עבודת הנשים היהודיות והתמורות במעמדן

---

עבודת הנשים היהודיות והתמורות במעמדן

יעקב חג'ג'-לילוף / מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 

 

במשך הדורות עפ"י המסורת היהודית, מעמד האישה היה בבחינת, "כל כבודה, בת מלך פנימה", אשר בניגוד ליהודים בחברה האירופית הפתוחה, בארצות המוסלמיות למסורתן ולאורחות חייהן היו השלכות על תרבותן, חינוכן, תפקידיהן ועיסוקיהן של הנשים בחברה היהודית ומעמדן. הנשים היו מסוגרות בבתיהן, אם בבית אבא בנערותן ואם בבית הבעל לאחר נישואיהן, שהיו בד"כ בגיל צעיר מאד ועפ"י רוב ע"י שידוך, וסייעו בעבודות משק הבית. בכפר סייעו בשאיבת מים, בקישוש עצים להסקה ובעירה, בטחינת הקמח, בטיפול במשק החי, באיסוף, ברור, מיון ושימור היבולים, בעבודות שדה שונות, ובעבודות הבית השוטפות. לעומתן בעיר סייעו בעבודות הבית פנימה בלבד, בבישול, בכביסה, בניקיון, בתפירה וברקמה (לצורכי המשפחה ולהכנת הנדוניה). הילדות והנערות לא נשלחו לבתי-הספר ולא לעבודה שכירה מחוץ לביתן, ורק נשים מעטות עבדו מחוץ לביתן במקצועות נשיים בלבד, בד"כ בחוג שכנותיהן, כמו תפירה, רקמה, וקוסמטיקה (הסרת שער, צביעת השער בחינה ואיפור), ומיילדות בקרב הנשים היהודיות בשכונה או ברובע שבהם גרו.

רק בשלהי המאה ה-19 החל מפנה בדפוסי עבודת הנשים היהודיות בלוב ובמעמדן, במיוחד בחברת הרוב העירונית, בשל החדירה האירופית, שנשאה בחובה תמורות בחינוך, בכלכלה ובאורח החיים החברתיים, ובעטיים בהשקפות ובעמדות חלק ניכר של יהודי לוב ביחס לעבודת הנשים ומעמדן. 

עם החדירה האירופית ללוב, בעיקר זו האיטלקית, חלו תמורות בחינוך הבנות, עם יסוד בי"ס איטלקי לבנות בטריפולי בשנת 1887, ע"י בארולינה נונס-וייס, ולראשונה חלק מבנות ישראל בלוב נכללו במסגרת חינוכית כלשהי. בעקבות האיטלקים גם כי"ח הקימה בית-ספר מלאכה לבנות בטריפולי בשנת 1890, שכלל גם לימודים כלליים ושפות. רשת החינוך האיטלקית לבנות, הלכה והתפרשה בלוב עוד בשלהי השלטון העות'מאני, והתרחבה עוד יותר בתקופת השלטון האיטלקי. בשנות ה-30 אף התווסף חינוך יהודי גם לבנות, בתחילה במסגרת בן-יהודה וזמן קצר לאחר-מכן בביה"ס "התקווה" של בן-יהודה. חינוך יהודי, שעבר תמורות לאחר מלחה"ע השניה והיה לחינוך עברי במתכונת ארצישראלית, ובעידוד השליחים והחיילים הארצישרליים ועל-פי ההשקפה הציונית לעיצוב "טיפוס חדש" של יהודים, כלל גם את הבנות. חינוך לבנות, שהיו לו השלכות בשאיפה לחולל תמורות בתפקידן ובמעמדן בחברה היהודית, וכן בעיסוקיהן של הנשים, אם לצורכיהן הפרטיים ואם זה ביציאה לעבודה מחוץ לבתיהן. בוגרות בתי-הספר למלאכה בעיקר לעבודות תפירה ורקמה, ובוגרות בתי-הספר הכלליים והיהודיים-עבריים לעבודות הדרכה והוראה בחוגי התנועה הציונית ובהוראה בבתי-הספר העבריים (והיו אף חברות בארגון המורים היהודיים).

עקב אילוצים כלכליים וקשיים בפרנסת המשפחה, החל משלהי המאה ה-19, יותר ויותר נערות ונשים יצאו לעבודה שכירה מחוץ לבתיהן (בד"כ בשכר נמוך). עם הגאות בסחר הטרנס-סהרי, במיוחד בתחום נוצות בת-יענה מאות נערות ונשים יהודיות עסקו בתעשיית עיבוד הנוצות, בניקוי, מיון, צביעה ואריזת הנוצות. וכאשר התחולל המשבר בסחר הטרנס-סהרי ובענף נוצות בת-יענה, נשים פוטרו מעבודתן, ובשיאו של המשבר בשנת 1906 פוטרו כ-400 נשים יהודיות. נערות ונשים יהודיות יצאו גם לעבודות משק-בית בבתי העשירים היהודים, ועם גידול האוכלוסייה האיטלקית עבדו גם בבתי האיטלקים. עם הכיבוש האיטלקי התרחבה עבודת הנשים בבתי-החרושת ובעיקר בתעשיית הטבק, שרובן היו יהודיות. גם האחיות בבתי-החולים (הן באגפים היהודיים והן באגפים המוסלמיים) מרביתן היו יהודיות.

עקב המצוקה הכלכלית בתקופת המרד הערבי, בעידוד השלטונות האיטלקיים ובמיוחד בתקופת המשטר הפשיסטי, כמו בתרבות ובחינוך על-פי עיקרון "טובת המדינה" פעלו לקידום גם בתחום החברתי והכלכלי, יותר ויותר נערות ונשים יצאו לעבודה מחוץ לבתיהן. לנוכח ניצולן של הנשים בשכרן ותנאי העבודה הקשים מחד-גיסא, ולעודד נשים לצאת מ-ד' אמותיהן ולסייע בפרנסת המשפחה, מאידך-גיסא, נוסדה בשנת 1923 אגודת נשים ציוניות I..E.D.A, (שהייתה מקבילה ל"ויצו"), בהנהלתה של פורטונה ארביב וסגניתה אשת הרב הראשי ג'וליה הרטום, ששמה לה למטרה לדאוג (בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית), לקדם ולשפר את מעמדה של האישה בלוב. I..E.D.A, להרחבת הכשרתן המקצועית של הנשים ולהעלאת רמת השכלתן הכללית, ארגנה יחד עם בן-יהודה בשנת 1934 גם חינוך מקצועי לבנות עם לימודי עברית ומקצועות בנושאים עבריים וציוניים, וחנכה בית-מלאכה – "מופת", שלמדו בו 150 נערות. ארגון נשים נוסף, שבא לסייע לבני הקהילה בטריפולי בכלל ולנשים בפרט, בשם "חברת נשים" הוקם תוך כדי מלחה"ע השניה בשנת 1941, בראשותה של רחל נעים-רבה (שממשיכתה הייתה רג'ינה מימון). אגודה אשר גייסה כספים לסייע בהכנסת כלה ולעניי הקהילה (פעילות, שהייתה במשך כל המלחמה, שהתמידה לאחריה עד שלהי העלייה הגדולה ונמשכה אף בארץ).  

הנערות היהודיות (בעידוד השליחים והחיילים הארצישראליים) נטלו חלק גם בפעילות הציונית הענפה, בחינוך, בפעולות בתנועות הנוער, בהכשרות החלוציות, בארגון "ההגנה" ובהעפלה הבלתי-לגאלית. פעילות ציונית, שהביאה אותן לפתיחות וגם לנכונותן לצאת לעבודה מחוץ לבתיהן, מחד-גיסא, ולמשפחות לשינוי בהשקפות ובעמדות ביחס לעבודת הנשים ולאפשר זאת, מאידך-גיסא.

תמורות אלו בדפוסי עבודת הנשים בלוב, גם אם לא הייתה רחבה ביותר, התחולל כתוצאה משילוב של מספר גורמים: תמורות מדיניות עם החדירה האירופית; הכללת הבנות במערכת החינוך הכללית ובמערכת החינוך היהודית-עברית ובפעילות הציונית; ומצוקה כלכלית. תופעה, ששיפרה את מעמדן התרבותי והכלכלי של הנשים, ובמידה מסוימת שיפרה את מעמדן גם בתחום החברתי, אך לא בא לידי ביטוי כלל בתחום הפוליטי, בשום זמן ובשום תקופה.

 

 

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.

יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב

מאגר המאמרים ביבליוגרפיה מאויירת