כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
12.3.1889-25.5.1983
אידריס הראשון נולד ב-12 במרץ 1889 בג'עג'בוב בשם סעיד מוחמד אידריס בין סעיד מוחמד אל-מהדי אל-סנוסי, בנו של סעיד מוחמד אל-מהדי אל-סנוסי ואשתו החמישית עיישה, צאצאו של מחמד אל-סנוסי, מייסד מסדר הסנוסים. התמנה לראש מסדר הסנוסים בשנת 1916 בהיותו בן 27. הוא הוכר על ידי בריטניה בתואר אמיר קירנאיקה, וב-25 באוקטובר 1920 הכיר הממשל האיטלקי בשייח' סידי אידריס כראש הסנוסים, והוענקו לו סמכויות רחבות באל-כופרה ובנאות מדבר אחרים, וכמו כן העניק לו גם תואר אמיר קירנאיקה. משנת 1922 שימש גם אמיר טריפוליטניה, בניסיון לאחד את שלושת האזורים המרכיבים את לוב המודרנית. לבסוף הפך אמיר קירנאיקה למלך לוב העצמאית.
אידריס הראשון הנהיג מרד אנטי קולוניאלי נגד השלטון האיטלקי באזור קירנאיקה. מרידות אלה פרצו על רקע הקריאה לג'יהאד שיצאה מאיסטנבול והתקווה לניצחון האימפריה העות'מנית על בריטניה וצרפת. בהקשר זה התרחשה גם התעוררות הסנוסים בלוב, מלחמתם באיטלקים ופלישתם למצרים בנובמבר 1915, מה שגרר פלישת נגד בריטית ללוב. בשנת 1922 נאלץ אידריס הראשון לצאת לגלות במצרים. ממקום גלותו המשיך במלחמת גרילה נגד השלטון האיטלקי. האיטלקים נאלצו עם תום מלחמת העולם הראשונה להכיר במגבלות כוחם ולהתפשר עמו.
במלחמת העולם השנייה הוא תומך בבעלות הברית ויוצא נגד האיטלקים והגרמנים. לאחר תבוסתם של גרמניה ואיטליה, כובשים האנגלים את קרינאיקה בפעם השנייה. אידריס חוזר ללוב ומקים מוסדות שלטוניים בבנגזי. בתחילת שלטונו נאבק להשגת עצמאות ללוב והחל לנהל את מדיניותו במתינות. הוא השתדל לנהוג בחשיבה כוללנית. מאחר שידע שאין בסביבתו אנשים בעלי ידע מקצועי וניהולי, יצר קשר עם היהודים שראה בהם כוח לביסוס מעמדו. מאחר שסביבתו הייתה נתונה לשלטון האיטלקי והאנגלי, ובהיעדר מנהיג של ממש, החלו להתנהל סביבו קבוצות כוח המתבססות על משפחות אחדות אשר היריבות הייתה מנת חלקם. בשל ההבדלים החברתיים הכלכליים והתרבותיים בין קרינאיקה לטריפוליטניה לא הצליחו לבטל את התסיסה הלאומנית.
ב-21.11.49 העצרת הכללית של האו"ם מחליטה להעניק ללוב עצמאות שתיושם ב-1.1.52. ההכרזה עומדת על חודו של קול, והנה מדינת ישראל מצביעה ונותנת בזה את המנדט לעצמאות לוב. אידריס, שהוכרז בהמשך כמלך לוב, ייצג אותה במשא ומתן עם האו"ם. ב-24 בדצמבר 1951, לוב הכריזה על עצמאותה כממלכה המאוחדת של לוב, מונרכיה חוקתית ותורשתית תחת המלך אידריס, המלך היחיד של לוב. כאשר הכריזה לוב על עצמאותה, היא הייתה אחת המושבות האירופיות הראשונות באפריקה שהשיגו עצמאות מדינית.
באותה שנה נחקקה החוקה הלובית הראשונה. האספה הלאומית ניסחה את החוקה וקיבלה אותה בעיר בנגזי ביום ראשון, ה-6 במוחרם, 1371 לשנה המוסלמית (ה- 7 באוקטובר 1951). נשיא האספה הלאומית מוחמד אבולאסעד אל-עלים ושני סגניו עומר פאיק שוניב ואבו בכר אחמד אבו בכר הגישו את החוקה למלך אידריס, והחוקה פורסמה ברשומות לוב.
בשעת הכרזת העצמאות ב-24.12.51 היהודים הלובים משגרים מברק למלך אידריס, מצביעים על הסולידריות והתמיכה בו ומביעים את נאמנותם ללוב. הקונגרס היהודי העולמי משגר למלך אדריס מנשר ברכות ואיחולים ומביע תקוה שלוב תנוהל בהתאמה מלאה לעקרון תקנות האו"ם שבחסותו הוקמה למדינה עצמאית, ולאחר מכן מוסיף "חדור אהדה למדינה החדשה הקונגרס העולמי איתן בתקוותו שממשלת לוב תכיר במלואן בקבוצות המיעוטים ובבניהם, תכבד את זכויותיהם ואת חירויות היסוד שלהם ותשמש דוגמה לשאר המדינות בעמדה בפני מאמצים ולחצים של גורמים אנטי דמוקרטיים הנוטים לשלול או לצמצם את הזכויות והחירויות של כל האזרחים."
לאחר פרסום ברכת הקונגרס היהודי, מונתסר ראש ממשלת לוב שולח שדר לקונגרס היהודי, ובו נכתב: "אנו מודים לכם על המאמצים שעשיתם לטובת קהילה זו, בפני האספה הכללית של האו"ם בפריס, התערבותכם והתעניינותכם האישית הוכתרה בהצלחה." הצהרה זו הרגיעה את כל יהודי לוב, שסברו שמעתה תהיה לוב חייבת את תודתה לעם היהודי ותשמור על יחס נאות.
עם קבלת העצמאות מאמץ אדריס את הצהרת זכויות האדם של האו"ם מדצמבר .1948 היהודים הוגדרו כאזרחים לוביים לפי סעיף 8 לחוקה. הוא ייפה את כוחו של מוחמד מונתצאר המיועד לראש הממשלה הראשון של לוב להגיע להסכם עם מוסדות יהודיים המאפשר להם את המשך ההגירה. בהתאם להסכם עלו כ-1000 יהודים לארץ ישראל בהפלגות ישירות מלוב באניות.
לאחר כשנה, בעקבות העמקת מעורבותה של לוב בעולם הערבי, החל היחס כלפי היהודים להשתנות. בתחילה לא הורשו היהודים להגר ישירות מלוב לישראל, כפי שהיה עד כה, אלא דרך איטליה. עם הצטרפותה של לוב לליגה הערבית, הופעל לחץ על המלך הן בעיתונות הערבית, וקמה לה קבוצת אופוזיציה נאצריסטית, ואלו גרמו להרעה נוספת ביחס ליהודים. כניסתן של אניות ישראליות לנמלי לוב נאסרה. בדצמבר 1952 הוחלט לסגור את משרד העלייה, ונציגי הסוכנות היהודים שטיפלו בעליית היהודים לישראל גורשו. בלוב נשארו כ-4100 יהודים, הם הוגדרו כאזרחיים לוביים לפי סעיף 8 לחוקה וקיבלו דרכונים לחמש שנים.
מאז, ככל שלוב העמיקה את מעורבותה בעולם הערבי, גברה ההקצנה לרעת היהודים: בראשית 1953 הופסק שירות הדואר לישראל; בסוף 1953 הופסקו תנועת הנוער "מכבי טריפולי" והורשתה בה פעילות ספורטיבית בלבד, בתואנה שנערכת בתוך התנועה פעילות נגד לוב הערבית; הפסיקו להנפיק דרכונים לוביים, ובמקומם ניתנו תעודות "מסע זמניות", כלומר תקפות למסע אחד בלבד; בשנת 1954 נסגרו כל בתי הדין הרבני, ונערכו פיטורי ארבעה קציני משטרה יהודיים בלא סיבה. ב-1956 כל יהודי שבקש לעלות ארצה לא יכול לעלות דרך איטליה, אלא היה עליו להגר לאיטליה. הבעיה לובנה בהסכם בין איטליה לישראל, והוחלט ששכל מהגר מלוב יובא לישראל על ידי הסוכנות היהודית; ב-1957 הפעילה לוב את החרם על ישראל, ונאסר על כל קשר; ב-31.12.58 פיזרה לוב את ועד הקהילה והעמידה במקומו נציג מוסלמי; ב- 1960 נסגר בית ספר אליאנס, ובמקומו פתחו האיטלקים בית ספר איטלקי; במאי 1960 נאסר על אזרחים שאינם לוביים לרכוש נכסי דלא ניידי. הדבר הצריך את היהודים לשתף את הערבים בעסקיהם, והם רשמו חלק מהם על שם הערבים, ובכך זכו הללו לרווחים ע"ח היהודים; ב-21.3.61 הוחלט שכל הנכסים היהודיים יוקפאו ל-15 שנה ויועמדו תחת חסות של האפוטרופוס הממשלתי.
במשך העשור הראשון, למעט שנה וחצי בתחילת עצמאות לוב, היהודים סבלו, ומצבם החמיר מאד. בעקבות מבצע קדש החליטו היהודים שמצבם הכלכלי לא שפר עליהם, להגר לישראל דרך איטליה. מעטים היגרו לאנגליה ולצרפת, ומעטים היגרו לארה"ב – לניו יורק.
בעשור השני לעצמאות לוב חל שיפור ניכר במצב היהודים. בשנים 1961-62 החלו להפיק נפט בכמויות אדירות, והיהודים ידעו להשתלב בפיתוחה של לוב. שגשוג זה הביא לרווחה כלכלית עצומה ליהודים, וחלקם נעשו בעלי הון ואף לעשירים מופלגים. המלך אידריס עשה כל שביכולתו ליצור יחסים עם המערב כדי שיוכל ליהנות מגילוי הנפט. הארגונים היהודים לחצו בעקיפין על ממשלת לוב לשיפור מעמד היהודים, וב-8.8.62 מחליטה לוב להכיר בחלק מהיהודים המקורב לממלכה להיות אזרחיים לובים. אך מצב זה לא ארך זמן רב בשל התעמולה של אש"ף בעיתונות וברדיו. התחזקה האופוזיציה הנאצריסטית, והמלך אידריס נחלש מבית.
ביוני 1967 האווירה הייתה מתוחה מאוד. מצרים סילקה את אנשי האו"ם מסיני, והוכנסו כוחות מצרים במקומם. מיצרי טיראן נסגרו. התעמולה הערבית נגד היהודים התגברה, הן בדרשות במסגדים והן מחוצה להם, ותפסה תאוצה. על מנת להציל את נפשם ולהציג שיתוף הפעולה עם הליגה הערבית, ביקשה הממשלה הלובית כספים למען התחזקות תנועת אש"ף. הכספים נאספו מהמיעוט המלטזי, היווני, היהודים והאיטלקי וממשלת לוב.
ב-5 ביוני, בעת פרוץ מלחמת ששת הימים, יצאו כנופיות שלוחות רסן לרדוף, להרוס ולבזוז חנויות ובתים של יהודים ואיטלקים. היהודים ברחו על נפשם. רבים מהם עזבו את בתיהם ובאו לחסות בתחנת המשטרה. שלוש מאות יהודי בנגזי פונו למחנה צבאי מחשש לחייהם והועברו לטריפולי. הטלת העוצר והכרזת מצב חירום של ממשלת טריפולי לא עזרו, ובשבוע בין ה-6 ל-12 ביוני 1967 נרצחו 17 יהודים, וביניהם שתי משפחות שלמות, משפחת שלום לוזון ומשפחת אמלייה ברנס חביב. שוטרים שהושפעו מהפרעות וממעשי הרצח שהזכירו את מעשה הגרמנים, הבטיחו למשפחות שנרצחו שמעבירים אותם למחנה גורג'י לשם מסתור, ואז הקצין האמון עליהן רצח אותם באכזריות. לאור המצב המפחיד פעל מר לילו ארביב, מנכבדי הקהילה, כדי לאפשר ליהודים לצאת מלוב לאיטליה ב- 17.6.67. וכך תוך חודש ימים מיום 5.6.67 עוזבים כל יהודי לוב לאיטליה, כאשר הם מורשים להוציא 20 לי'ש ו-20 ק"ג ציוד. כ-4000 יהודים יוצאים במטוסי אליטליה לרומא, וחלקם באניות של חברת הספנות טיריניה לנפולי.
היהודים היו בטוחים שיוכלו אט אט לשוב לאיטליה (אבל הם נמצאים באיטליה…), למכור את רכושם ולחזור לאיטליה או לישראל. רבים מן היהודים העשירים חשבו לחזור ללוב ולהשתקע בה. חלק הצליח להציל את רכושו. הם חשבו שהמצב ישתפר. בעלי ההון העתק, שנזקקו לזמן רב יותר לחיסול עסקיהם ומכירתם, נכשלו. אולם ב-1.9.69, עם פרוץ ההפיכה הצבאית הראשונה בלוב, חששו יהודים רבים לשוב ללוב וויתרו על חלק מרכושם, ורק חלק הושב להם על ידי מתווכים. בהפיכה זו הצליח הקולונל אבו שיוריב להדיח את אידריס אלסנוסי ותפס את השלטון. באוקטובר 1969 הודח הקולונל, ובמקומו עומד בראש מועצת ההפיכה סרן צעיר וכריזמטי בשם מועמד קדאפי, שהעניק לעצמו דרגת קולונל וסמכויות שלטון דיקטטוריות. הרכוש הרב של היהודים, כולל עסקים ונכסי דלא ניידי שנאמדים בכמיליארד דולר, הוחרם והועבר לאפוטרופסית הלובית על פי חוק מ-1970 שלפיו הרכוש יוחזר לבעליו אחרי 15 שנה, דבר שלא מומש עד עצם היום הזה.
אידריס אל-סנוסי הראשון, מלך לוב, החזיק בשלטון מדצמבר 1951 עד להפיכה שהוביל נגדו סרן מועמר קדאפי בשנת 1969. ההפיכה בוצעה בתקופה שבין הודעתו על פרישתו מהמלוכה והעברת התפקיד לאחיינו, חסן א-סנוסי. המלך נשפט בהיעדרו, ובנובמבר 1971 נידון למוות, אך נותר בגלות עד לפטירתו במצרים ב-25 במאי 1983 והבאתו לקבורה בערב הסעודית.
