כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
לא קל להיות רווקה, אם עברת כבר את גיל 25, רחמנא ליצלן. זה בוודאי לא מקל אם נולדת למשפחה לובית שורשית, כי אז כולם מסתכלים עלייך ברחמים, כאילו יש על מצחך אות קין, ומוסיפים את התואר "מסכנה" לפני השם הפרטי שלך. ואם הצלחת בחיים, ואת כבר מתחתנת, כולם מתחילים לנשום לרווחה, כאילו ניצלת ממחלה קשה. כולם עוקבים אחר הנעשה בחייך, משתתפים בצערך, מתפללים בשבילך, מדליקים נרות ומצפים לישועות בגבות מורמות. זה ממש, אבל ממש לא קל ולא פשוט. האמינו לי – גם אני הייתי במקום הזה. כעת אני רוצה לספר לכם על אחד הראיונות המצחיקים שהיו לי בנושא רציני ביותר עם הסופרת המוכשרת אודליה ארביב.
כמה דברים שצריך לדעת על אודליה ארביב: היא התייתמה מאביה בגיל 7. היא עורכת תוכן ומנהלת סטודיו לצילום אירועים, והיא גם סופרת שפרסמה שני ספרים – "ברוך שפטרני מעונשו של דייט" וספר שלישי (מצוינים שני ספרים) "עד החתונה זה יעבור" – המספרים על עשרות דייטים הזויים ואמתיים, שרובם מבוססים על הניסיון האישי שלה. עד לחתימת הגיליון היא לא מצאה את בחיר לבה.
אודליה התחילה לצאת לדייטים בגיל 18, כשהגיע 'הגיל שצריך להתחיל'. היא חשבה שזה יקרה כמו בסרטים: היא תלך ברחוב, ומשהו ייפול לה מהידיים, ואז הוא יבוא וירים אותו, מבטי עיניהם יפגשו, ו'טראח' – אהבה ממבט ראשון – חתונה – ילדים. הפי אנד. אבל זה לא קרה.
בגיל 18 יצאת לדייטים כדי להתחתן. זה לא מוקדם מדי?
כשהייתי בכיתה י' סיפרתי לכל הבנות באולפנה שאני מתחתנת. הכנתי הזמנות לחתונה המדומיינת, וכולם האמינו שאודליה יכולה להתחתן בגיל 16. חברות התקשרו לאימא שלי בצהריים כדי לאחל לה מזל טוב, והיא התפלאה: "על מה אתם מדברים?", "מה זאת אומרת? "אודליה הביאה לנו הזמנה לחתונה." זאת הייתה המהות שלי. כולם ציפו לכך שאתחתן מהר מאוד, גם היה הכי טבעי לי להיות אם. טיפלתי בעשרות ילדים. זה היה ברור שאני אתחתן מוקדם, ושיהיו לי "מיליון" ילדים לפחות. כשזה לא קרה, הסביבה הפכה להיות מאוד לחוצה, וזה היה נורא.
אחר כך אמרו לי שאני בררנית. זאת מילה שאומרים לך כדי לפגוע בך. אחת הטעויות שעשיתי בהתחלה הייתה להראות שאני לא בררנית, ולכן הצהרתי בפני כולם: "אני רוצה להתחתן. נקודה. עכשיו כולכם תירו לכל הכיוונים. אחד מהם בטוח יתפוס". אבל זה לא זה. היום אני יודעת שבררנות היא מילה טובה, ולברור זה דבר טוב, כי כך אפשר "לברור" את הטוב מכולם. הבנתי שאני צריכה לסמוך על האינטואיציה שהקב"ה טבע בי, כדי שאוכל לבחור את מי שמתאים לי. בסופו של דבר אחרי החתונה את צריכה להתעורר עם הבחירה שלך ולהתמודד אתו מול אתגרי החיים, וזה ממש חשוב במי בחרת להיות השותף שלך. בנוסף, המון אנשים חושבים שאדם מסוים הוא האדם המתאים לך ביותר, ואת מוצאת את עצמך עומדת מולם, מתווכחת וטוענת שאת רוצה משהו אחר.
יש חוק בעולם שנקרא "חוק ההבשלה", שלפיו לכל תהליך נחוץ הזמן שלו. מים רותחים אחרי זמן מסוים. אם תעמוד מול הפינג'ן ותאמר למים: "נו, נו, נו כבר תרתחו!" זה הרי לא יקרה. וזה מה שאני עשיתי, עמדתי ואמרתי "נו, עכשיו זה יקרה!" שוב ושוב כל פעם מחדש במשך המון זמן. ויתרתי על לימודים גבוהים כי חשבתי: 'למה ללמוד אם תכף אתחתן ויהיו לי ילדים?'. לא יצאתי לטיולים בחו"ל עד גיל 26, כי רציתי לצאת לטיול עם הבעל שלי. גם לא האמנתי שבורא עולם יאכזב אותי בעניין זה. זה היה ברור לי שאם לא בגיל 18 אז בגיל 20, ואם לא בגיל 20 אזי בגיל 22. בגיל 24 כבר הבנתי שזה לא הולך לכיוון שחשבתי. עם כל האמונה הטוטלית שלי בבורא עולם התחלתי לתמוה: הרי ריבונו של עולם הוא זה שטבע בי את המהות הזאת של חתונה וילדים, ואני הרי מוכנה מגיל אפס להגשים את היעד שלי, ובכל זאת – החתן אינו מגיע. מה קורה כאן? הרי גם את כישרון הכתיבה שלי קיבלתי ממנו, ואני אכן כותבת. הרי כל כישרון שנולדים עמו – יש לו מטרה וייעוד בחיים, ולי יש יכולות אימהיות ומהות של רעייה ורצון לנתינה אינסופית. בכל פעם כשהייתי יוצאת עם מישהו, ואחרי זמן מה ידעתי שזה לא הוא, עמדתי במצב נורא. לא יכולתי לסבול את המחשבה ששוב אעמוד מול אימא ואספר לה שזה לא הבחור. ריחמתי גם עליה.
חוץ מהספרים, יצא משהו טוב מכל הדייטים והפגישות?
בזכות הדרך שעברתי למדתי שלא לוותר על ה'אני' שלי. במהות שלי אני אדם של נתינה אינסופית והרבה פעמים ביטלתי את עצמי, וחשוב מכול היה מה הוא חושב, מרגיש, רוצה או צריך. אחר כך הבנתי שגם כשאתה בזוגיות אתה הרבה פעמים נמצא לבד, ובתוך ה'לבד' הזה אתה צריך להיות אדם שלם. נישואין זה לא כזה נוצץ כל הזמן, והוא לא תמיד שם בשבילך, מקשיב לך ועונה לך לצרכים שלך, והאהבה איננה דבר סטטי שתמיד נמצאת אלא גם לה עליות וירידות. לכן החתונה היא רק אבן אחת שצריך לעבור, היא לא היעד. זוגיות טובה היא היעד האמתי, וכדי להיות בזוגיות טובה צריכים להיות שני אנשים שלמים מאוד, ואז האיחוד שלהם יהיה אמתי ונכון. עד היום לא הייתי אדם שלם ובפנים הייתי מאוד שבירה. היום מציאת האדם הנכון לי הוא היעד האמתי שלי. אבל בינתיים, כרגע, זה כואב לי. את רווקה ולא כיף לך.
אל המקום שבו אני נמצאת היום, מקום של שלווה, הגעתי בגלל כל הכוויות שנכוויתי בדרך. במילה כווייה אני מתכוונת לכך שאת יוצאת עם אדם שהוא לא פנוי. הוא נשוי. ואני לא מאחלת את זה לאף אחת. זה קורה, לצערי, גם במגזר החרדי, וזה קורה בגלל שבאינטרנט הכול פתוח וזמין, ושם אפשר באמת ליפול. בספר החדש יש שני סיפורים כאלה, ואני מספרת אותם כדי להזהיר.
מה דעתך על הרעיון של הקמת משפחה ללא חתונה?
להתחתן בכל מחיר כדי להביא ילדים ומקסימום אחר כך להתגרש – אין זה אופציה מתאימה עבורי, אולי בגלל זה אני גם מתמהמהת עם הבחירה שלי. לפי ראות עיניי ילד צריך אבא ואימא, וצריך להשתדל רבות כדי לספק לו את זה. כשאני חושבת על אלו שמביאות ילדים לבדן אני סבורה שזאת איננה הדרך עבורי. בעיניי האופציה של אימוץ מתאימה מאוד, כי ישנם ילדים שכבר נולדו, ואפשר להעניק להם חיים טובים, אבל להביא ילד לעולם שיהיה מראש חסר אב – אני לא חושבת שזה הדבר הנכון לעשותו. זה נכון שהחיים יכולים להביא למצבים כאלה, אבל אז זה נכפה ולא משהו שנבחר מראש. זאת כנראה נקודת מבט של ילדה שהתייתמה בגיל 7 מאב ועברה ילדות לא קלה.
איך היית רוצה שהחברה תנהג כלפי רווקים ורווקות?
הייתי רוצה לחיות במציאות שבה הציבור מכיל ומכבד, שלא ילחצו על המוגלה ושלא יצביעו על ה'פלולה' שצמחה לך על המצח כל הז
מן. אבל זאת ציפייה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. שלא יתנו לכאב שאנו חווים במה. מספיק קשה לך ולא כיף לך להיות לבד. זאת אומללות להיות במצב כזה גם דתי.
מסופר על פנינה שמאוד אהבה את חנה וכל הזמן הייתה גורמת לה לקנא ולכאוב כשילדה ילד נוסף. היא אומנם עשתה זאת מתוך כוונה טובה לעורר את חנה להתפלל ולזעוק להשם, אבל למרות זאת היא נענשה, ועל כל ילד שחנה ילדה בסופו של דבר שכלה פנינה אחד משלה, זאת משום שהיא הכאיבה לה והזכירה לה כל הזמן את החוסר שלה. אז אל תגידו לי "התפללתי עלייך", "שמתי בשבילך צדקה". לפני כל נר שמדליקים אומרים "זה בשביל אודליה, מסכנה." אם את רוצה להתפלל או לתת צדקה בשבילי, נהדר, אבל עשי את זה לעצמך בשקט. הוסיפו לזה גם את הציפייה שלהן: הן התפללו ושמו צדקה, ואני לא מתחתנת. פעם הייתי מרגישה רגשות אשמה על כך, אבל לא עוד.
ומה צופן לך העתיד עד החתונה?
כל החברים הנשואים שלי אומרים לי: "תחגגי כל זמן שאת רווקה", אבל אין באמת חגיגות לרווקים, בוודאי שלא לדתיים שביניהם. עם זאת גם חברות שלי שבאות מהמגזר החילוני אינן חוגגות, כל אחת רוצה את האחד שלה. וזה נכון, ואולי אפילו יותר מזה, עבור הגברים. פעם נאמר לי ש"רק הכרית שלי יכולה להעיד על הכאב שלי, כי היא ספגה את כל הדמעות שהזלתי בסתר." זה ממש נכון. נכון לעכשיו, אומנם אני רואה את החתונה כיעד שאליו אני רוצה להגיע, אבל עד שאגיע לשם יש בדרך עוד המון פרחים לקטוף, ואותם אפשר להשיג רק עם עשייה.
כל מה שנותר לעשות זה לאחל מכל הלב, שבקיץ הזה אודליה היקרה תלבש לבן, ושכל הפנויים והפנויות שמאסו בחיי הרווקות ימצאו את שאהבה נפשם.
