כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
ספר הביכורים "רומן טריפוליטאי" מאת הסופר שאול הדדי יצא לאור. הסיפור סוחף החל מהפרק הראשון, והתיאורים המדויקים שבספר מחיים ומעניקים לקורא חוויה סוחפת רגשות, טבולה בריחות ובטעמים מוכרים. הסיפור ברומן מתרחש בטריפולי שבלוב ופורס את חייהם האינטימיים ביותר של גיבוריו לידיה ושלמה אברבנאל. הסופר שאול הדדי מפליא בתיאורים חיים של אירועים ואפיזודות שונות, המשרטטים באופן יוצא מן הכלל את חייהם היומיומיים של האנשים והקהילה היהודית בלוב. על רקע הסיפור הדמויות ועל חווית הכתיבה ישבנו שאול ואני לשוחח בבוקר שטוף שמש בבית הקפה השכונתי שעל יד ביתי.
מה הביא אותך לכתוב ספר?
במשך חמש שנים רצופות ביליתי עם אבי במשך ארבע שעות שבועיות קבועות שבהם הוא העביר לי ידיעות וסיפר סיפורים על המשפחה הקרובה בפרט ועל חיי היהודים בטריפולי בכלל. כדי להרחיב את ידיעותיי פניתי לספרות המקצועית וראיתי שאין די ידע נפוץ. במהלך השנים שבהם נפגשתי עם אבי לא כתבתי כלום, אבל התערובת שהתקבלה הולידה יצירה חדשה, יצירה המספרת על ההתרחשויות בקרב יהודי לוב, שהיה לי חשוב מאוד להפיצה.
המשפחה של אבא הגיעה מצפת ללוב בשנת 1740, כאשר אחד מבני המשפחה נתן אדאדי נשלח כשד"ר מישראל לקהילות שונות בעולם. נתן הדדי הגיע ללוב והכיר את ר' חי מסעוד רקח, רבה הראשי של טריפולי ונשא את בתו לאישה. לאחר שנישא נשאר בטריפולי, וכשנפטר ר' חי מסעוד רקח, הוא החליף אותו בתפקידו. במשך כ-150 שנה נמשכה שושלת אנשי חינוך בטריפולי מן המשפחה, ובני המשפחה שימשו כאבות בית דין. כך נמשך הדבר עד שהגיעו לארץ לראשונה בשנת 1932.
סבי, שאול הדדי, הגיע ארצה מספר פעמים בשנות השלושים. הוא ראה שהציונות פורשת כנפיים וחשב שזה הזמן הנכון להתיישב בארץ. הוא קנה מגרש ברחוב הרב קוק ובנה שם בית משותף בן תשע דירות. בשנת 1935, כשהבניין היה מוכן, הוא הביא את כל המשפחה להתגורר בארץ.
השהות בתל-אביב לא נמשכה זמן רב. באותה התקופה בריטניה הטילה חרם על איטליה בגלל ניסיונה לכבוש את אתיופיה, ואזרחי איטליה בכל העולם נחשבו כמשתפי פעולה עם האויב. בעקבות כך לא יכול היה סבי להמשיך בפעולות מסחר שלו עם איטליה. לאחר שהות של שלוש שנים בישראל הוא סגר את המשרד שלו בכיכר המושבות בתל-אביב, חזר לטריפולי והמשיך את עסקיו משם. הוא חזר לישראל בשנת 1949 עם העלייה הגדולה יחד עם כל המשפחה שלו.
כשהיו הוריי בשנות העשרים שלהם, הם עלו כמעפילים לא חוקיים בשנת 1947. אבי עזב את טריפולי בחטף אפילו בלי להודיע להורים. סבתי לא הסכימה שבתה תעזוב את טריפולי עם בחור בלי חתונה, למרות שהחתן היה ממשפחה ידועה מאוד, והבחורה ידעה שאינה נופלת ברשתו של נוכל שיעזוב אותה. הם נישאו בחתונה דתית חפוזה בבית הורי הכלה טרם עלייתם ארצה, מבלי שהורי החתן ישתתפו באירוע. אך אל דאגה, בגלל שהחתונה הראשונה שלהם לא נחגגה כאירוע חשוב, הם התחתנו עוד מספר פעמים באירועים חגיגיים יותר כפיצוי.
שאול הדדי נולד וגדל בתל-אביב בשנות החמישים. במקצועו הוא רואה חשבון וכלכלן. הוא נשוי, אב לשלושה בנים וסב לשלושה נכדים. על סבו שעסק באותו תחום הוא מספר: "סבא למד בבית ספר תיכון איטלקי מסחרי ולמד ראיית חשבון. מבחינת יכולתו האינטלקטואלית הוא היה בעל השכלה מאוד רחבה, היה אוטודידקט ולמד כל מה שקשור בתלמוד בגמרא עם סבו שאול הדדי."
האירועים בספר נכתבו בהשראת הסיפורים שסיפר לו אביו, ואפשר להבחין במאפיינים בולטים מאוד של החברה היהודית בלוב בתוך הספר. אחד מהם היה עניין ההעדפה של הבן הבכור במשפחה.
"העדפת הבן הבכור על אמו בספר הוא עניין שדי מאפיין את הקהילה הלובית. אני חושב שזוהי התנהגות נפוצה ומקובלת אצל קהילות דתיות מסורתיות יותר, שם הבנים מועדפים כי זה מה שכתוב בתורה. במשפחות אלו הבן הבכור מקבל את החינוך הטוב, והוא מעביר את זה לשאר האחים. באופן טבעי, לבן הבכור זה מאוד תורם לביטחון העצמי ולאישיות שלו, אבל יתר האחים חיים עם תחושת קיפוח במשך כל החיים. מה שהפתיע אותי היה, שאחרי שהספר יצא, היו תגובות גם של קוראים שאינם מבני העדה שהתייחסו לנושא זה כהתנהגות מוכרת במשפחות רבות."
בתקציר הספר מסופר על נקמתה של הגיבורה בסיפור בבעלה. על איזו נקמה מדובר?
הגיבורה בסיפור רצתה שבעלה יראה אותה במרכז, אבל בעולמו של בעלה אמו הייתה המרכז. הגיבורה רצתה שבעלה ידמה לבן הדוד שלה, שיכול היה להביע אהבה, ובעלה חשב שהוא עושה למענה כמיטב יכולתו. היה לו רצון עז להכניס חום ואהבה ליחסים ביניהם, אבל הוא לא יכול היה לתת לה את האהבה שהיא רצתה לקבל. היא הייתה צריכה אהבה בצורה שונה מזו שהוא העניק לה.
הם חיו בתוך חמולה, שם היא ראתה את היחסים בינו לבין אמו, והיא ראתה שאמו העדיפה אותו על פני אחיותיו. הנקמה שלה הייתה בזה שהיא חיקתה את התנהגות חמותה והתייחסה לבנה הבכור כמו שאמו התייחסה אליו. היא לא לקחה בחשבון שאמו הייתה אלמנה, ולא היה לה בעל להתחשב בו. בסופו של דבר שניהם רצו לזכות באהבת הבן כדי שזו תגרום דווקא לקרבה ביניהם.
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – גיבור הסיפור מסיים את חייו ברמה כלכלית נמוכה מאוד מזו שהיה רגיל אליה בכל שנות חייו. זה עניין שקשור לסיפור של משפחתך?
אכן כן. כשסבי הגיע לארץ בשנת 1932 הוא בנה בתל-אביב בניין בן תשע דירות. כשהבניין היה מוכן, הוא השכיר את הדירות, ולפני שהוא חזר לטריפולי הוא מינה אדם לניהול הנכס שבדיעבד עשק אותו. עניין נוסף היה שחוק הגנת הדייר גרם לכך שבעלי הבתים ניזוקו מאוד. במלחמת העולם השנייה הייתה תקופה שבעלי הבתים עשקו את הדיירים וגבו שכר דירה גבוה מאוד לאחר העלייה ההמונית מגרמניה ומאירופה. על כן נחקק חוק הגנת הדייר שבא להגן על הדיירים. אבל בתקופה שבה כולם עשו את הכסף סבא שלי היה בטריפולי, וכשהוא בא לכאן חזרה בשנות החמישים, הוא אפילו לא יכול היה להוציא את הדיירים מהבניין שלו, ואף לא להעלות שכר דירה. כנראה שעם השנים הוא נאלץ לפנות את הדיירים ולקנות את הדירה שלו מחדש בסכום אגדי של 5000 לירות.
הוא בא לכאן ועמד בפני שוקת שבורה. מסוחר גדול בטריפולי הוא נאלץ לעבוד כפקיד בבנק לצד בנות צעירות מאוד. בשנות החמישים בארץ היה יחס מזלזל מאוד כלפי העולים מלוב, והיו שהתייחסו בבוז: "מאיפה הגעת?", למרות שמבחינת האינטלקט, התרבות ואפילו מהבחינה הקולינרית הם היו עשירים מאוד. בספר סיפרתי שסבא הלך לשוק לקנות דג לשבת, ואצלנו דג זה לוקוס, אבל הוא מצא רק קרפיון, כי זה מה שיהודי אירופה אכלו.
סבא שלי לא התאושש מבחינה כלכלית עד מותו. הוא היה לשבר כלי.
כשהוא נפטר הייתי בן 22, ולי הוא נראה בסדר גמור. בעיניי הוא לא נראה איש מסכן, להפך, ראיתי אותו כאדם אסרטיבי ובעל יכולת ביטוי. הוא נהג לשבת בקפה עטרה כל יום. שם היה קורא שם את עיתון הארץ (בהיחבא, כמובן, כי כבר אז הוא היה עיתון שלא היה מקובל כל כך בסביבה שלו), והעריך מאוד את הרצל רוזנבלום עורך עיתון ידיעות אחרונות. הוא היה איש חזק מבחינה גופנית ומבחינה נפשית. לא יכולת לומר שהוא עבר משבר קשה, אבל אבא שלי אומר שהוא היה ממש שבר כלי, אז מעניין מה הוא היה לפני כן, בוודאי היה אדם בעל שיעור קומה ויכולת עמידה גדולה מאוד.
האם גילית דברים על עצמך במהלך כתיבת הספר?
זהו ספר הראשון שהוצאתי לאור, ומפתיע לראות עד כמה בתהליך הכתיבה אתה נכנס ל"הארד קור" של עצמך. אתה נובר בפנים, וכשאתה כותב על יחסים בין אנשים אתה כותב מתוך דברים של עצמך, ממה שאתה מכיר ויודע. אפשר לומר שבכל דמות קיים חלק של הסופר עצמו. היום אני יכול לומר שבכל אחת מדמויות משתקפת גם הדמות שלי.
האם אתה מרוצה מהספר?
במבט לאחור אני מאוד מרוצה. אני מניח שלא כל מי שכותב ספר הוא שבע רצון, אבל השתדלתי לדייק בפרטים בניסוח בתיאור המצבים, בעובדות. על כל פרט קטן הייתי מחפש חומר שיגבה את האמת שלי. אני חושב שיש בו הרבה דברים שדרכם אפשר להכיר את התקופה בטריפולי, ואפשר ללמוד מה היה בטריפולי באותה תקופה.
רוב חבריי הם אשכנזים, וכשהם היו מספרים על מה שהוריהם חוו, תמיד הייתה לי תחושה שאנו באנו ממדבר ציה, והם באו מאירופה הנאורה. בסופו של דבר, לאחר שכתבתי את הספר, כפות המאזניים התאזנו אצלי. אני כותב שבפסח אנחנו שמים זרוע של כבש – וכאן שמים כנף תרנגולת. כאן אוכלים קרפיון – ואנחנו אוכלים לוקוס. מעבר למשמעות הכלכלית יש לזה משמעות תרבותית ומעמדית. יש אנשים שהגיעו מלוב ממקומות שנחשבו ליוקרתיים מאוד. יש אנשים שהגיעו מלוב כבעלי אמצעים והשכלה והרחיבו דעת, קראו עיתונים מאיטליה והיו חברים במפלגה הפשיסטית.
אז, בעצם, כשאתה קורא את הספר היום, יש לך מראה של עצמך?
לאחר שהוצאתי את הספר לאור, והוא הפך לנחלת כל הקוראים, לא קראתי בו שוב אפילו לא פעם אחת, למעט קטעים נבחרים שהקראתי מתוכו בערבי חשיפה.
אילו קטעים בחרת לקרוא?
אחד מהקטעים שבחרתי הוא הקטע בתחילת הספר על הכנת החריימה, הקיצוץ של הבצל ואדי הבצל המתקרמלים בשמן. אני אוהב לבשל, וחשוב לי שהילדים שלי יריחו ויטעמו את המטעמים הללו. לקראת שבת אני שולח להם הודעות שיכתבו מה הם רוצים לאכול, ואני מכין להם. אני חושב שזה מגיע מהבית, מהתחושה שאצלנו האוכל הוא מרכיב מאוד חשוב בחיי התרבות של המשפחה. במקומות אחרים האוכל היה פחות מעניין, ולא היווה את המרכז המשפחתי. אבל למרות שאני לא אובייקטיבי, אני יכול לומר שאצל כל יהודי לוב האוכל הוא מרכיב חשוב שמשמש תירוץ להיפגש עם המשפחה.
מהי התחושה שלך לאחר החשיפה האישית כל כך?
לשמחתי, אני מכיר את עצמי היטב, ואין לי בעיה לחשוף את הדמות שלי על כל חסרונותיה. החשיפה מאפשרת לי להסיר את רוב המסכות שעטיתי בעבר ולהרגיש חופשי ומאושר. אני ממליץ לכל מי שמרגיש נוח עם עצמו, לעשות זאת.
