החכם השלם הדיין המצויין ר' יוסף ג'יעאן זצ"ל, 
אב בית הדין הרבני בבנגאזי והרב הראשי לכל חבל ארץ קירינאיקה שבלוב.
נולד בטריפולי בשנת תרמ"ג–1882 ונפטר בארץ ישראל בשנת תש"ך–1950.


במחנה הריכוז ג'אדו שבארץ לוב, נתגלה מחזה שהרעיד וזעזע עד היסוד. קצין המשטרה הגרמני היה מחזיק בבגדיו של ר' יוסף ג'יעאן זצ"ל שהיה אב בית הדין בבנגאזי והיה סוחב אותו אל מרכז המחנה ליד תורן הדגל. מבית הכנסת הוציא אותו כשהוא עטוף בטלית ומוכתר בתפילין וצועק עליו "זוהי שעת הריגה ולא שעת תפילה". כל ההמון שהיה עומד היה גועה בבכיה, כשעל הגגות מסביב הועמדו מכונות יריה, ושוטרים היו מקיפים את הקהל שהיה עומד על אנשיו, נשיו וטפו, אומר וידוי וקריאת שמע ומחכה לקצו בעוד רגעים אחדים. קצין המשטרה עמד דרוך ומוכן לצלצול הטלפון שיבשר את הפקודה האיומה לפתוח באש ולהרוג ולהשמיד את כל היהודים שבמחנה. משעה 8 בבוקר ועד לשעה 12 לפני הצהרים עמדו היהודים תחת כפת השמים, רעבים וצמאים ומחכים למוות. בשעה 12 נשמע צלצול הפעמון, הקצין האיטלקי עם עוד קצין אס.אס, עמדו ושמעו את ההוראה בטלפון.

ר' יוסף ג'יעאן זצ"ל נולד בטריפולי שבלוב ביום ד' תשרי תרמ"ג-1882 להוריו ר' כמוס ועזיזה ג'יעאן ז"ל. האב ר' כמוס ז"ל נפטר בשנת תרמ"ה-1885 ,בהשאירו שבעה יתומים וביניהם את ר' יוסף צעיר הבנים בן 3 בלבד. מצב כלכלי קשה שרר בבית המשפחה אולם אם המשפחה לא ויתרה על לימוד ילדיה, היא עבדה קשה מאוד בעבודות משק בית אצל אחרים בכדי לפרנס את המשפחה ולשלם את שכרם של מורי תלמוד התורה, לשם נשלח ר' יוסף בגיל 5.

יוסף הקטן היה חריף בלימודיו והשקיע את כל מרצו ומאודו בלימודים, ובגיל אחת עשרה בשנת תרע"ג-1893 היה כבר תלמידו המצטיין של הגאון ר' ציון ביתאן זצ"ל ששימש בתקופה זו כראש תלמוד תורה ושמבית מדרשו יצאו רוב רבני לוב מאז ועד היום. כשסיים יוסף את לימודיו בשנת תרס"א-1901 בהיותו בגיל 19 הוסמך לרבנות ומונה כמורה מן המניין בתלמוד תורה, תוך כדי שהוא ממשיך ללמוד אצל ר' ציון ביתאן זצ"ל במסגרת הישיבה הגבוהה. בשנת תרס"ג - 1903 החל ללמוד דיינות אצל ר' כמוס אג'רבי זצ"ל במשך כ 10 שנים.

רבו ר' ציון ביתאן זצ"ל אהב אותו מאוד כבנו ממש וקרב אותו לביתו. בשנת תרס"ז-1907 כאות לחיבתו הגדולה לר' יוסף, חיתן אותו עם בתו רחל. בברכת שבע הברכות התכבד החכם באשי דאז ר' חזקיה שבתאי זצ"ל בנוכחות ראשי הקהילה, רבניה וקהל רב. ר' יוסף הרביץ תורה הן בתלמוד-תורה והן בישיבה, לא נח ולא שקט על שמריו עד שבשנת תרפ"ז-1917 עבר בהצלחה את הבחינות לדיינות ע"י הדיינים ר' אברהם חביב זצ"ל אב"ד, ור' רפאל דאבוש זצ"ל וקיבל מינוי רשמי ע"י השלטונות האיטלקים כדיין מן המניין.

מיד החל הוא לשמש בתפקידו זה בטריפולי ביחד עם הדיינים הנ"ל שבחנו אותו ובמשך הזמן גם עם אחרים. ר' יוסף היה מקובל לבריות כבדחן כשצריך, וכקפדן בנושאים המובאים לפניו כדיין הן בענייני הלכה והן בענייני שלמות המשפחה ופריצות. בשנת תרפ"ט-1929 נפטר ידידו הדיין ר' מרדכי הכהן זצ"ל שכיהן כדיין בבית הדין בבנגאזי.

ר' כמוס פלאח זצ"ל שהיה אז אב"ד בבנגאזי, בא לטריפולי בשנת תר"ץ - 1930 על מנת לבקש מראשי הקהילה דיין במקומו של הדיין שנפטר. היה צורך לבחור בין ר' ציון ביתאן זצ"ל שהיה אז בגיל 70 שנה ובין ר' יוסף ג'יעאן שהיה בגיל 45 שנה אך מטופל במשפחה ברוכת ילדים. ההתלבטות היתה קשה ובאורח פלא השתמר בידינו מכתב תשובה של ר' יוסף לר' כמוס, מכתב מרגש ביותר על מצוקת ילדיו הרכים העתידה להתרגש עליהם בדרך הקשה והארוכה, מעל 1000 קילומטר לבנגאזי.

לבסוף החליט ר' יוסף לנסוע לבנגאזי למרות הקשיים כשלנגד עיניו כיבוד חותנו ר' ציון שהיה לו כאב ואהבו אהבה עזה. ביום הנסיעה, ב- 31.10.1931, כל יהודי העיר ליוו את ר' יוסף לנמל בבכייה מאחר והיתה קשה עליהם הפרידה מאיש שאהבו אותו, אחד משלהם שעלה לגדולה ממשפחה פשוטה ועניה.

ר' יוסף גיעאן זצ"ל נתקבל בבנגאזי בנמל העיר ע"י כל הקהל ובראשם הרב הראשי ר' כמוס פלאח זצ"ל בהתלהבות ובמחיאות כפיים סוערות. הרב פלאח זצ"ל אירח אותו אצלו כשלושה שבועות עד שנמצא בית מתאים לגור בו. ר' יוסף היה אוהב את הבריות, אוהב אמת וצדק, ציוני נלהב עד עמקי נשמתו, דאג לאיש הפשוט, דרשן נלהב ובמידת הצורך היה קפדן ולא הסכים לפשרות בענייני שמירת הדת. אחת מפעולותיו החשובות ביותר שדרשה את מלוא עוצמת חריפותו ובקיאותו של ר' יוסף בבנגאזי שהטביע את חותמו, היתה מציאת פתרון רישום שם העיר בנגאזי כמלה אחת בגט. דבר שבא לידי ביטוי במתן הרשאה לבית הדין בבנגאזי לדון בעניני גיטין. עד לאותו זמן לא היה רשאי בית הדין הרבני בבנגאזי לדון בעניני גיטין, עקב אי הידיעה כיצד לרשום בגט את שם העיר בן-גאזי או בנגאזי. וזאת לדעת כי כל טעות ואפילו קוצו של יוד פוסלת את הגט, וכל אילו שנדרשו למתן גט נאלצו לכתת רגליהם עד לבית הדין הרבני שבטריפולי המרוחק 1000 ק"מ.

בשנת ת"ש-1940 הגיעו כ- 300 פליטים שהיו בדרכם ארצה מאירופה לבנגאזי הרב יוסף עמד בראש הועדה שדאגה לאירוחם והחזקתם אצל רוב המשפחות של העיר כל זמן שהותם שם עד שהוחזרו לאיטליה למחנות ריכוז מאחר ולא הורשו להמשיך ארצה. (לימים, לאחר שעלו ארצה, אחד מהם אף התחתן עם בת הרב).  

 ר' יוסף ג'יעאן מקבל את פניו של גנרל וויל

בחג השבועות בשנת ת"ש - 1940 ,הופצצה העיר טריפולי ע"י מטוסי צרפת ונפגעו רבים מיהודי העיר, בתוכם משפחות בתו ואחיו של הרב. בתו וילדיה הובאו לבנגאזי כשהם פצועים והוחזקו בבית הרב, למרות היות המשפחה ברוכת ילדים, עד שנמצא להם דיור מתאים.

בשנת תש"א-1941 נפטר הרב הראשי לבנגאזי ר' כמוס פלאח זצ"ל ור' יוסף ג'יעאן נתמנה במקומו כרב ראשי ואב בית דין. התקופה היתה קשה מאד. תקופה של מלחמה כשכל האוכלוסיה ברחה מהעיר והתפזרה לכל רוח מחמת ההפצצות היום יומיות הן ע"י הבריטים והן ע"י הגרמנים (זה יוצא וזה נכנס, כמה פעמים העיר עוברת מיד ליד) והתושבים סובלים מהמצב הבלתי נסבל, בעיקר המצב הכלכלי הנובע מחוסר עבודה, מחוסר מצרכים למחיה ומבריחה וחיפוש מקלט מהפצצות ושמירה על הילדים המסתובבים בין ההריסות ללא מסגרת ולימודים.

ביום כיבוש בנגאזי ע"י הבריטים, היה מפגש ראשי הכוחות הבריטים, בראשם הגנרל וויל לבין ראשי הקהילה המקומית המוסלמית והיהודית - המוסלמים בראשות הקאדי ואילו היהודית בראשות הרב יוסף ג'יעאן זצ"ל ורנטו תשובה ראש הקהילה.
עם עזיבת הבריטים בשנית, החלו שוב התנפלויות על היהודים, שוד לאור היום והוצאות להורג של הבחורים שנאשמו בעזרה לאויב וכן גזרות חדשות מצד האיטלקים והגרמנים.

יום אחד הופיעו חיילים גרמנים ובראשם קצין בדרגת רב סרן לבית הרב, שהיה אז ממוקם מחוץ לעיר, והחלו להוציא מהבית את כל מצרכי המזון שנאגרו בעמל רב לעת צרה לכלכלת המשפחה בזמן המלחמה. כשרצה הרב למחות החלו להכותו בקת הרובה והרב בכה והחל לצעוק: "א-ל נקמות ה' ". לאחר שרוקנו את הבית המשיכו הלאה ליתר הבתים שבתוך השדות ולשטח המאוכלס גם באוכלוסיה ערבית. לפתע נשמעו יריות ולאחר כחצי שעה חזרו הגרמנים לבית הרב והשכיבו שם את הקצין ההרוג מול פתח הבית והרב פונה שוב לשמים ואומר: "א-ל נקמות ה' ".

בחודש פברואר 1942 - תרס"ב נתנו הגרמנים הוראה להגלות את כל היהודים למחנות ריכוז בגלל שקבלו בשמחה את הכובש הבריטי. כל הנתינים הבריטים הוגלו למחנות ריכוז באירופה ולבסוף למחנה ברגן-בלזן ונתינים הצרפתים הוגלו למחנות בטוניס ואילו הנתינים הלוביים הוגלו למחנה ריכוז ג'אדו הנידח מכל ישוב, מהלך נסיעה של 6 ימים. ר' יוסף זצ"ל פנה בדרישה לראש הקהילה כי היות והגולים הוגלו ללא מנהיגים וללא רבנים לכן הוא מתנדב להיות עם הקהל שלו בטוב וברע.

וכך ביום שבת בבוקר, שלושה ימים לאחר השיחה הנ"ל הגיעה משאית עם שוטרים ונציגי ועד המפנים (יהודים) להגלות את הרב ומשפחתו והוציאו את הרב מבית הכנסת בזמן תפילת שחרית והרב שואל בתדהמה: "שכחתם ששבת היום? האם זה לא יכול לחכות למחר?" ענו לו אנשי הועד: "אתה בקשת לנסוע!" , לקחו בכוח את הרב ומשפחתו וסובבו אותו בכיכר העיר להראות לכולם איך הרב הראשי נוסע בשבת והרב בוכה כילד. וראש הועד, מרדכי (דוכא) דואני, עושה דברם של הנאצים, צוחק בקול ואומר: "תסתכלו, תסתכלו איך הרב נוסע בשבת". (לימים, כאשר עלו כל בני הקהילה לארץ ישראל התנגד הרב לכניסתו לארץ, אחרת יואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים ויאסר.)

סבל רב עבר על ר' יוסף ומשפחתו במחנה הריכוז ג'אדו עם כל היהודים האומללים, רעב, השפלות ומחלות. כל שוכני המחנה אהבו אותו על היותו המנהיג היחידי שהתנדב להיות איתם בסבלם וגם שם לא הפסיק ללמדם הלכה ודרך ארץ והמשיך להיות מנהיגם הדתי והרוחני. התפילות בבית הכנסת המאולתר לא הופסקו אף יום אחד. כשבוע לפני השחרור נתקבלה הוראה לקלגסים הסוהרים לרכז את כל הגברים במרכז המחנה מול מכונות יריה ולהתכונן להוראה טלפונית להוצאה להורג. ריכזו את כל הגברים במרכז המחנה ואת הרב גררו ממשרדו למרכז ההתקהלות. כולם גועים בבכייה עד השמים על מר גורלם והרב היה צועק, מנסה להשתיק אותם ומבקש לשאת דברו לאומללים בעת צרה.

דממה השתררה והרב יוסף עומד במקום גבוה, מאולתר, ומדבר בבכי, בקול רם ומבטיח שבעזרת ה' יראו מיד את הנס הגדול שיהיה לנגד עיניהם, "...כל אלה אשר עומדים מולכם עם הנשק ביד, לא יפגעו בנו לרעה ויתפזרו לכל רוח ויבואו "החברים" ויחזירו אותנו במהרה הביתה ובעזרת ה' נעלה כולנו ארצה. כולנו! כולנו! כולנו! ". ואז קמה צעקה ושאגה גדולה מפי כולם ואמרו "בחייך, בחייך כב' הרב " ונשאו את הרב על כתפיהם וסובבו אותו במעגלים ורקדו איתו.

ראו הקלגסים הסוהרים וצחקו להם "תראו את היהודים המשוגעים, עומדים להרוג אותם והם שמחים". כמה דקות לפני השעה 12 בצהרים, בשעה היעודה, נתקבלה הוראה טלפונית דחופה לקלגסים הסוהרים לעזוב מיד את המחנה ולמלט נפשם לכיוון תוניסיה, כי הבריטים מתקרבים ומכתרים את הכוחות האיטלקים והגרמנים אשר באזור. יומיים לאחר המקרה בחודש אפריל 1943-תרס"ג הגיעו הכוחות הבריטים ופחדו להכנס לשטח המחנה מחמת מחלת הטיפוס שהשתוללה במחנה והפילה חללים רבים עקב הצפיפות והרעב שהיו מנת חלקם של האסירים.

ידי הרב ועוזריו מלאו בעבודת החפירה לקבורת המתים. בזמן החפירות נתגלה כי השטח הינו בית קברות מלפני כאלף שנה והקבורים בו יהודים. כעבור יומיים הגיעו אמבולנסים עם רופאים למחנה והחלו לטפל בחולים ולאחר מכן, העבירו את תושבי המחנה בשיירות לגריאן למנוחה קצרה ואחר כך לבנגאזי, מסע של 6 ימים. בהגיע השיירות לבנגאזי מצאו אותה הרוסה וחרבה מההפצצות וכל משפחה חייבת היתה למצוא דיור זמני בעיר או בסביבתה עד שיקימו מחדש את ביתם ההרוס כשהבעיה הדחופה היתה מציאת מזון ופרנסה.

הבריטים וחיילי הבריגדה היהודית שהיו במקום, סייעו במידת יכולתם לפתור את הבעיות הדחופות ובעיקר להקים את בית הספר שהיה לתפארת מאחר ולראשונה החלו ללמוד בנות במסגרת תלמוד תורה. כתוצאה מכך היתה תסיסה בין החרדים ופנו לרב הראשי ר' יוסף ג'יעאן. ענה להם הרב: "בתי ונכדותי לומדות באותו בית ספר ואין לי התנגדות לכך. כולם צריכים להתכונן לחיות בארץ שלנו". החיילים הארץ ישראלים המשיכו במלאכתם בעיר וחינכו את הילדים בכל המקצועות, גם בשירה, בהצגות ועבודות בהכשרה.

בשנת 1944 ביקר בבנגאזי מר משה שרת (שרתוק) ז"ל ועמד על מעשה החיילים במסגרת הקהילה והרב היה בראש מקבלי פניו. משנת 1945 - תרס"ה החל יחס עוין מצד האוכלוסיה הערבית. שנבע מפעילות החיילים הארץ ישראלים ועקב הנעשה בארץ ישראל. העניין החל מקטטות קטנות, עבר לגדולות והמשיך בשוד ורצח ללא סיבה והאוירה הכללית היתה עויינת ועכורה אך השלטונות הבריטים לא נקפו אצבע.

כשהחלו המאורעות בטריפולי וערבים רצחו שם יהודים רבים, פרצה תסיסת הערבים גם בבנגאזי וראשי היהודים בשיתוף עם הבריטים עשו ככל יכולתם להרגיע את הרוחות. למרות זאת היו התנפלויות ובעיקר שרפו ובזזו בתי כנסת וכן נפרצה הכספת של ועד הקהילה המכילה רכוש אלמנות ויתומים ותוכנה נשדד.

את המפגשים להרגעת הרוחות ארגנו הרב וראשי הקהילה במועדון "מכבי" של הנוער. המפגש כלל את ראש העיר, הגנרל הבריטי, המופתי ועוזריו, הרב יוסף ג'יעאן זצ"ל וראשי הקהילה. לאחר מפגש זה השתרר שקט יחסי. בכדי להמחיש את עוצמתו וגדולת נפשו של ר' יוסף נספר כי: יום אחד נחטפה צעירה יהודיה ע"י ערבי והענין הובא לידיעת הרב. ר' יוסף פנה מיד למופתי הגדול של המוסלמים וביקש ממנו להתערב על מנת לשחרר את הצעירה. המופתי השיב כי אינו יכול להתערב מאחר והחוטף הינו בריון אלים הידוע כראש כנופיה המשחקת בנשק ומסוגלת לרצוח כל הבא לקראתה. לר' יוסף לא היתה ברירה. הלך ישר לבית הבריון דפק בדלת ולאחר שפתחו לו הזיז את הפותח הצידה והלך הישר אל הצעירה הבוכיה שהיתה שם, לקח אותה בידה והוציא אותה לעיני כל הנוכחים הנדהמים מהמעשה הנועז ואף אחד לא התערב. מיד עשה את כל הסידורים ושלח אותה לקרובי משפחתה בטריפולי כדי שלא יתנכלו לה. למחרת בא המופתי לרב ואמר לו: "מה עשית יכלו לרצוח אותך ?!", ענה הרב: "עשיתי את מה שהייתי חייב לעשות!" הרב יוסף לא שקט ולא נח עד שנמצאו דרכים להעלות את הבנות היהודיות כדי שלא יתנכלו להן, כולל חתונות פקטיביות עם חיילים ארץ ישראלים. 

עד שבשנת תש"ח-1948 נמצאה דרך סודית להעלות את מרבית תושבי העיר והסביבה ארצה בדרך לא דרך. כך עלתה מרבית הקהילה בשנים 9/1948 כולל כב' הרב ומשפחתו. הרב עלה ארצה בשנת תש"ט-1949 בערב ראש השנה והשתכן בעיר רמת גן כשילדיו מקדימים אותו במספר חודשים. ר' יוסף ג'יעאן זצ"ל שימש הרבנות ודיינות בטריפולי ובנגאזי כ- 33 שנה.

הרב נלב"ע ביום שבת קודש ח' בשבט תש"ך-1950 ונקבר בבית העלמין שומרי שבת בבני ברק. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ויהי זכרו ברוך, אמן.

לימים מילא אבי היקר, דוד ג'יאן הי"ו, בנו של הרב יוסף ג'יעאן זצ"ל, אחר צוואתו של אביו והקים לתפארת את בית כנסת "בית יוסף" בגבעתיים, על שמו של סבי ר' יוסף ג'יעאן זצוק"ל.

ר' יוסף ג'יעאן וראש הקהלה רנטו מקבלים את פני משה שרת –שרתוק בבנגאזי