כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
כנס סליחות בירושלים · ימים א׳–ג׳, 30.8–1.9 · מלון רמדה · לפרטים ולהרשמה ←
בבואנו לסקור את בסיס הקיום הכלכלי של היהודים בלוב, עלינו לזכור, שבמשך הדורות, לוב עברה תמורות רבות, שיש להן השלכות על חיי היהודים והתפתחויות בכלכלתם ובעיסוקיהם. תמורות חיצוניות, כמו שינויים והתפתחויות מדיניות וחדירה אירופית, שהביאו למודרניזציה ולהרחבה בחינוך; תמורות פנימיות, כמו אורבניזציה, שינויים חברתיים ובאורחות חיים, חלופות בצריכה ובהיצע ובביקוש במשק, אילוצים והתפתחויות כלכליות. שינויים והתפתחויות, שנשאו בחובם תמורות בכלכלה ובתעסוקה היהודית, כפי שנראה להלן:
רקע: המצב הכלכלי של היהודים והתמורות בתעסוקתם הכלכלית עד המאה ה19-
לאחר התקופה הספרדית והמלטזית בלוב, שהייתה קשה ליהודים, עם כיבוש לוב ע"י העות'מאנים בשנת 1551, לצד התמורות החברתיות והתרבותיות-דתיות, מתחילות להתגבש הקהילות היהודיות ולקבל את צביונן, שיש להן השלכות גם כלכליות. מתחיל תהליך מואץ של אורבניזציה יהודית בטריפוליטניה, של מעבר יהודים מכפרים ומישובים קטנים מרוחקים, בעיקר מפנים הארץ, לעיירות ולישובים גדולים יותר במישור החוף ובעיקר לטריפולי. מתחילות להיווסד קהילות יהודיות חדשות בעורקי תחבורה ובצמתים מסחריים, והגירה של יהודים מטריפוליטניה לערי החוף של קירנייקה ובעיקר לבנגזי. מתחדשת הגירת יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל ומליוורנו ("הגוארנים") ללוב ובעיקר לערים הגדולות במישור החוף.
הגירה פנימית וחיצונית המלווה בתמורות בתעסוקה היהודית: יותר ויותר יהודים זנחו את עבודת האדמה והחקלאות, והחלו לעסוק באומנויות ובמלאכה (שבלוב רובם ככולם עם השנים היו יהודים) בזבנות, ברוכלות ובמסחר. עם הרחבת המסחר עם הקיסרות העות'מאנית ותנועה של סוחרים וסחורות גם בלוב, היהודים משתלבים בחיי מסחר אלה. בתחומים מסוימים היהודים אף היו המובילים והיוזמים במסחר עם אירופה ובעיקר עם איטליה ובמסחר הטרנס-סהרי לאפריקה, כסוחרים, כסוכנים וכמתווכים מסחריים. בשל מעמדם הכלכלי יהודים מונו גובי מסים. על רקע היותם של ערי החוף של לוב מסתור לשודדי-ים וטריפולי מרכז סחר לאניות השדודות ונוסעיהן לעבדים, היהודים נטלו חלק בתווך לשחרור אניות וסחורות שדודות ופדיון שבויים יהודים. יהודים רבים נטלו חלק בשירות הדיפלומטי, חלקם נמנו עם המהגרים החדשים ללוב ונשאו את אזרחות ארצות מוצאם, וחלקם היו ילידים שרכשו אזרחות אירופית ע"י מינוים כמתווכים מדיניים ודיפלומטיים. מצב, שהעניק להם חסינות דיפלומטית עפ"י הסדר הקפיטולציות, ואיפשר להם ולבני משפחתם לשלוח ידם במסחר עם מדינותיהם.
לצד ההתפתחות הכלכלית והתמורות בעיסוקיהם של היהודים בעקבות האורבניזציה המואצת, ההגירה המוגברת לעיר הבירה טריפולי הביאה לצמיחת הרובע היהודי (ה"חארה"). "חארה", אשר אומנם השרתה תחושת בטחון בהיותה מוקפת חומה וקרובה למרכז השלטוני, אך מאידך, בשל הנהירה החפוזה והבלתי מתוכננת, הצפיפות ב"חארה" הייתה רבה והתנאים התברואתיים היו ירודים, הייתה הזנחה, עוני ודלות רבה וצמח קיטוב חברתי וכלכלי עמוק. המענה לשיפור מסוים במצב כלכלי וחברתי זה, התחולל תהליך הפוך מקביל של הגירה מטריפולי ויסוד קהילות יהודיות חדשות בעורקי תחבורה ובצמתים מסחריים. חלקן קרובות לבירה וחלקן רחוקות, כאשר רובן התפרשו במישור החוף, הן בשל ערי הנמל שאפשרו את המסחר עם אירופה והן בשל החשש מפלישת הבדווים מן המדבר.
שגשוג מסוים זה, נמשך בקרב הקהילות היהודיות גם בתקופה הקראמנלית (1835-1711), שלטון של שליטים אוטונומיים מקומיים, שהפכו את טריפולי לבירת כל לוב, והתהדק הקשר בין טריפוליטניה וקירנייקה. בשל כך, התרחבה הגירת יהודים מטריפוליטניה לקירנייקה ובעיקר לבנגזי, אשר בניגוד לטריפולי לא התפתחה בה "חארה" יהודית ולא נוצרו פערים חברתיים וכלכליים, לצד מספר משפחות עשירות רוב האוכלוסייה הייתה מן המעמד הבינוני ולא היו עניים, כפי שהיה בטריפולי. היהודים, שהיו נאמנים לשלטונות נהנו ממדיניות סובלנית כלפיהם ויצאו נשכרים מהמצב המדיני החדש. הם השתלבו בפיתוח הכלכלי ובגידול המסחר, הן עם ארצות אירופה והן עם ארצות אפריקה הטרנס-סהרית. נוסדו קהילות יהודיות נוספות, או חידשו את ימיהן בצמתים מסחריים קיימים ובצמתים חדשים ובשווקים אזוריים, שהפכו לעיירות שדה, כמו חידוש הישוב היהודי בכ'ומס בשלהי המאה ה18- ובראשית המאה ה19-, שהלך ופרח במיוחד ע"י יהודים מה"חארה" של טריפולי הצפופה והדחוסה לחיפוש מקורות פרנסה חדשים. האוכלוסייה היהודית שגשגה וגדלה עם המשך הגירת יהודים מאיטליה ללוב, ומאוחר יותר גם מתוניסיה ומאלג'יריה, בשל מהומות בתוניס בשנת 1756 ובאלג'יר בשנת 1805. הגירה, אשר הפרתה את האוכלוסייה היהודית המקומית, ופתחה בפניה קשרים מסחריים נוספים. יהודים רבים המשיכו לחדור לשירותים הדיפלומטיים.
הכלכלה והתמורות בתעסוקה היהודית במאה ה-19
גם בתקופה העות'מאנית השניה (1911-1835), כאשר לוב (טריפוליטניה וקירנייקה) הופכת שוב לוולאיית, תחת שליטתה הישירה של האימפריה העות'מאנית, המשיכו התמורות בתעסוקת היהודים ואף התרחבו. בשל החילופים התדירים של הפחות בלוב (שהייתה גלות פוליטית מכובדת לרובם), לא התאפשר להם להכיר את תנאי הארץ והלשון המקומית, ולכן נזקקו למזכירים ומתווכים. תפקיד, שמלאו היהודים, ומעמדם הכלכלי השתפר בשל כך. שיפור, שבא לידי ביטוי גם בשל התגברות השפעתם של הקונסולים הזרים, שהפעילו לחצים על הפחות והסולטנים בצינורות הדיפלומטיים, באמצעות שגריריהם בקושטא. בשל בקיאותם בשפות זרות שימשו היהודים מתורגמנים וסוכנים בקשרים עם החברות המסחריות האירופיות הגדולות ונציגויותיהן, שהתרכזו בערים הגדולות במישור החוף, כאשר במקרים רבים הנציגים של החברות היו היהודים עצמם. עם הנהגת הרפורמות (תנזימאת'), לצד התבססות האוטונומיה היהודית, יהודים החלו לכהן בעיריות, במועצות המינהליות, בפקידות השלטונית (במיוחד במחלקת האוצר) ובבתי המשפט האזרחיים, הפליליים והמסחריים.
בתקופה זו, מתרחבת ההגירה של יהודים מיישובי השדה לערים הגדולות ובמיוחד לטריפולי. הגירה, שהתרחבה לעיירות החדשות שהוקמו או התחדשו זה לא מכבר ונתייסדו קהילות יהודיות נוספות, שיכלו לצפות להגנת השלטון המרכזי ולחילות המצב הכפופים אליו. מצבם הכלכלי של היהודים השתפר, ככל שגברה ההגירה לערים הגדולות. יותר ויותר יהודים עסקו במסחר, שהתפתח מאד, הן זה הפנימי והן זה הבינלאומי, ככל שהמעצמות האירופיות במיוחד איטליה הרחיבו את המסחר עם לוב. יותר ויותר יהודים, שעזבו את עבודת השדה, הפכו לאומנים ובעלי מלאכה במקצועות השונים (נפחות, פחחות, נחושתאות, בדילאות, סנדלרות, נגרות, חרטות, תווית חוטי צמר וכו') כאשר בחלק מהענפים הייתה להם בלעדיות, כמו: הטבעת המטבעות, הצורפות והחייטות. לרוכלים היהודים הייתה עדיפות על הרוכלים המוסלמים, בשל אפשרותם למכור ישירות לנשים המוסלמיות ברחבי לוב. דבר הנמנע מרוכלים מוסלמים, שלא יכלו לדבר ולסחור עם נשים מוסלמיות. עקב עדיפות זו, התרבו הרוכלים היהודים, שהרחיקו נדוד ברחבי לוב, וקיבלו אף כינויים עפ"י זמן העדרם מן הבית, כמו "טואף אז'מעא" (רוכל נודד, שנעדר מן הבית במשך שבוע), "טואף אשהאר" (שנעדר מן הבית במשך חודש), ומרחיקי הנדוד שבו לבתיהם כל שישה חודשים, מתקופת חגים אחת למשניה.
תקופה, שבה התעצמה הגירה של ליבורנזים ("גוארנה") ללוב, שחיזקה את הקשרים הכלכליים והתרבותיים של לוב עם אירופה ובעיקר עם איטליה. רבים מהם שימשו נציגים דיפלומטיים ומסחריים, תוו את התשתית לפעילות המסחרית של החברות הכלכליות והיו המתווכים שלהן עם האוכלוסייה הערבית המקומית, הוציאו לאור עיתונים באיטלקית, החדירו את החינוך המערבי ופילסו את חדירת ההשפעה האירופית ובמיוחד זו האיטלקית. השפעה, שהביאה לא רק את ניצני המודרניזציה והתפתחות במערכת החינוך וההשכלה, כי אם גם שגשוג בתחום הכלכלי ובתחום הפיננסי עם פתיחת סניפי הבנק של "בנקו די-רומא" בטריפולי ובבנגזי, שרוב פקידיו ולקוחותיו היו יהודים, ומאוחר יותר גם איטלקים.
למרות כל זאת, עדיין נותרו יהודים רבים, במיוחד ב"חארה" של טריפולי, עניים וקשיי יום. כמו-כן, במשך תקופה זו היו גם משברים כלכליים, שבהם היהודים נפגעו אם זה בשל מהומות מדיניות, אם זה בשל פגעי טבע, ואם זה בשל ירידה בסחר הטרנס-סהרי (שנתיביו העיקריים עברו דרך לוב) בשלהי המאה ה19-. זאת עקב: בצורת קשה (1889-1885); פריצת מרד בסודן (1885); וירידה בביקוש לנוצות בת-יענה, אשר כ200- משפחות יהודיות התפרנסו מענף זה, בהיותם מעורבים בסחר, בשווק, בארגון השיירות על מוביליהם ובהמותיהם, אספקת שירותים, מזון וציוד, מתן מחסה והגנה לאורך הנתיבים, העסקת עובדים ובעלי מלאכה לעיבוד הנוצות (כולל מאות נשים יהודיות, שהתמחו בניקוי, מיון, צביעה ואריזת הנוצות). שפל, שנמשך גם בראשית המאה ה20-, אם זה בשל נסיבות פוליטיות, אם זה בשל נסיבות צבאיות, אם זה בשל נסיבות כלכליות, ואם זה בשל פגעי טבע. זאת עקב: קביעת גבולות קולוניאליים חדשים, שהפריעו למסחר; מלחמות אזוריות, שמנעו מעבר בטוח של סחורות; ובניית מסילות, שעקפו את נתיבי השיירות בלוב; מלחמת איטליה בתורכיה; בצורת קשה נוספת (1911-1908) ומגפות (כמו מגפת הדבר ב1910-); מיכון בייצור האירופי, שלא הגיע ללוב, ובשל כך חשיפה לסחורות זולות, שפגעו בעיקר בבעלי המלאכה היהודים.
הכלכלה והתמורות בתעסוקה היהודית במאה ה-20 בתקופה הקולוניאלית
עם כיבוש לוב ע"י האיטלקים בשנת 1911, חלק מהיהודים נהנו מפריחה כלכלית, שהביאו עימהם האיטלקים בהשקעותיהם הרבות בכלכלת לוב ובתשתיותיה, ביודעם להשתלב בכלכלת המדינה. הם תפשו עמדות מפתח במינהל, בתובלה (ביבשה ובנמלי הים), במסחר, בסחר הסיטונאי (שהפך עם הזמן למונופול יהודי), בתעשייה, בבנקאות ובעיתונות. הם שימשו מתווכים בין האוכלוסייה הערבית (שהייתה ברובה חקלאית) לבין מוקדי הכלכלה האיטלקיים התעשייתיים, שחלק מהיהודים נמנו עימהם. בין היתר, יהודים רבים סיפקו את הזרעים או את הכסף לרכישתם לחקלאים הערבים, בתמורה לאחוז מסוים מהיבול או התוצרת החקלאית העתידית, או תמורת ריבית עם איסוף היבול (ריבית, שלפעמים הייתה גבוהה ואף קצוצה). יהודים רבים הועסקו כמתורגמנים ופקידים (שכירים) במינהל, בשירותים, בביטוח, במוסדות פיננסיים ובבנקאות, בייצור ובעסקים. רבים מהם היו היצרנים והספקים של מצרכים וסחורות לחילות הכיבוש האיטלקיים, קבלנים בסלילת מערכת הכבישים הענפה, שהחלו לסלול האיטלקים ברחבי לוב, ובבניית רבעים חדשים ובמיוחד הרובע האירופי בטריפולי, שאליו החלו לעבור גם יהודים מן ה"חארה" היהודית הצפופה.
עקב המרד הערבי בטריפוליטניה (1924-1915) והניתוק מעיירות השדה בפנים הארץ וערי החוף בסירת בעטיו, הגביר את הקיטוב החברתי-כלכלי אצל יהודי טריפולי. הסוחרים הגדולים, בתי העסק, מפעלי התעשייה והייצור, בתי המלאכה הגדולים, שהיו בבעלותן של מספר עשרות משפחות יהודיות אמידות, היו בשגשוג מתמיד והתעשרו עוד יותר. זאת בשל המשך ההשקעות הגדולות של האיטלקים, והימצאותם של חילות צבא איטלקיים גדולים לדיכוי המרד. לעומתם הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה הקטנים, הרבים יותר, קפאו על שמריהם ונפגעו ממיתון בעסקיהם. לשם התגברות על הקשיים, שנקלעו אליהם בעלי המלאכה בטריפולי בעטיו של המרד הערבי, ולו על חלקם, הקימו בשנת 1920 ארגונים לעזרה הדדית, שהיו מעין אגודים מקצועיים, כמו ארגון הבנאים, ארגון הסנדלרים, ארגון הצורפים, ארגון "שלום" וארגון "בני משה" של בעלי מקצוע למיניהם. ארגונים, שחלקם הוקמו ביוזמת ובעידוד התנועה הציונית בטריפולי, עפ"י מדיניותם להאבק למען רווחתם הכלכלית והחברתית של בני הקהילה (מעט לאחר מכן בשנת 1923, נוסדה גם אגודת נשים ציוניות I..E.D.A, ששמה למטרה לדאוג, בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית, לקדם ולשפר את מעמדה של האישה בלוב). ואילו העניים המרודים (כמחצית מאוכלוסיית יהודי העיר, שהצטרפו אליהם פליטים יהודים רבים מערי השדה, שנמלטו ל"חארה" בגלל המרד הערבי) המשיכו להתבוסס בדלותם ובעוניים, שרוב רובם לא נכנסו למעגל העבודה, היו מובטלים וחלקם אף התדרדרו עד עיסוק בקיבוץ נדבות. לעומת זאת, בתקופת המרד הערבי בקירנייקה (1931-1915), אף שהיה ממושך יותר, היה פחות אלים, ויהודי קירנייקה סבלו מנזקים מוגבלים. גם זאת רק בשנים הראשונות, שכן כאשר האיטלקים והסנוסים הסכימו על חידוש המסחר בין אזורי הכיבוש האיטלקיים לבין האזורים הנתונים לשלטון הסנוסים בשנת 1917, למרות המשך המרד, יהודי קירנייקה, שהיו במעמד חברתי-כלכלי גבוה יחסית ואצלם לא התאפיין אותו קיטוב חברתי-כלכלי, כפי שהיה אצל יהודי טריפולי, נהנו מכך. זאת, בהיותם הגורם המתאים ביותר להיות המתווכים בין שני האזורים של שני הצדדים, ומחזור עסקיהם התרחב ביותר.
עם דיכוי המרד הערבי, בתחילה בטריפוליטניה (1924) ולאחר מכן בקירנייקה (1931), חודש הקשר הישיר עם פנים הארץ, עם ישובי הסירת ולאחר מכן עם קירנייקה, חל שיפור כלכלי ניכר, שהיה מלווה בתהליך של מודרניזאציה בייצור ובתעשייה, שהיהודים נטלו בו חלק נכבד ונהנו מפרותיו. פליטים יהודים רבים, שנמלטו לטריפולי שבו למחוזותיהם וחידשו את פעילותם הכלכלית ואף ביתר שאת, בהיותם גורם תווך הכרחי, כל עוד והאיטלקים לא היו מקובלים עדיין ע"י הערבים. בעוד שהיהודים הכירו את המנטליות הערבית, דיברו את שתי השפות, והערבים למרות רגשותיהם הדתיים כלפי היהודים נתנו אמון ביהודים מאשר באיטלקים בתחום הכלכלי, ושני הצדדים הן הערבים והן האיטלקים העריכו את חריצותם בעסקים.
בבוא קץ דרכה הפוליטית של התנועה הציונית בטריפולי והקמת "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" בשנת 1924, עם שוך הפרעות בטריפוליטניה, למרות התמסרותה לפעילות ציונית הצרופה, הקימה בשנת 1928 את "אחוד האגודות היהודיות". אחוד, שהיה מסגרת גג של האגודות והארגונים הקיימים, שלא כולם היו דווקא ציוניים, כמו הארגונים השונים של בעלי המלאכה, שהחלו להחדיר מודרניזאציה ממוכנת בעיסוקיהם ומצבם הכלכלי החל להשתפר (כמו כן, בן-יהודה סייעה ל -.I.E.D.A, להרחיב את הכשרתן המקצועית של הנשים והעלאת רמת השכלתן הכללית).
שיפור זה ניתן לראות גם במפקד המסחר והתעשייה משנת 1928: מתוך 11,290 מפעלי ייצור ובתי-מלאכה בכל לוב 2,811 (24.9%) היו בבעלות יהודית (מתוכם 1,874 בטריפולי), לעומת 6,594 (58.4%) בבעלות מוסלמית (מתוכם 2,092 בטריפולי), 1,533 (13,58%) בבעלות איטלקית (מתוכם 1,223 בטריפולי), 352 (3.12%) בבעלות זרים (מתוכם 306 בטריפולי). מכאן, אם נתייחס למספר האוכלוסין בכל מגזר – 14.01% מהיהודים היו בעלי מפעלי ייצור ובתי-מלאכה, בעוד שרק 1.65% מהמוסלמים, 7.64% מהאיטלקים, 8.65% מהזרים, כאשר 20.74% מהיהודים היו מועסקים בפירמות אלו, רובם כשכירים וכשוליות, לעומת 3.15% מוסלמים, 20.22% איטלקים, 22.28% זרים. נתונים נוספים המאירים את מצבם הסוציואקונומי של היהודים לעומת האוכלוסייה הערבית, ניתן לראות מנתונים שונים של מפקד האוכלוסין של שנת 1931: עבודת קטינים (עד גיל 14) – בטריפולי 17.3% מהיהודים, לעומת 22.5% מהערבים, בבנגזי 12.8% מהיהודים לעומת 21.6% מהערבים; עבודת זקנים (מעל לגיל 65) – בטריפולי 37.2% מהיהודים, לעומת 41.8% מהערבים, בבנגזי 18.4% מהיהודים לעומת 40% מהערבים; ידיעת השפה האיטלקית (שיש לה השלכות בפעילות הכלכלית ובתעסוקה וכמובן בתחום התווך) – מבין הגברים בטריפולי 43.8% מהיהודים, לעומת 29.2% מהערבים, בבנגזי 67.1% מהיהודים, לעומת 34.5% מהערבים, מבין הנשים בטריפולי 29.7% מהיהודיות, לעומת 2.6% מהערביות, בבנגזי 40.8% מהיהודיות, לעומת 1.6% מהערביות; רמת ההיגיינה (שיש לה השלכות גם על המועסקים בכושר עבודתם והתייצבותם לעבודה), באה לידי ביטוי בפניה לטיפול רפואי, למשל בשנת 1931 בטריפולי היו 82,135 פניות של יהודים (שהוו כ20%- מאוכלוסיית העיר), לעומת 63,610 פניות של ערבים (שהוו את רוב אוכלוסיית העיר). נתונים נוספים, עם השלכות על תחומי התעסוקה של היהודים לעומת הערבים, באים לידי ביטוי גם בתחום החינוך: מספר התלמידים היהודים שמנו פחות מ4%- מכלל האוכלוסייה, ונמנו על התלמידים הטובים יותר (אף מן התלמידים האיטלקים), שחבשו את ספסלי בתי-הספר בשנת הלימודים 1922-1921, עמד על 2,872 תלמידים, לעומת 2,766 תלמידים ערבים (כמעט מספר זהה של תלמידים מכל מגזר, כאשר האוכלוסייה המוסלמית מנתה מעל פי 25 מהאוכלוסייה היהודית). גם כאשר גדל באופן ניכר מספר התלמידים הערבים במשך השנים, עדיין מספרם היחסי היה נמוך לאין שעור לעומת התלמידים היהודים, כפי שניתן לראות בשנת הלימודים 1940-1939 (שנת השיא תחת השלטון האיטלקי בלוב בטרם הצטרפה איטליה למלחה"ע השניה ובתי-הספר נסגרו עד לשחרור הבריטי) 4,892 תלמידים יהודים, לעומת 21,170 תלמידים ערבים.
בשוך המרד הערבי, עפ"י המדיניות האיטלקית הפשיסטית, בהעמדת עקרון "טובת המדינה" כערך עליון, גדלו ההשקעות האיטלקיות בתשתיותיה של לוב. השקעות, שנהנו מהם יהודים רבים אשר נטלו חלק ביזמות בפרוייקטים רבים – במסחר, בתעשייה הממוכנת ובקבלנות סלילה ובניה, בהמשך הרחבת מערכת הכבישים ברחבי לוב, בהרחבת הערים ובמיוחד בטריפולי בבניית רבעים מודרניים עם בתים מרווחים, שדרות ורחובות ראשיים עם בתים מפוארים, טיילות, כיכרות, מזרקות ואנדרטאות, מדשאות וגנים ציבוריים, בתי-ספר, בנקים, מלונות, בתי-קולנוע, תיאטראות, ספריות ציבוריות, מסעדות ובתי-קפה, בתי-מרחץ, מועדונים, מגרשי ספורט, משרדים ממלכתיים ומוסדות ציבור רבים. רבעים חדשים שיותר ויותר יהודים עברו אליהם, במיוחד מה"חארה" היהודית הצפופה והנחשלת של טריפולי. מעבר, שקיבל תנופה בתקופת מונאסטרו הנציב האיטלקי לקהילת יהודי טריפולי (1931-1929), והואץ עוד יותר בשנים 1938-1937 (ביוזמתו של הרב לאטס ובחסותו של המושל האיטלקי איטלו באלבו, לדילול ה"חארה", שהנהגת הקהילה קידמה בברכה). מונסטארו אף יזם הכוונת צעירים יהודים לחקלאות, ובשנת 1931 מסר זיכיון חקלאי לחלפאלה נחום (פרוייקט, שהגה נחום עוד ב1917-, נתמך ע"י י.שאקי ב1925-, ואומץ ע"י התנועה הציונית בלוב, שעודדה את השיבה לשדות). יוזמה אשר למרות הצלחתה הראשונית ו25- משפחות מצאו בה עבודה חקלאית, הפרוייקט נכשל. זאת, משתי סיבות עיקריות: האחת – יהודים לא נטו לעבודה חקלאית (למעט מקרים בודדים במיוחד של צעירים ציוניים, שעשו זאת ממניעים אידיאולוגיים ציוניים לרכוש הכשרה חקלאית). תופעה, שבאה לידי ביטוי באי יזמות פרטית או קבוצתית של הקמת מפעלים חקלאיים או עבודה חקלאית, ובאי מציאת ידים עובדות יהודיות בחקלאות, באותם מפעלים חקלאיים בבעלות יהודים איטלקים, שהקימו בלוב בין מחצית שנות העשרים לבין מחצית שנות השלושים; השניה – הפרוייקט הווה נטל תקציבי קשה על הנהלת הקהילה, ובשל פרוייקט דילול ה"חארה", ב1938- מכרה את הזיכיון והקצתה את הכספים לבניית בתים ברבעים החדשים לעניי ה"חארה" (שהקלה רק במעט בצפיפות ובדלות, שהייתה ב"חארה").
גם המושל האיטלקי איטלו באלבו, לצמצום העוני וחוסר העבודה ב"חארה" היהודית של טריפולי, מייד עם מינויו בשנת 1934, פעל לחיזוק המלאכה באותם ענפים טיפוסיים ליהודים, שניתן לרתום אותם לתיירות הגואה מאיטליה לטריפולי, ואף ניתן לייצא את תוצרתם לחו"ל. הוא סייע לחדש את פעילותם של ענפים שונים, שלתוצרתם הייתה דרישה של תיירים, כמו עיבוד השנהב והכסף (שהיה כולו בידי יהודים), בהקמת בית-ספר לצורפים ולעובדי כסף, עידוד שותפויות של יצרנים ואמצעי שווק. ואכן תוך זמן קצר גדל מספר העוסקים בענף עיבוד הכסף ל200- איש, שצמח מאוחר יותר ל400- איש. הוא גם קידם ונתן עדיפות ליוזמה בחייטות, בתפירה וברקמה (במיוחד לרקמת כסף). על מנת לתת מענה לתחבורת התיירים הגואה הוא עודד תוספת כרכרות על עגלוניהם היהודים, כמו גם פיתוח שירותי תיירות.
הפריחה הכלכלית והתיירותית בלוב ובמיוחד בטריפולי, שהחלה לאחר דיכוי המרד בטריפוליטניה ולאחר מכן בקירנייקה, גאתה בשנות ה30- במיוחד עם מינויו של איטלו באלבו למושל לוב. באלבו פעל במרץ לשנות את פני המדינה ולהפוך את לוב לארץ מודרנית ומפותחת, שתהפוך לאבן שואבת להגירה ותיירות להמוני איטלקים מן המולדת. לשם כך, ייעד ליהודים, בשל מעמדם הכלכלי הנכבד והחשוב, תפקיד חשוב בפיתוחה של לוב. לצד היבט כלכלי חיובי זה, היה גם היבט שלילי מבחינתם של יהודים מסורתיים אלה, שכן לשילובם של היהודים במשימה זו, ראה באלבו בביטול שמירת השבת צעד חשוב מאד. לנוכח המציאות, שבה הושבת הנמל גם ביום ראשון וגם ביום שבת לתנועת סחורות ותיירים, מכיוון שרוב עמילי המכס בנמל טריפולי היו יהודים, לא היה ניתן לפרוק אניות ולשחרר סחורות יומיים בשבוע. אניות עגנו בנמל זמן מיותר, המחסנים עלו על גדותיהם, תיירים התעכבו והמלאכה השוטפת בנמל נשתבשה. בעקבות התעצמות הפעילות הכלכלית, הסחר הימי ותנועת התיירים, לא היה מנוס, מבחינתו של באלבו, מלהוציא ב1934- צו המחייב את עמילי המכס היהודים לעבוד גם בשבתות. מאותה סיבה , שבאה לענות על התנופה בכלכלה ובתיירות של טריפולי במיוחד בסופי-השבוע, בהיות רוב החנויות בבעלות יהודית, הוציא באלבו בשלהי 1936 צו המחייב את היהודים לפתוח את חנויותיהם בעיר החדשה גם בשבתות. גם אם צווים אלה, שנכללו בחוקים, שנתכנו "חוקי השבת", לא הייתה בהם פגיעה כלכלית, ואולי נהפוך הוא כאשר היהודים נאלצו בסופו של דבר לחלל את השבת ולעשות עסקים גם בשבתות למרות התנגדותם ומאבקם, הייתה בהם יותר פגיעה מוראלית ברגשותיהם הדתיים, מאשר נחת בקידום עסקיהם.
עננה על בסיס הקיום הכלכלי של יהודי לוב החלה לעבור עם החלת "חוקי הגזע" במחצית השניה של שנת 1938, באותם סעיפים בתחום הכלכלי, כמו: פיטורי כל היהודים המחזיקים במשרות ממשלתיות, בנקאיות ובחברות הביטוח; איסור ליהודים לתת שירותים ואספקה למוסדות ממשלתיים וצבאיים; סגירת לשכת המסחר ומוסדות פיננסיים ומנהליים בפני יהודים; פרוק מפעלים בשותפות יהודית-איטלקית; איסור להיות בעלים או מנהלים של מפעלים, שהעסיקו מעל 100 עובדים; איסור להיות בעלי מקרקעין, שהכנסתם עלתה על 5,000 לירטות לשנה; איסור להיות בעלי מבנים, ששווים מעל 20,000 לירטות; הגבלות בתנועה גם בענייני עסקים; עדיפות אחרונה באספקה וציוד לחנויות ובתי-עסק יהודיים וכו'. "חוקי גזע" בתחום הכלכלי אשר אומנם אכיפתם בלוב בתחילה הייתה איטית וחלקית, בשל שתדלנותו של באלבו אצל מוסוליני, לנוכח מעמדם הכלכלי החשוב של היהודים בכלכלת לוב, הרי עם הצטרפות איטליה למלחה"ע השניה נאכפו יותר ויותר, ואף התווספו להם תקנות נוספות גם בתחום הכלכלי, כמו: שלילת המונופול על הסחר הסיטונאי מיהודי טריפולי; איסור על יהודים ליהנות מכל זיכיון ברכוש המדינה בתחום החקלאי, היערות והמחצבים; להיות בעלים או מנהלים של מוסדות אשראי, ביטוח, שיט, תובלה, משלוח סחורות; להיות חברים באגודה שיתופית; איסור על יהודים לעשות הסכם קניה, או מכר, או חכירה ליותר משלוש שנים, של נכסי דלא-ניידי ושל מפעלים חקלאיים, עם איטלקים אריים או מוסלמים; איסור לגופים יהודיים לייבא ולייצא סחורות מאיטליה ואליה, מחוץ-לארץ ולחוץ-לארץ, או לעסוק בסחר הסיטונאי ובסחר הקשור בהגנה הצבאית על לוב. וכל זאת, בנוסף לפגיעה הכלכלית הקשה, שנפגעת מדינה הנתונה במלחמה, שהיו כאין וכאפס לעומת מוראות המלחמה, שעברו על יהודי לוב במהלך המלחמה, כמו פגיעות ברכוש ובנפש, הוצאות להורג, העברה למחנות ריכוז בלוב ובאירופה, עבודות כפייה, גירושים והגליות, וכו' (ראה פירוט בפרק על יהודי לוב בתקופת מלחה"ע השניה).
עם שחרור כל לוב ע"י הבריטים בינואר 1943, ששם קץ למוראות המלחמה, ולשובם של היהודים לבתיהם ולפעילותם הרגילה, חלה התאוששות כלכלית, שבה היהודים היו גורם מוביל, בגלותם יוזמה בשיקום ובפיתוח המסחר, התעשייה והבניה (כולל יזמים חדשים רבים), ונהנו מפריחה של משק לאחר מלחמה. עם השחרור הבריטי, היחסים בין היהודים לערבים התהדקו, ושני העמים התאחדו מתוך אמונה במשטר הבריטי החדש שיביא עתיד טוב יותר. יחסים, שהניבו קשרים ושותפויות של יהודים וערבים – במסחר, בתעשייה ובעיקר בקבלנות במיוחד בקרב שכבות האליטה.
אולם ימי רווחה אלה לא האריכו ימים, התקווה, שפיעמה בלבבות נתבדתה. פריחתו של המשק הלובי נבלמה ונעצרה, עם הוצאת רוב הכוחות הבריטיים להמשך המלחמה באירופה ובהעדר השקעות בריטיות בכלכלה ובתשתיות כמו אלו של האיטלקים. לוב נקלעה למשבר כלכלי, שקעה בקיפאון, במיתון מעמיק ובאבטלה גואה, שפגעו בכל אוכלוסיית לוב. כמו-כן, כבר בשלהי 1944 וראשית 1945 החלה להסתמן הרעה הדרגתית במערכת היחסים בין ערבים וליהודים, בין היתר בשל המשבר הכלכלי, שפגע יותר מכולם בהמונים הערבים, שהפכו לטרף קל להסתה אנטי-יהודית.
הסתה, שהובילה לפרעות קשות וחמורות בנובמבר 1945, של אספסוף ערבי ביהודי טריפוליטניה. פרעות, שפגיעתן מלבד בנפש עם רציחתם של 132 יהודים ומאות פצועים, היו גם ברכוש ובמקורות הפרנסה, כאשר מאות בתי-מגורים, חנויות ובתי-עסק נשדדו, נשרפו, נהרסו וניזוקו, ואלפי יהודים נותרו למעשה בלי קורת-גג ובלי אמצעי קיום, והפכו בן-לילה לאביונים מרודים ונזקקים. הנהגת הקהילה והממשל הבריטי נאלץ לסייע לנפגעים במחסה ובמזון במשך תקופה ארוכה. יהודים רבים, שנמלטו מערי השדה לטריפולי בימי הפרעות ובעטיין, לא שבו למקומותיהם והיו למעמסה ולנטל על הנהגת הקהילה, שבמילא הייתה נתונה במצוקה כספית.
עם התעצמות ההעפלה הבלתי-לגאלית, במיוחד של צעירים רבים לאחר פרעות נובמבר 1945 (וגם אלו של פרעות יוני 1948), הופר גם האיזון הכלכלי ובכוחות העבודה של הקהילות היהודיות, והורגשה פגיעה כלכלית ביהודי לוב. איזון כלכלי, שהופר עוד יותר במהלך העלייה הגדולה מלוב בין ראשית 1949 ושלהי 1951, ככל שלוב הלכה והתרוקנה מיהודיה, ובמהלכה עלו לארץ כ90%- מיהודי לוב.
עבודת הנשים היהודיות והתמורות במעמדן
במשך הדורות עפ"י המסורת היהודית, מעמד האישה היה בבחינת, "כל כבודה, בת מלך פנימה", אשר בניגוד ליהודים בחברה האירופית הפתוחה, בארצות המוסלמיות למסורתן ולאורחות חייהן היו השלכות על תרבותן, חינוכן, תפקידיהן ועיסוקיהן של הנשים בחברה היהודית ומעמדן. הנשים היו מסוגרות בבתיהן, אם בבית אבא בנערותן ואם בבית הבעל לאחר נישואיהן, שהיו בד"כ בגיל צעיר מאד ועפ"י רוב ע"י שידוך, וסייעו בעבודות משק הבית. בכפר סייעו בשאיבת מים, בקישוש עצים להסקה ובעירה, בטחינת הקמח, בטיפול במשק החי, באיסוף, ברור, מיון ושימור היבולים, בעבודות שדה שונות, ובעבודות הבית השוטפות. לעומתן בעיר סייעו בעבודות הבית פנימה בלבד, בבישול, בכביסה, בניקיון, בתפירה וברקמה (לצורכי המשפחה ולהכנת הנדוניה). הילדות והנערות לא נשלחו לבתי-הספר ולא לעבודה שכירה מחוץ לביתן, ורק נשים מעטות עבדו מחוץ לביתן במקצועות נשיים בלבד, בד"כ בחוג שכנותיהן, כמו תפירה, רקמה, וקוסמטיקה (הסרת שער, צביעת השער בחינה ואיפור), ומיילדות בקרב הנשים היהודיות בשכונה או ברובע שבהם גרו.
רק בשלהי המאה ה19- החל מפנה בדפוסי עבודת הנשים היהודיות בלוב ובמעמדן, במיוחד בחברת הרוב העירונית, בשל החדירה האירופית, שנשאה בחובה תמורות בחינוך, בכלכלה ובאורח החיים החברתיים, ובעטיים בהשקפות ובעמדות חלק ניכר של יהודי לוב ביחס לעבודת הנשים ומעמדן.
עם החדירה האירופית ללוב, בעיקר זו האיטלקית, חלו תמורות בחינוך הבנות, עם יסוד בי"ס איטלקי לבנות בטריפולי בשנת 1887, ע"י בארולינה נונס-וייס, ולראשונה חלק מבנות ישראל בלוב נכללו במסגרת חינוכית כלשהי. בעקבות האיטלקים גם כי"ח הקימה בית-ספר מלאכה לבנות בטריפולי בשנת 1890, שכלל גם לימודים כלליים ושפות. רשת החינוך האיטלקית לבנות, הלכה והתפרשה בלוב עוד בשלהי השלטון העות'מאני, והתרחבה עוד יותר בתקופת השלטון האיטלקי. בשנות ה30- אף התווסף חינוך יהודי גם לבנות, בתחילה במסגרת בן-יהודה וזמן קצר לאחר-מכן בביה"ס "התקווה" של בן-יהודה. חינוך יהודי, שעבר תמורות לאחר מלחה"ע השניה והיה לחינוך עברי במתכונת ארצישראלית, ובעידוד השליחים והחיילים הארצישרליים ועל-פי ההשקפה הציונית לעיצוב "טיפוס חדש" של יהודים, כלל גם את הבנות. חינוך לבנות, שהיו לו השלכות בשאיפה לחולל תמורות בתפקידן ובמעמדן בחברה היהודית, וכן בעיסוקיהן של הנשים, אם לצורכיהן הפרטיים ואם זה ביציאה לעבודה מחוץ לבתיהן. בוגרות בתי-הספר למלאכה בעיקר לעבודות תפירה ורקמה, ובוגרות בתי-הספר הכלליים והיהודיים-עבריים לעבודות הדרכה והוראה בחוגי התנועה הציונית ובהוראה בבתי-הספר העבריים (והיו אף חברות בארגון המורים היהודיים).
עקב אילוצים כלכליים וקשיים בפרנסת המשפחה, החל משלהי המאה ה19-, יותר ויותר נערות ונשים יצאו לעבודה שכירה מחוץ לבתיהן (בד"כ בשכר נמוך). עם הגאות בסחר הטרנס-סהרי, במיוחד בתחום נוצות בת-יענה מאות נערות ונשים יהודיות עסקו בתעשיית עיבוד הנוצות, בניקוי, מיון, צביעה ואריזת הנוצות. וכאשר התחולל המשבר בסחר הטרנס-סהרי ובענף נוצות בת-יענה, נשים פוטרו מעבודתן, ובשיאו של המשבר בשנת 1906 פוטרו כ400- נשים יהודיות. נערות ונשים יהודיות יצאו גם לעבודות משק-בית בבתי העשירים היהודים, ועם גידול האוכלוסייה האיטלקית עבדו גם בבתי האיטלקים. עם הכיבוש האיטלקי התרחבה עבודת הנשים בבתי-החרושת ובעיקר בתעשיית הטבק, שרובן היו יהודיות. גם האחיות בבתי-החולים (הן באגפים היהודיים והן באגפים המוסלמיים) מרביתן היו יהודיות.
עקב המצוקה הכלכלית בתקופת המרד הערבי, בעידוד השלטונות האיטלקיים ובמיוחד בתקופת המשטר הפשיסטי, כמו בתרבות ובחינוך על-פי עיקרון "טובת המדינה" פעלו לקידום גם בתחום החברתי והכלכלי, יותר ויותר נערות ונשים יצאו לעבודה מחוץ לבתיהן. לנוכח ניצולן של הנשים בשכרן ותנאי העבודה הקשים מחד-גיסא, ולעודד נשים לצאת מ-ד' אמותיהן ולסייע בפרנסת המשפחה, מאידך-גיסא, נוסדה בשנת 1923 אגודת נשים ציוניות I..E.D.A, (שהייתה מקבילה ל"ויצו"), בהנהלתה של פורטונה ארביב וסגניתה אשת הרב הראשי ג'וליה הרטום קסוטו, ששמה לה למטרה לדאוג (בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית), לקדם ולשפר את מעמדה של האישה בלוב. I..E.D.A, להרחבת הכשרתן המקצועית של הנשים ולהעלאת רמת השכלתן הכללית, ארגנה יחד עם בן-יהודה בשנת 1934 גם חינוך מקצועי לבנות עם לימודי עברית ומקצועות בנושאים עבריים וציוניים, וחנכה בית-מלאכה – "מופת", שלמדו בו 150 נערות. ארגון נשים נוסף, שבא לסייע לבני הקהילה בטריפולי בכלל ולנשים בפרט, בשם "חברת נשים" הוקם תוך כדי מלחה"ע השניה בשנת 1941, בראשותה של רחל נעים-רבה (שממשיכתה הייתה רג'ינה מימון). אגודה אשר גייסה כספים לסייע בהכנסת כלה ולעניי הקהילה (פעילות, שהייתה במשך כל המלחמה, שהתמידה לאחריה עד שלהי העלייה הגדולה ונמשכה אף בארץ).
הנערות היהודיות (בעידוד השליחים והחיילים הארצישראליים) נטלו חלק גם בפעילות הציונית הענפה, בחינוך, בפעולות בתנועות הנוער, בהכשרות החלוציות, בארגון "ההגנה" ובהעפלה הבלתי-לגאלית. פעילות ציונית, שהביאה אותן לפתיחות וגם לנכונותן לצאת לעבודה מחוץ לבתיהן, מחד-גיסא, ולמשפחות לשינוי בהשקפות ובעמדות ביחס לעבודת הנשים ולאפשר זאת, מאידך-גיסא.
תמורות אלו בדפוסי עבודת הנשים בלוב, גם אם לא הייתה רחבה ביותר, התחולל כתוצאה משילוב של מספר גורמים: תמורות מדיניות עם החדירה האירופית; הכללת הבנות במערכת החינוך הכללית ובמערכת החינוך היהודית-עברית ובפעילות הציונית; ומצוקה כלכלית. תופעה, ששיפרה את מעמדן התרבותי והכלכלי של הנשים, ובמידה מסוימת שיפרה את מעמדן גם בתחום החברתי, אך לא בא לידי ביטוי כלל בתחום הפוליטי, בשום זמן ובשום תקופה.
המצב הכלכלי של היהודים בתקופת לוב הערבית העצמאית
בלוב הערבית העצמאית, שבה נותרו כ4,100- יהודים, רובם בטריפולי ומיעוטם בבנגזי, רובם נמנו על השכבות האמידות של הקהילות היהודיות בלוב ונקשרו למקום בשל רכוש, נכסים, אינטרסים כלכליים והון עתק, שעליהם חלשו. רק מיעוטם היו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה קטנים, שכירים, ועניים קשיי-יום. לאחר התנאים הנוחים יחסית, שחיו בהם בתחילה, עם הצטרפות לוב לליגה הערבית ב1953-, חלה הרעה ביחס אליהם, שהיו לה השלכות גם כלכליות עליהם, כמו: הגבלות ביציאה לח"ול, שפגעו בעסקיהם הכלכליים; איסור לרכישת נכסי דלא-ניידי, וכו'. ורק עם גילוי הנפט בלוב והפקתו בראשית שנות ה60-, היהודים ידעו להתאים את עצמם להתפתחות הכלכלית בשל גילויי הנפט ולהשתלב בפיתוחה של לוב. לא חסרו יהודים, שהפכו לעשירים ביותר ואף לעשירים מופלגים בעלי הון עתק. אלא, שמצב זה לא ארך ימים רבים, עם התלקחות מלחמת ששת הימים ביוני 1967, שוב פרצו פרעות ביהודי לוב, וכ4,000- יהודים נאלצו לעזוב לאיטליה בחוסר כל (שמחציתם השתקעו באיטליה ומחציתם עלו לארץ). ועם עלייתו של גד'אפי בהפיכת הראשון בספטמבר 1969, נסתם הגולל הן על הרכוש הרב, האינטרסים הכלכליים הרבים וההון העתק, שהותירו היהודים בלוב, אשר הוחרמו והועברו לאפוטרופוס הכללי של לוב, בלי שוב (למרות החוק מ1970-, שקבע את החזרתם לבעליהם כעבור 15 שנים), והן על כ100- היהודים הנותרים בלוב, שהלכו והתמעטו עם השנים עד לאחרון שבהם.
סיכום
בתקופה העות'מאנית הראשונה (1711-1551), החל תהליך של אורבניזציה, שהביא לתמורות בתעסוקה היהודית – זניחת עבודת האדמה והרחבה במלאכה ובאומנויות, בזבנות, ברוכלות במסחר הפנימי והבינלאומי. אורבניזציה, שהביאה לשגשוג מסוים אך גם לצמיחת ה"חארה" היהודית בטריפולי, שבה הייתה צפיפות, דלות ועוני. שגשוג, שנמשך גם בתקופה הקראמנלית (1835-1711) ועוד יותר, למרות משברים כלכליים, בתקופה העות'מאנית השניה (1911-1835), במיוחד עם החדירה האירופית, שנשאה בחובה את ניצני המודרניזציה, תמורות בחינוך, והתפתחות כלכלית. תמורות והתפתחויות (כולל כניסת נערות ונשים למעגל החינוך והעבודה), שקיבלו תנופה בתקופה האיטלקית (1943-1911), שהיה בה גם שפל בתקופת המרד הערבי ועברה בה עננה עם החלת "חוקי השבת" ו"חוקי הגזע", והחמרה רבה בתקופת מלחה"ע השניה. ורק לאחר המלחמה, בראשית התקופה הבריטית (1951-1943), חלה התאוששות, שלא ארכה ימים רבים, ופרץ משבר כלכלי, שהיה אחת הסיבות לפרעות נובמבר 1945, שבעטיין יהודים רבים נותרו ללא קורת-גג ומקור פרנסה. הופר האיזון הכלכלי, שהעמיק בהעפלה הבלתי-לגאלית ועוד יותר במהלך העלייה הגדולה. והנותרים בלוב הערבית העצמאית, שרובם נמנו על השכבות האמידות ונקשרו למקום בשל אינטרסים כלכליים, עם הצטרפות לוב לליגה הערבית חלה הרעה ביחס אליהם, שהשתפר רק עם גילוי הנפט בלוב. אלא, שמצב זה לא ארך ימים רבים, עם התלקחות מלחמת ששת הימים, שוב פרצו פרעות ביהודי לוב, ורוב היהודים נאלצו לעזוב לאיטליה, הותירו את רכושם בלוב, שהוחרם ע"י גד'אפי. 100 היהודים הנותרים הלכו והתמעטו עם השנים, עד מותה של היהודיה האחרונה ב1.2.2002-.
בכך, בא הקץ לגולת יהודי לוב עתיקת-היומין, שעברה תמורות בבסיס הכלכלי שלה והייתה לה השפעה ניכרת גם בחיי הכלכלה של לוב. תמורות, בתחומים שונים השלובים זה בזה: שינויים, שהיו קשורים בתהפוכות ובהתפתחויות מדיניות, שהטביעו חותמן על עיסוק היהודים וכלכלתם; התפתחויות כלכליות, שהרחיבו את תחומי הפעולה של היהודים; אירופיזציה, שהביאה עמה מודרניזציה והרחבה בחינוך, שהיו להן השפעות בדפוסי העבודה היהודית. תמורות, שהיו להן השלכות על היהודים, לא רק בבסיס הכלכלי שלהם, כי אם גם באורחותיהם ובכל תחומי החיים שלהם, במשך כל הדורות.
יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב
לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.
או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com; כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.
יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב
