חיי הרוח והדת בלוב היו הנדבך החשוב ביותר בחיי היהודים והשתלבו בתולדותיהם וקורותיהם של הקהילות היהודיות בלוב בכל הדורות, כאשר האמונים על כך היו הרבנים והמנהיגים הרוחניים. הם הנהיגו את צאן מרעיתם, שמרו על הגחלת וניהלו את הקהילות. פועלם של הרבנים והמנהיגים הרוחניים קשור קשר אמיץ בגיבוש חיי הדת ובקורות הקהילות, בימי הזוהר ובימי גזירה וטלטלה. הם השכילו לנווט את הקהילות על אותו חבל דק בים סוער של תלאות הגלות הארוכה, חיזקו וחישלו את היהודים לשמור על דתם ומורשתם בצוק העיתים, בהתמדה וללא מורא. רבים מהם היו ראשי הקהילה והחוליה המקשרת בין בני הקהילות לבין השלטונות והיוו משענת תומכת בצר להם.

ב"שפתי רננות" (ספר סליחות שהודפס בוונציה), תוארה טריפולי כעיר של רבנים וגאונים, ואכן היתה פעילות רוחנית ותורנית עניפה. אולם בשל סבלות יהודי לוב, בימי גלותם הארוכים, הגיעו תקופות שפל אפילו עד שיבוש סדרי התפילה. במיוחד בימי שמד, הן על ידי המוסלמים והן על ידי הנוצרים, כפי שניתן לראות בימי הכיבוש הביזנטי במאה ה-6 לספירה, בראשית ימי הכיבוש הערבי, במאה ה-7 לספרה, בימי המואחדון במאה ה-12 לספירה, ובימי הכיבוש הספרדי והמלטזי במאה ה-16 לספירה. אחרי ימי שפל אלו, חלה התאוששות, בזכותם של רבנים ומנהיגים רוחניים מקומיים, שהתעשתו ראשונים, ושל רבנים, שבאו מחוץ ללוב ונטלו את היוזמה לידיהם. הצלחתם של הרבנים להשיב כל פעם עטרה ליושנה הסתייעה בנכונותם של בני הקהילות לספוג את דברי רבניהם ולהחזיר ימיהם כקדם.