הקולוניאליזם האיטלקי (1911-1943) הפך את לוב לחלק מ”איטליה הגדולה”. הוא התאפיין בפיתוח כלכלי ותרבותי נרחב. היהודים שולבו במערכות החיים האיטלקיות, ובתחילה נהנו מיחס טוב ומשגשוג כללי. השלטון הקולוניאלי, שראה בהנחלת התרבות האיטלקית צעד משמעותי להפיכת המושבה לאיטלקית, התאכזב מהעובדה שיהודי לוב שונים מאחיהם שבאיטליה, ויחסו החמיר יותר ויותר. הדבר בא לידי ביטוי בחקיקה אנטי יהודית ובהשפלה, ובסופו של דבר גורשו היהודים למחנות הסגר ולמחנות ריכוז בלוב, בתוניסיה, בגרמניה, באיטליה ובאוסטריה.
מאמר זה עוקב אחר מנעד היחסים בין הממשל האיטלקי בלוב לבין היהודים שהחל בשיתוף פעולה, ביחסי אמון דו צדדיים ובתקווה לעתיד טוב יותר, והסתיים בגירוש היהודים למחנות ריכוז.
מאז 1911 הייתה לוב תחת שלטון איטלקי ישיר ומצבם של היהודים השתפר בתחומים רבים. מעמדם המשפטי של יהודי לוב השתנה, ומבני חסות (ד’ימה) על פי חוקי עומאר המוסלמיים היו לאזרחים לוביים-איטלקים בעל זכויות בחירה מוגבלים.
יהודים למדו איטלקית והשתלבו במערכות החיים האיטלקיות, השתלבו בכלכלת המדינה, תפסו עמדות מפתח במנהל, במסחר, בתעשייה ובבנקאות, ושימשו כמתווכים בין האוכלוסייה הערבית לבין מוקדי הכלכלה האיטלקיים התעשייתיים.
בשנים הראשונות היה השלטון האיטלקי טרוד בדיכוי המרד הערבי אשר גבה מספר רב של קרבנות מבין החיילים האיטלקיים, וסוגיית היהודים הייתה משנית בעיניו. מגמת השלטון הקולוניאלי בלוב הייתה לגרום להטמעת היהודים בתרבות האיטלקית, לכן הם חייבו את ידיעת השפה האיטלקית בקרב עובדי ציבור ומנהל, וכן דרשו את לימוד השפה בבתי הספר. תחילה, יחס השלטון האיטלקי כלפי יהודי לוב תאם את יחסם אל הקהילה היהודית באיטליה, אולם במהירות רבה מאוד בלט השוני הגדול שבין
הקהילות. יהודי לוב, גם המודרניים שביניהם, היו קשורים למסורת ולקהילה, והמגמה המדינית ל”איטלוק” המושבה החדשה יצרה, לפי דברי הרב הרטום, “חוסר איזון מסוים בחיי היהודים שאיים על אושיותיהם.”
רוחות המודרנה שהחלו לנשוב בלוב איימו לגרימת קרע במרקם החברתי בקהילה היהודית. החשש הגדול של המנהיגים הרוחניים מהתבוללות הוא שיצר את המחלוקת בין שמירה על המסורת היהודית לבין קבלת התרבות האיטלקית שנראתה כדאית מבחינה חברתית ומבחינה מדינית.
על רקע זה החמיר השלטון האיטלקי את יחסו אל היהודים. מתוך רצון למצוא פתרונות לסכסוכים שהתגלעו בין הזרמים השונים, פרסמו האיטלקים תקנון בשנת 1916 שהגביל את סמכויות בית הדין הרבני וכפה מינוי רב איטלקי. עליית הציונות הייתה לרועץ נוסף ביחסים שבין האיטלקים ליהודים בלוב כבר מתחילת הכיבוש. מאבק התנועה הציונית לעצמאות ולמדינה ריבונית היה מנוגד לשאיפות האימפריאליסטיות של איטליה בארץ ישראל. למרות שהיהודים התאמצו להראות ולהוכיח את נאמנותם לשלטון החדש ואת תקוותם לשיתוף פעולה מלא ביניהם, האיטלקים מצדם חשדו שזאת היא העמדת פנים בלבד, ושנאמנותם של היהודים נתונה לציונות.
התהפוכות הפוליטיות באיטליה אחרי מלחמת העולם הראשונה ועליית הפשיזם בהנהגת מוסוליני בשנת 1922 היוו נקודת תפנית חשובה ביחסי האיטלקים והיהודים בלוב. עם עליית הפשיזם החל הממשל הקולוניאלי להתערב יותר בענייני הקהילה, והאוטונומיה הרחבה יחסית שממנה נהנו עד כה, החלה להצטמצם. בתקנון משנת 1928 שהגביר את הפיקוח על הקהילה מינה המושל האיטלקי בדוליו נציב איטלקי לא יהודי על הקהילה, כשלצדו פעלה ועדה קרואה מקרב בני הקהילה היהודית. מצד הרשויות האיטלקיות נועד מינוי של נציב לא יהודי על הקהילה להיות זמני במטרה לפתור מחלוקות בתוך הקהילה, אולם התחיקה החדשה מה 19- באוגוסט 1931 קיבעה את המינוי וביטלה את הסדר הקודם.
הממשל האיטלקי קידם רפורמות חדשות, ארגון מחדש של מבנה הקהילה וחוקים חדשים במטרה לקרב את הקהילה היהודית אל השיטה האיטלקית. קודמה גם אכיפת חוקי השבת על הקהילה היהודית.
משבר השבת
המדיניות הקולוניאלית של האיטלקים לשילוב היהודים בחברה הכללית והטמעת התרבות האיטלקית באופן מלא בקרב הילידים בלוב באה לידי ביטוי בצווים שנגעו בשינויים בתחום הכלכלי ובמוסדות החינוך. עוד מימי השלטון התורכי היו תלמידים יהודים רשאים להיעדר מהלימודים ביום השבת. עם כיבוש השלטון האיטלקי הונהג יום ראשון יום מנוחה, והתלמידים היהודים נעדרו מבתי הספר בשבת וביום ראשון.
בתחילה, רוב התלמידים היו יהודים, ולכן הדבר לא עורר קשיים מיוחדים, אולם, כאשר גדל מספר התלמידים האיטלקים בעיקר בבתי הספר התיכוניים, התעורר קושי לשחרר את התלמידים היהודים יומיים בשבוע בלי לשבש את מערכת השעורים. על סמך טענה זאת החליט המושל האיטלקי בדוליו, שתחול חובת נוכחות על התלמידים היהודים בבתי הספר התיכוניים גם בשבתות, החל משנת הלימודים 1933-1932 , ותלמיד שייעדר - יגורש מבית הספר. תלמידים רבים עזבו את ספסל הלימודים ופנו למוסדות היהודיים שהתרחבו באופן טבעי. התנועה הציונית אף ניצלה את ההזדמנות להנחיל את האידיאולוגיה הציונית במוסדות החדשים, והחלו במוסדותיה ללמד גם את השפה העברית.
בשנת 1933 מונה מושל איטלקי מונה איטלו באלבו למושל לוב, והוא הגיע ללוב בשנת 1934. באותו הזמן נראה היה שיש להרחיקו מרומא בשל התנהגותו הראוותנית וקנאת מתחריו. באלבו, שרצה להוכיח את יעילותו, פעל במרץ להפוך את לוב לארץ מודרנית ומפותחת שתהפוך לאבן שואבת להגירה ותיירות להמוני איטלקים מן המולדת. הוא עסק בפרויקטים של סלילת כבישים וניסה למשוך ללוב מהגרים איטלקים. ליהודים הוא ייעד תפקיד חשוב בפיתוחה של לוב בשל מעמדם הכלכלי החשוב, בהיותו
אדם פעיל ומבצע הוא גילה אותן תכונות כשכיחות בקרב היהודים. הוא העריך את כישרונותיהם בעסקים ויזמותיהם וגם את האמצעים שעמדו לרשותם.
היהודים בלוב קיבלו את באלבו בהתלהבות גדולה. הם ראו בו מדינאי מודרני, ולאור יחסיו הטובים עם יהודים מעירו פירארא ציפו שהוא יהיה מתחשב ומלא הבנה למצבם. אולם למרות היותו אנטי נאצי, לא רווחת היהודים עמדה לפניו בבואו למשול בלוב, אלא שבשל המרירות שלו על כפיות הטובה של מוסוליני כלפיו, הוא רצה להראות לאיטליה ולעולם כולו מה הוא מסוגל לעשות בתפקידו החדש. מכאן, שביטול שמירת השבת היה צעד חשוב מאוד בדרך למימוש מטרותיו אלו.
עד בואו של איטלו באלבו לטריפולי היה הנמל מושבת בימי שבת וראשון. יומיים בשבוע לא הייתה אפשרות לפרוק אניות או לשחרר סחורות, מכיוון שרוב עמילי המכס בנמל היו יהודים. אניות עגנו בנמל זמן מיותר, המחסנים עלו על גדותיהם, והמלאכה השוטפת בנמל התעכבה. עם התעצמות הפעילות הכלכלית והסחר הימי דרך הנמל, לא נשארה למושל ברירה, והוא הוציא צו המחייב את עמילי המכס היהודים לעבוד גם בשבתות.
החלטה זאת נגעה ליהודים בודדים. רובם עזבו את עבודתם, ועל כן לא עוררה ההחלטה כל התנגדות בקרב הציבור היהודי, אבל צו שפורסם בשנת 1936 המחייב את היהודים לפתוח את חנויותיהם בעיר החדשה גם בשבתות במטרה לספק מענה לתנופה בכלכלה ובתיירות של טריפולי, עורר תסיסה ומהומה רבה בקרב יהודי לוב. מחאותיהם של יהודי טריפולי ושל יהודי איטליה נשלחו לשלטונות. בעיתונות היהודית הובעה סולידריות, מנהיגי הקהילה השתדלו אצל המושל לשנות את הצו, או לפחות לדחות את כניסתו לתוקף, אולם ללא הועיל, ובאלבו עמד על דעתו לקיום הצו.
ביום כניסת הצו לתוקף, ב 5- בדצמבר 1936 , פתחו היהודים במרד ולא פתחו את חנויותיהם ועסקיהם, והיו אף מספר מהומות. המושל האיטלקי הגיב בחריפות. הוא השעה את רישיונות העסק למאות יהודים, כמאתיים יהודים נאסרו, ושלושה ממארגני המרד נידונו למלקות שוט בכיכר העיר .אך הצו לא בוטל, ובסופו של דבר נאלצו רוב היהודים לפתוח את חנויותיהם ועסקיהם.
חוקי הגזע הפשיסטיים
מצבם של היהודים הורע עוד יותר מאז הקמת ציר רומא-ברלין, הוא הסכם שילוב כוחות בין איטליה הפשיסטית בהנהגת בניטו מוסוליני לבין גרמניה הנאצית בהנהגת אדולף היטלר שנחתם ב 25-באוקטובר 1936 . איטליה אומנם לא אימצה את חוקי נירנברג וסירבה לאמץ את “תורת הגזע”, ומוסוליני אף הצהיר בעת ביקורו בלוב במרס 1937 : “יהודי טריפולי יכולים להיות שקטים - הממשלה הפשיסטית תכבד תמיד את מסורותיהם”, הרי שהיא פרסמה חוקים אנטישמיים כלפי היהודים בשם “המניפסט של הגזע האיטלקי”, שמשמעותם הייתה פגיעה ביהודים וביכולתם להמשיך ולהשתלב במערכות החיים האיטלקיות בלוב.
שנת 1938 הייתה שנה מכרעת. חוקי הגזע הפשיסטיים הורו על: גירוש כל הנתינים הזרים; גירוש היהודים מכל בתי הספר הציבוריים, מבתי הספר התיכוניים ומהמוסדות להשכלה גבוהה; הורדת דרגותיהם של חיילים יהודים בצבא איטליה; איסור להעסיק יהודים בארגונים מפלגתיים; פיטורי כל היהודים המחזיקים במשרות ממשלתיות, בנקאיות ובחברות הביטוח; איסור על יהודים לתת שירותים ואספקה למוסדות ממשלתיים וצבאיים; סגירת לשכת המסחר ומוסדות פיננסיים ומנהליים בפני יהודים, ; פירוק מפעלים בשותפות יהודית-איטלקית; איסור להיות בעלים או מנהלים של מפעלים שהעסיקו מעל 100 עובדים; איסור להיות בעלי מקרקעין; איסור להיות אפוטרופוס על שאינם יהודים; איסור נישואין בין איטלקי ארי ליהודים; איסור להעסיק משרתים אריים; חובת הטבעת “בן הגזע היהודי” בתעודות ובמסמכים רשמיים; חיוב ברישיון מיוחד בתנועה מעיר לעיר; איסור יציאה מבתיהם מאוחר בערב; עדיפות אחרונה באספקה וציוד לחנויות ובתי-עסק יהודיים וכו’.
אכיפת חוקי הגזע בלוב הייתה איטית וחלקית. באלבו, שראה ביהודים הלובים איטלקים לכל דבר, והכיר בחשיבותם הכלכלית של המושבה שעליה משל, ראה בחוקים הגזע הפשיסטיים אסון שבא לכלות את פועלו. לכן החוקים שנגעו לתחום הכלכלי נדחו, אך כל יתר החוקים נאכפו מיד, בייחוד בתחום החינוך. תלמידים יהודיים גורשו מבתי הספר, ונטל חינוכם נפל כולו על כתפי הקהילה היהודית.
חוקי הגזע האיטלקיים העידו על יחסו האמביוולנטי של מוסוליני כלפי היהודים, אשר מחד גיסא ראה בהם אמצעי לקידום הפיתוח הכלכלי בלוב, ומאידך גיסא יחסו החיובי אליהם העמיד בסכנה את האינטרס שלו לבניית יחסים עם הערבים ולשאיפותיו המדיניות. מוסוליני לא היסס להעלות את היהודים קרבן על מזבח הנאמנות שלו כלפי היטלר, ובמלחמת העולם השנייה אימץ את חוקי הגזע והחיל אותם על יהודי לוב במלואם.
מלחמת העולם השנייה / אנטישמיות נאצית
איטליה הצטרפה למלחמה רק ב 10- ביוני 1940 . השאיפות האימפריאליסטיות של מוסוליני ומצב המלחמה הביאו אותו לפתוח במערכה צבאית נגד כוחות בנות הברית שישבו במצרים, ובין השנים 1942- 1940 התנהלה מלחמה על אדמת לוב. לוב סבלה מהפצצות של בנות הברית כמו גם ממערכה צבאית יבשתית רבת היקף.
ככל שמצבה בזירת הקרבות הורע, נאכפו יותר ויותר “חוקי הגזע”, ואף התווספו להם תקנות מחמירות יותר: בשנת 1940 , הוצא
צו שהורה לאסור את כל נתיני ארצות האויב, ולאחר מכן אף לגרשם לתוניסיה ולאיטליה; בשנת 1941 , הוצא צו לאיסור פעילותה של אגודת “מכבי”; נשלל המונופול על הסחר הסיטונאי מידי יהודי טריפולי; בשנת 1942 , הורה מוסוליני עצמו על “דילול האוכלוסייה היהודית של לוב”, שבאה לידי ביטוי בפינוי יהודי קירנאיקה למחנה הריכוז ג’אדו; ביוני 1942 , הוצא צו גיוס ליהודים מגיל 18-45 לעבודות כפיה. בעקבות הצו לגיוס יהודים לעבודות כפייה, כבר באוגוסט גויסו כ- 3000 יהודים אשר רוכזו בפאתי המדבר במחנה סידי-עזאז. במחנה היו כ 1000- יהודים אשר חולקו לקבוצות של 50-40 איש לסלילת כבישים באזור. סדר היום במחנה היה נוקשה והעצורים במחנה עבדו מהבוקר עד הערב. הפיקוח על העבודות היה בידי האיטלקים ומדי שבוע הגיעו למחנה קצינים גרמנים לביקורת. 350 יהודים עובדי כפייה נשלחו למחנה בוקבוק שעל הגבול לוב-מצרים והם סללו כבישים בחזית קירנאיקה. באוקטובר 1942 , הוצא צו להרחבת “חוקי הגזע” התקפים באיטליה אך טרם נאכפו בלוב.
המלחמה בלוב הייתה קשה ועקובה מדם, ולא הייתה בה הכרעה צבאית חד משמעית עד נובמבר 1942 . עיקרה של המלחמה היה במזרח המדינה באזור קירינאיקה, שעיר המחוז הגדולה שלה הייתה בנגזי. לאחר המפלה של איטליה בקרב נגד הבריטים על קירינאיקה בדצמבר 1940 , פנה מוסוליני להיטלר לעזרה. בפברואר-מרץ 1941 נשלח הקורפוס הגרמני- אפריקאי בפיקודו של המצביא המפורסם ארווין רומל, שכונה גם “שועל המדבר”. כבר באפריל 1941 הצליח רומל לכבוש את קירינאיקה בחזרה. בשל יחסם האוהד של היהודים לבריטים הוחמר יחסם של האיטלקים כלפי היהודים. למרות השהות הקצרה של הגרמנים בלוב, השפעתם
על האיטלקים תושבי המקום הייתה רבה. הפגיעות ביהודים תכפו, והאנטישמיות גאתה.
על פי הדוקטרינה הגרמנית הנאצית יצאה הוראתו של מוסוליני ל”דילול האוכלוסייה היהודית בלוב” ולפינוי יהודי קירינאיקה, האיטלקים ראו בהם גורם בלתי אמין ו”גייס חמישי” למחנה ג’אדו שנמצא בפנים הארץ רחוק מקו העימות. וכך, בין מאי-לאוקטובר 1942 , רוב יהודי קירינאיקה, כ 2600- יהודים, פונו למחנה ריכוז בג’אדו השוכנת כ 235- ק”מ דרומית-מערבית לטריפולי. הם הוסעו בשיירות בנות 10-8 משאיות אחת לשבועיים, ובמסע שנמשך חמישה ימים ולילות, בנסיעה במדבריות הלוהטים ביום, ובלינת הלילה תחת כיפת השמים בקור החד של המדבר.
במחנה ג’אדו שוכנו העצירים בביתנים ארוכים בצפיפות רבה, כ 400-300- איש בכל ביתן, במסגרת משפחתית, כאשר רק שמיכות, סדינים ומחצלות שימשו כמחיצות לשמירת פרטיות מינימלית של כל משפחה. המחנה היה מוקף בגדרות תיל, ועל גבעה שצפתה על המחנה הוצבה מכונת ירייה. חיילים איטלקיים פיקחו על העצירים בנוקשות רבה ונהגו להכות אותם מכות קשות ולהעביד אותם בעבודת פרך משפילה שהתישה את כוחותיהם. התנאים הסניטריים במחנה היו גרועים, מי שתייה דלוחים ומזון מתולע חולקו במשורה. המגפות פרצו, והצפיפות גרמה לעלייה תלולה במספר החולים. החולים שסבלו מתת תזונה לא עמדו בפני המחלות, ורבים מהם מתו מידי יום. מספר היהודים שמתו במחנה ג’אדו עומד על 562 יהודים. כרבע מאוכלוסיית קירינאיקה נמחקה. הייתה זאת עבורם טרגדיה אמתית.
הקורפוס האפריקאי-הגרמני נשלח ללוב פעמיים: בפעם בראשונה באפריל 1941 , ובפעם השנייה בינואר 1942 . “שועל המדבר” ניהל מלחמה קשה מול כוחותיו של הפילדמרשל ברנרד מונטגומרי, והקרב ביניהם הוכרע רק בנובמבר 1942 באזור אל עלמיין. התבוסה הגרמנית במערכה הביאה את כוחות בנות הברית לפתוח במסע כיבוש גדול שהביא לנפילתה הסופית של לוב האיטלקית בידי הכוחות הבריטיים ב30 בינואר 1943 .
ערב המפלה באל-עלמיין ריכזו האיטלקים במחנה ג’אדו את כל הגברים במרכז המחנה ואיימו עליהם בהוצאה להורג. הם עמדו במשך שעות בהמתנה למותם. אירוע זה נחקק בלבבות רבים כטראומה אכזרית. גזרת השמד התבטלה ברגע האחרון, והמחנה שוחרר אותו היום. עם השחרור וכניסת הצבא הבריטי למחנה הוטב מצב היהודים במחנה, סופקו מזון משופר ותרופות, והחולים טופלו עד חלמתם. עד אוקטובר 1943 שבו אחרוני המפונים מג’אדו לקירינאיקה.
הקולוניאליזם האיטלקי בלוב הסתיים עם תבוסתם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה. החלק האחרון של תקופת שלטונו בלוב זרע הרס גדול בחיי היהודים בלוב והקהילה, שהייתה צריכה שיקום ארוך כדי להתאושש ממנה. השבר היה עמוק מאוד מבחינה רוחנית, חברתית וכלכלית.
יהודי לוב ניצלו מציפורני הנאצים ברגע האחרון. מפלת הגרמנים בקרב באל-עלמיין היא סמל לנס הגדול שארע עבור היהודים, שאם לא כן, לא רק שיהודי לוב היו נספים כחלק מ”הפתרון הסופי” - התכנית הנאצית להשמדת היהודים, אלא שניצחון בקרב זה היה מאפשר לגרמנים להגיע גם אל ארץ ישראל, וסכנה גדולה הייתה אורבת גם ליישוב היהודי.
המלחמה הותירה אדמה חרוכה בלוב. רוב הרכוש היהודי נפגע בהפצצות או נבזז בזמן המלחמה. החיילים הארצישראלים שהיו בשירות הצבא הבריטי היו מנוף חשוב לשיקומם של הקהילות היהודיות בלוב.
--------
מקורות:
פרופ’ רנצו דה פליצה, יהודים בארץ ערבית
פרופ’ מוריס רומני, יהודי לוב
יעקב חג’ג’ לילוף, יהודי לוב בשואה