"אוי לי כמה אני סובל, האם זה בגלל עוונותיי או בגלל תלאות הזמן"

הסיפור האישי של הרב גאדו מכלוף זצ"ל
 והמקאמה שכתב במחנות הכפייה סידי עזאז ובוגבוק

מסמך אישי ואותנטי היכול לשפוך אור על תלאות יהודי לוב שנלקחו למחנות עבודה וכפייה בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא המקאמה המתארת בחריזה לירית את הימים החשוכים, שכתב הרב גד (גאדו) מכלוף זצ"ל, שלצד תפקידו הרבני, היה משורר, ובין היתר כתב את הפיוט "אבי חונני" הנחשב כאחד השירים המוכרים של העדה הלובית בארץ ובעולם. הרב גאדו מכלוף היה בשנות הארבעים לחייו כאשר הועלה על המשאית שניתקה אותו ממשפחתו ולקחה אותו עם חבריו מטריפולי למחנה הכפייה סידי עזאז, משם הועברו למחנה בוגבוק בגבול מצרים – לוב.

וכך מתאר הרב גאדו בדברי ההקדמה למקאמה שנכתבה בשפת הלדינו הערבית הנקראת "למערק" ואשר רוב יהודי לוב שלטו בה, הן בדיבור והן בכתיבה וקריאה.

בית ראשון בשפת המקור, ואח"כ התרגום הכללי של ההקדמה.   

"בתאריך -8- מר חשון שנת התש"ג מואפק

21 אוקטוברי 1942, אנא החול" ומעאייה

גברי זרוק פוק להמום אלי תעדדה עלא

רוצנה כיף רפעונה באש נכדמו תחת

לגובירנו, כטר פי באלי מן קללת אערם".

תרגום: "בתאריך ח' במר חשוון שנת תש"ג שמקביל לתאריך הלועזי 21.10.1942 אני החתום מטה ואיתי גברי זרוק סבלנו מהצרות שעברו על ראשינו כאשר לקחו אותנו לעבוד עבור הממשלה.

בגלל העדר שינה עלה בדעתי לכתוב הסיפור הזה כאשר דמעה זולגת מעיניי וליבי שבור. הכול דברי מוסר כדי שיידע הקורא שאין שום דבר נצחי, גם הטוב וגם הרע. מה שנצחי הוא מעשיו של אדם כלפי בורא עולם וכלפי אנשים. העולם כמו גלגל שמסתובב.

כתבתי את הסיפור הזה באזור "בוגבוק", אשר לשם  לקחו אותנו האיטלקים מהאנגלים. אזור זה נמצא בין "סידי בראני" (שם מקום) ו"חלפאיה" (שם מקום).

אספר כאן סיפורם של שלושה נפטרים, אחד בשם ממוס זנגו, ז"ל אשר נפטר במחנה סידי עזאז ביום שמחת כהן ( הכוונה לחג שמחת תורה ) בשנת תש"ג. שני האחרים הם יצחק חסן וחמוס לגזיאל ז"ל, אלה נפטרו כאשר המכונית שבה נסעו התהפכה, ונפטרו באותו יום. לאחר מכן נפטר גם בעל הבית אלצנדרו צילאף .

אחרי שסיפרנו מה עבר על ראשינו ודיברנו על העוול שנגרם לבני עמנו, הם חשבו שהם עשו מעשה טוב אבל הם עזרו לאנשים מסוימים ופגעו באחרים.  (הכוונה ליהודים ששיתפו פעולה עם האיטלקים עבור הקלות במחנה).

אנו ציינו חלק קטן מהמעשים שלהם, אנו מבקשים מהקוראים לקרוא בעיון את הבתים של הסיפור. אנו מציינים כאן רק מה שקרה וראינו אותו בעינינו ושמענו אותו באוזנינו והיינו נוכחים כאשר קרה והכול שריר וקיים.

ביום שישי בתאריך כ"ה במר חשוון התש"ג כתבתי הסיפור הזה כמו שהראני ה' יתברך, שיגאל אותנו גאולה שלמה, ויהפכו הדברים שאומר כאן לשיר בשבח וזמרה ותודה לאל יתברך בעגלה ובזמן קריב אמן".

המייסדים: ע.ה. (עבד השם) גאדו מכלוף ס.ט. (ספרדי טהור)

ע.ה. גברי זרוק ס.ט.

ובשלב הזה מחתימים הרב גאדו מכלוף וחברו גברי  זרוק 32 מחבריהם למחנה הכפייה, המעידים בחתימת ידם כי בתי המקאמה הם "דברי אלוקים חיים". וכך כותבים החותמים בצמוד להקדמה:

"אנחנו, החתומים מטה, אחרי שקראנו את הסיפור על  בתיו, הבנו כל מה שכתוב ושוכנענו שהכל אמת צרופה, הבנו את כל העוול שעבר על ראשינו מבני עמינו, הבנו שהסיפור קצר כי אי אפשר לאמרה כל. אנו עדים שמים וארץ שכל מה שכתוב כאן הוא אמת לאמיתה, אנו עדים לפני בורא עולם ולפני כל בני האדם שכל מה שנאמר כאן שריר וקיים אמת ויציב".  (מצורפות 32 חתימות).

בנו של הרב גאדו מכלוף, ר' שלמה מכלוף אורגד זצ"ל, יליד 1928, גדל בכפר עמרוס בלוב  ובהמשך בעיר הבירה טריפולי הסמוכה. לאחר עלייתו ארצה ב1949 היה איש ציבור וחינוך, יקיר העיר נתניה וממייסדיה של ישיבת בני עקיבא בעיר. הוא  היה בן 14 בעת כתיבת העדות הספרותית של אביו במחנה שהיה בשליטה פשיסטית איטלקית המחוברת בטבורה למטה הנאצי.

וכך כתב שלמה מכלוף:  "הביוגרפיה שלפנינו, הוא הולדה של חיי עם, של מאורע שעבר על יהדות לוב בשנת 1942. במלחמת העולם השנייה כאשר נכנסו הגרמנים ללוב ורצו לפעול באותה דרך בה השמידו את יהודי אירופה, לקחו את כל הגברים מגיל 18 ומעלה לעבודת פרך, הסיעו אותם לסידי עזאז ומשם לבוגבוק, ליד גבול מצרים, כאשר מטרתם הייתה חיסולה המוחלט של יהדות לוב.

בתקופה ההיא הייתי בן 14 שנים וזוכר אני כאשר נלוויתי אל אבי רבי גד מכלוף זצ"ל, שייסד את הביוגרפיה הזו על כל מרכיביה. בהיותי אז ילד לא הבנתי את המשמעות של העניין כולו ויתכן גם שרוב רובו של העם אז לא הבינו את העומד להתרחש סביבם ומהותו.

יהדות לוב היא יהדות דתית ותמימה, לא הפסיקה אף לרגע להאמין בהשגחה העליונה בבחינת עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע, ואכן הנס נעשה והאנגלים אז ניצחו את הגרמנים ודחקו אותם אחורה, והתוצאה היא החזרת האנשים לחיק משפחותיהם.

יש אומרים כי הגנרלים האיטלקים שהכירו היטב את ערכה של יהדות לוב, פעלו אז בצורה מתונה, כאשר מחד דאגו לפי פקודת הגרמנים לשעבד אותם לעבודת פרך, ומאידך דאגו האיטלקים ושמרו שלא יאונה להם כל רע באופן פיזי.

המקאמה שלפנינו נכתבה בכתב לדינו מתורגם בשפה ערבית לובית, וכדי להקל עליך הקורא, תרגמתי את הכתב לאותיות עבריות. רבים מיהדות לוב היו יודעים קרוא וכתוב שפת לדינו, הנקראת בשפה הלובית "למעררק", יתכן וחלק מיהדות זו הם יוצאי ספרד מתקופת האינקוויזיציה. אני רואה באוטוביוגרפיה זו כחלק מההיסטוריה שעברה על יהדות זו במשך אלפיים שנות גלות, ולמען הדורות הבאים מיהדות זו, כדי שידעו וילמדו את  אשר עבר על אבותיהם, את טובם, מוצאת הערכי והתרבותי.

קורא יקר, השפה הערבית הלובית, השגורה בפי יהדות לוב, איננה ערבית ספרותית, אך היא שפה מלוקטת ממבול מילים שנוצרו במשך דורות רבים, כתוצאה ממאורעות שונים בעם, כולל מילים לועזיות, בהתחשב בכך שהאיטלקים שלטו בלוב למעלה מ30 שנה, ובני הדור ההוא למדו את השפה האיטלקית, ובפיהם ערבבו מילים איטלקיות במהות סגנונם המקורי. למען הקל עליך, פרשנו מספר מילים שעורבבו, אשר המחבר הכניסם כנראה כדי להמחיש את החרוזים".      

שלמה מכלוף.              

בן נוסף של הרב גאדו מכלוף, הוא המזרחן ד"ר יצחק בן גד, לשעבר קונסול ישראל בארה"ב, יליד לוב (1940) שאינו זוכר הרבה מאותה תקופה בהיותו פעוט בן שנתיים בלבד, אך על פי מה ששמע מאביו, כתב הקדמה  תחת הכותרת "שאל אביך ויגדך – זקניך ויאמרו לך"

ד"ר בן גד כתב: "אבי מורי הרב גאדו מכלוף זצ"ל חי בתקופה קשה וסוערת לעם ישראל.

בשנות מלחמת העולם השנייה, הושמדו שישה מיליון יהודים מאחינו באירופה בשיטות שונות משונות.הרוצח הנאצי רצה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים – טף ונשים ביום אחד.

כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על השמדת יהודי אירופה, אבי היה במחנה הריכוז "סידי עזאז" בלוב, חיי המחנה היו קשים ונוראים: רעב, צמא, מחלות והשפלה היו מנת חלקם של היהודים במחנה.

הרב  גאדו נתן ביטוי לסבל שעבר עליו ועל האנשים האחרים במחנה, הוא ביטא בשפה ציורית את התלאות והצרות שפקדו אותו ואת חבריו למחנה.

בשיר בערבית ששורתו החוזרת היא  "אוי לי כמה אני סובל, האם זה בגלל עוונותיי או בגלל תלאות הזמן", ישנם שישה ושלושה בתים שמתארים את החיים במחנה.

באותם ימים קשים לא איבד אבי מורי את האמונה בבורא עולם, הוא האמין שיום יבוא ויפסקו מעל עם ישראל הגזרות הקשות והרעות של הנאצים והפשיסטים ששלטו בלוב, בבחינת: "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע".

בשני הבתים האחרונים של שיר אחר הוא נתן ביטוי לאמונתו זו וכתב : "אמן ואמן נתגבר על אדום וישמעאל ונגיע לארץ ישראל ואראה את הדגל הציוני על התורן". נבואה שהתגשמה.

בבית האחרון הוא מוסיף:

"חנון ונצחי תסלק מעלינו כל הצרות ותביאו אותנו לירושלים ואחיה בה כל חיי".

שני בתים אלה שולבו גם בשיר  "אבי חונני" בערבית.

לאחר תבוסת הנאצים הוקמה בשנת 1948 מדינת ישראל, אבי עלה לארץ עם משפחתו וראה את מדינת ישראל בבניינה ותפארתה. יהיה זכרו של רבי גאדו זצ"ל ברוך ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים".     

   ד"ר יצחק בן גד.                                            

וכעת לשיר, למקאמה. שני בתים ראשונים בשפת המקור והשאר בתרגום לעברית.

1

יא הולי קדאש נעאני, דנובי ולא הם

זמני               - יא הולי -

2

אש האך להאל, טסלע מכתוב עג'ורנאל.

בירפעונא בחורים ורג'אל, מאיקעד

כאן אשיבני           - יא הולי –

תרגום השיר:

1. אוי לי כמה אני סובל

האם זה בגלל עוונותיי

או בגלל תלאות הזמן..

2. אוי איזה מצב יצא, כתוב בעיתון

שרוצים לקחת אותנו צעירים ומבוגרים

ויישארו רק הזקנים.

3. איפה אלך? החלו לחלק מכתבים

על ידי המשטרה, בגלל המתח התהפכו המעיים שלי

4. אוי איזה צרה שמו אותי

בחטיבה השישית בג'ורג'י (שם מקום)

רשמו את שמי ואמרו לי תחזור מחר.

5. אמרו לנו תלכו, תיזהרו, מחר תחזרו,

השארנו ילדינו בוכים ודמעתם כמו מים.

6. בכו הנשים ועמם גם השכנים

אנו קמנו בבוקר מוקדם כך רצה האל העליון.

7. בכו הקרובים וגם החברים

כאשר הגעתי אל פאמאלבאב (שם מקום)

מצאתי כרכרה מחכה לי.

8. עלינו לכרכרה יש מי שהשאיר אשתו כלה

ויש מי שהשאיר אותה חסרת כל

אלוהים מרחם על העני.

9. הגענו לג'ורג'י (שם מקום) שם מצאנו את

המפקד מחכה לנו. נפגש עם כל אחד מאתנו גברים ונשים.

10. עלינו לרכבים השארנו ילדינו ונשינו עזובים

זה כיוון שהשלטון רצה אותנו כדי שנעבוד עבודת פרך.

11. עלינו והגענו לסידי עזאז (מקום מחנה הכפייה)

חשבנו שהגענו למחוז חפצנו ולא חשבנו על משהו אחר.

12. אוי איזה בעיה כל אחד יש לו ביד פינכה

בתוכה חצי קופסה של טונה.. וחמישים גרם של אורז

מעורבבים עם הרבה מים.

13. נתנו לנו צנימים ולמחרת שמו אותנו בשורה

והחל המפקד בצעקות וקורא לנו בשמות.

15. נתנו לנו שתי שמיכות ומימיה וחתמנו עליהם.

16. אוי חברים עשו מאדון... מפקד

מוכר אותנו כמו כבשים ובמיוחד סובל העני.

16. אספו את כולנו ועינינו התמלאו

בחול, אוי אלוקים מה קורה כאן, אנא אלוקי תצילנו.

17. שניים אספו כספים,

אמרו נעזור לנזקקים ולאלה שאין ידם משגת.

18. בא הרופא בודק אותנו

בלי בדיקה, כל דבר עניין של גורל

לא בדק אותי ולא ראה אותי בכלל.

19. אוי אלו הימים המפקד...

הבן של.. יש לו פנקס ביד, מחליף הראשון עם השני.

20. מ.מ תמיד הוא והרופא רבים

אבקש מאלוקים שיברך אותו כי הוא

תמיד נלחם למען העני.

21. ... (איש אחר) יש לו דרגת מפקד

כל הנושא לא עניין אותו. לא התערב לטובת הכואבים.

22. באו החגים, הגדולים הלכו לערים

ואנו נשארנו בצרות ועוגמת נפש

אני מקבל עלי דין בורא עולם.

23. הבאנו ספר התורה כדי שנוכל להתפלל

בראש השנה קמנו בבוקר והתפללנו

עבדנו את אלוקי האמת.

24. אוי איזה צרות, העשיר עושה

חג עם בשר, העני עצוב וחושב

ודמעותיו זורמות כמו מים.

25. בא יום כיפור, העשירים שחטו עופות

העני נשאר מסכן ואין מי שירחם עליו.

26. העולם נגמר קוטפים תמרים בשבת

כמו  אבנים זורקים אותם בכוונה.

27. אוי איזה צרה הם לא רוצים לשמוע

דברים, אני אומר להם חברים זה אסור

הם מסתובבים לכיוון השני.

28. ביום צאת צום הכיפור כל אחד מאתנו

היה מסכן, נהרג בחור מבחורינו, בחור שדומה לצבי.

29. מת המסכן. כל זה בגלל עוונותינו כל עין תבכה עליו

רבותי יש לחזור בתשובה.

30. הגיעו ימי החג ואנו בצרות ועגמת נפש

אני בוכה מרה על אשר אני סובל מהצרות.

31. בשבוע של החגים בא אלינו המהנדס

חדד אמר לנו תקשיבו חברים

אני עכשיו המפקד שלכם..

32. מאוד שמחנו חשבנו שיסלח לנו

התפללנו ואמרנו תודה לאלוקים

על אשר לא שמו עלינו מפקד נוצרי.

33. ביום השבת העמידו אותנו שלשות שלשות

נתנו לנו מימיות חללנו את היום הקדוש.

34. אוי חברים תראו את הייסורים שלנו

לא בנינו סוכה ואין לנו לולב

אבקש מהאל שלא יענישנו.

35. בחול המועד הקצין קרא לנו

אמר תקומו מחר לפנות בוקר

כדי שתצאו מהמקום במהירות.

36. אני נזכר איך אספו אותנו

כמו חיילים כל אחד מאתנו חושב

גם על האחר, יזכור את הונו ורכושו.

37. כל אחד מאתנו הוא מאה אחוז

עשירים ועניים, עלינו על רכב בפחד

נורא ואין איש יודע היכן מקומו.

38. עלינו יחד שישים איש במכונית אחת

וקצין מפקד עלינו שנותן הוראות לא מובנות.

39. השבת נכנסה ואני בתוך המכונית

המים נגמרו במימיות מרוב צמא לשוני התייבשה.

40. המכוניות נסעו ואנחנו כולנו מתפללים לאלוקים

עינינו בוכות בדמעה לקחו אותנו להר גבוה.

41. אוי אני כואב, מכולם אני מסכן

יש לי זוהר וברית מילה

(באותם ימים נולד בנו של הרב גאדו – יעקב ז"ל).

אך אלוקים מנע ממני להשתתף.

42. ביום שמחת תורה ואני במצב עגום

המכונית רצתה להסתובב, התהפכה, חלקה התחתון הפך עליון.

43. עברו החגים ואנו ישנים במכוניות עיני בוכות

על אלו שנפטרו אזכור אותם כל ימי חיי. (מתייחס לתאונה בה נהרגו שניים מחבריו).

44. מתו השניים והשאר כולם שבורים

עליהם תבכה כל עין לקחו אותם לבית החולים.

45. כאשר לקחו אותם לא הרשו לנו לראותם

שמו אותם בבית החולים של דרנה (שם מקום)

כדי שיכינו להם תכריכים.

46. אוי אלוקים תזכור אותנו לטובה תן לנו סבלנות

להתמודד עם הצרות, קברו אותם באזור דרנה

ללא נוכחות קרוביהם.

47. אוי אלוקים תן לנו סבלנות כמו איוב

אל תשפוט אותנו בגלל עוונותינו

כאשר החג שלנו הפך לאבל.

48. ביום השני קמנו בבוקר מסכנים

לא ידענו לאן הולכים יש האומרים אל סידי בראנ.י (שם מקום)

49. עברנו את טוברוק הגענו לסלום (שם מקום)

ועיני בוכות על אשר זרקו אותנו כמו חיות.

50. עברנו את סלום כל אחד מאתנו ליבו עגום

הגענו ביום התשיעי זרקו אותנו במדבר שממה.

51. המכוניות נסעו וזרקו אותנו במדבר

ללא מזון וללא מים, לא השאירו כלום.

52. נשארנו יומיים כולנו היינו בצום

יש מי שאינו נוכח ובוודאי

שאין חושב על האחר.

53. אספו אותנו, חילקו אותנו לשלושה מקומות

כל אחד הזיז את האוהל שלו והקים אותו רחוק מהשני

54. אלוקים תן לנו סבלנות אנו שותים מי ים

נתנו לנו לעבוד באבנים, הרוח והחול עשו אותי עיוור.

55. אוי אלוקי האבות תציל אותנו

מהגלות בחיים ולא במוות.

בזכות אברהם אבינו שמכונה זקן

56. אוי אלוקי האמת תזכור לנו עקידת יצחק

תראה ליבנו השבור ותרפא אותנו.

57. אוי אלוקי הנצחי תסלק מעלינו כל הצרות

ותביא אותנו לירושלים ואחיה בה כל ימי חיי.

58. אוי אלוקים אתה יודע כליות ולב

בזכות אבינו יעקב תחזירני לביתי.

59. אלוקינו היחיד תשלח לנו מלך דוד

ויהיו ימינו ימי חג וייגמרו ימי האבל.

60. ביום הזה אליהו יתקע בשופר

ונשמח כולנו צעירים ומבוגרים

גברים בחורים ונשים.

61. אתם הנוכחים בבקשה תגידו אמן

בעזרת השם נהיה כולנו נוכחים

בבית המקדש הראשון.

חתימות אישור למקאמה:

1. עה' גברי זרוק
2. " רפאל רחובן
3. " גאדו מכלוף
4. " אפרים כחלון
5. " ציון בוכרע
6. " עגיב בנדיון
7. " נינו ברנס
8. " ברוגע ממוס
9. " כהן איזככו
10. " אברהם מכלוף
11. " חסן כלפו
12. " מנטין ציון
13. " כחלון בנינו
14. " דבש כלאפו
15. " סעדה ציון
16. " זרוק רובין
17. " ברכה שלום
18. " מסיכה ברמונו
19. " סופיר שלום
20. " חסן גברי
21. " סרוסי חאתי
22. " יעקב סלהוב
23. " חקמון נינו
24. " שלום תשובה
25. " רפאל לוי
26. " הואתו ברנס
27. " פראזי דבאן לבובי
28. " רחום ניסים
29. " גלאם איזככו
30. " חג'ג ויטוריו
31. " חדד ציון

                                                      *****

כפי שניתן לראות העדות של הרב גד גאדו מכלוף זצ"ל היא מסמך אותנטי מתוך מחנה הכפייה. עדות ראייה ושמיעה ממקור ראשון. הוא "מצלם" את המצב באותם זמנים חשוכים ומתאר בבהירות ובאופן נוקב את הרגשתו והרגשת חבריו למול הסבל שפקד אותם. בכותרת המקאמה הוא תוהה כיצד הם נקלעו למצב הזה ושואל, כאדם מאמין, האם זה בגלל העוונות או בגלל תלאות הזמן, כלומר המצב השורר בעולם. הכותב אינו  "עושה הנחות" ומתאר את המציאות במחנה על צדדיה השונים. מוטיב אחר ובולט הוא האופטימיות הבסיסית הטבועה באמונתו הדתית, הגורמת לו גם ברגעים הכי קשים בחייו לשאוף "להגיע לירושלים לבית המקדש". ואכן הרב גאדו מכלוף זצ"ל זכה. לאחר ששוחרר עם חבריו ממחנה הכפייה חי בטריפולי ושילב חיי מסחר עם פעילות רוחנית והרבה גמילות חסדים. כשנה לאחר הקמת המדינה, עלה לארץ ישראל והשתקע עם רעייתו מלכה-מרג'נה ז"ל ובני משפחתו בשיכון הותיקים בעיר נתניה, והם הקימו את ביתם ברחוב שכיום נקרא על שמו. לימים נטמן בהר המנוחות בירושלים. יהי זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים אמן.

הביא לדפוס: אהרון אורגד – נכדו של הרב גאדו זצ"ל.