כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
רבי שמעון לביא נולד למשפחה ממגורשי קשטיליה וגדל בעיר פאס שבמרוקו. החיד״א מספר בספרו ״שם הגדולים״ כי יצא מביתו שבפאס ופניו לארץ ישראל — אך בעוברו דרך טריפולי שבלוב השתנה מהלך חייו, ועימו תולדותיה של יהדות לוב כולה.
בטריפולי מצא את שארית הפליטה של קהילה שזה מקרוב יצאה מעול הכיבוש הספרדי, וראה שבני המקום אינם יודעים להתפלל ולברך כהלכה. באותה שעה הכריע: חשוב יותר להישאר בטריפולי ולחנך את התושבים לתורה, לתפילה ולברכות כתיקונן — מאשר לעלות לארץ הקודש. מאותו יום השקיע את כל־כולו בטיפוח הקהילה היהודית בלוב, והעלה אותה על דרך המלך.
"מאז כיבוש העיר טריפולי בידי הספרדים בשנת 1510 נתונה הייתה עד שנת 1551 תחת יד שלטון נוצרי. עד 1530 משלו בה הספרדים במישרים, ולאחר מכן מסרוה למסדר אבירי מאלטה. בתשובה מזמן כיבוש העיר בידי התורכים בשנת שי"א 1551 נזכר שכאשר לכדו את טראבלוס אשר בבירביריאה ונשבו בתוך העיר הנ"ל כמו מ' נפשות של יהודים ולקחם שר צבא הדוגיאות לחלקו והעלה את דמיהם כפלים משוויים."
"בימים ההם עת תוקף האינקויזיציה האכזרית הזעומה… היהודים אז היו בטריפולי ערך שמונה מאות משפחות. קצת מהם נתפזרו הרחיקו נדודים… המון מהם נתפצחו עצמותיהם בחימה שפוכה כחמת חיות טורפות. קצת מהם הובלו בשביה, נמכרו לעבדי עולם, אך אחיהם היהודים בשאר ארצות פדו אותם מיד שוביהם בכסף מלא."
"בשנת הש"ט 1549, אולי נפלה טעות וצריך להיות השי"ט 1559, החכם ר' שמעון לביא יצא מעיר פאס אשר במרוקו, והיו רגליו מועדות ללכת לשכון כבוד בארצנו ארץ ישראל ובדרך הילוכו עבר טריפולה וימצא את היהודים אין להם ראש ומורא, אזי בחר לו לשבת בטריפולי לתקן את אחיו היהודים מלהעלות לארץ ישראל. רבי שמעון לביא היה איש חכם נפלא מקובל אלוקי תלמודי ותורני ותוכניי ורופא. גם בשאר החכמות לא קצרה ידו. הוא היה הרופא של יחיה פאשא מושל טריפולי. והיה רבי שמעון מכובד מאוד בעיני שרי הממשלה. הנהגת היהודים בתקופה הזאת, כפי מה שהורה אותם החכם ר' שמעון לביא, ראשון הוא לכל דבר שבקדושה וכמעט הוא גירם. הוא תקן להם סדר התפילות על הרוב כמנהג הספרדים, כי הוא מגירוש קשטיליא. אך כמה מנהגים נשתנו ברוב הימים, תקן מורים לנערי תלמוד תורה ומהגדיים נעשו תיישים. הוא תקן גם הנהגת דיינים, שמרו אחרי דבריו דור אחר דור לפקח על כל הדברים הנוגעים לתהלוכות העדה ולעמודי הדת לבל יתרופפו. כל הזקנים יתנו עדיהן ויצדקו על הנהגות הדיינים בימים הראשונים המדריכים את העם במעגלי יושר, ושפטו את העם משפט צדק בין איש ובין רעהו בהלכות נזקי שכנים, החלות, צואות, מתנות, משא ומתן, וכל דיני ממונות, גם מכר קרקעות ושטרי הלואות, כיוצא הכל היה על ידי הבית דין. גם דיני איסור והתר, קדושין וגטין, יבום וחליצה ועונש הנאוף וחלול שבת וכיוצא".
״הגיד מרדכי״ מוסיף ומספר כי רבי שמעון לביא היה ״איש חכם נפלא, מקובל אלוקי, תלמודי ותורני, ותוכניי ורופא — גם בשאר החכמות לא קצרה ידו״.
מלבד גדולתו בתורה ובתורת הנסתר היה מומחה בחכמת התכונה והאסטרונומיה, ושימש רופאו האישי של יחיה פאשה, מושל טריפולי. שמו נודע בחוגי הממשל בעיר, וכל שרי הממשלה כיבדוהו והעריצוהו.
את חיבורו הגדול — פירוש מקיף לספר הזוהר — כתב רבי שמעון בטריפולי, והוא מציין בפירושו לפרשת לך־לך כי הדברים נכתבים בשנת של״א (1571). מן החיבור העצום, שעל פי המסורת הקיף את הזוהר כולו, שרד ונדפס החלק על ספר בראשית — ושאר החלקים אבדו.
את השם ״כתם פז״ העניק לחיבור החיד״א: מניין ״כתם פז״ עולה בגימטרייה כמניין ״שמעון לביא״, ו־פ״ז — ראשי תיבות ״פירוש זוהר״. בטריפולי נהגו ללמוד בו בכל בוקר קודם עלות השחר מתוך כתב היד, עד שנשלח והודפס בליוורנו בשנת התקנ״ה (1795) ביוזמת החכם והגביר ר׳ ישועה הכהן טנוג׳י.
חוקר הקבלה פרופ׳ בועז הוס הקדיש לחיבור את ספרו ״על אדני פז״; ובני הדורות העידו — כר׳ יוסף חמיץ בהקדמת ״יודעי בינה״ — כי רבי שמעון ״הוציא תעלומות חכמת הקבלה כפי דרך הקדמונים״.
"מורנו הרב רבי שמעון לביא מגירוש ספרד ונשבה על ידי הישמעאלים ונפדה ובא לקהילת קודש טראבלס המערב יע"א (בשנת ש"ט, 1549, כן כתב בעמודי העבודה בערכט משם הרב חיד"א בשם הגדולים) והיה בדעתו ללכת לארץ ישראל, וכאשר ראה בליל שבת קדש אומרים העמידה בלחש ורובם אומרים העמידה של חול בחן ומצא שרוב העיר הם עמי הארץ ואין ביניהם שום תלמידי חכמים, אמר טוב לי לשבת פה וללמד אותם תורה ומצוות מלכת לארץ ישראל, ויואל לשבת שם והרביץ תורה ביניהם וקבע להם שיתפללו תפילת ערבית בקול רם. וחיבר ספרו כתם פז על פי הזוהר הקדוש בשנת כ"י פאר"ך (של"א 1571) ונדפס ממנו על ספר בראשית. ושמעתי, אני הכותב אברהם (כלפון), מזקני עירנו שחיבר על כל הזוהר ונאבד. ויש מי שראה בכתב גם על ספר שמות מהזוהר ונאבד. ונוהגים בטראבלס שלומדים בו בכל בקר קודם עלות השחר עם הזוהר הקדוש והוא בכתב יד, ואחר ימים ושנים העיר ה' את רוח החכם וגביר הרב ישועה הכהן טנוג'י ושלח והעתיקו מקהילת קדש טראבלס ושלח להדפיסו בליוורנו שנת התקנ"ה (1795) בהסכמת החכם מאיר סאנגויניטי והחכם יעקב נוניסואיס והחכם שלמה מלאך, והגיהו החכם יעקב בן אנאים. והרב המופלא חיד"א ז"ל קרא אותו בזה השם "כתם פז" כי חשבון המילים כחשבון שמו "שמעון לביא", ועוד פ"ז ראשי תיבות פירוש זהר.
מדברי ר' יוסף חמיץ מתוך ספר יודעי בינה, פירוש לספר הזוהר: "ומה גם שהנה ה' נצב עלי והביא לפני פירוש קצת פרשיות מספר הזוהר שפירש הרב הגדול המקובל הנאמן כבוד מורנו הרב רבי שמעון בן לביא אשר הרביץ תורה בעיר טריפולי שבמערב בבואו שמה מעיר פיס שבאמת שפתים ישק והוציא תעלומות חכמת הקבלה כפי דרך הקדמונים וגם ממנו לקטתי עומרי להביא לפניך בספר הזה".
ממקורות נוספים למדים אנו על יצירות מופת נוספות של ר' שמעון לביא זצ"ל: "בשער החיבור 'סדר תיקוני כלה לליל שבועות כמנהג טריפולי' שנדפס בויניציאה שנת הת"מ 1680, נאמר: 'הסדר הזה תיקן איש חכם ורופא ואבי הקבלה כבוד מורנו הרב רבי שמעון לביא זצ"ל שגורש מספר מעיר קאשטילייאה'. התיקון המיוחס לר' שמעון אבן לביא מחולק לשבעה סדרים, המקבילים לספירות מחסד ועד מלכות. לר' שמעון אבן לביא זצ"ל מיוחס אף "ביאור המילים הזרות שבספר הזוהר" הנמצא בכמה כתבי יד: "אמר ר' שמעון אבן לביא 'הרבה יגעני ומצאני התהלה לאל בהוציא המלות הזרות הנמצאות בספר הזוהר לאור וה' עזרני'".
באפריל 1912, בעת שחפרו האיטלקים מאגר מים סמוך לזאוויה מוסלמית בטריפולי, נחשף קבר ובו אבן מצבה חידתית, חרותה באותיות הנראות עברית וערבית כאחד. ר׳ מרדכי הכהן, בעל ״הגיד מרדכי״, הוזעק למקום — וזיהה כי הקבר חפור למזרח, כמנהג היהודים, ושיער כי זהו קברו האבוד של רבי שמעון לביא.
העצמות הובלו בכבוד גדול אל בית הקברות היהודי — ״וכל הדרך היו מפייטים בקול רם פיוט בר יוחאי, אשר הפיוט הנזכר חיברו ר׳ שמעון לביא״ — בליווי נרות וקריאת תהלים כל הלילה. אולם למחרת נדרש ראש הרבנים אצל השלטונות: נכבדים מוסלמים טענו כי חולל קבר קדוש להם. לאחר שרופא קבע כי העצמות מאוחרות, הוחזרו למקומן הראשון ונבנה עליהן ציון מפואר — והתעלומה לא הוכרעה עד היום.
"בחודש אפריל 1912 התרע"ב, היו האיטלקים בונים ומכוננים אוצר למים נקיים בשדה אחת מול בית קבר בן ליאם סמוך לתפילת מחמדנים, נקרא בשם זאוית אדארעיא. הפועלים היו חופרים בבית התפילה הנז' סמוך לכותל המפסיק בין בית התפלה הנזכר ובין השדה הנז', והנה נגלה להם קבר אחד. קבועה בו אבן מצבה אחת, חרותות בה אותיות משונות. יש בהם אתיות נראות כתב מחמדני ואותיות כתב עברי, ה' לוקארני קארלו, הוא המנהל (אדריכל) על בנין האוצר הנז', הגיד הענין להמרדכי כהן ויאמר: דע כי המקום הנז' נחוץ לנו לתשלום מפעל אוצר המים ורוצים לסתור את הקבר, בא נא וראה אם עצמות יהודי הם, העתיקום לבית הקברות שלכם, ובשעה שנגלה הקבר קמה רוח סערה. ויעבר מרדכי להתבונן על משפט הקבר ומעשהו וירא כי הקבר חפור למזרח כמנהג המחוז אשר כל קברי היהודים חפורים רק למזרח לנוכח ארץ ישראל, אבל המחמדנים כל קבריהם לדרום נוכח מיקא (מכה) עיר קדשם, אולם גם כי מסימן החפירה למזרח נראה בברור כי הוא של יהודי, בכל זאת אין לתת אומן כי הוא קבר ר' שמעון לביא, יען בכתיבת רבי אברהם כלפון מבואר כי מסור בידם שמקום קברו מול בית בן לימאם, במקום הנקרא צוק אתלאת, והנה מקום צוק אתלאת הוא רחבה אחת, אינו מוקף גדר, רק ביום השלישי היו מתאספים שם ההמון לעשות משא ומתן תחת כפת המרום ובלי מחיצות. אחר כך נודע הדבר כי מקום בית התפלה הנז"ל היה לפנים בכלל צוק אתלאת, רק זה ערך ארבעים שנה קנה המקום הנז' מהממשלה מחמדני אחד ושמו רג'וב פאשא, ואחר כך הוקף גדר ובנינים להיות בית תפילה וקף (הקדש). וירא מרדכי את האבן הנמצאת על הקבר לחקור בה בעין חודרת, אך הנה היא כחידה סתומה רשומה מארבע רוחותיה.
מרדכי העמיק חקר להתבונן באבן כי אינה כשאר המצבות הפשוטות החרות בהן שם המת והזמן וכיוצר רק כמעשה הכשפים. היא מרובעת ממש ועוביה טפח בכל רוח, גובה שלשה טפחים, ברוח אחת חרות שם (אללה) ישר משוח בששר, ועוד חרותה אות (ם) אינה משוחה ששר, ברוח אחת חרות (ללהא), צרוף שם ה' בצרופים שעושים המקובלים וחרות!!! ובשתי הרוחות רשימות אינן אותיות הדורות, אינן ידועות אם אותיות עברית או מחמדנית. חשבתי דרכי לומר: אם הוא ר' שמעון לביא, מדוע שם ה' כתוב אותיות ושפה ערבית לא בשם הפשוט ולא בשם הצרוף שאות א' של אללה כתובה אחרונה, יען לפי דת יהודית אסור לחרות שם ה' על מצבת קבר, ואולי נעשו הצרופים סגולה, כי לפי הקבלה המסורה בידינו מאבות לבנים היתה קליפה אחת בימים הראשונים, שכל יהודי העובר בחצות יום השישי קרוב לבן לימאם, מיד נכנס בו רוח עיועוים לבטא בעל כורחו כי הוא מאמין במחמד נביא הישמעאלים, ומאז נקבר ר' שמעון שם נתבטל כוחה. גם כי לא ראיתי הדברים הנז' בכתיבות ר' אברהם כלפון נתעורר בקרבי עוד קצת אומן, יען הגיד לי ה' מאיר הלוי, הוא המנהל בבית הספר לאליאנס, כי זה לערך שש שנים בא אליו משרת בבית התפלה הנ' ויאמר לפי תומו כי נמצא שם קבר יהודי אחד קדוש, ויתן לו ה' מאיר הנז', סך פרנק אחד לקנות בו נרות שעוה למנוחת המת הנז', וכן העיד לפני ועד הבית דין."
"אך כל אלה השערות אין בהן ראיה ברורה, גם ועד הבית דין הסכימו כי יובאו העצמות לתת להן קבר מיוחד לבדן בבית הקברות. הלכתי לשם א' מאג'ו (מאי) עם חברת יהודים להביא את העצמות, ואז היה היום בהיר בשחקים. היהודים התחילו להוציא את העצמות במעמד האדריכל הנז', והנה פתאום נהפך הגלגל וירד גשם שוטף נורא, כמעט היהודים לא מצאו לאל ידם להשלים מפעלם כי אמרו אולי הם עצמות הצדיק ר' שמעון לביא ואין רצונו כי יפנו עצמותיו מפה, אזי אמרו: נא אדון נכבד, אנחנו טורחים רק לכבודך לבלתי יתחללו העצמות על יד הזולת. אזי הגשם חלף הלך לו, גם השמים טוהרו והשמש בערה בהוד יפעתה כבראשונה. נשאו את העצמות על הכתפים בארון עץ, וכל הדרך עד הגיעם לבית הקברות היו מפייטים בקול רם פיוט בר יוחאי, אשר הפיוט הנז' חברו ר' שמעון לביא. כשמוע היהודים נתעורר רגש בלב כל הקהל ויצאו לקראתו כמוצא שלל רב, ערכו נרות וקריאת תהילים כל הלילה ההוא וגם יום 2 מאג'ו (מאי), זוללו מכיסם כסף נדבות לצורך הוצאות בנין חדר מיוחד לקבור בו את העצמות.
יום שני מאג'ו (מאי) ה' חסונא פאשא קרמנלי שלח למ"מ ראש הרבנים מר אליהו רכאח להזמינו על אודות הקבר הנז', ויקח בידו את מרדכי בעל הדבר. ראש האזרחים פתח פיו בקצף לאמר: מה היא החוצפה אשר היהודים חללו כבוד קבר המורבאט הקדוש בן ליאם. באו אלי מחמדנים אנשי צורה, העידו כי היהודים פרצו ויקחו את גופו עודנו בבשרו ודמו, ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. לו הרגישו המחמדנים, אזי תתעורר שערוריה ומהומה עד שפך דם, למרות כי אנחנו משתדלים להשקיט את הלבבות להיות נכנעים לפני הממשלה החדשה האיטלקית. ויען מרדכי ויאמר: סלח נא, אדון נכבד, לא מקבר בן ליאם רק עצמות מקבר יהודי אחד פילוסוף חכם קדוש, אשר היה אבוד משנת הש"ם 1580 כך וכך היה הענין. וילך ראש האזרחים וסגנו הקפיטאנו ה' קאסטולדי ומרדכי עמהם להראות להם את הקבר, אזי בא מחמדני אחד נכבד ושמו בן חמודה העיד לאמור: כי זה קבר מחמדני אחד בעל הקרקע ושמו עלי אל מצרי, ואני בידי קברתי אותו זה לערך עשרים שנה. מה מאד גדל הקצף על מרדכי מראש האזרחים, וימלא הקפיטן על מרדכי חימה. מרדכי לשוא הכחל אמר הלא חפירת הקבר למזרח היא משונה מכל קברי המחמדנים שהם לדרום. מה הוא המופת חותך, שאל אדון מאג'ור, כי הם עצמות ר' שמעון לביא או של אחר. הרופא, ענה מרדכי, יחקור בעצמו אם הן ישנות משנת 1580 הש"ם ידועות והאם הן מפולמות (כלומר מכוסות שכבה רכרוכית) לערך עשרים שנה ידועות ואז אתן אותן ביד המחמדנים לטפל בכבודם. יצא בת קול כי איזה צעירים בראותם כי עוד יד המחמדנים תקיפה, הלכו בלילה ההוא ויגנבו עצמות מבית קברות המחמדנים ויתנום תחתן, אך הקול לא נתברר כי בין אמת בין שקר טוב יותר כשישתקע. יום שלשה מאג'ו (מאי) הלך הרופא בלוית המאג'ור לבית הקברות לחקור על העצמות, ויחליט כי חדשות הן לאמור: אם משנת 1580 היה מן הראוי להיות קלות. אזי לקחו את העצמות מאת היהודים ויקברון בכבוד גדול במקומן הראשון ויבנו על הקבר ציון מפואר חדש."
"עוד שמעתי מזקנים שקבלה בידם שהרב האר"י ז"ל הגיד למורנו הרב חיים ויטאל "שיש חכם אחד במערב מקובל גדול ואם יהיה בכאן ישיג השגה גדולה". ונפטר הרב בטראבלס שנת הש"ם (1580) נפשנו בחיים. עוד שמעתי מזקנים שהיה מקודם קבור במקום אחד סמוך לעיר הרבה במקום שקורין "סוק אתלאת" רצה לומר שוק של יום שלישי, ועל ידי סיבה הסיעו בית החיים משם אל מקום אחר רחוק מן העיר אשר קוברים בו עד היום והוא על שפת הים ולפעמים היה בוקע הים בקברו, ובא בחלום אל רבני העיר בשנת התצ"ג (1773) להסיע אותו משם אל אמצע בית החיים ונתייראו לגלגלו מקברו ובנו חומה קטנה בינו בין הים, ובא עוד הפעם בחלום והזהירם הרבה על זה ואז עשו תענית וטבילה והוציאו עצמותיו אל תכריך חדש וקברוהו באמצע בית החיים, ומי שנגע בו לא השלים שנתו רחמנא לצלן, ועד היום קברו מוכן ומזומן לעת צרה וצוקה ב"מ לעצירת גשמים וכיוצא הולכים להשתטח על קברו ולומדים שם תהלים ותיכף מתקבלת תפלתם ומיד נענים. ובדידי הוה עובדא פעם אחת רציתי להסיר העפר מעל המצבה לראות מה כתוב בה ואני מסיר העפר וכרגע חוזר כבראשונה".
רבי שמעון לביא נפטר בטריפולי, אך מורשתו לא פסקה. בנו, הרב יוסף לביא, המשיך בהנהגה הרוחנית; נכדו, הנושא את שם סבו, הדפיס לראשונה בוונציה את המחזור ״שפתי רננות״ כמנהג לוב; ובדורות הבאים שימשו בני המשפחה כרבנים ודיינים — כר׳ יהודה לביא זצ״ל, ועד הקונסול שאול לביא ז״ל, שהביא לסיום טוב את עלילת הדם בבנגאזי.
כנגד כל הסיכויים, אחרי אחת התקופות הקשות בתולדות יהדות לוב, הצליח רבי שמעון לביא לשקם את חיי הרוח של הקהילה ולהשיב עטרה ליושנה — ובה בעת הוציא מתחת ידיו יצירות קבליות ששמען יצא בכל קצווי תבל. עדות היא שבלוב פעם עולם רוחני חי ותוסס — שרבי שמעון לביא היה אביו ומכוננו.
"בספר יבין שמועה בהקדמת הליכות עולם נזכר הרב וידאל לביא, הוא רבינו שמעון ז"ל מטוליטולא שחיבר הספר לכבודו, ובהקדמת החייט גם כן, ובנו הרב הגדול הבחור יוסף לביא נפטר בשנת השפ"ו (1626), כך כתוב על מצבתו. ובנו הוא החכם שמעון לביא אשר ישא את שם זקנו, הוא הדפיס בפעם הראשונה בויניציא את המחזור שפתי רננות בשנת הת"ח. בספר יד נאמן נדפס ביאור קצת מלים קשות שבספר הזוהר הקדוש להרב הקדוש המקובל האלוקי הרב שמעון לביא בעל כתם פז, ופיוט בר יוחאי זצ"ל, גם נדפס פירוש על הפיוט בר יוחאי בשאלוניקי תקס"ד (1804). ועדיין משפחתו בקהילת קדש טראבלס והם אנשים יראי אלקים. ועיין בספר מקור ברוך פיתוסי דף קמ"ז עמוד ב' פרשת שמיני ענין נפלא מהרב שמעון הנזכר."
מדי שנה בט״ו באב מציינים יוצאי לוב את יום ההילולא של רבי שמעון לביא זצ״ל. במסורת הקהילה נמסר יום פטירתו ט״ו באב; את השנה מסרו המקורות בנוסחים שונים — ה׳ש״ם (1580) בכתבי ר׳ אברהם כלפון, וה׳שמ״ה (1585) על פי מסורות אחרות.
ביום ההילולא נוהגים להדליק נר לזכרו, לתת צדקה לעילוי נשמתו, ללמוד מתורתו ולשיר את פיוטו ״בר יוחאי״. עוד בהיותו בטריפולי היה קברו — כעדות ר׳ אברהם כלפון — ״מוכן ומזומן לעת צרה וצוקה״, ותפילה שנישאה שם לא שבה ריקם.
