כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
אבא שלי, זבולון מזוז, היה בעל חנות גדולה של מוצרי מזון, חומרי ניקיון, פיצוחים ותבלינים. החנות שלו הייתה פינתית, ובסמוך לה היו גם מאפייה, בית קפה וכנסייה איטלקית. בכל יום בצהרים אמא הייתה שולחת אותי לחנות, כשבידי סיר קטן ובתוכו טבחה שהייתה מכינה למען אבא. עשיתי זאת בשמחה ואהבה. היו ימים בהם אמא הייתה מבקשת ממני לשאול את רשותו של אבא ללכת להתארח אצל אחת הדודות, האחיות של אמא, שהיו הגרות באזור. אז הייתי רצה עם הסיר בשמחה כשכולי תפילה שירשה. אם הייתי מתמהמהת לשוב הביתה, אמא הייתה מבינה שאבא אינו מסכים, אבל אם שבתי צוהלת תוך דקות, היה נמתח על פניה של אמי חיוך מאושר, והיא הייתה לוקחת את כל הילדים – ג'ינה, חאלו, ציון, ממוס ואני – לבלות אחר צהריים משותף עם אחותה וילדיה.
בשבתות הדודות שלי היו מגיעות אלינו לביקור. אני זוכרת את הדודות בקה, מנטינה וסוורה לבושות חולצה חגיגית עליה פרמלה (חולצה מעוטרת כדורים מוזהבים), עליהן זדאד צבעוני, ומעל הכול זדאד לבן שנקשר בצד ימין. ראשיהן היו מכוסים בזדאד הלבן, וידיהן אוחזות בקצותיו.
הן היו מתיישבות במרכז הבית על מחצלת, ואמא הייתה מכבדת אותן במיני טעמים ובפיצוחים. אני הסתובבתי סביבן לבושה בשמלת שבת שנתפרה באופן מיוחד אצל התופרת מבד שאמא בחרה ובסגנון שאמא ביקשה. היום אני יודעת שאת הכישרון והאהבה לבישול שלי קבלתי מאמי, זיכרונה לברכה, וכמו אמי – גם אני התברכתי בכישרון תפירה ועיצוב. אני אוהבת לתפור ולעצב בגדים לפי טעמי האישי, ובמשך שנים תפרתי שמלות לבנותיי.
אני זוכרת את החיים בלוב שהיו נעימים מאוד. היו לנו שכנים ערבים נחמדים שאתם היו לנו יחסי שכנות טובים, והם היו ממש כמו משפחה. אבל כשהייתי בת שש החלה תקופה קשה של פחד וחרדה. הערבים פגעו ביהודים – בגופם וברכושם. הבתים שלנו לא היו מוגנים, ולא היו לנו מקלטים. כשהיו מהומות, היינו מסתתרים מתחת לרהיטים או מאחוריהם.
באחד הלילות החשוכים הביט אבא דרך החלון, כהרגלו, כדי להיות מוכן אם, חלילה, יקרה משהו. והנה הוא קורא בקול: "מה אתם רוצים? לכו מפה… אמרתי, לכו מפה!" "יא-זבולון" ענתה לו השכנה, "אל תדאג, אין שם אף אחד, זו רק ערימת של זבל." כולנו סבלנו מחרדות. האירועים הטראומטיים השפיעו עלי כל כך, עד שהתחלתי להרטיב בלילות. אבא היה כועס על כך, הוא לא הבין שזה לא בשליטתי. בלילות שאכלתי אבטיח לקינוח, אבא נהג להשאיר אותי ערה עוד זמן רק, ולא הרשה לי ללכת לישון מוקדם, כי חשש שארטיב את המיטה תוך כדי שינה. הוא משך את זמן השינה עוד כמה שעות, ורק אז הרשה שאכנס לישון במיטה. אבל גם אז הרטבתי את המיטה. כדי שאבא לא יכעס עלי הייתי מגלגלת את אחותי, שישנה לצדי, על המצעים שלי. אבל זה לא עזר לי, כי אבא הבין מיד את התעלול.
כשהחלה מלחמת העולם השנייה, נאלצנו לעבור לתוניס, מכיוון שאבי היה בעל אזרחות תוניסאית. בתוניסיה גרנו במבנה בית ספר. המשפחות נכנסו לחדרי הכיתות לימוד שכמובן, לא נועדו למגורים. לא היה לנו מטבח ולא חדרי שירותים ואמבטיה, ובוודאי שגם פרטיות לא הייתה. גרנו שם בתקופת המלחמה בלי אפשרות להתפרנס. אבל אנחנו הילדים נהנינו מהמעבר. בצהריים יצאנו לרחבת בית הספר ושיחקנו עם כל הילדים חטוטה, חבל, חמש אבנים ועוד. היו לי חברות, ולא הרגשתי את הקושי שחוו ההורים.
יום אחד אבא הביא תרנגול צעיר שנועד לשחיטה כשיגדל. התרנגול היה צבעוני ובעל נוצות אדומות, והוא ממש נדבק אליי. הוא הלך אחריי לכל מקום בדיוק כמו כלב. התרנגול אפילו ישב לידי בזמן האוכל ואכל מן הצלחת שלי. עד עכשיו אני שומעת את נקישות מקורו כאשר אכל קוסקוס. אהבתי את התרנגול מאוד ושמרתי עליו כל התקופה בתוניס.
כשהגיעה הבשורה שאפשר לחזור ללוב, ארזנו בשמחה את החפצים המעטים שהיו לנו והתארגנו לחזור הביתה בכל רגע שיודיעו כי אפשר. תוך שאנחנו ממתינים בדריכות לבשורה, אבא אמר שהוא לוקח את התרנגול לשחיטה. אני הזדעזעתי, צרחתי ובכיתי. התחננתי לפניו שלא ישחט את התרנגול שלי, ולבסוף שאבא נעתר לבקשתי, והתרנגול נשאר חי וקיים בתוניס, כי אסור היה לקחת אותו אתנו לטריפולי. לביתנו בלוב הגענו עם תוספת של אח קטן שנולד בתוניס – פנחס.
כשחזרנו הביתה ראינו מחזה קשה מאוד. הבית שלנו היה הרוס לחלוטין, ואת החנות מצאנו ריקה לגמרי. החוויה הקשה חרתה בלבנו חוסר אמון כלפי הערבים עד היום. בילדותי חשבתי שהערבים הם חברים ושכנים טובים, עד שהתהפכו והפכו לאויבים.
