"יאללה יא בינצ׳י, חאטי אל בראק״. הייתה אומרת לי נונה בכל יום, אחרי שהיינו מפנות את הצלחות של ארוחת הצהריים. היא הייתה עוברת לסלון, מתיישבת על כורסה בפינה שטופת אור שמש, ואני הייתי ניגשת למטבח להרתיח את הקפה בפינג’ן. אחרי שרתח, הייתי מוזגת לה קפה לכוס הקטנה הקבועה שהכנתי מראש “עם אחד סוכר”, ואז מערבבת ומגישה לה על צלוחית אלומיניום. אחרי שהייתה לוגמת לגימה אחת מהקפה הרותח הייתה מתחילה לספר.
כמה סיפורים היא סיפרה לי… בלי סוף סיפורים. במשך שעות הייתה מספרת לי על החיים שלהם בטראבלס, על אבא שלה ועל אמא שלה, ועל סבתא מזלה, על הדודות והדודים, על דאר זה ודאר זה. כמה סיפרה לי על החיים שלה עם נונו (שלא זכיתי להכיר), על האחים, על הלידות והילדים, על השכנות הערביות, על חוף לידו, על ימי הפרעות, על ימי המלחמה, על החיילים האנגליים, על החברויות, על הריבים ועל האהבות הסודיות. מיליון סיפורים הייתה מספרת. היא הייתה מציירת לי תמונות צבעוניות במכחול של טריפוליטאית מתובלת באיטלקית ועברית רצוצה. את הפרטים הקטנים ביותר הייתה מציירת לי, עד שהרגשתי שאני מכירה את הדמויות מקרוב, מריחה את הריחות, שומעת את הצלילים. כאילו הייתי שם בעצמי. ואני הייתי יושבת ומקשיבה בצימאון. פעם אחר פעם, יום יום, במשך ארבעים וחמש שנה. מעולם לא הרגשתי שנמאס, גם כששמעתי אותה ההיסטוריה בפעם המי יודע כמה.
פלפל, צ’ומה וחצי ליטר שמן
בכל יום בארבע לפנות בוקר הייתה נונה מתעוררת, מתיישבת על הכורסה בסלון וממלמלת חרישית את תפילת השחרית שלה שלא כתובה באף סידור. היא לא ביקשה הרבה מאלוהים. רק התחננה שישמור עלינו, על כל אחד ואחת, על כל החיילים ועל כל עם ישראל. אחד אחד הייתה עוברת, אחד אחד בלי “לפספס”. כל מה שעניין אותה היה להשאיר אותנו יחד זה למען זה, ולשם כך היא עשתה הכול. כשהייתה מסיימת את התפילה, הייתה עוברת לבגדי בית ונכנסת למטבח. יום יום הייתה במטבח, מבשלת לנו אוכל טרי. היא הייתה פותחת גלון שמן ענק, מוזגת חצי ליטר לסיר ומתחילה לבשל. פעם טבחה בלוביה, פעם טבחה בסלק, פעם שקשוקה בל מרגז, פעם פסטה עם סלסה, פעם בוריק ופעם בסטיל, ומשנועה ומרדומה, ועסבנה וקוקלה, ועסידה ברינגה שהייתה מביאה מהשוק בנתניה. היא הייתה נונה טראבלסית אותנטית, נונה של פעם, מלאה בשמחת חיים, אהבת אדם וצניעות. לא עניינו אותה חיי מותרות. לא תיאטרון, לא קונצרטים ולא קולנוע, לא לאכול במסעדה ולא לשבת בקאנטרי. השופינג הכי מסעיר שהיא ידעה היה סיבוב קניות בשוק פתח תקווה. הבילוי האולטימטיבי מבחינתה היה להחזיק את הבית נקי ומאוורר עם ריח של אקונומיקה באוויר וארונות עם בגדים מגוהצים. ֿ היא עשתה הכול בלב שלם, בענווה ובאהבה. מעולם לא קיטרה ולא התלוננה. כשהיא גלגלה את העיניים למעלה, יכולנו לדעת שזה לא בשביל לפרוט לנו על המצפון כי היא יושבת לבד בחושך, אלא כדי להודות לאלוהים על מה שהוא נתן לה. “משכור אל חמדו אל אללה,” הייתה אומרת. תמיד, גם ברגעים הקשים ביותר. משפחת לביא המורחבת
״מומנה יא מומנה”
בימים של חורף כשבחוץ גשום, אפור וקר, נונה הייתה קוראת לנו להתכרבל אתה מתחת לווראן. כשהיה ממש קפוא, היא הייתה מוסיפה גם שמיכת צמר עבה שהיא הביאה מטראבלס (ורק אלוהים יודע איך אפשר להתכסות בה בלי להתגרד). היינו שומעים את הרעמים בחוץ, ואז היינו מטפסים לה על הגב, והיא הייתה מתחילה להתנדנד ולשיר באיטיות “מומנה יא מומנה שייכנה ועזוזנה…”. כשהייתה מסיימת, היינו מכווצים כולנו את האצבעות, מצמידים זה לזה, והיא הייתה מתחילה את “חגוגש-יא-מגוגש” (שזה כמו מומנה יא מומנה”, אבל “ביותר מוזר”).
אין נונה בלי קוסקוס, ואין קוסקוס בלי נונה
הקוסקוס של נונה לא היה סתם ארוחה משפחתית קבועה של שישי בצהריים. הקוסקוס של נונה היה מוסד. בחופשות עמדתי לצדה (ילדה בגובה מטר וחמישה סנטימטרים) ומסתכלת עליה כשהייתה מכינה אותו. היא הייתה מוזגת שני קילו סולת לתוך ‘קסעה’ גדולה מאלומיניום (שבגלגול הקודם הייתה חרטום של מטוס אנגלי), ואז הייתה מוסיפה שמן, מים ומלח גס ומתחילה לערבב. הייתי עומדת מהופנטת למשמע הרשרוש העדין שניגנו שלושת צמידי הזהב הקלועים שענדה. אחרי שהסתיים האידוי ראשון, הייתה נונה חופנת מנה קטנה של קוסקוס, מועכת אותה ונותנת לי לטעום. כשהקוסקוס היה מוכן, הייתה מניחה את ה’קסעה’ על השיש ומעמידה על הכירים סיר ענק של מפרום וסיר מרק אדום עם ירקות ומלא גרגרים של צ’צ’י. כשהייתה מגיעה שעת צהריים, היו כל בני המשפחה (ילדים, נכדים ונינים) נכנסים בדלת בזה אחר זה, כל אחד בזמנו. על שולחן פינת האוכל חיכו קערה גדולה של צ’רשי, קערה של מסייר ובקבוק של ערק. כל אחד מזג לעצמו ומתיישב לאכול. זה היה המקום שבו עלו על השולחן דיונים סוערים, נפתחו סיפורים אישיים ונתגלעו מחלוקות פוליטיות ותיאו-פילוסופיות. בסיום האוכל היינו עוברים לסלון לשיחות קולניות על כוס קפה וקינוחים. בין הוויכוחים הסוערים שלנו הייתה נשמעת כמעט בקביעות דפיקה בדלת. בפתח היו שכן או שכנה שהגיעו עם צלחת ריקה כדי לקחת הביתה קוסקוס עם מפרום ומרק ירקות. איש מהם מעולם לא המתין להזמנה. נונה מעולם לא הייתה צריכה להזמין. כולם ידעו תמיד שביום שישי יש כאן קוסקוס, ושהדלת תמיד פתוחה. יש עוד כל כך הרבה סיפורים, אבל היריעה קצרה מלהכיל. לפני חמישה חודשים נונה שלי הלכה לעולמה. בת 95 היא הייתה. הייתי קשורה אליה כל כך. עכשיו נותרתי עם ארגז של זיכרונות יפים. נוחי על משכבך בשלום, נונה, ואל תשכחי לשמור עלינו מלמעלה.
