ר' שושן בוכריץ זצ"ל

סיפר לנו בנו של הרב, ר' שאול בוכריץ הי"ו מניו יורק הרחוקה על ימיו האחרונים של הרב:
בזמן מאורעות 1967, רוכזו כ 900 יהודים ובהם ר' שושן בוכריץ ומשפחתו במחנה גורגי סמוך לטריפולי.
"המנוח, אבי זצ"ל, והוא בן 97 שנים, קם בבוקר כמנהגו והלך להתפלל. למרות גילו המופלג היה הולך בלי משענת ומשקפים. באותו היום נפל וכשמצאו אותו הביאו אותו לחדרו ומיד קראו לרופא המחנה. הרופא ראה אותו וקבע כי הסיבה לכך היא הזקנה ואין מה לעשות, כנראה לא יכול לסבול את חיי המחנה אע"פ שלא חסר לו כלום. הזעקתי רופא איטלקי מומחה מטריפולי אולם זה יכול היה להכנס רק לאחר שלושה ימים, לאחר שקבל את האישורים הדרושים מן המיניסטר. כשהגיע קבע גם הוא כי אין מה לעשות וגם זריקות שנתן למנוח לא עזרו וביום רביעי, כ"ז סיון תשכ"ז בשעה 09:40 נפח נשמתו לחיי העולם הבא.
בהלוויה השתתפו כל יהודי המחנה כשבאישור מיוחד מן הממשלה (חשוב לזכור כי הימים ימי פרעות ושנאת ישראל) הותר ליהודים לקבור אותו בבית העלמין היהודי, מרחק כ- 3 ק"מ מהמחנה. לשם כך נשלחה מכונית להובלה וג'יפים עם חיילים לשמירה.
מסע ההלוויה לא חסר דבר והרב נקבר ע"פ בגינת בית העלמין כשמסע ההלויה נעצר להקפות 7 פעמים עד לחלקת הקבר.

ביום פקודת השבוע, נערכה בבית הכנסת שבמחנה אזכרה ובה קראו משניות ונערכה סעודה כמנהג יהודי לוב. ע"פ מנהג זה, על כל משתתף לשתות כוס קפה ולאכול כעך ולברך עליהם למנוחת הנפטר. קרה שבאותו היום נתקלקלה המשאבה ולא היו מים. כולם חיכו לטנק המים שצריך היה להגיע, אך הוא בושש לבוא וכמעט נגמר סדר קריאת המשניות והגיע שעת מנחה. אז פתחו הברזים שבמחנה ונתנו תחתיהם כלים אלא שהם נותרו ריקם בהיעדר מים. באותו הזמן בקשתי מידידי כלאפו עמירה שהיה ממונה על המטבח שיביא לי כלי גדול כדי לשלוח עם חייל אל מחוץ למחנה למלאו מים. כלאפו עמירה לקח סיר גדול ואמר בקול לעיני כל הנוכחים – "אנו צריכים מים עד פה" וסימן באצבו בסיר ושם אותו תחת אחד הברזים הפתוחים ואמר "זכות הרב תעמוד". לא גמר דבריו והנה מים יוצאים מאותו הברז אשר תחתו הסיר לבדו ושאר הברזים שהיו פתוחים לא הורידו אף טיפת מים. כשהגיעו המים למקום הסימן שעשה כלאפו באצבו, עמדו המים ופסקו מלטפטף מן הברז. כל היהודים שהיו במחנה, כ 900 במספר שתו מאותו קפה ויהי לנס …".