כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
דליה זיגדון ומשפחתה נלחמו כאריות מול קבוצת הפורעים הערבים שחדרו אל גג ביתם וכל העת הזאת פלי ארביב מתבונן במתרחש מבעד לתריסי העץ בחוסר אונים מוחלט. קצת יותר מחמישים שנה אחרי היום הנורא הזה נפגשו פלי ודליה בפעם הראשונה בביתה של יולנדה חכמון בתל-אביב. יולנדה היא חברה משותפת, ששמעה את הסיפור שלהם, כל אחד מהזווית שלו, והייתה לה תחושה פנימית חזקה שלא הכל סופר, ושיש חלקי מידע שהם יכולים להשלים זה לזו. וזה בדיוק מה שקרה.
פלי ארביב ושכנתו דליה זיגדון היו רק בני 17 שנים. המשפחה של פלי יצאה לג'רבה והשאירה את שני הילדים הצעירים פלי ופיורלה בביתם בטריפולי יחד עם הדוד סאולינו ודודה טוני. גם אמה ושתי אחיותיה של דליה יצאו לג'רבה, אך הן חזרו הביתה, מפני שבדרך גנבו להן את המזוודות.
בתקופה האחרונה הייתה תכונה ברחוב שגרמה למתח באוויר. אומנם היהודים הצעירים היו מורגלים בתגרות הרחוב – לקבל מכות היה לדבר שבשגרה – אבל לאחרונה הם נמנעו מללכת לסרטים ולהסתובב ברחובות בלילות, כי היה חשש שיקרה משהו. פלי אומר, שכולם הרגישו שהערבים מתכוננים לבצע משהו נורא. העיתונים קדחו בשנאה נגד היהודים, והאימאמים במסגדים זרעו את זרעי האנטישמיות בקרב האוכלוסייה הערבית. בקורסו סיציליה נפתח משרד של הפלשתינאים, שם היו התרכזו אנשים רבים והתכוננו ליום פקודה.
ביום ראשון ה-5.6.67, הלך פלי עם חברו רנצו ימין אל ביתו של ג'נח בחארה (האזור העתיק של טריפולי) כדי ללמוד למבחן. הם למדו עד שעה מאוחרת וחזרו הביתה כשהלילה כבר ירד. פלי צועד, ורנצו מוביל את אופניו לצדו. היו אלה ימי הרמדאן, ובלילות הרחובות היו ריקים במיוחד, אבל פלי ורנצו הלכו ללא חשש, הם היו כל כך שקועים בעצמם ולא שמו לב שהם לבד ברחוב. רנצו ליווה את פלי הביתה והתכונן לחזור ברכיבה על אופניו לביתו. אבל כשהגיעו לדאר ארביב (בית ארביב), פתח את הדלת הבית חבר
משפחה ערבי, וזה הופתע מאוד לראות אותם.
"מה אתם עושים בשעה כזאת מחוץ לבית?" שאל בכעס, "ואתה," פנה לרנצו, "לאן אתה הולך עם האופניים? חכה לי רגע, אני אלווה אותך הביתה." הערבי נכנס בחזרה הביתה ונפרד מדוד סאולינו באופן לא רגיל: "אני נפרד ממך עכשיו, ואני לא יודע מה יהיה מחר. אל תתקשר אלי מעכשיו עד עוד חודש מהיום. ואם עוד תהיה בחיים, דבר אתי אז."
פלי ורנצו שמעו את מילות הפרידה המוזרות, אבל לא התייחסו למילים הקשות היוצאות מפיו של הערבי. האמת, בזמן האחרון שמעו כל כך הרבה איומים על מה שיקרה ליהודים בישראל ובכלל, עד שהם הפכו להיות "מחוספסים" לשמע בשורות רעות, ולא האמינו שיקרה משהו באמת. פלי טוען שבדיעבד היה ברור שמה שנשמע באותו הלילה היה הוכחה נחרצת לכך, שהאירועים הבאים לא נגרמו כתגובה למלחמת ששת הימים, אלא להפך, אלו היו פעולות מתוכננות מראש של הערבים בטריפולי, ולא היה להן כל קשר לאירועים בישראל.
פלי עלה על יצועו ונרדם בקלות. מוקדם מאוד בבוקר, הרבה לפני שכולם התעוררו, יצאה דודה טוני לקנות תה בחנות בפינת הרחוב אצל ראבט כדי להכין לדוד סונינו את כוס התה עם החלב, כמו שהוא רגיל. עיניה קלטו קבוצת בני נוער ערבים, והיא שמעה אותם מסכמים "אנחנו נתחיל אתה". בדרך כלל טוני לא פחדה מהערבים בכלל, אבל באותו יום היא חזרה הביתה במהירות, וכל גופה רעד מפחד. היא נכנסה הביתה ונעלה את הדלת והחלונות.
בבית ממול התעורר גם שמעון זיגדון, אביה של דליה, ויצא כהרגלו אל חנות התכשיטים שלו במרכז העיר בויה-ויטוריו, אך משראה את הרחוב "מתחמם", מיהר לסגור את החנות ולחזור הביתה כדי להיות קרוב למשפחתו. בינתיים הגיע אל ביתם ציו גווידו, שנקרא כך למרות שלא היה הדוד הביולוגי שלהם, כדי להזהיר אותם שיישארו בתוך הבית, שינעלו את הדלת והחלונות, ושלא יצאו החוצה בשום אופן. את מכוניתו השאיר ציו גווידו מתחת לביתם והעדיף לחזור לביתו ברגל, כדי שיוכל לברוח דרך הסמ
טאות בעת הצורך. שמעון הגיע הביתה, ואשתו קמילה לקחה קרש גדול והניחה אותו בין הדלת למדרגות, ובכך חסמה כל אפשרות לפתוח את הדלת מהרחוב.
לפתע נשמעו צעקות רמות. פלי התעורר ושמע את השכנה הזקנה צועקת לדודה טוני שמצרים ניצחה את ישראל במלחמה והפילה את כל המטוסים שלהם. אחרי כמה דקות שוב צעקה השכנה לדודה טוני: "טוני, יש מלחמה ולא יודעים מה יקרה, אבל אם קורה משהו היום, אתם באים אלינו."
השכנה הערבייה אהבה את אמא של פלי, ותמיד שררו יחסי כבוד בין המשפחות. היא הייתה אשתו של דאפר חיריה (איש החופש), בעל הבניין, שלמרות שהיה איש קשוח תמיד נהג בכבוד עם דוד סאולינו. דאפר חיריה ומסעוד ארביב ז"ל (אביו של סאולינו, סבו של פלי) היו ביחסים טובים וקרובים מאוד. מסעוד ארביב היה צורף בשוק הצורפים. היה לו תפקיד דומה למכון התקנים, כך שכל הערבים הכירו אותו, והוא היה איש מכובד אצלם. שנים רבות קודם לכן, דאפר חיריה ומסעוד ארביב עשו הסכם, שאם יהיה מצב של סכנה לערבים משפחת ארביב תשמור אותו ואת משפחתו וכן להפך, ואשתו קיימה את ההסכם עתיק היומין.
שעה וחצי אחר כך נשמע רעש ההמון מרחוק, והוא הלך והתעצם מרגע לרגע, וכך גם הלך וגאה מפלס הפחד. הדוד סאולינו לבש את הג'קט שלו במהירות ונראה מעט פרוע מהשינה, הזקן שלו לא היה מגולח, והשיער לא מסורק. ויחד עם פיורלה, דודה טוני ופלי עלה לביתה של השכנה דרך החצר האחורית. בחצר לא היו מדרגות, והם נאלצו לטפס אל החלון של הבית. פלי נשא את דוד סאולינו על גבו והעלה אותו אל תוך הבית. פלי עדיין היה בתוך החצר, עדיין לא מוגן, כאשר שמע את הערבים ממש קרובים. הוא קרא "שמע ישראל" בלבו, חושב שתכף הורגים אותו במקום. ברגע האחרון הצליח גם הוא לעלות ונעל את הפתחים.
כשהפורעים החלו לדפוק על הדלת הבית של השכנה הערבייה, יצא בנה מבעד לחלון והחל לצעוק עליהם מבעד החלון בקול עבה חדור ביטחון: "יא וולאד אל חראם, אם תיכנסו לבית שלי, אני אהרוג אתכם. אין כאן יהודים, כולם הלכו אתמול בלילה במשאית."
הפורעים דפקו גם על הדלת של משפחת זיגדון וניסו לפתוח אותה, אך ללא הועיל. שמעון כל כך כעס ונשבע שהוא יילחם בהם עד הסוף. הוא עלה על גג הבית ודליה אחריו, ושניהם החלו לשפוך את תכולת פחי הסיד שהיו על הגג, וגם את העציצים זרקו בזה אחר זה לכיוון של דלת הבית כדי להבריח את הפורעים הדופקים על דלתם. אבל ההמון אחוז השנאה לא ויתר ומצא את דרכו אליהם דרך גג השכנים שהיה צמוד אליהם. כששמעון ראה את הערבי הראשון שעלה לגג, הוא צעק צעקה כל כך גדולה שעד היום מהדהדת באוזניה של בתו דליה. הערבים הגיעו מוכנים עם מקלות שבקצה שלהם הצמידו סכיני גילוח ועיניהם בערו משנאה. הם חבטו בראשה של דליה והיא התעלפה מיד, הם חבטו גם בראשו של שמעון וחתכו לו את הצוואר. ההמונים המשיכו להכות גם את קמילה והבנות, ותוך כדי המולה ראתה קמילה את בעלה שוכב שותת דם. היא צעקה לבנות שיביאו לה מים או ערק כדי שתוכל לנקות את הפצע ולאמוד את גודל האסון, ועל דליה שהתמוטטה מחוסרת הכרה וידה שבורה היא שפכה מים כדי להעירה.
עד שדליה פגשה את פלי, היא הייתה בטוחה שההמון הערבי מצא את דרכו לגג שלהם דרך הבית של השכנה הנוצרייה שלהם, והיא מעולם לא ידעה כיצד ניצלו. אבל פלי חשף בפניה עובדות שלא ידעה. הוא סיפר שכמה שבועות קודם נכנסה אל הבניין שלהם משפחה פלשתינאית שונאת יהודים, בני המשפחה היו אלו שפתחו את ביתם ואפשרו להמון הפורע להיכנס ולטבוח במשפחת זיגדון. פיסת מידע חשובה זאת היא כמו חלק בפאזל שהשלים את התמונה בזיכרונה של דליה. אבל איך הם ניצלו? פלי ממשיך לספר:
השכנה הערבייה שמה לב למה שקורה בבית ממול על גג ביתם של הזיגדונים והחלה ליבב. פלי ומשפחתו הציצו מבעד לתריסי העץ וראו את כל מה שהתרחש בבית של דליה ומשפחתה. הם ישבו רועדים מפחד, והמחשבה שעוברת להם בראש הייתה: מתי יגיע תורם? הערבייה קראה לבנה מוחמד והתחננה לפניו שיעזור להם. "אל תדאגי, כבר התקשרתי למשטרה ואמרתי שהערבים טעו ופרצו לבית שלי ונתתי להם את הכתובת של משפחת זיגדון." עוד כמה דקות נדרשו כדי לחסל את כל המשפחה, אבל אז הגיעה המשטרה, ואתה אמבולנס, וכך חייהם ניצלו.
פלי, פיורלה, דוד סאולינו ודודה טוני נשארו בביתה של השכנה רק עד שעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת. מוחמד בנה הביא את רכבו והסיע אותם לקמונה גווילי שהסכימה לקבלם לביתה. בארבע בבוקר כל קורסו סיציליה וקורסו ויטוריו בערו. כל המחסנים המכוניות והבתים של היהודים – הכול נשרף, ומי שהלך ברחובות היה צועד על גחלים. הם הגיעו לבית של גווילי. מחוץ לבית עמדו רוכלים ערבים שהיו מכינים את התה. מוחמד הוריד אותם מהרכב. הם הספיקו רק ללחוץ על הפעמון, והרוכלים כבר זיהו אותם כיהודים. פלי צלצל על הפעמון בלחץ ובקריאת שמע, פוחד שתכף הרוכלים יתנפלו עליהם. הדלת נפתחה. הם נכנסו בבהלה ונעלו את הדלת.
אבל ברגע שהגיעו למעלה המדרגות, נשמעו צלצול הפעמון וצעקות מאחורי הדלת: "תורידו את היהודים בחזרה, או שאנחנו שורפים את כל הבניין". השכנה הנוצרייה עלתה לביתה של קמונה גווילי ואמרה לה שהיא חייבת להוציא אותם תוך חצי שעה. קמונה גווילי לא הסכימה. בבית גווילי היו הרבה משפחות שהגיעו לקבל מקלט כי זה היה בית מאובטח יותר, וקשה יותר לפרוץ אליו. כל יושבי הבית חיכו במתח גדול, מצפים לביצוע הגזירה, אבל איש לא בא לשרוף את הבית.
בני משפחת זיגדון התאשפזו בבית החולים למשך כמה ימים. דליה הייתה חבולה בראשה, וידה השבורה הייתה חבושה בגבס. היא השתחררה לאחר מספר ימים. שמעון היה מחוסר הכרה במשך עשרים יום ושכב בבית החולים במשך חודש שלם. קמילה לא עזבה אותו לרגע אחד, ורק כשהשתחרר הם הצטרפו לבנותיהם ששהו במחנה גורג'י, ומשם יצאו לאיטליה.
פלי ומשפחתו ישבו בבית משפחת גווילי כמו שבויים במשך שלושה חודשים. הם לא יכלו לצאת מפתח הבית, וגם את תפילת חג השבועות הם התפללו בבית. קומונה גווילי הביאה המון זהב לערבי שכל יום היה מביא להם אספקה של אוכל. הם היו אוכלים בשקט, כדי שלא ישמעו אותם. כשברדיו נשמעו חדשות על כיבוש תעלת סואץ על ידי היהודים, התעורר שוב הפחד מנקמת הערבים. ערב אחד שמע פלי את דודתו מדברת עם הבנות ששחטו את משפחת ברנס, וזה שיתק אותו מפחד – מתי יבוא התור שלהם? קשה מאוד להיזכר בימים הארוכים והקשים האלה. התחושה של פלי היא שזה היה נס גדול שהם הצליחו לצאת מלוב. לולא יצאו תוך חודש ימים, היו הערבים הורגים את כל היהודים בטריפולי ולא רק שתי משפחות.
הפגישה בביתה של יולנדה הייתה ארוכה מהמצופה. דליה ופלי שוחחו רבות, ויולנדה ואנוכי הקשבנו במתח ובכאב לסירוגין. החשיבות של המפגש הייתה כפולה: ראשית, כיוון שאירועי היום הנורא נעשו ברורים יותר לדליה ולפלי, הפרטים הובהרו והתמונה כעת שלמה בזיכרונם. ושנית, אנו הקוראים זכינו בעדות נוספת ממקור ראשון של היהודים בטריפולי שעזבו את לוב במהירות ומחוסר ברירה. הם גורשו באכזריות, והתבצע בהם טרנספר מהיר וחד שעם התוצאות הכואבות שלו – זיכרונות קשים, פחדים ואובדן של רכושם – הם חיים עד היום.
