ליצירת קשר

ההגירות והדמוגרפיה של יהודי לוב

ההגירות והדמוגרפיה של יהודי לוב

יעקב חג'ג'-לילוף / מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

נוכחותם של היהודים בלוב היא עתיקת-יומין, עפ"י המסורות מימי שלמה המלך ולחילופין לאחר חורבן הבית הראשון או השני, ובוודאי בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית, ומאוחר יותר בתקופה הוונדאלית, בתקופה הביזנטית, בתקופה הערבית-מוסלמית ובתקופה הספרדית והמלטזית. נוכחות, הנמשכת לאורך כל ההיסטוריה של לוב וגורלם השתלב בקורותיה, כפי שניתן לראות ביתר שאת בתקופה העות'מאנית ובמיוחד בתקופה האיטלקית ובתקופה הבריטית, אף שמניינם בתקופות אלו היה פחות מ4%- מכלל האוכלוסייה הכללית. ובאשר להתיישבות היהודית בלוב היא התרכזה בחבלי קירנייקה וטריפוליטניה, שיותר ויותר, מסיבות שונות, הלכה והתכנסה לאורך מישור החוף בעיקר. במשך השנים ובתקופות השונות היו הגירות רבות של יהודים ללוב ולעתים מצומצמת יותר גם מלוב, וחלו תמורות בקיבוצים היהודיים כתוצאה מהגירות פנימיות פנים ארציים ופנים חבליים. תמורות, שחלקן היו משמעותיות בשל קורות העתים, שעברו על לוב ויהודיה, כמו: בדיכוי מרד התפוצות; בהשתלטות המואחדון; בכיבוש הספרדי והמלטזי; בתקופת מלחה"ע השניה; בפרעות נובמבר 1945 ולאחריהן; עם פתיחת שערי העלייה הגדולה; ובעקבות מלחמת ששת-הימים.

 

סקירה היסטורית על הנוכחות וההגירות של היהודים והקהילות היהודיות בלוב

במסורות הרווחות בחלק מהקהילות היהודיות בלוב, המסתמכות גם על קביעות במקורות היהודיים וממצאים ארכיאולוגיים, מייחסות את ראשית קיומן בלוב בתקופה עתיקה מאד. המסורות המקדימות ביותר להגעתם של יהודים לחופי לוב, מתייחסות לימי שלמה המלך (המאה העשירית לפני הספירה), במסגרת מסעותיהם של יורדי-הים הפיניקים, שהגיעו מצור וצידון גם לחופי צפון אפריקה.

שתי מסורות נוספות, המסתמכות על מקורות תלמודיים, מאחרות את ראשית התיישבות היהודים בלוב לתקופה שאחרי ימי שלמה המלך: האחת, לימי גלות עשרת השבטים  (720 לפנה"ס),  והשניה, לימי גלות יהודה אחרי חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס).

ידיעות מהימנות המעידות על נוכחות יהודים בלוב מתייחסות לקירנייקה, בתקופה ההלניסטית החל מהמאה השלישית לפנה"ס, זמן מה לאחר מלכות תלמי הראשון (התיישבות, שהייתה קשורה לצמיחת הישוב ההלניסטי והיהודי במצרים ובמסגרת הקולוניזציה באזורי ספר בקירנייקה). ישוב יהודי הגדל ומתעצם במאה השניה לפנה"ס, זאת ניתן לראות, בממצאים היהודיים הרבים, שנתגלו בערים הראשיות של קירנייקה – קיריני, פתולמאוס, אפולוניה, טיוכירה, בארקה, בלאגראי (זאוויה בידה) וברניקי (בנגזי של היום), וכן בסביבה הכפרית ומערבה יותר על חוף הסירתים (כמו "בית המקדש" היהודי בבוריון).

ידיעות מרובות ומדויקות יותר המתבססות על אסמכתאות היסטוריות אמינות על ישוב יהודי בלוב משגשג אנו מוצאים בתקופה הרומית, מהמאה השניה לפנה"ס (בטריפוליטניה לאחר המלחמה הפונית השלישית, ובקירנייקה מהמאה הראשונה לפנה"ס עם העברתה לשלטונה של רומי). ישוב יהודי המתקיים גם לאחר פרוץ "מרד התפוצות" ודיכויו האכזרי (117-115 לספירה), שנוטלים בו חלק יהודי קירנייקה, ונגרם הרס כבד ביותר לקהילות היהודיות, אשר לא שבו לימי תפארתן כקדם. מלבד אלפי היהודים, שנהרגו במהלך דיכוי המרד, והמרכז הזעיר שנותר במקום, יהודים רבים נאלצו להימלט לפנים הארץ ומצאו מפלט בין השבטים הברברים בסירתים, בג'בל (אזור ההר) בגריאן וביפרן, במדבר סהרה ובטריפוליטניה ואף מערבה יותר בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו. בתקופה זו החל תהליך מוגבר של ייהוד השבטים הברברים, ויצירת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית. לפי דברי ימי ערב (כמו ההיסטוריון איבן-חלדון), היהודים אף ייסדו עיר חדשה -"אל יהודה" (ששרידיה טרם נתגלו), לעומת זאת נמצאו מספר נקודות כפריות הנושאות את השם "חירבת אל-יהוד", כמו: בעין טרגונא, בשירת אל-דהר אל-אחמר במערב טוקרה, באל-אסגפה (ממזרח לבנגזי) ובלמלמלודה, וכן נשתמרו השמות "אל-יהודיה" בקרבת סאורו (מצפון לבארקה), ובינה לחוף נמצאים השמות ראס אל-שבת וכף אל-שבת. החוקר הצרפתי גוטייאר, טוען שלשבטי הברברים, הזנטה, היו שתי חטיבות: הלואטה והנפוסה (שצאצאיהם עדיין יושבים במערות ג'בל נפוסה), והברית שהתקיימה בין שתי החטיבות, כלומר "ברית שבטי הזנטה" וזיקתם ליהודים התהוו עוד בעת "מרד התפוצות". רבים מיהודי לוב חיו בקרב השבטים הברברים, שחלקם התייהדו. (דבר המצמיח אגדות עם גרעין היסטורי על ממלכת ברברים מתייהדים, שמולכת עליה המלכה דהייא אלכהינא, שטריפולי הייתה אחת ממעוזיה).

על ישוב יהודי בלוב, אנו שומעים גם כאשר לוב נכבשה ע"י הוונדלים בשנת 435 לספירה. הוונדלים נשענו על הברברים והיהודים בשלטונם בלוב, והיהודים נהנו מפריחה מסוימת לנוכח סיועם לוונדלים. אולם, עם הכיבוש הביזנטי, בשנת 534 לספירה, היהודים שילמו מחיר יקר על סיוע זה. בשל המדיניות הבלתי-סובלנית של הביזנטים, קהילות יהודיות חרבו (כמו הקהילה בבוריון), ושוב נאלצו היהודים לחפש מפלט בפנים הארץ אצל השבטים הברברים (בעיקר בג'בל), שגם הם התנגדו לביזנטים. גם בראשית התקופה הערבית, כאשר הערבים (בימי הכ'ליף עומר) כבשו את לוב בסערה, בשנת 643 לספירה, הייתה התנגדות ברברית-יהודית. אולם עד מהרה דוכאה התנגדות זו, רוב הברברים הלכו והתאסלמו והיהודים הפכו ל"ד'ימים" – בני-חסות תמורת ה"ג'זיה" – מס-גולגולת. טריפולי הפכה למרכז חבל טריפוליטניה וצומת לסחר הטרנס-סהרי ולסחר בין המאשרק (המזרח) לבין המאגרב (המערב) של צפון אפריקה, שהיהודים נטלו בו חלק נכבד.

במאות ה-8 וה-9 הייתה טריפולי מרכז המורדים מהכת המוסלמית הקיצונית של האיבאדיה הח'ראג'ית. בכל המאה התשיעית (909-800) שלטו בלוב האגלביים, משפחה של אמירים, שייצגה את הכ'ליפים העבאסיים, אבל למעשה הייתה כמעט עצמאית, ובירתה הייתה קירואן שבתוניסיה. בתחילת המאה העשירית (909), הפאטימים (שושלת מוסלמית שיעית) מצליחים, בסיועם של הברברים, לגרש את האגלביים ולשלוט בלוב ישירות (973-909) ובאמצעות שושלות אוטונומיות מקומיות, הזירים (1000-973) ובנו-ח'זרון (החל משנת 1000). הצלחת התפשטותם המהירה של הפאטימים נבעה מהתרופפות המרות הריכוזית של העבאסים, סיוע צבא הברברים היעיל וסובלנותם כלפי הסונים והד'ימים. אף שהידיעות על היהודים בלוב, בתקופה הפטימית, מועטות מאד (ידוע על ישוב יהודי בטריפולי, בג'אדו ובכל אזור הג'בל, וכן בכ'ומס, בזלית'ן, מצראת'ה, מסללאת'ה, וכנראה גם בתאג'ורה ובזוארה) עפ"י הדוקטרינה הפאטימית, יש להניח, שהיהודים נהנו מחיים אוטונומיים מסוימים ושגשוג כלכלי. אולם בשנת 1047, התמרד המושל הלובי מטעם הכ'ליף הפאטימי, חזר לאיסלם הסוני והכיר בשלטונו של הכ'ליף העבאסי שבבגדד. בתגובה למרד זה הכ'ליף הפאטימי שילח בלוב שני שבטי בדווים, בנו-הילאל ובנו-סולים (1055), שהמיטו חורבן בפשיטותיהם, והארץ שקעה במלחמות שבטיות ובאנרכיה. במהלך המרד, התגובה, המלחמות והאנרכיה, היהודים ודאי נפגעו קשות.

עקב חולשת השלטון בלוב והאנרכיה ששררה בארץ, מדינות נוצריות אירופאיות לטשו עיניהן לעבר לוב, והנורמאנים מסיציליה היו הנוצרים האירופים הראשונים, שכבשו את לוב בשנת 1146. אולם, בו זמנית, עלתה על בימת ההיסטוריה תנועה דתית פונדמנטליסטית ושושלת מוסלמית מיליטאנטית של המואחדון, השוטפת את ספרד ומערב אפריקה הצפונית, וכובשת את לוב בשנת 1158. שושלת זו, שולטת בלוב באופן ישיר עד שנת 1160, ובאמצעות השליט המקומי, יחיה בן מטרוח, עד שנת 1173. כיבוש, שבעטיו היהודים סבלו מרדיפות ושמד, וישובים יהודים נעלמים בתקופה זו כמו בכ'ומס ובכפר ידדר, וכן במסללאת'ה ובמצראת'ה, שחלקם נמלטו לג'רבה וחלקם נמלטו לצורמאן (דרומית מערבית לטריפולי) וניצלו ע"י התאסלמות למראית עין (ועם חורבן צורמן במאה ה17- עברו לזאוייה הסמוכה וקיבלו הגנה של שיכים ערבים), וכנראה גם בזוארה (שהעלמות הישוב היהודי בה, יתכן עוד קודם לכן בתקופת האנרכיה בטרם שלטון המואחדון). רק עם שובה של לוב לשלטונם של הכ'ליפים המצרים בשנת 1173 (בימי הכ'ליף צלאח אדין אל-איובי), חלה התאוששות מסוימת קיצרת ימים, בישוב היהודי. השושלת האיובית שלטה בלוב עד שנת 1190, עד אשר חזרה לוב לשלטונם של המואחדון, והיהודים מצאו עצמם נרדפים פעם נוספת. זאת, עד השתלטותם  של בני השושלת המוסלמית החפיצית (שבירתם הייתה תוניס) בשנת 1247, ששלטו בלוב עד שנת 1510. בתקופה החפיצית, חלק מהקהילות יהודיות משתקמות, כמו במצראת'ה (שבמאות ה14- וה15- מהגרים אליה גם יהודים מסירת' ומתקיים קשר רצוף בין  הקהילה במצראת'ה ולקומץ היהודים, שנותרו בסירת'), ובמסללאת'ה (שעם שובם של אלה, שנמלטו לג'רבה מגיעים אתם גם יהודים מג'רבה). בשלהי תקופה זו, הגיעו גולים מספרד, מפורטוגל ומאיטליה, אשר הפרו את הקהילה היהודית בלוב – כלכלית, חברתית, תרבותית ודתית.                

המדינה הנוצרית האירופית השניה, שלטשה עיניה לכוון לוב, הייתה ספרד, שכבשה את לוב בשנת 1510. הספרדים מסרוה למסדר אבירי-מלטה בשנת 1530, אשר שלטו בה מטעמם עד שנת 1551. בתקופה זו, שוב סבלו היהודים מרדיפות ושמד של התנצרות מאונס, וחלה התדרדרות כלכלית וחברתית ובעיקר תרבותית-דתית. חלק מהיהודים בטריפולי נמלטו לאיטליה (בעיקר לרומא) ולתוניסיה, ורובם נמלטו אל פנים הארץ ובעיקר לגריאן וליפרן בג'בל נפוסה, למסללת'ה, לתאג'ורה, לזלית'ן ולערי שדה נוספות הרחוקות מטריפולי, שחיו בה כ800- משפחות יהודיות ונותרה שוממה מיהודיה (עפ"י מרדכי הכהן, בגלל הרדיפות וגזרות השמד נותרו בטריפולי 40 יהודים בלבד).

רק בתקופה העות'מאנית הראשונה (1711-1551), שבה טריפוליטניה וקירנייקה הופכות לוולאייות, תחת מרותו של ה"שער העליון" בקושטא באמצעות פחוות עם כיבושם ע"י הקיסרות העות'מאנית בשנת 1551, חלה התאוששות בקרב יהודי טריפוליטניה (בקירנייקה באותה עת היו רק קומץ של יהודים עוד מהתקופה העתיקה, שהצטרפו אליהם מטי מעט של יהודים בתקופות יותר מאוחרות). בתקופה זו, הקהילות היהודיות בלוב מתחילות להתגבש ולהתפתח, ולקבל את צביונן: מתחיל תהליך מואץ של אורבניזצייה יהודית, של מעבר יהודים מישובים קטנים מרוחקים, בעיקר מפנים הארץ לישובים גדולים יותר במישור החוף ובעיקר לטריפולי, אם מסיבות כלכליות ואם מסיבות ביטחוניות (רדיפות עקב התנגדות לשלטון העות'מאני), כמו ישובי הג'בל – ג'אדו, רחיבאת וסרוס, שישוביהן היהודים נעלמים; משפחות רבות, שברחו בשל רדיפות הספרדים והמלטזים, החלו לחזור לטריפולי ולעיירות במישור החוף, ונוסדו קהילות חדשות כמו זנזור (שכעבור זמן יהודיה התפזרו וחלקם הגיע למצראת'ה ולסירת') ועמרוס ע"י יהודים מגריאן (שהצטרפו אליהם פליטים יהודים מתוניס, עקב רדיפות בשנת 1756), ומאוחר יותר במאה ה17- בזאוייה (למרות זאת נותרו עדיין יהודים בקרב הערבים בפנים הארץ, שהיחסים ביניהם היו של מרקנטיזם – עבד יהודי הנתון לחסותו של האדון המוסלמי); מתחדשת הגירת יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל ומליוורנו ("הגוארנים") לערי לוב ותורמים להתפתחותן של הקהילות היהודיות בלוב; מתהדק הקשר בין הקהילה היהודית בטריפולי לקהילות היהודיות בערי השדה של טריפוליטניה; מתחילה הגירה איטית של יהודים מטריפוליטניה לערי החוף של קירנייקה ובעיקר לבנגזי ומתחילות להתגבש קהילות יהודיות במקום; חלה התאוששות כלכלית, בשל הרחבת המסחר עם הקיסרות העות'מאנית ותנועה של סוחרים וסחורות גם בלוב. היהודים במקום משתלבים בחיי מסחר אלו, ובתחומים מסוימים היו אף המובילים והיוזמים במסחר עם אירופה ובעיקר עם איטליה ובמסחר הטרנס-סהרי לאפריקה, והדבר מעודד הגירת יהודים ללוב. ההתאוששות הייתה איטית והשיקום הכלכלי התפרס על פני שנים. זאת בשל המצב המדיני המעורער בלוב, שהיה מלווה במהומות ומרידות. ימי צוקה, כמו ימי המרד של המהדי יחיא בן-יחיא בשנת 1589, שבו נפגעו יהודים רבים שהיו בסכנה של שמד. לוב אף סבלה מניסיונות פלישה מהחוץ (כמו זו של ביי אשריף מתוניסיה), בעיקר על רקע היותם של ערי החוף מסתור לשודדי-ים וטריפולי מרכז סחר לאניות השדודות ונוסעיהן לעבדים, שבו היהודים נטלו חלק בתווך לשחרור אניות וסחורות ופדיון שבויים יהודים, שרבים מהם השתקעו בקהילות היהודיות בלוב; יהודים רבים נוטלים חלק בשירות הדיפלומטי, חלקם נמנים עם המהגרים החדשים ללוב ונושאים את אזרחות ארצות מוצאם, וחלקם רוכשים אזרחות אירופית ע"י מינוים כמתווכים מדיניים ודיפלומטיים. דבר המסייע להם בעת החלת הסדר הקפיטולציות במאה ה16-, ונהנים מחסות דיפלומטית מן המדינות, שהם נתיניהן ואיפשר להם לשלוח את ידם במסחר עם מדינותיהם; חלה התעוררות רוחנית ודתית, אשר התחוללה עם הגעתו של ר' שמעון לביא לטריפולי בשנת 1549 או 1559; החלו להתגבש הקהילות היהודיות והנהלותיהן – הנהירה החפוזה של יהודים לעיר הבירה טריפולי, הביאה לצמיחת הרובע היהודי (ה"חארה"). "חארה" אשר השרתה תחושת בטחון בהיותה מוקפת חומה וקרובה למרכז השלטוני, שהגן עליהם מהתנכלויות של האספסוף, אפשרה את קיום הפולחן הדתי ומידה מסוימת של אוטונומיה יהודית. אולם, בשל ההגירה החפוזה והבלתי מתוכננת ל"חארה", הצפיפות הייתה רבה והתנאים התברואתיים היו ירודים, הדלות רבה וצמח קיטוב חברתי עמוק. המענה לשיפור מסוים במצב כלכלי וחברתי זה, היה ביסוד קהילות יהודיות חדשות בעורקי תחבורה ובצמתים מסחריים. חלקן קרובות לבירה וחלקן רחוקות, כאשר רובן התפרשו במישור החוף, הן בשל ערי הנמל שאפשרו את המסחר עם אירופה והן בשל החשש מפלישות הבדווים מן המדבר. למרות זאת, היו שהעזו והקימו קהילות יהודיות קטנות בפנים הארץ, בצמתים מסחריים חשובים ובאזורים חקלאיים פוריים.

שגשוג מסוים זה, נמשך בקרב הקהילות היהודיות גם בתקופת הקראמנלים (1835-1711), שלטון של שליטים אוטונומיים מקומיים, שהפכו את טריפולי לבירת כל לוב, והתהדק הקשר בין טריפוליטניה וקירנייקה, כולל המשך הגירת יהודים מטריפוליטניה לקירנייקה. זאת למרות התעצמות השוד-הימי ובעקבותיהם פלישות (כמו זו של עלי בורגול מאלג'יריה) ופעולות תגמול של מעצמות ימיות (המפורסמת שבהן, של ארה"ב בשנים 1805-1801). היהודים, שהיו נאמנים לשלטונות נהנו ממדיניות סובלנית כלפיהם ויצאו נשכרים מהמצב המדיני החדש. השתלבו בפיתוח הכלכלי ובגידול המסחר, הן עם ארצות אירופה והן עם ארצות אפריקה הטרנס-סהריות. נוסדו קהילות יהודיות נוספות, או חידשו את ימיהן בצמתים מסחריים קיימים ובצמתים חדשים ובשווקים אזוריים, שהפכו לעיירות שדה, כמו חידוש הישוב היהודי בכ'ומס בשלהי המאה ה18- ובראשית המאה ה19-, שהלך ופרח במיוחד ע"י יהודים מטריפולי לחיפוש מקורות פרנסה חדשים. האוכלוסייה היהודית שגשגה וגדלה עם המשך הגירת יהודים מאיטליה ללוב, ומאוחר יותר גם מתוניסיה ומאלג'יריה, בשל מהומות בתוניס בשנת 1756 ובאלג'יר בשנת 1805. הגירה, אשר הפרתה את האוכלוסייה היהודית המקומית, ופתחה בפניה קשרים מסחריים נוספים.

בשל מאבקי השלטון בתוך בני משפחת קראמנלי בשלהי התקופה הייתה נסיגה כלכלית, אי יציבות מדינית ופוליטית ומלחמות אחים, אליהן נקלעו היהודים בעל כורחם. יהודים רבים נפגעו, הן בשל מלחמות האחים בהיותם באחד הצדדים, שנקלעו אליהם, והן בשל פריקת עול של אספסוף ערבים, בעיקר בערי השדה, שניצלו את הזדמנות המהומות להתנכל לשכניהם היהודים. מכיוון והקראמנלים לא שלטו באופן ישיר על כל ארץ לוב רחבת הידיים, אזורים רבים מרוחקים בפנים הארץ היו נתונים לחסדם של שבטים ניידים ושיכים עצמאיים של מסדרים דתיים (בעיקר מרבוטים). בשל כך, חלק מהיהודים, שהיו תחת חסותם של שבטים אלו, חלו עליהם יחסי מרקנטיזם – עבד יהודי הנתון לחסד אדונו המוסלמי, ולא פעם היו גם התנכלויות קשות כלפיהם בלא שהשלטון המרכזי יכול להגן עליהם. בשל כך, חלה הגירה מסוימת של יהודים מבודדים ממקומות מרוחקים לקהילות יהודיות גדולות יותר. למרות כל זאת יש לציין, שהתקופה הקראמנלית, במסורת היהודית הלובית, נחשבת כתקופה נוחה יחסית.

התקופה עות'מאנית השניה (1911-1835), הייתה חשובה ומשמעותית מאד בפיתוחן של הקהילות היהודיות בלוב. תקופה, שבה לוב (טריפוליטניה וקירנייקה) הופכת שוב לוולאיית, תחת שליטתה הישירה של האימפריה העות'מאנית. לנוכח אי היציבות המדינית, שהתאפיינה בשלהי התקופה הקראמנלית, הייתה רווחה מסוימת במצב ביטחונם האישי של היהודים בראשית התקופה העות'מאנית השניה. בהמשך חלו תמורות במצבם ובמעמדם: שיפור בתחום הכלכלי ובתחום החינוך, במיוחד לאחר חדירת ההשפעה האיטלקית; התבססות האוטונומיה היהודית ומוסד המנהיגות היהודית הקהילתית לאחר הנהגת הרפורמות (תנזימאת'); בתקופה זו, המשיכה ההגירה המוגברת של יהודים מיישובי השדה לערים הגדולות ובמיוחד לטריפולי. הגירה, שהתרחבה לעיירות כולל החדשות שהוקמו או התחדשו זה לא מכבר ונתייסדו קהילות יהודיות חדשות, שיכלו לצפות להגנת השלטון המרכזי ולחילות המצב הכפופים אליו. קהילות, כמו: בזנזור, שהתחדש בה הישוב היהודי בשנת 1840; בזוארה (בואכה גבול תוניסיה), שגם בה התחדש הישוב היהודי בשלהי המאה ה19- ובראשית המאה ה20-; וישוב יהודי קטן לראשונה בנאלות (בקצהו המערבי של ג'בל נפוסה) בשלהי המאה ה19-; בסרת', עם הקצאת מגרשים לבניה במאה ה19-, הצטרפו לקומץ היהודים המקומיים, יהודים רבים ממצראת'ה ואף מקירנייקה בעיקר מבנגזי.

בתקופה העות'מאנית השניה לוב סבלה ממגפות רבות, שבהן נפגעו גם היהודים קשות. מן המגפות המפורסמות היו: המגפות במסללאת'ה במאות ה18- וה19-, שדיללו מאד את הישוב היהודי במקום; מגפת דבר באזור הג'בל בשנת 1837, שהפילה חללים רבים מקרב היהודים ורבים מהם נמלטו לטריפולי;  מגפת הדבר בשנת 1875, שגרמה לתמותה רבה בקהילה היהודית בטריפולי ובכל האזור, ומגפת הדבר בשנת 1910, שהפילה כ500- חללים מיהודי טריפוליטניה.     

במשך התקופה הייתה הגירה נוספת של יהודים מאירופה ללוב, עפ"י דו"ח של הקונסול הכללי האיטלקי אוגוסטוס מידאנה משנת 1902, היו בטריפוליטניה באותה עת 79 נתינים הולנדים, כולם יהודים, 44 נתינים אוסטרים, כולם יהודים, 100 נתינים ספרדים, ברובם יהודים. דו"ח, שלא כלל את כל הנתינים היהודים הזרים, שכן היו עוד נתינים יהודים זרים רבים: צרפתים, אלג'יראים ותוניסאים (שהוו את רוב הנתינים הזרים), וכן יהודים נתינים איטלקים רבים בעיקר מליוורנו (שמניינם גדל עם חדירת ההשפעה האיטלקית ומאוחר יותר עם הכיבוש האיטלקי), ונתינים אנגלים מרביתם מגיברלטאר ונתינים מארצות אירופאיות נוספות, שמניינם הכולל היה כ10%-, מכלל האוכלוסייה היהודית בלוב, כמחציתם מאירופה וכמחציתם מצפון אפריקה הצרפתית.

יש לציין, רוב היהודים בעלי הנתינות הזרה, שהגיעו ללוב בתקופות השונות, הפרו את הקהילות היהודיות בלוב חברתית, רוחנית וכלכלית. הם התקבלו בברכה והשתלבו כלכלית וחברתית עד מהרה באוכלוסייה היהודית המקומית, בעיקר בשכבות האליטות המבוססות בטריפולי ובבנגזי, סחפו אחריהם את אחיהם לכוון המודרנה, ועד מהרה לא היה ניתן למצוא הבדלים בין שתי האוכלוסיות. גם כאשר הגיעו יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל ומאיטליה בעיקר מליוורנו (הגוארנה – צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל), ואף שבתחילה השתכנו באזור משלהם בטריפולי הנקרא "זנקת' אספניול" ובנו להם בית-כנסת – צלאת' לפרנק, לא היה קיטוב בין העדות (כפי שהיה בין התואנסה והגוארנה בתוניסיה). עד מהרה הייתה השתלבות מלאה, גרו באותן השכונות, התפללו באותם בתי-כנסת, היו קשרים ושותפויות כלכליים ומסחריים, למדו באותם בתי-ספר וחברים באותן תנועות הנוער הציוניות, היו נישואין מעורבים, הייתה פעילות חברתית משותפת, ולא היה ניתן להבחין בשום הבדל ביניהם, והשם "זנקת' אספניול" היה מנת חלקה של ההיסטוריה.     

בחבל קירנייקה, לאחר כמעט חיסולם של כל הקהילות היהודיות במרד התפוצות, היו רק קומץ של יהודים, כמו בבנגזי ובאפולוניה, שהצטרפו אליהם מספר יהודים בתקופה הערבית בבארצ'ה במאה ה-7 ובאג'דביה במאות ה-8 עד ה-11 (שעזבו את אג'דביה עם שקיעתה של העיירה במאה ה11-). צמיחה בישוב היהודי בחבל, בעיקר בבנגזי בבארצ'ה ובדרנה, החלה רק לאחר הכיבוש העות'מאני במאות ה16- וה17-, עם הגעתם של יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל וגלי הגירה יהודית מטריפוליטניה. הגירה, שהתגברה בתקופה הקראמנלית במאה ה18-, לבנגזי בעיקר מזלית'ן וממצראת'ה, לבארצ'ה מטריפולי (כולל הגירה פנים חבלית מבנגזי). תקופה, שבה התבססו הקהילות היהודיות ומוסדותיהן וחלה צמיחה כלכלית, שהתגברו בתקופה העות'מאנית השניה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, עם החשיפה למודרנה וחדירת ההשפעה האירופית. בתקופה האיטלקית במאה ה20-, חל שיפור נוסף במצב היהודים, במיוחד לאחר דיכוי המרד הערבי בקירנייקה בשנת 1931. לצד התבססות, צמיחה ופריחה בקהילות היהודיות הקיימות, התחדש הישוב היהודי באג'דביה ונוסדה קהילה יהודית חדשה בטוברוק ע"י יהודים מבארצ'ה ומדרנה, כאשר טוברוק הפכה למרכז חשוב של הצבא האיטלקי, בואכה גבול מצרים. מאידך, קומץ היהודים, שחיו בקיריני (שהוו יחד עם יהודי אפולוניה יחידה אחת מבחינה מינהלית וקהילתית), עם פרוץ המרד הערבי נגד השלטון האיטלקי בקירנייקה רובם נמלטו מהעיר. קהילה, שהתחסלה עם תחילת מבצע החפירות הארכיאולוגיות בקיריני בשנות ה-20, עם פינויה לבנגזי, לדרנה ורובה לאפולוניה (שקלטה יהודים גם מבנגזי לאחר דיכוי המרד הערבי).          

היהודים בחבל קירנייקה, סבלו קשות בתקופת מלחה"ע השניה בהיותם בקו החזית, ושבעטייה היו גם השלכות דמוגרפיות. זאת, עם הגליית רובם כ-3,000 יהודים, ע"י האיטלקים, למחנה הריכוז בג'אדו ולכפרים ברמת טריפוליטניה, בין מאי לאוקטובר 1942, ובקירנייקה נותרו כ-350 יהודים בלבד. במחנה הריכוז בג'אדו, עד שובם ליישוביהם בקירנייקה (עד אוקטובר 1943) לאחר שחרור לוב ע"י הבריטים בינואר 1943, נספו 562 יהודים, המהווים כ17%- מכלל אוכלוסיית קירנייקה באותה עת. באותה תקופה העפילו לארץ-ישראל כמה מאות יהודים, שהוברחו באופן בלתי-לגאלי לארץ ע"י חיילים ארצישראליים, ששרתו בצבא הבריטי בלוב. העפלה, שהמשיכה גם לאחר מכן עד העלייה הגדולה, שבה עלו רוב יהודי קירנייקה, ונותרו כ-500 יהודים בלוב הערבית העצמאית, שחלקם במשך השנים עזבו את לוב (שרובם עלו לארץ) או עברו לטריפולי, וערב מלחמת ששת הימים נותרו כ200- יהודים. בעקבות הפרעות במלחמת ששת הימים ביוני 1967, כל יהודי קירנייקה הנותרים הועברו לטריפולי, ויחד עם רוב רובם של יהודי לוב הועברו לאיטליה, שחלקם עלו לארץ וחלקם השתקעו באיטליה. וכך בא הקץ לקהילות היהודיות בקירנייקה עתיקות היומין.     

גם בחבל טריפוליטניה, בתקופה האיטלקית חל שיפור במצב היהודים, במיוחד לאחר דיכוי המרד הערבי בטריפוליטניה עד שנת 1924. מרד, שבמהלכו עקב רדיפות של ערבים, יהודים מיפרן נמלטו לאזור החוף ובעיקר לזוארה; יהודים ממצראת'ה (מעוז המרד הערבי בטריפוליטניה), מסירת' וממסללאת'ה נמלטו לכ'ומס (ומקצתם למקומות שונים אחרים); יהודי זאוויה נמלטו למדבר אל שבטי הבדווים למצוא מחסה; יהודי זלית'ן נמלטו מהעיר ושוכנו במחנה כרכרש שבפרברי העיר טריפולי בחסות איטלקית; רוב יהודי זנזור ועמרוס נמלטו לטריפולי. רק עם דיכוי המרד רוב היהודים שבו לבתיהם, כאשר חלקם נותרו במקומות הימלטותם בקרב הקהילות היהודיות, הגדילו לעשות יהודי זנזור רובם נשארו בטריפולי.

יש לציין, בתקופה האיטלקית חל שיפור משמעותי בתנאי המגורים של היהודים בלוב. עם הגעתם של איטלקים רבים ללוב, היה צורך בבניית רבעי מגורים חדשים, שלהם עברו גם יהודים בעיקר מן השכבות המבוססות יותר. יהודים רבים בטריפולי (המונים כ-4,000 יהודים) עזבו את ה"חארה" היהודית הצפופה ועברו לרבעים המודרניים בעיר החדשה בבתים גדולים ומרווחים. יהודים רבים בבנגזי בנו בתים חדשים ומרווחים יותר, ברחובות שרוב דייריהם היו יהודים. גם בערים אחרות, עם הקצאת קרקעות לבניה חדשה להקלה על הצפיפות, יהודים רבים עברו אליהן ושיפרו את תנאי מגוריהם.       

גם היהודים בחבל טריפוליטניה, סבלו קשות בתקופת מלחה"ע השניה, שבעטייה היו גם השלכות דמוגרפיות (שרובן היו זמניות עד סיום המלחמה). זאת, עם גירוש 1,600 היהודים בעלי הנתינות הצרפתית והתוניסאית, לתוניסיה ולאלג'יריה, בנוסף ל400- היהודים, שנמלטו לתוניסיה קודם לכן (שכ50- יהודים מהם נספו מהפצצות בנות הברית על תוניסיה), והעברת 870 היהודים בעלי הנתינות הבריטית לאיטליה (וחלקם לאחר מכן למחנות הריכוז אינסברוק-רייכנאו וברגן-בלזן). במהלך המלחמה, מלבד העברת כ-1,000 יהודים עובדי כפייה לסידי-עזז ו-300 מהם למחנה בוקבוק בחזית המזרחית, עקב הפצצות והפגזות (שבהן נהרגו כ50- יהודים) למציאת מחסה ומסתור, היה גם מעבר אוכלוסין ממקום למקום: רבים מיהודי טריפולי נמלטו לזוארה (כ-1,000 יהודים), לגריאן, לזאוויה, לעמרוס ולחוות חקלאיות (שחלקן יהודיות) בפאתי העיר טריפולי; יהודים מזלית'ן וממצראת'ה נמלטו לכפרי הסביבה; יהודים מזנזור ומתרהונה מצאו מחסה אצל בדווים בסביבה; בשל היותה של סירת' בסיס צבאי איטלקי הסמוך לו שדה תעופה והיה נתון להפצצות, ומדאגת האיטלקים לביטחון שדה, הוגלו כל יהודי סירת' למצראת'ה. בתום המלחמה ושחרור לוב ע"י הבריטים רוב היהודים שבו לבתיהם, הן היהודים אשר עזבו או הוגלו מלוב והן היהודים אשר עברו ממקום למקום ברחבי לוב, למעט יהודי סירת', שרק חלקם חזרו לבתיהם, חלקם נשארו במצראת'ה וחלקם עברו לכ'ומס ולטריפולי. לאחר המלחמה, לצד עלייתם לארץ של כמה עשרות יהודים עם סרטיפיקטים, בסיועם של החיילים הארצישראליים החלה גם העפלה בלתי-לגאלית לארץ, של כמה מאות יהודים עד פרוץ פרעות נובמבר 1945.    

גם בעקבות פרעות נובמבר 1945 בטריפוליטניה, מחשש להתנכלויות נוספות של ערבים, היה מעבר של יהודים ממקום למקום: מזלית'ן לטריפולי; מגריאן לטריפולי ולתרהונה; מיפרן לטריפולי, לזוארה ולגריאן; ממסללאת'ה לטריפולי ולכ'ומס; מנאלות לזוארה; כל יהודי זנזור עברו לטריפולי; היו גם כ150- יהודים מטריפולי, שנמלטו לתרהונה. בשוך הפרעות, רבים מהיהודים חזרו לבתיהם, אך גם רבים אחרים נשארו במקומם החדש ובעיקר בטריפולי, כאשר כל יהודי זנזור לא שבו עוד לבתיהם.

בעקבות פרעות 1945, התגברה ההעפלה הבלתי-לגאלית לארץ, ובין ראשית 1946 ועד ראשית העלייה הגדולה מלוב העפילו כ3,500- יהודים מכל לוב, ויחד עם כ500- המעפילים, שהעפילו תוך כדי המלחמה ולאחריה עד הפרעות, מהווים כ10%- מכלל אוכלוסיית יהודי לוב.

עם מתן היתרי העלייה, עלו מלוב מפברואר 1949 ועד שלהי 1952 כ30,400-, שיחד עם כ4,000- המעפילים מהווים כ90%- מכלל אוכלוסיית יהודי לוב. בלוב הערבית העצמאית נותרו כ4,100- יהודים, שבעקבות הפרעות במלחמת ששת הימים כ4,000- יהודים הועברו לאיטליה, שמחציתם עלו לארץ ומחציתם השתקעו באיטליה, ו100- היהודים, שנותרו בלוב הלכו והתמעטו, ובשנת 1997 נותרה רק זקנה אחת בלבד (שהלכה לעולמה ב1.22.002-). וכך בא הקץ לגולת יהודי לוב עתיקת היומין.

 

הפריסה הגיאוגרפית של האוכלוסייה היהודית במאות ה-19 וה-20

רוב רובם של יהודי לוב במאות ה-19 וה-20, שהוו קרוב ל-4% מכלל אוכלוסיית לוב, היו מרוכזים במישור החוף הצפוני של חבל טריפוליטניה ושל חבל קירנייקה, שבו חיו קרוב ל-90% מהאוכלוסייה הכללית. רובם, מעל ל-85% בחבל טריפוליטניה, במחוזות טריפולי  ומצראת'ה (טריפולי, זוארה, זאוייה, זנזור, עמרוס-סוק אז'מעה, ת'אג'ורה, מסללאת'ה-קוסבאת, כ'ומס, זלית'ן, מצראת'ה, סירת', יפרן, נאלות, תגרינה, גריאן, בני וליד-אורפלה, ת'רהונה), לעומת כ-65% מהאוכלוסייה הכללית; מיעוטם, פחות מ-15% חיו בחבל קירנייקה, במחוזות בנגזי ודרנה (בנגזי, אג'דביה, סולוך, בארצ'ה, דרנה, אפולוניה, קירני, טוברוק, פורטו ברדיאה, בדה ליטוריה) לעומת כ-30% מהאוכלוסייה הכללית; בחבל פזאן, שבו חיו כ5%- מהאוכלוסייה הכללית, לא היו כלל יהודים, למעט רוכלים נודדים, שהגיעו ממישור החוף והרחיקו לכת למכור את מרכולתם, למועדים שונים ולאחר מכן שבו לבתיהם.

בנתונים אלה, לאחר סיום התגבשות הקהילות היהודיות והתבססותן בשלהי המאה ה19- בתקופה העות'מאנית השניה ובמאה ה20- בתקופה האיטלקית עד פרוץ מלחה"ע השניה, מלבד הגעתם של יהודים זרים ללוב, חלו רק שינויים קלים בהגירה מחבל לחבל. רוב ההגירות היו בתוך החבלים עצמם, אם מפנים הארץ לשפלת החוף, אם מערי השדה לערים הגדולות, ואם כאשר נוסדו קהילות חדשות של יהודים. הגירות, שהתרחבו במיוחד בתקופת המרד הערבי נגד האיטלקים עם התפרצותו ב-1915, ושובם של היהודים לבתיהם עם דיכויו עד 1924 בטריפוליטניה וב-1931 בקירנייקה.  לעומת זאת, בתקופת מלחה"ע השניה חלו שינויים דמוגרפים משמעותיים, שרובם אמנם היו זמניים עד תום המלחמה עם שובם לבתיהם של רוב הגולים מחוץ ללוב ושל אלו שהוגלו או עברו ממקום למקום ברחבי לוב, אך מיעוטם היו בלתי הפיכים. זאת, עם מותם של קרוב ל-712 יהודים במהלך המלחמה, והעפלתם של כ-500 יהודים לארץ במהלך המלחמה ומעט לאחריה עד פרוץ פרעות נובמבר 1945. גם בפרעות נובמבר 1945 ובעקבותיהן עד תחילת העלייה הגדולה חלו שינויים דמוגרפים משמעותיים. זאת, עם רציחתם של 132 יהודים בפרעות, הגירת יהודים ממקום למקום, שרבים מהם לא שבו לבתיהם והעפלתם של כ-3,500 יהודים לארץ. השנויים הדמוגרפיים המשמעותיים ביותר, חלו עם העלייה הגדולה, שיחד עם ההעפלה הבלתי לגאלית מהווים כ-90% מכלל אוכלוסיית יהודי לוב, כאשר יתרת כ10%- עזבו את לוב לאחר מלחמת ששת הימים.      

 

נתונים דמוגרפים

עד מיפקד האוכלוסין העות'מאני מה3- ביולי 1911, שפרסמו האיטלקים ב-1912, לא נערכו בלוב שום מיפקדים, וכל הנתונים שפורסמו עד אז, היו רק הערכות ואומדנים של גורמים מקומיים ומבקרים בלוב בתקופות שונות. עד התקופה האיטלקית לא נערך מרשם אוכלוסין, כך שהערכות והאומדנים ואפילו מיפקד האוכלוסין העות'מאני לקו בחסר ולא היו מדויקים. למרות זאת, חלקם נתנו את אותו סדר גודל של אוכלוסיית יהודי לוב, ובכך חשיבותם.

על מנת להקל על קריאת הנתונים הדמוגרפיים של יהודי לוב, הנתונים ירוכזו להלן בטבלאות. נתונים, המקובצים ממקורות שונים, שיש בהן שגיאות בעיקר ברישום האוכלוסיות של הכפרים וערי השדה של קירנייקה וטריפוליטניה, כאשר הערכה או אומדן זה או אחר, אינם כוללים כפרים או עיירות אלה ואחרים, שידוע בוודאות, שהיו שם יהודים, בעת הצגת הרשימות. המיפקדים האיטלקיים בשנים 1931 ו1936- ודו"ח הרשמי של המינהל הבריטי לשנת 1945 להלן, באים להציג את סדרי הגודל, לא רק של טריפולי הבירה שיש עליה נתונים מרובים יותר (ומוצגים בנפרד), כי אם גם של המקומות הקטנים יותר, וכן את הגידול שחל בהם במשך השנים.

 

אוכלוסיית יהודי לוב עפ"י אומדנים ומיפקדים בתקופות שונות

 

השנה

טריפולי

בנגזי

ערי השדה של טריפוליטניה

ערי השדה של קירנייקה

               הערות

1783

3,000

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הערכת מרדכי הכהן

 

הערכת נחום סלושץ

 

מיפקד אוכלוסין עות'מני

 

 

 

 

מיפקד אוכלוסין איטלקי

 

עפ"י הרב איזנבט מאלג'יריה (ללא  זרים)

 

מיפקד אוכלוסין איטלקי

 

דו"ח איטלקי, ערב מלח"ה השניה

 

 

עפ"י נתונים של המינהל הבריטי     

 

עפ"י דו"ח של אברבנל (ללא הנתינים הזרים)

 

# ראה  הבהרה בהמשך

1850

 

1,600

 

 

1860

4,500

 

500

 

1886

7,500

 

 

 

1902

14,000

2,000

 

 

1906

15,000

1,200

7,500

1,630

 

1906

 

15,000

1,200

7,290

1,630

1911

 

8,509

 

5,673

 

1913

10,500

 

 

 

1917

10,471

 

 

 

1931

15,637

2,767

5,871

828

 

1931

15,358

 

 

6,125

4,080

(כולל בנגזי)

1936

17,196

3,098

4,130

339 (ללא דרנה)

 

1939

 

 

25,867

(עם טריפולי)

4.516

(עם בנגזי)

1942   

18,892

 

 

 

1945

19,330

 

7,583

 

 

1949

 

21,000

4,050

7,170

 500

מ1943
ל1952

25,800

4,350

7,750

 600

 


* מיפקדים 1931 ו1936- ודו"ח המינהל הבריטי לשנת 1945

 

הישוב

  מיפקד  1931

  מיפקד  1936

דו"ח שנת 1945

טריפולי

15,637

17,196

19,330

זוארה

621

736

814

זאוייה

516

566

776

זנזור

61

117

(עברו לטריפולי)

עמרוס

1,158

1,313

1,563

ת'אג'ורה

189

174

223

קוסבאט-מסללאת'ה

333

404

418

כ'ומס

688

745

901

זלית'ן

529

607

788

מצראת'ה

702

838

1,125

סירת'

261

341

114

יפרן

322

375

390

נאלות ותגרינה

256

41

9

גריאן

85

419

502

בני-וליד (אורפלה)

44

58

84

ת'רהונה

73

95

185

בנגזי

2,767

3,098

אין נתונים

אג'דאביה

41

53

אין נתונים

סולוך

21

5

אין נתונים

בארצ'ה

248

281

אין נתונים

דרנה

293

אין נתונים

אין נתונים

קירני

828

אין נתונים

אין נתונים

טוברוק

175

אין נתונים

אין נתונים

פורטו ברדיאה

45

אין נתונים

אין נתונים

אפולוניה

אין נתונים

אין נתונים

אין נתונים

בדה ליטוריה

אין נתונים

אין נתונים

אין נתונים

סה"כ

25,893

27,462

27,222

 

* מיפקד 1931, כלל כ1,100- יהודים בעלי נתינות זרה; במיפקד 1936, אין נתונים על מחוז דרנה, המוערך בסביבות 1,500 יהודים, ולא כלל יהודים בעלי נתינות זרה; בדו"ח המינהל הבריטי ל1945- אין נתונים על חבל קירנייקה, המוערך בסביבות 4,500 יהודים.

אוכלוסיית יהודי לוב ערב העלייה הגדולה באפריל 1949

טריפולי – 21,000, בני-וליד – 85, גריאן – 464, זאוייה – 676, זוארה – 794, זליית'ן – 604, זנזור – (119 – כולם עזבו לטריפולי, אחרי פרעות נובמבר 1945), כ'ומס – 902, יפרן – 391, ת'רהונה – 191, קוסבאת (מסיללת'ה) – 410, מצראת'ה – 912, סירת' – 180, עמרוס – 1,240, תג'ורה – 202; הערכה, לפיה כל יהודי קירנייקה באותה עת, מנו כ4,550- (ללא פרוט הישובים); הנתונים לעיל אינם כוללים כ4,000- יהודים בעלי נתינות זרה.

# ניתן להסיק לגבי האומדן המדויק ביותר של אוכלוסיית יהודי לוב, בין השנים 1943 ל1952-, ע"י סיכום מספר היהודים שהגיעו ארצה והיהודים שנותרו בלוב, הנחלקים כדלהלן:

סיכום המהווה את שיא גודלה של גולת יהודי לוב, העומד על  כ38,500- יהודים.

 

הגידול באוכלוסיית יהודי לוב בעשורים האחרונים של גולת יהודי לוב

עפ"י מיפקד האוכלוסין האיטלקי בשנת 1931 מתברר, שיהודי לוב מנו כ24,750-  (לא כולל בעלי נתינות זרה), שהיו 3.7% מכלל האוכלוסייה. 62.3% מהם בטריפולי והוו 19.07% מכלל אוכלוסיית הבירה, 11% מהם בבנגזי והוו 6.4% מכלל אוכלוסיית העיר, והנותרים, 26.7% בכל כפרי ועיירות השדה בכל מרחבי לוב המהווים 0.95% מיתר אוכלוסיית לוב (למעט טריפולי ובנגזי); במיפקד האוכלוסין האיטלקי בשנת 1936 מתברר, שיהודי לוב מנו כ29,000- (ללא היהודים בעלי האזרחות הזרה);  בדו"ח האיטלקי לשנת 1939 מתברר, שיהודי לוב מנו כ30,400-; בדו"ח המינהל הבריטי לשנת 1945 מתברר, שיהודי לוב מנו כ31,750-; בסיכום כלל היהודים, שעזבו ונותרו בלוב בשלהי 1952, מתברר, שיהודי לוב מנו 38,500.

מכאן אנו למדים, שחל גידול משמעותי באוכלוסיית יהודי לוב, במשך שמונה שנים, מהמיפקד של שנת 1931 ועד הדו"ח ערב מלחה"ע ב1939-, חל גידול של כ23%- (לעומת גידול של פחות מ15%-, באוכלוסייה המוסלמית). ואילו משנת 1939 ועד 1945, במשך כ6- שנים, בתקופת מלחה"ע השניה, חל גידול של 9.5% בלבד (דומה לגידול באוכלוסייה המוסלמית, וניתן לייחסו לקורות יהודי לוב בתקופת מלחה"ע השניה). אם ניקח את כלל יהודי לוב, שעזבו ונותרו בלוב בשלהי 1952, לעומת מניינם בסיום מלחה"ע השניה, במשך שבע שנים, אנו עדים להתאוששות מחודשת, בגידול של 21% (שניתן לייחסו לתופעה הגלובלית, של גידול באוכלוסייה העולמית אחרי מלחה"ע השניה. תופעה סוציולוגית ידועה, של מיתון בגידול אוכלוסין בעת מלחמה, לעומת האצה בגידול לאחריה, הבא לפצות על שנים אבודות, כביכול).

 

הגידול באוכלוסיית יהודי טריפולי בתקופה האיטלקית

עפ"י דו"חות של משרד אפריקה האיטלקית ומיפקדי האוכלוסין האיטלקיים, גדלה אוכלוסיית יהודי טריפולי, המהווה קרוב לשני שליש מכלל יהודי לוב, כדלהלן:

ב1913-, נמנו 10,500 יהודים; ב1931- נמנו 15,637 יהודים; ב1936- נמנו 17,196; ב1938- נמנו 18,437 יהודים; ב1942- נמנו 18,892 יהודים.   

מכאן, אנו למדים, שחל גידול משמעותי באוכלוסיית יהודי טריפולי, במשך 18 שנה, מ1913- ועד מיפקד 1931, חל גידול של 49%. במשך חמש שנים, ממיפקד 1931 ועד מיפקד 1936, חל גידול של 10%. במשך שנתיים מ1936- ועד 1938, חל גידול של 7.2%. בסה"כ, במשך דור אחד, 25 שנים, מ1913- ועד 1938, חל גידול של מעל ל75%. אולם, בשלהי התקופה האיטלקית, במשך ארבע שנים, מ1938- ועד 1942, חל גידול של פחות מ2.5%- בלבד, הנובע ממדיניות האיטלקית בתקופת מלחה"ע השניה, עקב גירוש היהודים בעלי הנתינות הזרה לתוניסיה ולאיטליה, ומהפגיעות של היהודים תוך כדי המלחמה.

 

סיכום

הקהילות היהודיות בלוב, נמנו על הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בפזורה היהודית בתפוצות, אשר התרכזו בחבלי קירנייקה וטריפוליטניה, שבמשך הזמן הלכו והתכנסו יותר ויותר בשפלת החוף. במשך השנים ובתקופות השונות היו הגירות רבות של יהודים ללוב ולעתים מצומצמת יותר גם מלוב, וחלו תמורות בקיבוצים היהודיים כתוצאה מהגירות פנימיות פנים ארציים ופנים חבליים. התיישבות, הגירות ותמורות, שבדרך-כלל אין לנו עליהם נתונים, ואם היו כאלה היו בבחינת הערכות ואומדנים בלבד, שודאי אינם מדויקים. רק בשלהי המאה ה19- וראשית המאה ה20-, ההערכות והאומדנים היו יותר מדויקים. בודאי אלו, שנערכו לאחר החלת מרשם האוכלוסין בתקופה האיטלקית ואילך, ובמיוחד מיפקדי האוכלוסין האיטלקיים בשנים 1931 ו1936- והדוחות של המינהל הבריטי. הנתונים הדמוגרפיים המדויקים ביותר יש לראות בנתוני העלייה הגדולה ואלה שנותרו בלוב, היכולים להשליך על האומדנים לאחור, תוך התחשבות בקורותיהם של היהודים – הגירות, מגפות, נספים במלחמות ובפרעות, ומאוחר יותר העפלות בלתי-לגאליות.      

 

 

 

 

 

 

 

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.

יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב


מאגר המאמרים


ביבליוגרפיה מאויירת