ר' אליהו לביא זצוק"ל

מסופר כי בימיו קרא הנס של בנגאזי שעליו גם כתב הרב בהקדמה לספרו "מנוחה לחיים". וזהו המקרה:

תושבי בנגאזי, נהגו בימי חול מועד פסח לצאת לשדות לצורת קיום מצוות (סאניית את'בריק" (ברכת האילנות). פעם אחת יצאה קבוצה בת ארבעה אנשים לטייל בשדה, אחד מהם היה בנו של ר' אליהו לביא – דוד. הם שמחו ועלצו ובשובם לעת ערב רקדו ועלצו ונופפו במפית שעליה אכלו ושתו. בדרכם נתקלו בזוג נוצרים, שבראותו את שמחת היהודים החלה שנאת ישראל לפעפע בלבם. מיהרו בני הזוג וספרו לבני העיר כי היהודים לועגים להם במפית המוכתמת בדם – זכר להריגת ישו ולא די בזה כי גם בן הרב מצוי בין הארבעה. הארבעה נאסרו בשלשלאות ברזל ואתם עוד שלושים מנכבדי הקהילה שהעזו לערער על המעשה. האסורים הוצאו ביום שבת של חול המועד לרחובות העיר ועברו בהם לקול הגידופים, קריאות הלעג ומטר האבנים שהמטירו עליהם התושבים. ר' אליהו לביא שהיה באותה העת מנהיגה של הקהילה לא חשש לחייו ומיהר להגיע אל ביתה קונסול האנגלי וניסה לדבר על ליבו שלא יזיק לאסורים אך הקונסול בלב קשוח דחה אותו על הסף. המצב היה קשה, חלק מהיהודים ברח למדבר, חלק למערות והנותרים סגרו עצמם אחר סורג ובריח – אין יוצא ואין בא.
בליל שמיני של פסח העזו מנין אנשים ללכת לתפילת ערבית. מיד עם תחילת התפילה הקיף המון את בית הכנסת ואיים לשרוף אותו על ספרי התורה שבו ולהרוג את המתפללים. הישועה באה אז מכיון המושל התורכי של העיר שלאחר שקבל אליו משלחת של יהודים, שלח צבא לשמור עליהם.

כמה מנכבדי העדה – חיים חסאן, מרדכי ארביב, יצחק תשובה ומשה הלוי, בקשו מהמושל הגנה והוא אכן שלח כוח צבא כדי לשמור על המתפללים בתפילת ערבית של החג. ר' שאול לביא שישב בטריפולי, בשמעו, נלחץ לעזרת אחיו ופנה לקונסול הכללי של בריטניה ובקש את התערבותו. זה אכן שלח מברק דחוף לקונסול בבנגאזי הנתון למרותו, והורה לו לשחרר את היהודים ולא לפגוע באף יהודי.

הקונסול של בנגאזי לא שמע לקונסול של טריפולי ולעג לצו השחרור של היהודים. שוב פעל ר' שאול לביא בטריפולי אצל הקונסול הבריטי וזה ברוב כעסו שלח שליח מיוחד ללונדון מקום מושב ממשלת בריטניה. אז הגיע פקודה מבית המלוכה ובה הוראה מפורשת לשחרר את כל האסירים וכל הנוגע ביהודים דינו מוות. הבשורה המשמחת הבריחה את הקונסולים של בריטניה וצרפת בבנגאזי וכל אלה שפגעו ביהודים נענשו בדרכים שונות בידי שמים.