כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
אני דור שני לניצולי שואה. בכל שנה, בערב יום השואה, אני יושבת מול מרקע הטלוויזיה כדי לראות ולכאוב את סרטי הזוועה על היהודים שהרכינו ראש, שהפסיקו להילחם והלכו אל מותם כצאן לטבח.
אמא שלי לא אהבה לשבת ולצפות בסרטים על השואה. היא כאבה את כאבם וחיפשה סרטי טלנובלה. היא קיללה את הנאצים קללות טריפוליטאיות עסיסיות ושתקה. "כמה כבד לי הערב הזה. בכל הערוצים מספרים שואה," הייתה חוזרת ואומרת. "בטח כבד," השבתי לה ולא הוספתי. והיא שתקה!
עת הגיעה לגיל 80 החלטתי לערוך חוברת שבה יסופרו חוויות הילדות שלה על הזוגיות, העלייה לארץ וההסתגלות לארץ ישראל. רק אז נתגלה לי סיפור ילדות עצוב מאוד:
במלחמת העולם השנייה הייתה אמי ילדה בת שמונה בלבד. בעקבות המלחמה היא ומשפחתה נאלצו לעקור מביתם שבלוב לתוניס כמו כל המשפחות בעלות הנתינות הצרפתית. היא ארזה מעט בגדים ויצאה עם הוריה לאה וזבולון מזוז ואחיה מארץ לוב לתוניס.
בעוד היא מספרת, ואני רואה בדמיוני את אמי וארבעת אחיה: ג'ינה, חלו, ציון וממוס. חמישה ילדים בעלי עיניים פקוחות לרווחה, על גביהם שק בגדים שארזו בחפזה, והם תוהים: לאן הם הולכים? מה עם הבית? מה יהיה עם החנות הגדולה של סבא? מה יהיה על הדודות שנשארו בלוב?
רגשות כעס ואשמה הציפו אותי. כאב לי לדעת כמה כאב הודחק אצל אמא. אחרי עשרות שנים, פתאום הבנתי את התנגדותה לראות את תכניות הטלוויזיה ביום השואה. הרגשתי עצב וחמלה כלפיה, למרות שכאשר סיפרה את סיפור קורות המשפחה שגרה במשך חמש שנים במחנה בתוניס, עשתה זאת בחיוך ועם הרבה הומור.
אני נזכרת, שלפני שבע-עשרה שנה, עת הוכרה אמי כניצולת שואה, אחי ואני "הרמנו גבה". בהומור האופייני לאימא הגבנו בגיחוך ובשאלות "חופרות" כמו: "למה, מה עשו לך? ממה ניצלת? מה קרה לך? למה מגיע לך?" והיא שתקה וחייכה.
אולי היא לא זכרה את החששות, הפחדים והכאב. אולי המעבר מהבית למחנה הותיר אצל הילדה הקטנה חוויות של שותפות של שכנות טובה של ביחד. ואולי היא העדיפה למחוק את התקופה הזאת מזיכרונה.
גם הדודים שלי מעולם לא סיפרו דבר עד שנפטרו. השואה הייתה של האשכנזים. עד קבלת הקצבה של אמא לא שמעתי על שואת יהודי לוב. כמה עצוב שנדרשו לי שנים להבין ולדעת שהייתה שואה בלוב.
בעקבות החשיפה למידע, למדתי שהדוד שלי גקמו ז"ל, מצד אבא, כרה קברים ליהודים בגטו בלוב. וכשאבא שלי היה ילד בן 10 הוא אכל קליפות של תפוחי אדמה ותפוזים, מכיוון שהיהודים לא יכלו לצאת להתפרנס.
הסיפורים שסופרו במשפחה היו סיפורי הפרעות שהתערבבו עם סיפורי השואה. ולנו, הדור השני, נותרה הרגשת אשמה על שלא שאלנו מספיק, שלא חקרנו, שלא האמנו. ועל זה אני מצטערת ביותר ומבקשת:
אמא, סליחה.
סליחה שלא ידעתי מספיק, לא הבנתי מספיק, לא הערכתי, לא חשבתי, לא הפנמתי ואפילו, בעוונותיי הרבים, תהיתי האם יש אמת בהגדרתך כ"ניצולת שואה". כל שנה עמדתי דום לזכר 6,000,000 הנרצחים בכל דרך איומה, כאשר לנגד עיניי רצות תמונות מזעזעות של גברים נשים וטף שדופים העומדים בעיניים פקוחות לרווחה מחרדה, יודעים שהם בדרכם האחרונה. עמדתי דום לשמיעת הצפירה המספרת על זמן שאינו קשור אליי מלבד השייכות לעם היהודי. ואת, אמא, שנים לא יכולת לראות את הסרטים הכואבים ביום השואה. לא סיפרת דבר על ימי הילדות הכואבים שחווית. לא יכולת להכיל, ואני לא הבנתי למה להתעלם מההיסטוריה.
אז לא ידעתי שהגלו את משפחתך מלוב לתוניס, שאבא שלך היה חייב לעזוב את העסק שהקים בשתי ידיו וללכת. ההורים 'ארזו' אתכם הילדים, נטשו הכול וברחו כדי לשמור על המשפחה. חמש שנים של שותפות גורל עם שכנים למחנה שבו גרתם ב"ספקס". חמש שנים ללא פרנסה, לימודים, פרטיות, יציבות או ביטחון, חמש שנים של פחד, חרדה, לחץ וכאב, של אי ודאות ובריחה. ואת היית ילדה קטנה, רק בת חמש או שש. אני מדמיינת אותך, אמא, ילדה עם שתי צמות, עיניים ירוקות וגדולות, תיק בידך, ואת הולכת אחרי ההורים בלי לדעת לאן, ילדה יפה ותמה. ההורים עם שקים עמוסים על גב וחמישה ילדים, אחים ואחיות, מחפשים את הדרך למקום בטוח, לשקט לשלווה. חמש שנים ארוכות של צפייה לשוב הביתה.
כשהגרמנים עזבו את לוב, השואה נגמרה, ואתם שבתם בשמחה בדרך אל הבית אשר עזבתם. אך אבוי, הבית נהרס, העסק נשדד, ולא נותר מאום ממה שהיה.
עברתם לגור בבית ספר איטלקי, ושוב החלה מלחמת הישרדות כלכלית חברתית משפחתית, עד שעליתם אל ארץ ישראל.
והנה באו ימים של הכרה, ובארץ התפרסמה הידיעה כי לעולים מצפון אפריקה מגיעה קצבה, כי חלקם הגדול ניצולי שואה. הסיפורים פורסמו, נפתחו מגירות הזיכרונות, הובעו הכעסים, והחיוך נסוך על הפנים, כאילו אומר וקורא באנחה: סוף סוף הגיעה העת לדעת שגם אנחנו היינו שם. גם אנחנו כאבנו, סבלנו, פחדנו, נבהלנו, ברחנו, גם אנחנו, היהודים מצפון אפריקה.
ספרי, אמא, אנחנו מקשיבים.
