ה״תכליט״ פסח קטן ומשחקי הילדים - כלים חינוכיים מסורתיים

ה״תכליט״ פסח קטן ומשחקי הילדים – כלים חינוכיים מסורתיים

מתוך לבלוב 33, מארס 2020

​ב​יום האחרון של החג נהגו הקטנים לערוך “סדר פסח”, הנקרא בפי כל תכליט”. זהו למעשה משחק חינוכי שנועד לחנך את הילדים לקיום מצוות. ​כיצד משחקים?  כמעט בכל משפחה שיש בה ילדים קטנים, מצויים צעצועים של כלי מטבח קטנים, כגון: סיר קטן, צלחות קטנות, כפיות כוסיות, עם שולחן וכל מה שקשור לסעודה. הקטנים, לאחר ארוחת צהריים, כאשר הגדולים יצאו לבקר או שהם נחים, מתאספים באיזו פינה ועורים את השולחן עם הסאבאת’ הקטן ושלוש מציות קטנות שאמא אפתה במיוחד, בקבוקון יין וקציצות קטנות, והגדול שבחבורה, או זה שיודע לקרוא, הוא ממלא את תפקיד ה”אבא” ועליו לנהל את הסדר כפי שעושים זאת בליל הסדר. שאלות רבות מתעוררות במהלך המשחק, מה עושים עכשיו? כיצד עושים? וכל ידי כך הם מקבלים הסבר מפי הגדולים והמטרה החינוכית מושגת בצורה קלה ונעימה. *** 

   רוב המשחקים שהיו נפוצים בגיל הילדות, אפשר היה לשחק אותם ללא הכנה מראש או כלים מיוחדים. אפשר לומר שהצעצועים לא היו מצויים בכל בית, פרט לבודדים, וכל ילד בגיל מסוים ידע להכין במו ידיו את הצעצוע האהוב עליו: 1. בכדי לשחק את החנווני היתה מספיקה קופסת משחת נעלים ריקה, עם שלושה חורים בכל אחת מהכיפות, מקל קטן שעליו היו מונחות שתי הכיפות, והרי לך מאזניים. 2. תיאטרון צלליות (חג׳יואן)מחתיכות קרטון, היו גוזרים כמה דמויות לפי הצורך של סיפור המעשה, את הדמויות מסמרים על חתיכת מקל עץ, ובעזרת נר דולק, היו מטילים על הבד את כל הדמויות בליווי סיפור המעשה. 3. ללא מילים (פנטומימה)המשחקים מתחלקים לשתי קבוצות. האחת משחקת את סיפור המעשה על ידי תנועות בלבד, ללא אומר ודברים, בזמן שעל הקבוצה השניה לפענח את תוכן המעשייה. אם הצליחה, אז היא מתחלפת אתה, כלומר שהיא תביים את תוכן העלילה ועל הקבוצה השניה לפענח. אם לא הצליחה, ממשיכה הקבוצה הראשונה במשחקה. 4. דבבאנה זן (הזבוב המזמזם)המשתתפים, מצטיידים מהבית בכמות של גרעינים, בוטנים, פולים וכדומה. כל אחד שם בערימה, הכמות שהוסכם עליה מראש, אם זבוב נוחת על אחת הערימות, זכה בעל הערימה בכל יתר הערימות.  

אנזלי, אנזלי, יא חמיימה זרקה

(השובך והיונים)

המשתתפים מתחלקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת תהיה “השובכים’’ והשנייה היונים’’. השובכים עליהם להתכופף, והיונים עולים על גביהם. ראש קבוצת היונים, עולה גם הוא על גב ראש קבוצת השובכים, עוצם לו את העיניים, ומצביע על איזו יונה, לרדת ולפגוע בשובך. הפקודה ניתנת על ידי חרוז מתנגן:  אנזלי (רדי יונה רדי,)אנזלי (רדי משמיים,)​יא חמיימה (רדי יונה רדי,)זרקה (כחולת הכנפיים) היונה, שהצביע עליה ראש הקבוצה, יורדת אט אט, שהשובך לא ירגיש את התנועה, הכיוון, נוגעת בראש קבוצת השובכים, וחוזרת למקומה.אם ראש הקבוצה ניחש נכון מי הוא הנוגע, קבוצתו ניצחה, והיא הופכת להיות “יונים” והיונים לשובכים, ואם לא ניחש נכון, המשחק ממשיך.הצד החינוכי שבמשחק: חידוד חוש השמיעה, וחוש הכיוון שממנו באה היונה, וכן השיקול הנכון, לדעת מי הוא החובט לפי הנגיעה.  

 

אשבמבר ולעבמבר

 משחק זה, דומה למשחק השובך והיונים, אלא שזה ניתן לשחק גם בבית, ואילו השני בחוץ, מתחת לכיפת השמים. מספר המשתתפים מארבעה ומעלה. זה שהוטל עליו להיות “המנחש”, עליו להתכופף שלא יסתכל, וכל המשתתפים שרים במקהלה:  אשבמבר ולעבמבר (דובשנית קלת משקל)יד האשכון אלעאליה?  (ידו של מי אל על?)  ומבין כל המשתתפים, רק אחד, עליו לחבוט בשעת השיר, על גבו של ה”מנחש”.  אם המנחש הצליח לזהות מי הוא החובט. אז הוא מתחלף אתו, כלומר זה שחבט, עליו עתה להתכופף, ואם לא ניחש, המשחק ממשיך כבתחילה. הצד החינוכי שבמשחק: חידוד חושים. 

שמללאקאש

 (המשחק בארץ ידוע בשם “חמור למכירה”) מספר המשתתפים אינו מוגבל. מי שנקבע מי יהיה החמור, הוא מתכופף וכל היתר קופצים מעליו בזה אחר זה. בשעת הקפיצה בסיבוב הראשון אומרים: “שמללאקאש”. לאחר שעברו כל המשחקים את הסיבוב הראשון, “החמור” מתרחק בצעד אחד מנקודת הזינוק, ובסיבוב השלישי מתרחק בצעד נוסף, וכן על זו הדרך עד לסיבוב השמיני והאחרון. לאחר כל סיבוב, המרחק מנקודת הזינוק עד לחמור הולך וגדל, ואסור בהחלט לדרוך בשטח זה, חוץ מפסיעה אחת, ומי שאינו מצליח, הפסיד, והוא מתחלף עם החמור להיות במקומו, והמשחק מתחיל מחדש. בסיבוב הראשון כל קופץ אומר: ״שמללאקש.” בסיבוב השני, אומרים: זנקת עלאש.בסיבוב השלישי אומרים: זנקת זניקה.בסיבוב הרביעי אומרים: מחלאהא בוריקה. (בוריקה בתורקית: משולש)בסיבוב החמישי אומרים: שרריכה.בסיבוב השישי אומרים: מרריכה.בסיבוב השביעי אומרים: כסכאס.בסיבוב השמיני אומרים: קימו חואיגכם יא נאס. תרגום בשינויים קלים: קפוץ קדימה; קרע ברחוב למה; כרע; מבוא מפולש; הקופצים; יופי של משולש; הרימו את החפצים. 

יא חאגוגש יא מאגוגש 

בלילות החורף, כאשר הרוח מיללת בחוץ, והשעה מוקדמת מכדי ללכת לישון, אז אנחנו הקטנים, היינו מתאספים סביב הסבתא או האמא, יושבים על המחצלת בישיבה מזרחית, מכוסים בשמיכת צמר, ומבלים שעה יפה במשחק הנקרא יא חגוגש” כעין “אין-דין-דינו”. איך משחקים? כל המשתתפים, יושבים במעגל, שוטחים את שתי הידים עם גב היד למעלה, והמנחה קורץ באצבעו על גב כל יד כשהוא מחלק להברות את החרוזים.  יא חאגוגש (יא חאגוגש) יא מאגוגש (יא מאגוגש)וין בתתי לבארחה (אתמול, איפה ישנת?) פי ג’נאבו צאלחה (בצל כנפי הסבתא)יא מא כלתי (מרופד)מן א-תפפאח (כמו תפוח)ומן לפפאח (בריחות ניחוח)קימי ידך (הרם ידך)יא מפתח (האפרוח) (תרגום חופשי) מי שזוכה וההברה האחרונה נופלת בחלקו, המנחה שואל אותו: ״פליפלה או זעפראנה?” כלומר: פלפל או זעפראן. אם התשובה: פליפלה, אז המנחה אומר: “ כדדך כיף לקרינפלה” כלומר “ לחייך אדומות כמו ציפורן”. אם התשובה: זעפראנה, התשובה תהיה: כדדך כיף א-רממאנה”. כלומר: “לחייך אדומות כרימון“. ויד זו, יוצאת מהמשחק, כלומר מסתירים אותה מתחת לשמיכה, וממשיכים במשחק, עד שכל כפות הידיים זוכות, ואז המנחה שואל את הקטנים.  ״ג’אכם באבא עמר?” כלומר: האם ביקר אתכם באבא עמר? וכל המשתתפים, עונים בחיוב על כל שאלה: “כן.” “ג’אכם באבא עמר?”  (האם ביקר אתכם באבא עמר?)“הי.” (כן.)“ג’אבלכם אלקמה?” (האם הביא לכם חטה?)“הי.” (כן.)“עג’נתוה?” (בררתם את הפסולת?)“הי.” (כן.)“רחיתוה?” (טחנתם?)“הי.” (כן.)“גרבלתוה?” (נפיתם את הקמח?)“הי.” (כן.) “עג’נתוה?” (לשתם את הבצק?)“הי.” (כן.)“רפעתוח ללכושה?” (הלקחתם את הלחם לכבשן?)“הי.” (כן.)“וין כבזתי אנא?” (ואיפה ככר הלחם שלי?) “טאחת פלנאר.” (נשרף בכבשן האש.) ואז המנחה כאילו רוגז שדוקא הלחם שלו נשרף, מסובבים את שתי הידיים במעגל ואומרים: “באבזן, באבאזן” והמשחק חוזר חלילה.יש לראות במשחק חינוכי זה, את כל הדרך שהחטה עושה מן השדה ועד לככר הלחם שאנו אוכלים בתיאבון יום יום. 

על שדים ורוחות

 בלילות הקיץ, לאחר שקיעת החמה, כאשר בשמים הולכים ונוצצים בזה אחר זה כמה כוכבים, הקטנים של הרחוב היינו מתאספים באיזו פינה צדדית, ומתחילים באיזו שיחה סתם, על הבעת משאלות לב, על מה שקרה לחבר פלוני אלמוני, על איזה סיפור ששמענו וכדומה. לפעמים היה מצטרף לשיחה מעין זו חמיין (רחמים) אתאגורי, ילד כבן עשר מכפר תאגורה, שמשפחתו עברה לגור באחרונה בטריפולי. רוב הסיפורים שלו, נסבו על שדים ורוחות, ואנחנו, עם כל הפחד שבלב, אהבנו לשמוע אותו, ומרגישים שהנה אותם רוחות עלולים היו לפרוץ את הקיר ולצאת, או לבצבץ ולעלות מתוך האדמה. פעם אחת, הוא סיפר, שמש בית הכנסת, השכים לקום כדי לעורר את המנין הראשון לתפילת שחרית, באמצע הדרך, רואה השמש חמור עומד, והוא שואל את עצמו: אולי זה חמורו של שמואל? או של צומאתו? נסים). והשמש אינו מהסס, מושך את החמור ומתחיל ללכת. פתאום, החמור עוצר לרגע, פוער את פיו, בצחוק לגלגני ונעלם.  

חידות ופרסים

לא פעם כשהקדמנו לבוא אל החדר, והרבי עדיין לא הופיע, היינו חדים חידות, ששמענו לפני כן מפי הגדולים. הנה דוגמא של חידה: “סאניית בויא-כדרה (השדה של אבא-ירוק) וסככאנהא עביד , (ברא אותו הא-ל,) הייא מכלוקה מן רבי, (תושביו שחורים,) ומפתחתא חדיד. ” (ומפתחו ברזל.) אם הנשאל אינו מצליח לפתור את החידה, והוא סקרן לדעת את הפתרון, עליו לשלם טבין ותקילין. – מה תיתן לי עבור הפתרון?– אנית זהב.– לא מספיק. עבור חידה כזו לפחות שתי אוניות.– ומה תעשה בשתי אוניות?– להעלות בהן את כל היהודים לירושלים. – טוב אני נותן שתי אוניות ומה פשר החידה? אבטיח. הוא ירוק, וה’ ברא אותו, והתושבים הם הגרעינים השחורים והמפתח – היא הסכין שפותחים בה.

 

אלעצפור לכדר

הציפור הירוקה

כאשר ההורים, מרגישים שהילד מגמגם בדבריו, ולעתים אפילו סותר את עצמו, אז הם אומרים: – לא נכון מה שאתה אומר, הציפור הירוקה סיפרה לי כבר את האמת. והילד נבוך, מחריש וכאילו הוא מודה באשמה. לימים שאלתי את אמא ז’’ל: – “איפה היא הציפור הירוקה? איפה היא מסתתרת?” בלב שלך,” ענתה אמי, “לכל אדם יש ציפור ירוקה בלב,” פירושו של דבר, אל תעשה שקר בעצמך, אל תוליך שולל את הזולת, אמר את האמת, כי בסופו של דבר חייבת היא להתגלות. 

סננאל לקלוב

כמה ילדים קטנים בגיל 7-6 נחטפו בשנים קודמות על-ידי חוטפים אשר בחלקת לשונם ידעו להוליך אותם שולל, לתת להם סוכריות, צעצועים ועוד כמה דברים טובים.החוטף, נקרא: “סננאל לקלוב” כלומר שובה לבבות”. הקטנים שנחטפו, הועברו למחנות הצבא התורכי וחונכו חינוך צבאי. צבא זה, ידוע בהיסטוריה בשם: “היניצ’רים“, כלומר “הצבא החדש”. הקטנים כשרצו ללכת לאיזשהו מקום, האמהות קצת הפחידו אותם, והזהירו אותם מפני “סננאל לקלוב”, שלא לדבר עם אנשים זרים, ולא לקחת שום דבר מידם. כשפגשנו בדרכנו, באיזה גבר חסון, גבוה עם שפם מכובד, אז לחשנו בין השפתיים: “זהו בודאי סננאל לקלוב”. 

—