כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
חודש אלול הגיע, ואתו מהדהדת הקריאה –" סְלִיחוֹת ! סְלִיחוֹת!" הקול המהדהד בראשי הוא של אבי ע"ה, המתאר באוזני את ימי אלול בטריפולי שבלוב. אני מניח, שמרבית בני גילי לא זכו לשמוע קריאה זאת מפי השמש העובר ברחוב ומעיר את האנשים באשמורת הבוקר, אך הזיכרון חי דרך הסיפורים ששמענו או שקראנו, כאילו אנו שומעים אותו גם היום. 
שבת ראשונה של חודש אלול
השעה שש בבוקר, כשעה וחצי לפני תחילת תפילת שחרית של שבת, ובבית הכנסת התאספו כבר מספר מתפללים לאמירת סליחות על פי סדר "שפתי רננות".
החזן מתחיל וקורא בנעימה קלה ומעט מונוטונית, "ואני, תפלתי לך ה' עת רצון אלוקים ברב חסדך", והקהל עונה: "ענני באמת ישעך", כך זה נמשך, החזן קורא והציבור עונה.
עד לפני מספר שנים, לפני שהדפיסו את הגרסאות החדשות ו"המאורגנות" של ספרי "שפתי רננות", סדר קריאת הפיוטים היה ידוע ליודעי ח"ן (חכמת נסתר) בלבד. שכן לכל שבת סדרת פיוטים שונה, חלק מהפיוטים (הקרואים "מעמדות") תלויים בתאריך העברי של אותו היום, וכך היה על החזן להכריז את העמוד בספר.
מתחילים פסוקים לכל לילה! עמוד א, פסוקים לשבת! לדלג לעמוד ס"א, פתיחה לשבת ראשונה! עמוד ס"ג, מעמד ליל שני עמוד קנ"ח וכן על זו הדרך, החזן מדלג על העמודים ומקפץ בין הפיוטים, ובעקבותיו הקהל.
גם סדר הלחנים משתנה משבת לשבת, ולפני כל פיוט רשום מהו הלחן: "לחן פתיחה", "לחן יצו הא-ל", "לחן עזרי יבוא", "לחן משאת שיר" וכו' – סה"כ כ-15 לחנים ה"מתלבשים" על עשרות רבות של פיוטים שונים, וגם כאן החזן הוא שמוביל ובדרך כלל יקרא את הבית הראשון בכל פיוט.
אנשים ממשיכים להגיע לבית הכנסת, חלקם גם מגיע ממרחקים – הם אינם מוכנים לוותר על החוויה. אלה שמעוניינים להשמיע קולם מתקבצים למרכז, אחרים מתפרשים סביב. בינתיים מחלקים לבאים שתייה חמה, קפה שחור, שאי בל קקוויה (תה עם בוטנים) או תה ממותק ומחוזק בציפורן, טעים להפליא ויוצר תחושה מוזרה של יובש בחיך וכמובן אי אפשר בלי עראק שמוססו בו חצי קילו סוכר ומרגיש כמו סוכריה נוזלית.
החזן ממשיך: "בשם אלקי אברהם אפתחה, ובפחד יצחק אשוחחה. אביר יעקב בו אבטחה", והקהל מסיים "כי לו הרחמים והסליחה."
פיוט אחר (לחן משאת שיר) – "אנא נותן מנוחה, ולצדקה המורה: הורני בנכוחה, ואל יכנף מורה: והרם נפש שחה, וסלח לעון מורא: "והקהל עונה "כי עמך הסליחה למען תורא", כך עוברים מפיוט לפיוט ומלחן ללחן, בית הכנסת הולך ומתמלא, והצלילים ערבים.
במשך השנים מתפתחת אינטראקציה בין הציבור לבין הקוראים, למשל, כאשר מגיעים לאחד הפיוטים האחרונים והקבועים לכל שבת שמיוסד על סדר ט"ז מזמורי שירי המעלות שבספר תהילים.
"אשירה ואזמרה לשמך גואלי", והציבור עונה: "אנווך ארוממך א-לי", והקורא ממשיך מושך ומאלתר בקולו במילים "באשמורת הבוקר …", והקהל מגיב בהתאם – "אזבד" (תמשוך עוד), וכאשר מגיעים לבית המתחיל במילים "צעיר אנוכי…" באופן מופלא הוא תמיד עולה בחלקו של זקן המתפללים, דבר שגורר לא מעט חיוכים והערות.
בסיום מגיעים לפרק הכולל ברכות "יברכך ה' וישמרך…", "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך …" והאבות ממהרים להניח את ידיהם על ראשי הילדים ולברכם.
בסיום הסליחות נותרים כולם עם תחושת התעלות, וכבר מחכים לשבת הבאה.
על הספר שפתי רננות
מקור השם ככל הנראה בספר תהילים:
"…וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת, יְהַלֶּל פִּי: אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי, בְּאַשְׁמֻרוֹת, אֶהְגֶּה-בָּךְ" (ס"ג, ו'-ז'), מחד גיסא רננות, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, ומאידך גיסא הקימה באשמורת הבוקר – ההקשר ברור ומובן.
בספר, פיוטים רבים וקדומים של מיטב משוררי תור הזהב בספרד, ובהם: רבי יצחק אבן גיאת – המאה ה- 11 ספרד, רבי יהודה הלוי המאה ה- 12 ספרד ובן דורו ר' אברהם אבן עזרא, ועוד רבים שחלק מפיוטיהם הנפלאים נשתמרו רק בזכות ספר זה.
בהקדמה נרשם "בו יבואו בקשות ותחנונים עתירות וסליחות אמרות טהורות לכ"ג לילות שני וחמישי ושבתות של חודש אלול ומראש השנה עד יום הכיפורים לשפוך שיחה נכח פני ה' בלילות לראש אשמורות."
מנהג יחיד ומיוחד
מנהג יוצאי לוב וג'רבה בעניין הסליחות שונה ממנהג יתר בני עדות המזרח.
סדר הסליחות הרגיל, סליחות "בזג'יר" (בקטנה), משמש אותנו רק לימי אגד"ו (הימים– ראשון, שלישי, רביעי ושישי). ביתר ימות החול (ימי שני וחמישי), ארבע השבתות של חודש אלול ושבת תשובה, ערב ראש השנה ושני ימי ראש השנה, ערב כיפורים ויום הכיפורים – אנו קוראים את הסליחות מתוך הספר "שפתי רננות", והן נקראו גם סליחות "בלכביר" (בגדול). כך יוצא שאנו אומרים את הסליחות במשך 39 יום! ממוצאי ר"ח אלול ועד יום הכיפורים.
לעומת מנהגנו זה, מנהג בני עדות המזרח לומר סליחות בימות החול בלבד ממוצאי ראש חודש אלול ועד ערב יום הכיפורים, ואילו אחינו יוצאי אשכנז ממוצאי שבת שלפני ראש השנה.
כיצד נוצרו פערים שכאלה?
אמירת סליחות היא מנהג, וטבעו שיתגלו בו שינויים במהלך הדורות ובאזורים גאוגרפיים שונים. בדיקה קצרה תגלה לנו שגם מנהגי ה"סליחות" אינם יוצאים מן הכלל:
רבי כוהן צדק גאון (סורא, המאה השמינית) כתב, שמנהגם היה לומר תחנונים בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
רבי האי גאון (בגדד, המאה ה-11) כתב, שמנהגם היה לומר תחנונים בעשרת הימים בלבד, אבל הם שמעו על מקומות אחרים שמתחילים מראש חודש אלול.
הרמב"ם בהלכות תשובה מציין: "…ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושים עד שיאיר היום."
רבנו יצחק בן גיאת הנ"ל (ספרד, המאה ה-11) כתב, שמנהגם היה מתחילת חודש אלול.
לעומת זאת, המנהג לומר סליחות גם בשבתות ובימי ראש השנה וכיפור, אינו מקובל בעדות ישראל, ויש לכך סיבות התלויות בהלכות שבת. ואכן, בראנייה (זרים) ששומעים זאת מתפלאים ואומרים: "אבל אין אומרים סליחות בשבת!" וחלקם אף יצטטו את דברי הרמב"ם בהלכות תעניות (ספר משנה תורה) ש"אין צועקין ולא מתריעין בשבת" ואת ה"שולחן ערוך" שאין אומרים סליחות בראש חודש אלול, בשבת ובראש השנה (תקפ"א סע' א).
יש כאלה המנסים לתרץ שמדובר בבקשות ולא בסליחות. אך כנגדם טוענים אחרים שאם נעיין בפיוטים, נגלה שרבים מהם קרובים לקינות, וחלק מהלחנים הם לחני סליחות.
כתב הבית יוסף אורח חיים סימן תר"ב – "…ונוהגים בספרד שגם בשבת מרבין לומר סליחות ותחנונים" – כלומר, המנהג לאמירת סליחות בשבת היה קיים וידוע, ונהגו כך בספרד.
הבית-יוסף מלמד זכות על הנוהגים כך ומסביר: "…נראה ליתן טעם למנהגם שהם סוברים דהלכה כמאן דאמר (תענית יט.) מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גוים או שטפוה נהר לפי שהוא דבר נחוץ … … וכיון דבעשרת ימי תשובה התפילה נשמעת יותר מבימים אחרים וגם באותן הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו ביום הכפורים אין לך דבר נחוץ יותר מזה", אך מסיים את דבריו בכך שהוא מציין כי: "מכל מקום עכשיו אין העולם נהוג לומר סליחות ותחנונים בשבת זה כלל."
גישה מעט שונה להסדרת העניין
נציין את ההבדל בין התחושה הכללית של המתפלל בקריאת סדר הסליחות הרגילות הכוללות – וידוי, נפילת אפיים והחזרה על "אל מלך יושב על כסא רחמים", לעומת שירת הפיוטים בסליחות "שפתי רננות" בשבת: לכל מי שהשתתף בשניהם ההבדל ברור, ולדעתי, בשבת אין תחושה של "צעקה" ו"התרעה" לאחר קריאת הפיוטים.
יתר על כן, אם נעיין בפיוטים נוכל לראות, שחלק ניכר מהם משלבים בין כמה מרכיבים שהם: שבת, גאולה, ירושלים וסליחה – ונדגים זאת בכמה מהם:
בפיוט "אנא נותן מנוחה" (שהוזכר לעיל), מילות הפיוט משלבות בין השבת – "נותן מנוחה", הרצון לגאולה – "והרם נפש שחה", לבין בקשת הסליחה "וסלח לעון".
בפיוט "ידבר פי, בסוד אלפי" – הפיוט עוסק בכיסופים לבית ה' – "נכספתי אל ביתך" ומזכיר את השבת "בשמרי שבתותיך".
בפיוט "אדון אשר יצוריו יצר ומפליאם" – כל הסיומות עוסקות בשבת, כדוגמת "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם".
בפיוט המוכר לכל "יום שבתון אין לשכוח" שנכלל גם הוא בסדר "שפתי רננות".
מדוע לחבר כל כך הרבה פיוטים שעניינם שבת וגאולה וגלות וסליחה וירושלים, אם לבסוף אי אפשר להשתמש בהם בשבת?
מחברי הפיוטים שהיו מגדולי משוררי תור הזהב, היו גם תלמידי חכמים מופלגים, והם בוודאי ידעו שאין צועקים ומתריעים בשבת. מכאן קיים יסוד סביר להניח שהם סברו שפיוטים אלה אינם מפירים את הכלל ש"אין מריעים בשבת", ואולי, דווקא מתוך הבנה זאת חיברו את הפיוטים המיוחדים האלה, נוספים ושונים מפיוטי הסליחות הנאמרים ביומיום, והם נועדו במיוחד לשבת.
במאמרים קודמים ציינתי כי יהודי לוב נוהגים לפי מנהג ספרד (מיחסים את הנחלת המנהג הספרדי ליהודי לוב לר' שמעון לביא שהיה ממגורשי ספרד). כמו כן, מתברר שלבני עדתנו "נטייה וחיבה יתרה" לשימור מנהגים קדומים (כגון הוצאת ספר תורה מיוחד בשבת חתן לקריאת "ואברהם זקן").
כך גם כאן שימרנו מנהג ספרד קדום ובכלל זה קובץ פיוטים נפלא ומיוחד.
קמתי מחצות לילה, לפלל בעד עמך זה.
אל נא תהי נגעלה, תפילת נדכה ונבזה.
ותרצה עמו עולה, בצדקת איש הלזה.
מתוך סליחות לשבת שניה
שנה טובה ומבורכת.
כתיבה וחתימה טובה לנו ולכל בית ישראל.
