בשעה שמדינת ישראל הצעירה פתחה את שעריה בפני גלי העלייה ההמוניים בשנות ה-40 וה-50, סיפורם של יהודי לוב בולט בייחודיותו. קהילה עתיקה זו, ששורשיה נטועים בצפון אפריקה מזה למעלה מ-2,000 שנה, הפכה במהרה לחלק בלתי נפרד ממארג ההגנה על המדינה החדשה.

מה שהבדיל את עולי לוב מקהילות אחרות היה הזיקה העמוקה לשפה העברית והמסורת היהודית. בניגוד לעולים רבים שהתקשו בשפה העברית, רבים מיהודי לוב דיברו עברית כשפה שגורה לצד הערבית והאיטלקית. עובדה זו הפכה אותם למועמדים אידיאליים לגיוס מיידי.

"מהאונייה לחזית" לא היה רק ביטוי עבור יהודי לוב – זו הייתה מציאות חייהם. עם ירידתם מכבש האונייה בנמל חיפה, רבים מהם מצאו את עצמם מגויסים בתוך ימים ספורים. הם לא ביקשו הקלות או דחיות – תחושת השליחות והשייכות למולדת החדשה-ישנה דחפה אותם להתנדב לשורות הלוחמים ללא היסוס.
האירוניה הטרגית היא שרבים מהם טרם הספיקו להכיר את הארץ שלמענה נלחמו. לוחמים צעירים שרק שבועות ספורים קודם לכן חיו בטריפולי או בנגאזי, מצאו את עצמם אוחזים בנשק ומגינים על יישובים שאת שמם בקושי ידעו לבטא. אך ידיעת השפה העברית הקלה עליהם את ההשתלבות ביחידות הלוחמות והפכה אותם למשאב יקר ערך בצבא הצעיר.

במרוצת מלחמות ישראל, בני הקהילה הלובית שילמו מחיר כבד. מאות חללים מקרב בני העדה, מספר מרשים ביחס לגודלה, הם עדות אילמת למסירותם. חלקם נפלו בקרבות כשדמם הישראלי עדיין לא הספיק להתערבב באדמת המולדת החדשה.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, משפחות לוביות רבות עומדות דום לזכר יקיריהן. מסורות הנצחה ייחודיות משלבות את המורשת הלובית עם הזיכרון הישראלי. בתי כנסת בנוסח לוב מקיימים תפילות מיוחדות, ובהן פיוטים בערבית-יהודית לצד תפילות בעברית.
סיפורה של יהדות לוב הוא פרק מרגש בשרשרת הדורות של העם היהודי. מקהילה עתיקה בגולה, דרך הפרעות הקשות של 1945 ו-1948, ועד להשתלבות המהירה בהגנת המדינה החדשה. זהו סיפור של מחויבות, הקרבה ואמונה בדרך – ערכים שממשיכים להיות נר לרגלי צאצאיהם עד היום.

כיום, כשקהילת יוצאי לוב בישראל מונה כ-100,000 איש, הם ממשיכים לשמר את מורשתם הייחודית לצד תרומתם המשמעותית לחברה ולביטחון ישראל. והנה, בכל שנה כשהצופר מייבב ביום הזיכרון, הוא מזכיר לנו גם את אלה שעלו מלוב, וכמעט ללא שהות, הפכו מעולים ללוחמים, ומלוחמים לחלק בלתי נפרד מפסיפס הגבורה הישראלי.