבריח ילדים נמשכה עד שנת 1949, אז הייתה עלייה חוקית, ויכולתי לעלות כמו כולם לארץ ישראל, אבל אני אמרתי שלא אצא מלוב עד שאבא, אמא והאחים שלי יוכלו לצאת גם הם. המשפחה שלנו עלתה ארצה באניית העצמאות.
כשהגענו לארץ ישראל, היה חורף קשה מאוד. מהאנייה העבירו אותנו ישירות למעברת בית-ליד, וכשקמנו בבוקר ראינו קרח על האוהל. היה ממש קר בארץ בתקופה הזו, קור שלא היה בלוב. גרנו בבית-ליד במשך כחצי שנה, ואז הציעו לי דירה וחנות בהרצליה. אבל כשהבנתי שבהרצליה אהיה לבד, וכל החברים שלי נשארו בבית-ליד, חזרתי לשם. אחר כך הציעו לי לעבור לאור-יהודה. ראיתי שבאור-יהודה יש לי כמה חברים שיהיו אתי, אז נשארתי. בשנות החמישים כולם גרו באוהלים ובצריפים במעברה באור-יהודה. התחתנתי באוהל, ובני הבכור, יעקב, נולד באוהל. אשתי הייתה מחבקת אותו בלילות שלא יבוא שועל לאוהל ויחטוף אותו. כל לילה השועלים היו מייללים, ואנחנו סבלנו מאוד. זאת הייתה תקופה קשה מאוד, אבל ברוך ה', הודו לה' כי טוב, כי הגענו למדינה שלנו ונמות במדינה שלנו
