הלבוש המסורתי של יהודי לוב

---

הלבוש המסורתי של יהודי לוב

יעקב חג'ג'-לילוף / מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

הלבוש המסורתי של יהודי לוב בשלהי התקופה העות'מאנית, לפני התמערבותם המואצת בעקבות החדירה האירופית והכיבוש הקולוניאלי האיטלקי, הושפע מן הלבוש הערבי המקומי בעיקר, ובפריטים מסוימים מן הלבוש הטורקי. למעט שינויים קלים בחלק מפרטי הלבוש ובצבעיהם ובחלק מתכשיטי הנשים, לא ניכרו הבדלים בין הלבוש המסורתי של היהודים לבין הלבוש של האוכלוסייה הערבית המקומית. בשל האקלים החם של לוב ברוב ימות השנה, נעדרו הבדלים משמעותיים במלבושיהם, הן של הגברים והן של הנשים, בין ימות הקיץ לבין ימות החורף, למעט הוספת פריטי כיסוי לחימום בימים המעטים בהם שלטה צינת החורף. לא היו הבדלים בולטים בין הלבוש ביום יום לבין הלבוש בימי שבת ומועד, באירועים חגיגיים ובהופעות רשמיות, למעט בלבוש היוקרתי מעט יותר של האמידים והקפדת יתר בעטיית עדייהן של הנשים. בלבוש הבסיסי לא היה הבדל ניכר בין לבוש הילדים/נערים ללבוש הגברים ובין לבוש הילדות/נערות ללבוש הנשים.   

 

לבוש הגברים

הלבוש המסורתי של הגברים היה בד"כ פשוט ובסיסי ורק לרבנים ולאמידים התווספו מספר פרטי לבוש יוקרתיים. לבוש הגברים כלל: 

– "סרוואל"  srwal- מכנסיים באורך שלושה רבעים, תפורים מבד לבן פשוט (בד "שרצ'ל" shrchl), מן המותניים (מהודקים בחוט קשירה מיוחד) ועד מתחת לברכיים, ובחלק מערי השדה, הכפרים והג'בל (ההר) המכנסיים היו ארוכים עד הקרסוליים ("סרוואל פארשי" srwal frshi). רבנים, אנשי דת אשר שרתו בקודש ולעיתים שועי הארץ ואמידים לבשו "סרוואל" בצבע שחור או חום כהה, שהודק על מותניהם באבנט ("קשטא"  kshta- חגורה של יריעת בד בד"כ כהה), לקיים הפסוק וחגרתם אותם אבנט (שמות כ"ט, ט').

– "קמז'ה" khmja – כותונת/חולצה, תפורה מבד לבן ("שרצ'ל"), שהשתלשלה מעל ה"סרוואל" עד מתחת לברכיים, לעתים עם צווארון ולעתים בלעדיו.

– "פרמלה" frmla – אפודה מבד (פתוחה מלפנים וללא שרוולים), בגווני הכחול והחום על גווניו, המקושטת ברצועות רקמה אומנותית ("טרזה" treza – רקמה), כהה מעט מצבע "הפרמלה" במפתחים בחזית ובקצותיהם כפתורים לקישוט, השזורים מחוטי הרקמה. הרבנים לבשו בד"כ "פרמלה" בצבע שחור או חום כהה.                   

– "עראקייה" ו"טאקייה" takhiya  arakhiya- כובעים, שחבשו לראשם והיו עשויים מחומרים, בדוגמאות ובצבעים שונים: הנפוצה ביותר הייתה ה"עראקייה בידה" arakhiya bida – הכובע הלבן, כיפה לבנה עם הגבהה סביב, שבמרכזה ציצית פרומה באורך 2 ס"מ; "בסקו" basco, כומתה שחורה שבמרכזה בליטה קטנה, שחבשו רק היהודים, שריד מהלבוש היהודי עוד מהתקופה הערבית, שבה היהודים, כד'ימים (בני חסות) נאלצו לחבוש עפ"י "חוקי עומאר", כדי להבדילם מן המוסלמים, על-מנת לבזותם ולהשפילם. כומתה, שרבים מן היהודים המשיכו לחבוש, גם כאשר הטורקים ביטלו המגבלות המוסלמיות בלבוש; "טאקיה בסקר" takhiya bscr, מעין כיפה שחורה דומה ל"בסקו" מוגבהת מעט וללא הבליטה במרכזה, שחבשו הרבנים ועליה צנפו וכרכו יריעת בד ("זמאלה" zmala) ארוכה מאותו אריג, שממנו נתפרה ה"קשטא", וביחד הוו טורבן – מצנפת של רבנים; ה"טאקיה חמרה" takhiya hamra, כובע מבד לבד אדום בצורת צילינדר, שממרכזו משתלשלת ציצית ארוכה שחורה ("שושה" shusha), זהו בעצם התרבוש האדום, שאומץ מן הלבוש הטורקי, שחבשו בד"כ אמידים באירועים חגיגיים ובהופעות רשמיות.

– "עאבה" a'ba – (מעין עבאיה), שמיכה מצמר עבה בצבע חום או לבן-בז' (צהבהב), שעטו אותה וליפפו על גופם סביב בעונות הקרות.

– "ג'רד" jrd – (מעין עבאיה), שמיכה מצמר דק ומעובד וקלילה בצבע לבן (מלוכלך) או חום בהיר-בז', שעטו אותה וליפפו על גופם בעונות החמות. ב"ג'רד", שהיה פריט לבוש יוקרתי יותר, השתמשו בעיקר רבנים ואמידים, במיוחד בימי שבת ומועד, באירועים חגיגיים ובהופעות רשמיות.

– "ברנוס" brnus – גלימה מצמר דק ומעובד, שאומץ ע"י יהודי לוב עם חדירת ההשפעה האירופית והכיבוש האיטלקי, ולא הייתה בשימוש אצל הערבים המקומיים. הייתה בצבעים לבן (מלוכלך), חום בהיר-בז', כחול כהה ושחור. גלימה הפתוחה בחזית ומהודקת ברצועה מתחת לצוואר מקדימה וכללה כובעון, שממרכזו משתלשלת ציצית ארוכה שחורה. לאורך המפתחים בחזית ובקדמת הכובעון היו פסי רקמה אומנותית, בצבעים הכהים בחוטים אדומים ובצבעים הבהירים בחוטי כסף וזהב. ה"ברנוס" היה פריט לבוש יוקרתי, שלבשו בד"כ רבנים ואמידים, במיוחד בימי שבת ומועד, באירועים חגיגיים ובהופעות רשמיות, בעיקר בעונות הקרות יותר ובשעות הערב הקרירות.

– "סאכו" sacco – מעיל ארוך בצבע שחור או כחול כהה, שאומץ ע"י יהודי לוב עם חדירת ההשפעה האירופית והכיבוש האיטלקי, ולא היה בשימוש אצל הערבים המקומיים. היו שני סוגי "סאכו", האחד, עשוי מבד או צמר עבה, שלבשו גברים רבים בעונות הקרות, השני, יוקרתי יותר ועשוי מאריג משובח (בעיקר גברדין), שלבשו בד"כ רבנים ואמידים, במיוחד בעונות החמות יותר.

– "ז'אליק" jalic – כותונת לילה לגבר, התפורה מבד לבן ("שרצ'ל"). כותונת ארוכה עד הקרסוליים, ללא צווארון, עם מפתח קטן בצוואר מקדימה וכפתורים לבנים, על שני צידי מכפלת המפתח רקומות בשורה נקודות מחוט אדום לקישוט. בחלק מהכותנות, מהחזית ועד למותניים, תפרו כפלים לקישוט. ה"ז'אליק" משמש את הגברים לא רק לשינה, כי אם גם בליל הסדר, כאשר יושבים על כסתות המונחות על השטיח סביב ל"מידא" mida (שלחן סדר נמוך ומאורך, הנהוג אצל יהודי לוב לקיים מצוות ההסבה כהלכתה).

– "בלכ'ה" blkha – נעלי עור הפתוחים מאחור (בדומה לנעלי הבית של היום), שהיו בצבע לבן או צהוב כהה. את "הבלכ'ה" נעלו בעיקר בעונות החמות, ואילו בעונות הקרות נעלו "סבאט לסטיק" sbbat lastic – נעלי גומי, שהיו בעצם נעלי עור גבוהות שחורות, שמשני הצדדים רצועות גומי רחבות שחורות, להקל הכנסת הרגל לנעל. יש שגרבו עם ה"הבלכ'ה" ו"סבאט לסטיק" גרביים לבנות.

 

לבוש הנשים

בניגוד ללבוש המסורתי של הגברים, שהיה בד"כ פשוט ובסיסי, לבוש הנשים המסורתי היה ססגוני, צבעוני ועשיר ביותר. לבוש הנשים כלל:

– "מריול" mryul – (חזייה), חולצה תחתונה מבד פשוט לבן או צבעוני עם רקמה עדינה ("אז'ור" ajur), הנצמדת לחזה ולפלג הגוף העליון ומהודקת בחוט קשירה מקדימה.

– "קמז'ה" – (חולצה רחבה), העשויה ממשי או מבד שיפון צבעוני ופרחוני, עם צווארון קעור ("טוק" tokh) ושני חוטי קשירה. היו שני סוגי "קמז'ה", האחד, עם שרוולים ארוכים ורחבים לנשים מבוגרות וזקנות, והשני, עם שרוולים קצרים מעל למרפק, שקצותיהם מהודקים לידיים עם גומי לנשים צעירות, עלמות וילדות. היה סוג "קמז'ה" נוסף לעלמות ולנערות הלא נשואות, העשוי ממשי לבן חלק (סמל הבתולין) עם צווארון סגור ולא קעור. וכאשר העלמה עומדת להינשא, מספר ימים לפני החתונה קובעים את "יום חלאן אטואק" hallan etuakh (יום פתיחת הצווארונים). משפחת החתן המיועד מוזמנת לבית הכלה המיועדת, על מנת לגזור צווארונים פתוחים.

– "סרוואל" – (מכנסיים שלושת רבעי), העשויים מבד כותנה פרחוני פשוט (בד "בסמה" basma), מן המותניים (המהודקים בחוט קשירה מיוחד) ועד מתחת לברכיים (המהודקים בחוט קשירה בחלק העליון של השוקיים).   

– "פרמלה" – (אפודה), העשויה מקטיפה בצבעים שונים, רקומה ברקמה אומנותית עם חוטי כסף או חוטי זהב של דוגמאות מסולסלות ופרחוניות, מעשה ידי אומן של אמני הכסף היהודים. נשים רבות ויתרו על ה"פרמלה" ולא לבשו אותה, במיוחד בימי הקיץ החמים.

– "זדאד" zdad – רדיד, העשוי מיריעת בד משי בצבעים שונים, שהנשים עטו וליפפו על גופן סביב, על הפלג העליון מעל ה"פרמלה" (שנותנים לה לבצבץ) ועד הקרסוליים. הרדיד נקשר בקשירה מיוחדת, עם אפשרות להותיר חלק אחורי משתלשל לכיסוי הראש ביציאה מהבית. הנשים עטו סוגים שונים של "זדאד", בהתאם לזמנים ולאירועים השונים:

"זדאד חריר לוואן" zdad hrir lwan – רדיד משי צבעוני, הארוג פסים פסים בצבעים שונים, ששימש ביום יום ובבית בלבד.

"זדאד חריר פדה" zdad hrir f'dda – רדיד משי כסוף, הארוג פסים פסים בצבעים שונים, ששולבו בהם חוטי כסף או חוטי זהב. רדיד יוקרתי יותר, שהיה בשימוש ביום יום בבית בלבד ובעיקר אצל נשים אמידות.

"זדאד חריר אלחאף" zdad hrir elhaf – רדיד משי לבן, הארוג פסים פסים לבנים עדינים, עם קשירה מיוחדת, שהותיר חלק אחורי משתלשל לכיסוי הראש. "זדאד", ששימש כרדיד עליון על ה"זדאד" הרגיל, כולל כיסוי הראש, ביציאה מן הבית. האישה הסירה ה"זדאד אלחאף" ונשארה עם ה"זדאד הרגיל", רק כאשר הגיעה לבתים פרטיים של ידידים, שכנים וכו', אך לא במקומות ציבוריים. בעונות הקרות, יש אשר עטו על כתפיהן או על ראשן וכתפיהן מתחת "זדאד אלחאף", צעיף נשים גדול – ("של" shal), המקופל לשניים ליצירת משולש. ה"של" סרוג בד"כ מצמר עבה בצבעים שונים.

"זדאד לחסארה" zdad lhsera – רדיד מחצלת, העשוי משי וארוג פסים פסים בגווני הצהוב, ויש ששולבו בהם חוטי כסף עדינים. רדיד יוקרתי, ששימש את הכלות ביום חתונתן.

"רדא" rda – רדיד, העשוי מבד עבה ופשוט, בצבע כחול כהה עם פסים לבנים/כסופים, עם קשירה מיוחדת, שכיסתה גם את הראש. רדיד, ששימש את הנשים בחלק מן הכפרים ובעיקר בג'בל, הן בביתן והן ביציאה מביתן, כאשר תמיד, גם בבית הראש מכוסה ברדיד. לעומת הנשים הנשואות, שכיסוי הראש אינו מכסה את פניהן גם מחוץ לבית, העלמות הכפריות הלא נשואות (מגיל 13 ואילך), בצאתן מביתן כיסוי הראש מכסה פניהן, באופן שרק העיניים תהיינה גלויות.                            

– "מחארמת' ראס"  mharmt ras- מטפחת ראש, העשויה ממשי, בצבע חלק אחיד ומעוטרת בפסים עבים ישרים סביב, במרחק קטן מקצות השוליים. מטפחת ראש, שנקשרה בקשירה ייחודית לנשות לוב, בקיפול המטפחת לשניים ליצירת משולש, שהונח על הראש, כך שנותרת פלומת שערות קטנה גלויה מעל המצח, אחד מקודקודי המשולש משתלשל מאחור, שני קודקודי המשולש הנותרים מוצלבים מתחת מחלפות הראש (בד"כ שתי צמות קלועות), מורמים מעלה ונקשרים בקשר סבתא פשוט, מעט מעל המצח.

– "עצאבה"/"עצאבייה assabiya/assaba – מצנפת, העשויה מיריעת צמר ארוכה בצבעים שונים, אותה כרכו סביב המצח ויצרה מעין מצנפת – טורבן.  ה"עצאבה" שימשה את נשות חלק מן הכפרים ובעיקר בג'בל, הן בביתן והן ביציאה מביתן, כאשר תמיד, גם הראש וה"עצאבה" (למעט החלק הקדמי מעל המצח) מכוסים ברדיד ("רדא").

– כמז'ץ' ליל khmjch liyl – כותונת לילה, העשויה מבד פשוט בצבעים שונים והייתה רחבה וארוכה עם צווארון קעור ושרוולים שלושת רבעי רחבים, שלפעמים התהלכו איתה בכל שעות הבוקר המוקדמות, עד ללבישת הבגד המסורתי על כל פרטיו.

– בינואר binwar – חלוק בית, העשוי בד"כ מבד פרחוני בצבעים שונים, שאומץ ע"י נשות לוב עם החדירה האירופית והכיבוש האיטלקי.   

– "טרליק" trlic – נעלי עור/קטיפה (נעליים הפתוחים מאחור, בדומה לנעלי הבית של היום), שהיו בשלל צבעים, מקושטים ומעוטרים בחרוזים ובפלומות צבעוניים, ושימשו בעיקר ביציאה מן הבית. ואילו בבית נעלו "מקבאק" mkhbakh – (קפקפי עץ), עם רצועת עור אחת או שתיים, שלעיתים היו צבעוניות ומקושטות.                               

נשות לוב היהודיות עטו תכשיטים ועדיים רבים. אפילו הנשים העניות ביותר ענדו תכשיטים, כאשר לא בכל המקומות עטו אותם התכשיטים. עדיים וסוגי תכשיטים, המיוצרים מכסף או מזהב ע"י צורפים יהודים, שהייתה להם בלעדיות באומנות הצורפות. עדיים, שבחלקם השתמשו פחות ופחות עם חדירת המודרנה, וכללו את התכשיטים להלן:    

– "קלאייל" khlayil – עגילים בתנוך האוזן מכסף או מזהב בצורות שונות, כאלה המשובצים באבני חן צבעוניות, כאלה המשתלשלות מהם מטבעות שונות מזהב – "קלאייל ליראת'" khlayil lirat, וכאלה בצורת צמיד בגדלים ובעוביים שונים, שלעיתים חרוטים ומקושטים, עם סגר בתנוך האוזן ("כ'רץ" khras), השימושיים אצל הכפריים בלבד.    

– "כ'נאק" khnakh – ענק לצוואר מסוגים וגדלים שונים מכסף או מזהב (ולעיתים חוט עבה שחור), עליו משחילים או תולים פריטים שונים, כמו: "כ'נאק ליראת'" khnakh lirat – שרשרת מזהב התלויות עליה בטבעות תליה מספר מטבעות שונות מזהב; "כ'נאק זית'ון" khnakh zitun – שרשרת מזהב החרוזים בה יציקות חלולות מזהב בצורת זית; "דיבלונה" diblone, מטבע "נפוליאון" גדול מזהב, הקשור בטבעת תליה לחוט שחור עבה סביב הצוואר; "כנאק עמבר" khnakh ambr – ענק חרוזים, שמעבדים מענבר ומשחילים על חוט שחור עבה הנתלה סביב הצוואר. חרוזים המדיפים ריח בושם נעים לצמיתות.

– "סנסלה" snsla – שרשרת מכסף או מזהב בצורות, בעוביים ובגדלים שונים, עם דוגמאות שונות ובלעדיהן.

– "שערייה" she'riya – שרשרת מזהב מעובדת מעשי ידי אומן, המשתלשלים ממנה, בהיקף התחתון של הצוואר מקדימה, מעין טיפות זהב ארוכות.

– "סניברה" snibra – ענק מזהב מעובד בצורה עדינה מעשי ידי אומן, הנתלה על החזה.          

– "בשמאר" bshmar – שרשרת מזהב המלופפת על הכתפיים ומוצלבת על הגב, המחזיקה את קצות "הקמז'ה", כאשר מסירים את "הפרמלה" בימי הקיץ החמים.

– "חזאם" hzam – חגורה עם אבזם, החגורה על המותניים מעל ה"זדאד" ועשויה מכסף או מזהב עם דוגמאות ועיטורים שונים. יש "חזאם" העשוי יחידה אחת בעיבוד אומנותי מיוחד, המאפשר להקיף המותניים (חזאם משבוד hzam mshbud – חגורה נמתחת/משוכה) ו"חזאם" המורכב מ-26 חוליות מרובעות המשולבות האחת בשנייה.

– "חדידה" hdida – צמיד מכסף או מזהב, מסוגים וברחבים שונים ובצורות שונות, הן פשוטים והן מעוטרים. צמידים, כמו: "חדידה רקאקה" hdida rkhekha – צמיד דק ופשוט שלעיתים גם מעוטר; "חדידה עראדה" hdida areda – צמיד רחב, שלעיתים מעוטר בקישוטים אומנותיים; "חדידה ליראת'" hdida lirat – צמיד המשתלשלים ממנו בטבעות תליה מטבעות שונות מזהב; "חדידה חנש" hdida hnsh – צמיד בצורת נחש, המתלפף סביב היד; וכו'.

– "דבלז'" dblj – צמיד רחב ביותר (כ-7 ס"מ), מכסף או מזהב, מעוטר בקישוטים אומנותיים, שענדו בד"כ בשבת, באירועים חגיגיים, בהופעות רשמיות ובקישוט הכלה בטקסי החתונה.

– "כ'לכ'אל" khlkhal – צמיד מכסף לרגליים, הדומה ל"דבלז'" אך רחב, עבה ושוקל יותר, המעוטר בקישוטים אומנותיים. ה"כ'לכ'אל" היה שימושי רק בכפרים המרוחקים בפנים הארץ והשוכנים בסביבת כפרים ערביים, שמשם סיגלו אותו.

נשות לוב דאגו גם למראיהן ולטיפוח יופיין החיצוני, ומלבד הלבוש המטופח, העשיר והססגוני וכן העדיים והתכשיטים היפים והיקרים, טיפחו את גופן, שערותיהן ופניהן בתכשירים קוסמטיים ובאיפור זמינים, שהיו פשוטים ולא יקרים במיוחד. שערותיהן היו בד"כ ארוכות, שמרחו אותן בעיסת ה"חינה" hinna לברק ולחיזוק שורשיהן, ועפ"י רוב קלעו אותן בשתי צמות ארוכות. דאגו להסיר השערות מן הרגליים והידיים ומתחת לבית השחי (ואם יש צורך גם מן הפנים), בעזרת "חלווה" halwa (מעין שעווה מסוכר, מיץ לימון ומעט מים, הממצקים על אש קטנה). העיניים איפרו ב"כחל" khal, אבקה שחורה מיוחדת (שהופקה מריסוק אבן בזלתית מיוחדת המכילה אחוז גבוהה של ברזל), לאיפור העפעפיים והריסים. הלבינו השיניים בשפשופן ב"סוואק" swakh (גזיר ענף חום של עץ מיוחד), ואת אותו "סוואק" החליקו על השפתיים, לקבלת צבע חום נאה. עם "טפל" tfl (אבן מיוחדת, שעם בואה במגע עם מים ושפשופה היה יוצא קצף, הדומה לקצף הסבון) היו משפשפות את פניהן, שהפכו להיות חלקים ומבריקים. יש שמרחו מידי פעם את ידיהן ורגליהן בשמן זית, שהוסיף ברק וצבע לגפיהן. בהעדר תעשיית בשמים הזליפו על עצמן "מא זאהר" ma zahr (מי צוף פרחי הדרים ריחני). רק עם החדירה האירופית והכיבוש האיטלקי ובעקבותיהם המודרניזציה, החלו לייבא בשמים ותכשירי קוסמטיקה, שצרכו אותם במיוחד נשות לוב.

 

המעבר ללבוש האירופי המודרני

עם החדירה האירופית והכיבוש האיטלקי ובעקבותיהם התרבות האיטלקית והמודרניזציה, החל אצל יהודי לוב גם תהליך מואץ של מעבר מן הלבוש המסורתי ללבוש האירופי המודרני. הראשונים היו אותם צעירים, שלמדו בבתי-הספר האיטלקיים בשלהי התקופה העות'מאנית, וכן אותם אמידים, שהיה להם קשרי מסחר עם אירופה ואיטליה בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. תופעה שהלכה והתרחבה, הלכה והתעצמה אחרי הכיבוש האיטלקי (1911). יותר ויותר צעירים, סוחרים, אמידים ואנשי אדמיניסטרציה, בעיקר גברים, שהיו להם קשרי מסחר ומינהל עם האיטלקים, אימצו התרבות האיטלקית וסיגלו אורחות חיים אירופיים, בשפה, בהליכות, בבילוי בשעות הפנאי וכמובן בלבוש. דבר שבא לידי ביטוי והתרחב גם אצל ילדים, שלמדו בבתי-הספר האיטלקיים.

לעומת הגברים הצעירים, שעברו ללבוש האירופי, המבוגרים יותר ויהודי הכפרים ועיירות השדה, עדיין שמרו על הלבוש המסורתי שלהם. גם הנשים, שהיו יותר ספונות בביתן והמגע שלהן עם האיטלקים היה מצומצם, רובן המשיכו ללבוש מלבושיהן המסורתיים. החלוצות מקרב הנשים היו דווקא התלמידות, שלמדו בבתי-הספר האיטלקיים, ובמיוחד אלו שלמדו גזירה ותפירה, שהחלו גם ליישם לימודיהן בביתן והשפיעו על הנשים במשפחה לסגל יותר ויותר הלבוש האירופי, שבחלקו הן עצמן גזרו ותפרו. וכך, ככול שנמשך השלטון האיטלקי (עד 1943) והשלטון הבריטי (עד 1951), יותר ויותר יהודים, במיוחד בקרב הגברים, השילו מעליהם הלבוש היהודי המסורתי וסיגלו לעצמם הלבוש האירופי המודרני.

למרות כל זאת, המבוגרים יותר נותרו עם הלבוש המסורתי עד עלייתם ארצה בעלייה הגדולה (1952-1949), והיו אף כאלה, שהמשיכו בכך גם בארץ, במיוחד בריכוזים הגדולים של יוצאי לוב ובמושבים על טהרת יהודי לוב. אך, זהו דור שהלך ונעלם ולא נותרו עוד כאלה, שעדיין עוטים ביום יום הלבוש המסורתי מלוב, שניתן לראותו רק בטקסי החינה המסורתיים, ואצל בודדים (כמו המחבר), בליל הסדר ובאירועים פולקלוריסטים של הקהילה.               

 

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.

יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב

מאגר המאמרים ביבליוגרפיה מאויירת