החתונה בלוב

---

החתונה בלוב

יעקב חג'ג'-לילוף / מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

–  מלבד ההכרות הרבתי, שבאה לידי ביטוי כאמור ב"לילת' אלכ'ס ואלנוואר", הכרויות בין שני בני הזוג נמשכה במשך כל השנה. מדי שבת או בימי חול בין הערביים, בחורים הסתובבו ברחובות היהודים ונתנו עינם בנערות, שנהגו לעמוד בפתח בתיהן והיו עסוקות בשיחות חולין ביניהן. גם אירועים משפחתיים הוו הזדמנות להכרויות בין בחורים ובחורות, שהגיעו לפרקם ונמנו על המוזמנים. כאשר מצאה עלמה מסוימת חן בעיני בחור, הוא פונה להוריו ורומז להם על התעניינותו באותה עלמה. באם ההורים היו רואים בבחירתו שידוך נאות, היו פונים לידידים, שיפנו להורי הנערה לקבלת הסכמתם העקרונית. לפעמים, היוזמה הייתה באה מצד הורי הבחור, הפונים לבנם לעניינו בבחורה הנראית להם מתאימה, או מצד הורי הנערה, הפונים לידידים, על מנת לעניין בחור, שנראה להם שידוך נאות. שדכנית מקצועית, בקרב יהודי לוב, בד"כ לא הייתה בנמצא ושדכנית מקצועית מתוניסיה בשם בובה סויסי, ששמועה זו גונבה לאוזנה, ניצלה תופעה זו, הגיעה לטריפולי בשנת 1937 והצליחה לשדך במשך מספר שנים זוגות רבים.

– ברגע, שהובעה ההסכמה העקרונית, הורי הבחור ביקרו אצל הורי הנערה, והעלמה היעודה הייתה מגישה כיבוד, אף שידוע, שלא יגעו בו, עפ"י מעשהו ואמרתו של אליעזר עבד אברהם: "לא אוכל עד אם דברתי דברי". לאחר שיחת נימוסין קצרה והתעניינות במה עוסק הבחור, הורי הבחור היו "מבקשים את ידה" של העלמה באופן רשמי. לאחר שהצדדים הביעו את רצונם לבוא בברית הנישואין, מתחילים התנאים – איזו "שורה" (נדוניה) תביא עמה הכלה היעודה ומגיעים בד"כ להסכמה. הנדוניה, שימשה בד"כ בסיס עזרה להקמת המשפחה הצעירה ולמרות זאת, בימים מאוחרים יותר, חלק מהנערות מרדו נגד מנהג זה, שראו בו עלבון, הן התנגדו לכלול בה פריטים מסוימים ובוודאי כסף, והביאו רק את לבושן האישי.  בתקופות קדומות, בישובים הכפריים, כאשר האישה הייתה כוח עבודה חשוב במשק הבית, היה נהוג, שהבחור שילם מוהר להורי העלמה ולא יכל להתנות שום תנאים בענייני נדוניה. מנהג שהלך והתבטל, בשל הקשיים לבחורים לגייס את המוהר, כאשר הנפגעות היו דווקא העלמות עצמן, שנישואיהן התעכבו. מאידך, כאשר העלמות היוו פחות ופחות כוח עבודה, ועסקו במשק הבית פנימה, יציאתן מהבית לא פגעה בכלכלת המשפחה והמוהר לא היה נחוץ יותר להורי הכלה.

– לפנים, כאשר הבחור לא הכיר ולא ראה את הנערה המשודכת שיועדה לו, בשל הימנעותה של העלמה מלהיראות לבחור, והיה חשש שמא לא תמצא הנערה חן בעיני הבחור, היה מנהג "את'גלייה" (ההתגלות). ערכו חגיגה וסעודה על חשבון הבחור, העלמה התלבשה במיטב התלבושת המסורתית על עדייה, והחתן המיועד ראה לראשונה את פני הכלה המיועדת, ואם הנערה מצאה חן בעיני הבחור, השידוכין קיבלו תוקף. מנהג שנתבטל, בשל עגמת הנפש שנגרמה לעלמה, ולשם הרע שעלול לצאת עליה, במקרה שהבחור חזר בו מהסכמתו לשידוכין עם הנערה.

– לאחר שקובעים את מועד הנישואין הנוח לשני הצדדים ועם התקרב מועד זה, מתחילים בהכנות לחתונה: הבחור קונה בדים למזרן ולכריות, לסדינים ולכיסויי המיטה והכריות, למפות השולחן והמפיות ולכסויי חלת השבת ושולח אותם לבית העלמה. יום קביעת גזירת הבדים, נקרא "יום הת'פסיל" (יום הגזירה), משפחת הבחור מוזמנת לבית העלמה וגוזרים את הבדים, שהכלה היעודה אמורה לתפור ולרקום אותם (יחד עם יתר השמלות והביגוד, בד"כ בסיועה של תופרת מקצועית).

– בסמוך ל"יום הת'פסיל" (מי לפני ומי אחרי), הבחור קונה מספר גיזות צמר כבשים, למילוי המזרן והכריות (ובאזור הג'בל גם לטווית החוטים לאריגת השמיכה – "העבה") , ושולח אותם לבית העלמה. יום רחיצת הצמר, נקרא "יום כ'סיל אסוף", כבר בשעות הבוקר, מעמיסים את הצמר על עגלה עם סוס (או על גבי חמור), ושתי המשפחות עם ילדיהם ומכריהם מובילים אותו לשפת הים (או לשפת הבאר) בתופים ובמחולות. לאחר שכל הקרואים אכלו מה"ספנז", ששלח הבחור ושתו את הקפה, שהכינה אם הנערה, מתחילים ברחיצת הצמר. הנשים חובטות בצמר, מנקות, שוטפות ותולות אותו לייבוש, כאשר בכל העת פוצחים בשירה ומכים בתופים. בעת ייבוש הצמר, עורכים על שפת הים סעודה חגיגית, שמשפחת הנערה הכינה. לקראת ערב, מעמיסים שוב את הצמר שהתייבש, על עגלה עם סוס וחוזרים לבית העלמה בתופים ובמחולות.

– אחרי "יום הת'פסיל" ו"יום כ'סיל אסוף" וקרוב יותר ליום החתונה, קובעים את "יום חלאן אטואק" (יום פתיחת הצווארונים). משפחת הבחור מוזמנת לבית העלמה, על מנת לגזור צווארונים פתוחים לחולצות ולשמלות הכלה הצבעוניות ורקמו את הצווארונים. אות היא, שהנערה הפכה מעלמה רווקה לאישה נשואה, שכן, עד עתה הנערה לבשה רק בגדי לבן (סמל הבתולין) עם צווארון סגור.

במעמד "הת'פסיל" ו"חלאן אטואק", משפחת הנערה עורכת סעודת צהרים חגיגית, ולקראת ערב, הבחור מביא לבית הנערה מגש עמוס ב"בוריק" עם תפוחי-אדמה וביצים, כאשר במשך כל היום המשפחות שמחות, שרות וחוגגות בלווי זגארית'. 

בהזדמנות זו, מי ב"יום הת'פסיל ומי ב"יום חלאן אטואק", או בסמוך להם, יש שנהגו לתפור שמלות לחמות ולבנות משפחת החתן, ולחילופין לתפור שמלות לחותנת ולמשפחת הכלה, תלוי במקום, בזמן  ובמצב הכלכלי של המשפחות.

– מספר ימים לפני החתונה, מכינים ברבנות, במעמד עדים, את רשיון השידוכין והכתובה (עפ"י "תקנת ההשבון", שתיקנו חברי וועד הקהילה, עוד בשנת התע"ז (1717), גובה סכום הכתובה הנו פעם וחצי מערך הנדוניה של הכלה, הנזקף כחוב על החתן. במקרה של גירושין, הבעל חייב בכתובתה, ובמקרה של מות האישה בחיי בעלה וילדים אין לה, מחזירים את חפצי הנדוניה, שנשארו בעינם, למשפחת הכלה, כי אין הבעל יורש את אשתו). מעמד זה של הכנת רשיון השידוכין והכתובה, נקרא "שדו בלקנין", שלאחריו ברור, שהחתונה עומדת לצאת אל הפועל בקרוב.

– לאחר הכנת רשיון השידוכין, המשפחות מכינות את רשימת המוזמנים ומטילות על שליח מיוחד, שזהו עיסוקו, לעבור לביתם של המוזמנים ולהזמינם לטכס החינה ולחתונה. ההזמנה הייתה נעשית בעל-פה וכאשר החל לחדור מנהג ההזמנות הכתובות (בתקופה האיטלקית), ההזמנות היו מועברות ע"י אותו שליח מיוחד.

– במוצאי שבת השנייה שלפני החתונה (אחד עשר יום לפני החופה), עורכים את טכס "ת'נחאיית' לקלאייל" (הסרת עגילי העלמה), בבית משפחת הנערה, במעמד קרובות משפחת הבחור. הסרת העגילים, הנעשית בשירה ובשמחה, בסעודה ובמשתה, אות היא, שהעלמה עוברת ממעמד של "אלמחג'ובה" (בוגרת), למעמד של "ערוסה" (כלה).

למחרת, ביום ראשון, מחזירות קרובות "הערוסה" ביקור אצל משפחת "העריס" (החתן) וקרובות שתי המשפחות עורכות טכס הנקרא "ת'ג'ליל". מערבבות חיטים, צימוקים, קוביות סוכר, ממתקים וסוכריות קונפטי בתוך נפה ("ג'לאל", ועל כן קוראים לטכס "ת'ג'ליל"), ומפזרות אותם בפינות החדר, שבו יגור הזוג הצעיר. לאחר מכן, מלקטים את החיטים על מנת להכין מהם "אריסה" (נזיד חיטים), עבור החתן והכלה, למחרת החתונה.

– השבוע שבו נקבע מועד החתונה, נקרא "ג'מעאת' אלעארס" (שבוע החתונה), שעורכים בה את שבעת ימי החגיגה, כאשר בכל יום חוגגים אירועים שונים:

– ליל שבת ויום שבת, שלפני החתונה, נקרא "שבת' לבנאת'" (שבת הבנות), שהיא מעין מסיבת רווקות  לכלה. חברותיה ורעותיה של הכלה עושות את השבת בביתה ומלוות אותה במשך כל השישי שבת. לאחר סעודת ערב שבת חגיגית, הכלה לובשת את התלבושת המסורתית עם כל העדיים, מכסים את פניה במטפחת משי אדומה, וחברותיה מוציאות אותה ברחובות הרובע בתהלוכה הנקראת "דוראן לערוסה". שתים מחברותיה אוחזות בשני צידיה, ויתר חברותיה מלוות אותה בתופים ובשירה במשך כל התהלוכה. תוך כדי התהלוכה השכנות יוצאות לקראת הכלה בשירה והילהולים ומצטרפות לתהלוכה ההולכת ומשתרכת. (טכס החוזר על עצמו למחרת, ביום שבת אחה"צ). עם חזרת התהלוכה לבית הכלה, ממשיכים בשירה ובזמרה והנשים צובעות את עיני הכלה בכחל. בערב זה, יש שהאורחים נהגו לתת מטבע של זהב לאבי הכלה. לאחר צאת כל האורחים ורק לאחר שהכלה וחברותיה יושבות ומשוחחות ביניהן עד מאוחר בלילה, עולות העלמות על יצוען.

– יום ראשון, כבר בשעות הבוקר, שולח החתן לבית הכלה "קפפה" (סל נצרים), המלאה כל טוב וחלקי פנים של בקר, להכנת ארוחת הצהרים. אם הכלה שולחת לבית החתן סיר גדול מארוחת הצהרים שהכינה, ושתי המשפחות עורכות בביתן סעודה חגיגית. אם הכלה צולה חלק מלב הבקר, ששלח החתן ומגישה אותו לכלה עם מעט סוכר, כאיחולים לחיים מתוקים לבני הזוג הצעיר.

בו בערב, החתן מביא "סבאת' לכלה ובו תכשיטי זהב, נעלי בית, נעליים, בושם, סוכריות קונפטי, קוביות סוכר וביצים, ומשפחת הכלה עורכת סעודה חגיגית לכל הקרובים, המכרים והשכנים. לאחר הסעודה עורכים את טכס ה"חנה" – הכלה הלבושה בתלבושתה המסורתית עם "זדאד" אדום ומטפחת משי אדומה על פניה, מובלת ע"י חברותיה, שנרות ואבוקות דולקים בידיהן, לפינת הטכס בלווי תזמורת ושירה הנקראת "ג'נא לעראייס" (שירי חתונה). בטכס פורעים את מחלפות שערות הכלה ומורחין אותן בעיסת ה"חנה", בלווי התזמורת ו"ג'נא לעראייס", הכוללים בין היתר את השירים: "נת'עאנה כ'יר, נת'עאנה כ'יר", "יג'עלך סזרה כדרה", "מרחבה יא לאפייה", "ילאל ילאללי" וכו'. לאחר מכן מורחים  מעיסת ה"חנה" על אצבעות הידיים והרגליים, והחתן מטביע על עיסת ה"חנה" שתי מטבעות זהב, מטבע בכל יד לאחולי אושר ועושר, טכס הנקרא "ארשוק אליראת'". בה בעת מתחילים בתרומות, החתן משליך מספר מטבעות לרגלי הכלה ומאחרים אחריו כל הנאספים (השלכת כסף הנקרא "ארשוק", יש המייעדים את הכסף לעזרת החתן בהוצאות החתונה, ויש המייעדים לכיסוי שכר ה"עוואדייה"). 

– יום שני, נקרא "לילת' הראחה" (ליל המנוחה), שהנו יום ללא פעילות, ונחים מ"לילת' החנה" השמח והמפרך. יש שנהגו בלילה זה, לערוך חגיגת "חנה" נוספת שקטה, ומרחו מעיסת ה"חנה" על אצבעות הידיים והרגליים שוב.   

– יום שלישי, נקרא "לילת' אלראחלה" (ליל התהלוכה), בשעות אחר הצהרים, הכלה הולכת לטבול ב"מנקביל" או "מקבי'ל" (מקווה טהרה), מלווה בבנות המשפחה וחברותיה, בלווי תופים, שירה ו"זגארית'. בסיום הטבילה במקווה, הכלה מובלת ב"ראחלה" (תהלוכה) לבית החתן. בטרם כניסת הכלה לבית, החתן נוטל "עבאר" (כד) מלא מים וזורק אותו מגג הבית ליד הכניסה, תוך קריאות עידוד ושיר הנקרא "יא חת'ן כססר לעבאר" (החתן, שבור את הכד!). עם ניפוץ ה"עבאר" (לזכר חורבן בית המקדש), הכלה עוברת מעל המים שנשפכו מהכד המנופץ ונכנסת לבית (לאיחולי לידת בנים לומדי תורה, כי התורה נמשלה למים). בכניסתה, הכלה נוטלת שתי ביצים (מאלו, ששלח החתן בערב ה"חנה"), מנפצת אחת על קיר הבית ואחת על קיר חדר השינה של החתן והכלה (לזכר חורבן הבית, ויש הרואים בזאת סגולה לרבייה ופריה). יש הנוהגים במעמד זה, שהחתן מסיר את ה"פרמלה" שלו, מניחה על הכסא, והכלה יושבת עליה או דורכת על נעלו (כסמל שליבו נתון לשליטתה). לאחר מכן, כל הקרואים והאורחים מוזמנים לסעודה חגיגית, עם שירה וזמרה. לאחר מכן יש שנהגו, לערוך טכס "חנה" נוסף, כפי שערכו ביום ראשון.  

– יום רביעי, נקרא "לילת' אלערס" (ליל החתונה) או "לילת' סבעה ברכות'" (ליל שבע הברכות). באותו יום, רבים מן החתנים ומן הכלות היו צמים משחר עד טכס החופה, לאחר שהכלה אכלה מה"ספנז", שהביא לה החתן השכם בבוקר. בשעות אחר הצהרים המוקדמות (ויש שעשו זאת כבר ביום שלישי), יהודי הג'בל, נהגו לפרוש את הנדוניה בבית הכלה, להתרשמות הקרובים, המכרים והשכנים. בשעה שלפני בין השמשות, הנדוניה הוכנסה לסלים מקושטים בירק ובפרחים, שנישאו על ראשי ילדים, שהלכו בראש תהלוכה לבית החתן. בתהלוכה הולכים בני משפחת הכלה, קרוביה, רעותיה והכלה היוצאת לקראת החתן רעולה בצעיף ובידה הסלסלה עם הבשמים, שהביא לה החתן. הכלה, במשך כל התהלוכה, בוכייה בשל הפרידה מבית הוריה ובני משפחתה מצטרפים לבכיה.

בערב (סמוך לשקיעת החמה), מקדשים את הזוג באחת מרחבות בית החתן, על בימה מעץ עליה פרושים שטיחים, תחת אפיריון של "זדאדת'" העשוי כעין כיפה. אבי החתן מלביש את החתן טלית, החתן שם את קצה הטלית על ראש הכלה, כסמל הנישואין "ופרשת כנפך על אמתך" (אצל יהודי לוב, לא נהוג להעמיד את החתן והכלה תחת חופה, המוחזקת בידי אנשים). בסיום קריאת "שבע הברכות" היו מוסיפים קטע מהאזהרות של חג השבועות, המתאים לטכס הנישואין: "פניך אחותי כלה הראיני, והשמיעיני קולך, פקודתך תיטב לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך, ציר מבשר יקדמני להנגידי מבית המלך, ועתה הנה אשתך קח ולך". לאחר קריאת הפסוקים "אם אשכחך… תדבק לשוני…" ושבירת הכוס לזכר החורבן, ונהגו שזו אותה כוס ששתו ממנה החתן והכלה בקידושם, הקהל קורא בקול סימן טוב ומזל טוב, לאורחים הוגש כיבוד "בסטלייאן" (עוגת שקדים מצופה בקרם סוכר) ושתייה – בקיץ "רוזטה" ובחורף משקה קקאו חם. ביציאת האורחים מהבית, בעוברם ליד החתן והכלה כדי לאחל להם אישית מזל טוב, נותנים להם "קונפטי" (שקדים מסוכרים). במסללאת'ה נהגו, שהחתן לוקח את הכוס (לאחר ששתו ממנה החתן והכלה), ומוזג את היין לכוס ריקה, שהרב מחזיק, הרב שופך בחזרה לכוס החתן והחתן לכוס הרב, וחוזר חלילה עשרות פעמים, לקול עידודם של האורחים, עד שכל היין נשפך, זאת לקיים האמור: "ממשיכין יין בצנורות לפני החתן והכלה"  

– יום חמישי, כבר בבוקר השכם, שולחת משפחת הכלה מגש עמוס עם "ספנז" לבית החתן, וכל משפחת הכלה באה לבית החתן לשתות ביחד קפה ולאכול "ספנז". יהודי לוב אין עושים "יחוד" סמוך ל"שבע ברכות", אולם לפני שנים רבות היה נהוג, שהכלה משאירה על מיטתה את שמלתה המוכתמת בדם בתוליה, שאמה של הכלה (שלפעמים ישנה בבית החתן למטרה זו, להוכיח את תומתה של בתה) ואם החתן היו מציצות לראותה, זאת, על מנת למנוע לזות שפתיים. מסיבה זו, לפעמים הכלה מוסרת את השמלה/סדין לאמה (כאמור מנהג עתיק, שאין נוהגים זה עשרות רבות בשנים). הסיבה לעריכת החתונה ביום רביעי, לאפשר לחתן לגשת לבית-הדין למחרת (שבו בית-הדין פועל), במקרה ולא מצא בתולין.

לפנים היה נהוג, שביום החמישי בערב, החתן היה מזמין את חבריו לסעודה חגיגית, אשר בסיומה החברים היו נותנים לחתן מתנה כספית. מתנת החברים הנשואים הייתה מעין החזר חוב, שהחתן נתן להם בנישואיהם ומתנת הרווקים, מעין חוב, שהחתן יחזיר כאשר יינשאו. מתנה כספית, שהיא מעין הלוואה במועד נכון, לסייע לזוג הצעיר בראשית דרכו, ומחזירים אותה לשיעורין, הן למפרע, בהיות החתן רווק והן בעתיד, בהיותו נשוי.

– ליל שבת ויום שבת, שלאחר החתונה, נקראת "שבת חתן" או "שבת ואברהם זקן". שבת חגיגית, שבה מתארחים משפחת הכלה אצל משפחת החתן. בערב שבת, לאחר תפילת ערבית והקידוש היו מברכים את "שבע הברכות", כאשר החתן פורש את טליתו מעליו ומעל ראש כלתו. הסעודה החגיגית מלווה, מלבד פיוטי השבת, בפיוטים הקשורים לנישואין, כמו: "יברך שם", "להוד כלה", "זה אלי", "אתה חתני", "יונתי תמתי", "אומר לך נטע נעמן", "מצפה לזמן", "ישמח חתני" ועוד.

למחרת, בשבת, בתפילת שחרית בבית-הכנסת, מוציאים מההיכל לתיבה ספר תורה נוסף לכבוד החתן. מכבדים את קרובי החתן לעלות לתורה, וכאשר החתן עולה לתורה, תוך כדי ברכות ופיוטים וזריקת סוכריות, קוראים שבעה פסוקים מפרשת "חיי שרה" (מקרא ותרגום בארמית), שעניינם זווג בני הזוג, מ"ואברהם זקן בא בימים…" ועד "ולקחת אישה לבני משם". בירידתו של החתן מהתיבה, הקהל מברך אותו בברכת "לך לשלום במקומך, ירצה האלוהים את מעשיך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". בסיום התפילה, ציבור המתפללים מוזמן לכיבוד ובני המשפחה והמוזמנים מלווים את החתן לביתו. לאחר הקידוש, שוב מברכים את "שבע הברכות" ועורכים סעודה חגיגית, מלווה בשירה ופיוט.

– בכל שבעת הימים שלאחר החתונה, הנקראים שבעת ימי משתה, החתן והכלה בטלים מכל מלאכה. בכל יום מימי שבעת ימי המשתה, הזוג הצעיר היה מוזמן לסעודת צהרים חגיגית אצל אחד מהקרובים והידידים. ביום שלישי בשבוע בערב, שלאחר הנישואין, הנקרא "לילת' הראדה", מביא החתן סל עמוס ירקות ודג גדול, ולאחר בישולם מתחרים החתן והכלה בחיתוך הדג, ומכבדים ממנו את בני שתי המשפחות. הדג והירקות הוו מעין סגולה לפריה ורבייה ולחיים ירוקים ורעננים. ובכך היו מסתיימים שבעת ימי החתונה ושבעת ימי המשתה ("ירח הדבש"), שלוו בשיר: "תלאת' אייאם סלטאן, ותלאת'ה אוזיר, ועקאב עמרו יסיר", כלומר – שלושה ימים מלך, ושלושה ימים שר, ויתרת חייו עבד. ואז הזוג הצעיר מתחיל את חיי החולין שלו, מתמודד עם חיי היום-יום ונושא בעול המשפחה. 

– מנהג מעניין, היה נהוג אצל יהודי ההר (הג'בל) – רבים כוונו את יום נישואיהם ליום ערב חג הסוכות דווקא (שמא לקיים "ושמחת בחגך והיית אך שמח", או לחסוך בשבעת ימי הבטלה מכל מלאכה, שאחרי החתונה, כי במילא לא עבדו בימי חול המועד). ביום טוב שני של גלויות, היו מתקבצים כל החתנים, שזה עתה נישאו, יחד עם אורחים והשושבינים (הנקראים "שוואש", שהיה נהוג להצמיד לחתן כל שבעת ימי המשתה), ליד באר מים. עורכים מרוץ חתנים, על סמך הפסוק בתהילים: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח", ומזה שם המרוץ "והוא כחתן" ("אלמירו"). בסיום המרוץ הנמשך שעה קלה, לקול מצהלות הקהל, מלווים את החתנים לבתיהם בשירה, וכל חתן מגיש כיבוד לאורחיו.

לילת' אלכ'ס ואלנואר

 שיא החגיגות בסיום הפסח, בא לידי ביטוי ב"לילת' אלכ'ס ואלנוואר" ("ליל החסה והפרחים"). על השאלה, כיצד נחוג "לילת' אלכ'ס ואלנוואר", בקרב הקהילות בלוב? ענו וסיפרו לנו בערגה זקני העדה: כבר בשעות אחר הצהרים בערוב יום שביעי של פסח, הורגשה תכונה אביבית בסמטאות הרובעים (ה"חארה"), בשכונות וברחובות היהודים. הבחורים הרווקים טיילו חבורות – חבורות הלוך ושוב ברחובות ובסמטאות עם פרח מלבלב בידם ולבושים במבחר מלבושיהם. בימים עברו הייתה זו תלבושת מסורתית (ראה נספח), שמתחילת המאה, יותר ויותר, התחלפה בחליפות אירופאיות ממיטב האופנה, כאשר היו גם כאלה, שחבשו מגבעת או תרבוש אדום.

ביום זה, הבחורים היו חולפים על פני עלמות החן הרווקות, שעמדו בפתחי בתיהן או בגזוזטרות ובחלונות (במקומות מסוימים העלמה עברה טכס, שנקרא "חג'אב", שפירושו כיסוי בצעיף, בכך העלמה פסקה להיות ילדה והפכה להיות "מחג'ובה", כלומר בוגרת, שהגיעה לפרקה). העלמות, היו לבושות במיטב תלבושתן המסורתית, אשר בניגוד לבחורים, העדיפו, גם בתקופות מאוחרות יותר, ללבוש את התלבושת המסורתית בלילה זה (ראה נספח), כאשר הן מאופרות לתפארה ועטויות עדיים של תכשיטי כסף וזהב שונים.

הבחור החולף ברחוב הלוך ושוב, כאשר ראה, סוף סוף, את העלמה שאכן מצאה חן בעיניו, היה אוזר עוז וצועד לקראתה בביישנות, מתקרב אליה ומוסר לה את הפרח שבידו. מסירת הפרח אות היא, כי הוא מעונין להתיידד עמה ולבקש את ידה בבוא העת. אם העלמה המאושרת והסמוקה נאותה וקיבלה את הפרח, סימן הוא , שגם היא מעונינת בידידותו ומוזמן הוא לבוא לביתה עם בני משפחתו ולבקש את ידה, כאשר, לעיתים קרובות, השידוך היה מתבצע כבר באותו ערב.

בחורים אשר התארסו לפני כן או החליטו להתארס בלילה זה, שלחו לארוסתם ולבני משפחתה טנא (סבאת') מעוטר בעלי חסה ובו זר של פרחים מלבלבים, פירות, דברי מתיקה (כמו קונפטי), יין, משקאות, בושם ומתנות שונות. נושא הטנא (בד"כ אחד מהילדים הקטנים מבני המשפחה), הולך בראש ואחריו משפחת הבחור וידידיו. בהיכנסם לבית הארוסה מתקבלים בשמחה, במצהלות והילהולים (זגארית') ומברכים במזל טוב ("מברוק"). כאשר קבלת הטנא, מהווה בעצם הסכמה הדדית בין שתי המשפחות, שאכן ילדיהם יבואו בעתיד הקרוב בברית הנישואין. הורי העלמה עורכים משתה לבני שתי המשפחות והידידים ולמי שידו משגת, מזמין תזמורת ("עוואדייה") להנעים את הטקס, שהיה נמשך עד לשעות הקטנות של הלילה. במהלך טקס האירוסין, לוקח הבחור את זר הפרחים והחסה שבטנא וחובט בהם קלות על ראשה של העלמה ומוסר לידה את הזר, בכך, הייתה מעין ברכה ואיחולים, שחיי הזוג יהיו פורחים ומלבלבים.

– בלי קשר לנושא השידוכין, האירוסין וחג האהבה לזוגות הצעירים, בלילה זה היה נהוג, שכל אבי משפחה קונה חסה ופרחים ובהגיעו לביתו היה חובט בהם קלות בראשי כל בני המשפחה, לאיחולי שנה ירוקה ופורחת ואם המשפחה מברכת את כל הנוכחים בברכת "עקבאל דאייר".

יש לציין, שבלילה זה, שהיה מלא שמחה ואוירה חגיגית ברחובות היהודים, רבים מאנשי הממשל, בני פמלייתם ומקורביהם, ביקרו ברובע היהודי והיו מתבשמים ונהנים ממנהג אביבי יפה זה. לא בכדי, נאמר: "מי שלא ראה שמחת "לילת' אלכ'ס ואלנוואר" בקרב יהודי לוב, לא ראה שמחה מימיו".

 

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.

יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב

מאגר המאמרים ביבליוגרפיה מאויירת