הפעילות החברתית והפוליטית בלוב

---

הפעילות החברתית והפוליטית בלוב

יעקב חג'ג'-לילוף / מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

לזכרם של דודי איזקו פלח-קיש ז"ל

ורחמים פלח-קיש ז"ל

בני דודי רפאל זכות ז"ל

ומשה חלפון-דולה ז"ל

שכולם נקטפו בדמי ימיהם

 

 

מבוא

בבואנו לדבר על הפעילות החברתית והפוליטית של יהודי לוב במאות ה19- וה20-, עלינו לעשות הפרדה בין העידן העות'מאני עד שנת 1911, לבין העידן הקולוניאלי האירופי, שראשיתו בתקופה האיטלקית (1943-1911) ולאחר מכן בתקופה הבריטית (1951-1943). לעומת העידן העות'מאני, שבו היהודים היו שרויים בחשכת ימי הביניים, והפעילות החברתית והפוליטית הייתה מצומצמות, ורק בשלהי העידן החלו להסתמן ניצני המודרנה, בעידן הקולוניאלי האירופי, חדרה המודרנה ביתר שאת, שהלכה והתעצמה עם השנים, וחלו תמורות בפעילות החברתית והפוליטית.

בראשית העידן הקולוניאלי האירופי, החל תהליך מואץ של השתחררות הלכה למעשה מכבלי ימי הביניים. עוצבו הכלים המודרניים, שאליהם ניתן לצקת את התכנים לפעילות חברתית ופוליטית. נוסדו מוסדות ושירותים ותנאים כלכליים, חינוכיים ותרבותיים, שחוללו תמורות מרחיקי לכת בחיי היהודים בלוב ובפעילותם החברתית והפוליטית. פעילות, שהותאמה לקורות בלוב והחברה הסובבת אותם, ולצד התמורות החיוביות, בתחומים שונים כמיעוט, היו צריכים לכלכל את מעשיהם ולנווט את עצמם בזהירות בסבך המציאות המורכבת. ולא פעם מצאו את עצמם, בעל כורחם, נתונים בין הפטיש של המעצמה הקולוניאלית השלטת לבין הסדן של אוכלוסיית הרוב הערבית המוסלמית. פעילות, שהייתה מושפעת גם מן החוץ, הן בקורות בעולם היהודי כמו הציונות והסכסוך היהודי ערבי, והן בקורות בעולם הגלובלי כמו מלחמות ומאבקי שליטה והשפעה.  

בשלהי התקופה העות'מאנית החלו ניצני התמורות בחברה היהודית הלובית, עם חדירת ההשפעה האיטלקית ללוב והופעת הציונות מעל בימת ההיסטוריה. תמורות, שהלכו והתעצמו לכוון המודרנה עם הכיבוש האיטלקי הישיר של לוב: במעמד המשפטי; בחיים האוטונומיים; בפעילות הכלכלית; במערכת החינוך; בחיים החברתיים, ובהיות יהודי לוב מחוץ לחיים המדיניים הכלליים של לוב, התרכזו בחיים הפוליטיים הפנים קהילתיים, שבטריפולי היו תוססים מאוד ולפעמים אף סוערים (בניגוד לבנגזי ולמקומות אחרים, ששם שררה הרמוניה וניהול הקהילות היה בדרך-כלל על מי מנוחות). בטריפולי לא חסרו מאבקים בין אישים ומשפחות על הנהגת הקהילה ודרך ניהולה, שבשנים הראשונות נטלו בהם חלק גם התנועה הציונית. בשל העדר פעילות פוליטית בחיים המדיניים הכלליים, אם מכורח ואם מרצון, רבים תיעלו את מרצם הפוליטי לכוון פעילות ציונית, ולא בכדי הייתה זו פעילות, שהלכה והתרחבה הלכה והתעצמה והקיפה רבים רבים מבני יהודי לוב.

₍בראשית התקופה האיטלקית, ₎₁ניצק אותו בסיס ומסד להחייאת השפה העברית, שהוו אחד המרכיבים החשובים לתחייה הלאומית ולייסודה של התנועה הציונית בלוב. תחייתה של התנועה העברית בלוב על כל המעלות והמורדות בראשיתה, והתבססותה תוך עקיפת מהמורות והתגברות על מכשולים בשנות השלושים של המאה ה20- ופריצתה לבסוף למרחב בשנות הארבעים בתקופה הבריטית, ואחיזתה האיתנה בקרב יהודי לוב, הייתה קשורה בקשרים עבותים עם המאמצים לצמיחה תרבותית וחברתית ובמידה מסוימת אף כלכלית. תנועה עברית, שבהמשך התחזק עמה ההיבט הלאומי, והתפתחותה של תנועה ציונית רחבה ורבת הדר כבר בשלהי התקופה האיטלקית, ולאחר דעיכה בתקופת מלחמת העולם השניה, לצמיחתה מחדש בתקופה הבריטית, אף ביתר שאת ובצורה עצימה.

הצלחתה של התנועה הציונית באה לידי ביטוי, לא רק בהישגים בפעילות הציונית ובתחיית התנועה העברית, כי אם גם בהתמודדות בצוק-העתים. רגשי הסולידריות שהובילו בוגרי וחניכי התנועה הציונית, עמדו ליהודי לוב, חישלו אותם לעמוד בתלאות מחנות הריכוז באירופה ובג'אדו, במחנות הכפייה, בהגליות, בגירושים ובכל מאורעות המלחמה וספיחיה, ואף לאחריה בתקופה הבריטית, בפרעות 1945 ובפרעות 1948. אם מוראות מלחה"ע השניה, התחזקות הלאומנות הערבית הלובית בתקופה הבריטית, ופרעות 1945 והשלכותיהן, כולל הקמת ארגון הגנה מחתרתי ומאומן, שהוכיח את עצמו בפרעות 1948, הביאו את יהודי לוב לחשבון נפש, הרי ההחלטה לעקור משורש ולעזוב את לוב לארץ-ישראל דווקא, יש לזקוף בעיקר לזכות הפעילות הציונית. כאשר רוב בני הקהילה, בעידודם של החיילים והשליחים הארצישראליים, הגיעו למסקנה זו, הפעילות הציונית והתנועה העברית, הפכו לזרם המרכזי בחיי הקהילה.

הדרך שהציעה הציונות, הלכה וחדרה בתודעת היהודים, הלכה והתעצמה ברחוב היהודי, ואין תימה, שהתגברה השאיפה לעלייה לארץ-ישראל, שפיעמה בלבותיהם מימי-ימימה. שאיפה, שיצאה אל הפועל בתחילה בהעפלה הבלתי-לגאלית עצימה, שהיוותה פרוזדור לשימת קץ למחזור חיים בן אלפי שנים בלוב, בעלייה גדולה ומפוארת, עם השמע פעמי הגאולה.

 

הפעילות החברתית והפוליטית בתקופה העות'מאנית

בתקופה העות'מאנית היהודים בלוב, למרות היותם נמנים על הד'ימה – בני חסות, חל שיפור בביטחונם האישי, חלה התאוששות דתית-רוחנית, וכן גם כלכלית. זאת, בשל הגירה מוגברת של יהודים מיישובי השדה לערים הגדולות ובמיוחד לטריפולי, ולעיירות החדשות, שקמו לאורך עורקי תחבורה ובצמתים מסחריים, ונתייסדו קהילות יהודיות חדשות. יותר ויותר יהודים עסקו במסחר, הן זה הפנימי והן זה הבינלאומי, ככל שהמעצמות האירופיות במיוחד איטליה הרחיבו את המסחר עם לוב, וככל שגברה הגירת יהודים מאירופה ללוב ובמיוחד מאיטליה. הגירה, אשר הפרתה את האוכלוסייה היהודית המקומית, פתחה בפניה קשרים מסחריים נוספים, והגבירה את השפעת הקונסולים הזרים, שניצלו את הסכמי הקפיטולציות, לטובת נתיניהם, שהתווספו להם יהודים ילידים, שהשיגו אזרחות זרה מסיבות ותחבולות שונות. יותר ויותר יהודים, שעזבו את עבודת השדה, הפכו לאומנים ובעלי מלאכה במקצועות השונים, כאשר בחלק מהענפים הייתה להם בלעדיות. לרוכלים היהודים הייתה עדיפות על הרוכלים המוסלמים, בשל אפשרותם למכור ישירות לנשים המוסלמיות במרחבי לוב, שנמנע מרוכלים מוסלמים, שלא יכלו לדבר ולסחור עם נשים מוסלמיות. התרחבה ההשפעה האיטלקית בלוב, שהביאה לשגשוג בתחום הכלכלי, בעיקר בתחום הפיננסי עם פתיחת סניפי הבנק של "בנקו די-רומא" בטריפולי ובבנגזי, שרוב פקידיו ולקוחותיו היו יהודים. השפעה, שנשאה בחובה גם את ניצני המודרניזציה וחלה התפתחות משמעותית בתחום החינוך.

במחצית השניה של המאה ה19-, התבססו האוטונומיה היהודית ומוסד המנהיגות היהודית הקהילתית. הנהגת הרפורמות (תנזימאת') בצווים (פירמאנים) ב1839- וב1856- (אשר קיבלו גושפנקא חוקית ע"י ה"ארדי" הקיסרי במרץ 1865), העניקו ליהודים ערבויות ואוטונומיה יהודית, ולקאיד גושפנקא חוקית והשתתפות במועצת המחוז בטריפולי. מ1842- הייתה העדפה, שהקאיד יהיה איש משכיל, ומאז הומלצו לתפקיד זה אנשי דת (שקודם לכן עסקו בעניינים רוחניים בלבד). ב1874- מונו רבנים ראשיים בלוב (שהובאו מחוץ ללוב, מארץ-ישראל או מקושטא), כאשר הראשון היה הרב אליהו חזן, והחל תהליך של העברת הסמכויות החילוניות מהנשיא לרב הראשי, שנקרא "חכם באשי". יהודים החלו לכהן בעיריות, במועצות המינהליות, בפקידות השלטונית (במיוחד במחלקת האוצר) ובבתי המשפט האזרחיים, הפליליים והמסחריים, שהוקמו מ1863- ואילך.

התמורות בחיי היהודים, במיוחד במחצית השניה של המאה ה19-, בכלכלה, בחינוך, באוטונומיה היהודית וחדירת המודרנה האירופית, חלו בעיקר על המשפחות האמידות, בעלי היוזמה, או אלו שהתעשרו זה מקרוב וסיגלו אורח חיים מודרני ואימצו פעילות חברתית אירופית. בני המשפחות האלו, שהיו מיעוט, ניהלו את החיים הפוליטיים, היו מנהיגי הקהילות, תפשו עמדות מפתח ואת המשרות הבכירות, שלצדן כבוד ויתרונות כלכליים. מאידך, אצל רוב היהודים, חל רק שיפור מסוים, ורבים (במיוחד ב"חארה" היהודית בטריפולי) נותרו מתבוססים במצוקתם, בבערותם ובעוניים. הם לא נטלו חלק בפעילות הפוליטית והסתגרו ב-ד' אמותיהם בפעילותם החברתית המסורתית-דתית הפנים משפחתית והפנים קהילתית. זאת, עד הכיבוש האיטלקי עם חדירת המודרנה, והחל להסתמן שיפור בחייהם ותמורות בפעילותם, שעם השנים הקיף יותר ויותר יהודים, שלפעילות הציונית יש חלק בזאת, ככל שהתרחבה והתעצמה. 

 

ניצני הציונות בלוב

בשלהי תקופה העות'מאנית, הייתה התעניינות בציונות בלוב, כמעט משחר הוולדה של התנועה הציונית העולמית, עם עלותה על בימת ההיסטוריה בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20. התעניינות, שכללה בתחילה רק מעטים בלבד מקרב הסוחרים האמידים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים צעירים, שהיו פתוחים במידה מסוימת לקורות העיתים באירופה ובעולם היהודי. ואילו ההתעניינות בציונות, שהקיפה את הרבים יותר התרחשה מאוחר יותר בתקופה האיטלקית, ככל שהעמיקה התודעה הציונית עם תחילתה של התנועה העברית. תנועה, אשר הייתה קשורה בתחייה התרבותית והחברתית, עם התמורות בכלכלה ובחינוך בשלהי התקופה העות'מאנית ובראשית התקופה האיטלקית. תודעה, שבעטייה התפתח ההיבט הלאומי ציוני, שהקיף בתחילה קומץ של נחשונים שסחפו את הרבים, כאשר האירועים הן בעולם היהודי-ציוני, והן בלוב עצמה ובקרב הקהילות היהודיות שבה, משפיעים על המורדות והעליות בהתפתחות התנועה הציונית המקומית.

הקשר הראשוני בין הקהילות היהודיות בלוב לבין התנועה הציונית העולמית והרצל נוצר כבר בשנת 1896. הרצל עודד את יהודי לוב לפעילות ציונית, ויהודים מלוב נענו לאתגר, ואנו עדים לשליחת מכתבים להרצל, כמו: מכתבו של העו"ד ברבי באוגוסט 1900, שממנו ניתן ללמוד על הפצת חוזרים של התנועה הציונית בקרב יהודי לוב; מכתבו של יעקב סופר בפברואר 1901, שממנו משתמע, שממשיכים להגיע ללוב חוזרים של התנועה הציונית ובטריפולי הייתה סוכנות של התנועה הציונית העולמית, שקישרה בין התנועה ליהודי לוב; מכתבו של יעקב תשובה מבנגזי בספטמבר 1903, שממנו אנו למדים, ששמעה של התנועה הגיע גם לבנגזי, ויש נכונות להקים סניפים בקירנייקה להפצת רעיונותיה, כפי שבאה לידי ביטוי גם במכתבו השני של יעקב תשובה ביוני 1904.

להתעניינות של יהודי לוב בציונות בראשיתה היו מספר גורמים: שמעה של התנועה הציונית, שגירה קומץ של יהודים שניסו ליצור קשר עם מוסדות התנועה, וביקשו להשתלב בפעילותה ולרתום עצמם להפצת הרעיון הציוני בלוב; התדרדרות ביחסים בין יהודים לערבים – אישים יהודים במצוקתם פנו גם להסתדרות הציונית ₍₎₁וליט"א ₍₎₂לעזרה; החשיפה למודרניזציה והרפורמה במערכת החינוך, שהתרחשו עם חדירת ההשפעה האירופית, ובעיקר זו הכלכלית והתרבותית האיטלקית, כבר בשלהי התקופה העות'מאנית וביתר שאת עם הכיבוש האיטלקי. לתמורות במערכת החינוך, הן בזו האיטלקית, הן בזו העות'מאנית עצמה והן בזו של כי"ח, בקוראה תגר להוראה היהודית-מסורתית, הייתה השפעה מכריעה לתמורה במערכת החינוך היהודית. זאת, עם יסודו של בית-ספר "יגדיל-תורה", בהיותו הראשון בסוגו בחינוך היהודי מסורתי, מבחינת המבנה, השיטה והתכנים. רפורמה, שחשפה את הקהילה למודרנה, והיוותה בסיס לחיפושי דרך, שהובילו לפתיחות ולהתעוררות לאומית, והביאו עימם בשורת יסודה ומאבקה של התנועה הציונית, להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל; הגירה מוגברת של יהודים אירופים ללוב, שהיוותה גורם נוסף לפתיחות ולמודרניזציה, שהובילה גם להתוודעות לתנועה הציונית ולראשית הקשר עמה; ביקורים בלוב של שד"רים, של אישים יהודים ושליחים מהתנועה הציונית, במיוחד אלה, שערכו סקרים לישוב יהודי אוטונומי באחד מגלילות לוב, אשר עוררו וחיזקו את תקוות הגאולה.

קשר ראשוני, שאין אנו עדים להתפתחותו, כנראה בשל מותו של הרצל ו"ימי קטנות", שעברו על התנועה הציונית. אולם, קשר זה מהווה את זריעת הנבט הראשון לצמיחתה, מאוחר יותר, של תנועה ציונית גדולה, פורחת ומשגשגת, לאחר כיבושה של לוב ע"י האיטלקים.

באותה תקופה, במסגרת איתור מקומות כתחליפים זמניים לישוב יהודים בארץ-יראל, יחד עם בדיקת "תוכנית אוגנדה", פנה הרצל למלך איטליה, ויקטור עימנואל השלישי, לבדיקת אפשרות של ישוב יהודים ממזרח אירופה בקירנייקה. בדיקה נוספת לאיתור מקומות חלופיים זמניים לארץ-ישראל בלוב, ערך נחום סלושץ מטעמם של הטריטוריאליסטים בתנועה הציונית בהנהגת ישראל זנגוויל (יט"א). סלושץ ניהל מספר שיחות עם הפחה של טריפוליטניה רג'יב פאשא, לאפשרות התיישבות יהודים מרוסיה בטריפוליטניה. רג'יב פאשא קיבל באהדה את הרעיון, והומלץ לבדוק אפשרות של התיישבות יהודית באזור הג'בל ובאזור מסללאת'ה. סלושץ ניהל מספר שיחות גם עם יועצם של הסנוסים מנצור אל-קחלי, לאפשרות התיישבות יהודים מרוסיה גם בקירנייקה, גם מנצור אל-קחלי קיבל באהדה את הרעיון. סלושץ היה בדעה, שרג'יב פאשא כמו גם מנצור אל-קחלי, ראו בהתיישבות יהודית מאירופה מחסום בפני התביעות האיטלקיות על לוב.

 

התמורות והפעילות החברתית והפוליטית בתקופה האיטלקית

כיבוש לוב ע"י האיטלקים ב- 1911, התקבל ע"י רבים מיהודי לוב בהתלהבות ובשיתוף פעולה, במיוחד ע"י אלו, שהייתה להם אזרחות איטלקית או נמנו על אלו המשכילים, שרכשו השכלה איטלקית בשלהי התקופה העות'מאנית ומודרניסטים. הם האמינו, שהשלטון האיטלקי יכול להוציא את היהודים ממצבם הכלכלי והמוראלי הקשה ולהובילם לכוון המודרנה, והם אכן היו עמוד האש בהחדרת התרבות האיטלקית. גם העשירים והיזמים הגדולים ואף העשירים משכבת הביניים, העדיפו את השלטון האיטלקי, בראותם את היתרונות הכלכליים, שעשויים לנבוע מהכיבוש האיטלקי. ואכן, היהודים נהנו מפריחה כלכלית, שהביאו האיטלקים בהשקעותיהם הרבות בכלכלת לוב ובתשתיותיה, ביודעם להשתלב בכלכלת המדינה. הם תפשו עמדות מפתח במינהל, במסחר, בתעשייה ובבנקאות ושימשו מתווכים בין האוכלוסייה הערבית (שהייתה ברובה חקלאית) לבין מוקדי הכלכלה האיטלקיים התעשייתיים, שחלק מהיהודים נמנו עימהם. גם הסוחרים הזעירים וההמונים היהודים המסורתיים יותר, למרות חששם מפגיעה ביהדותם וסכנת ההשתלבות היכולה להוביל עד כדי התבוללות והיו אדישים בתחילה, בשל פגיעות ערבים ביהודים תוך כדי הכיבוש, תלו תקוות מסוימות בשלטון האיטלקי להשתחרר מהשלטון המוסלמי. אדישות, שנבעה בשל היותם טרודים בחיי היום-יום הקשים ולא יכלו לדמות את היתרונות היכולים לנבוע מהכיבוש האיטלקי, שלא הייתה לו משמעות או משמעות מוגבלת בעיניהם. זאת, למרות השינוי במעמדם המשפטי והמדיני, עם ביטול הימנותם על ה"ד'ימה" – בני חסות תמורת ה"ג'זיה" – מס גולגולת, עפ"י חוקי עומאר המוסלמיים.      

עמדה זו של יהודי לוב, של שיתוף פעולה, שהיה במקרים רבים אקטיבי בסיוע לחילות הכיבוש ואף בניסיונות לשכנע מנהיגים ערבים להימנע מהתנגדותם לכיבוש האיטלקי, היכול להביא תנופת פיתוח ללוב, תוגמלה ע"י האיטלקים בהעדפה והענקת זכויות יתר ליהודים. אולם עם הזמן, נמנעו האיטלקים מהעדפה זו, שמא תחריף את יחסיהם עם הערבים, שמרדו בשלטונם (בטריפוליטניה עד 1924, ובקירנייקה עד 1931).

ב- 1916 וב- 1919 פרסמו האיטלקים חוקי יסוד ותקנונים, שהעניקו ליהודים אזרחות לובית-איטלקית (שהייתה אזרחות מוגבלת), קבעו את מבנה פעילות הקהילות, תחומי האוטונומיה היהודית ומי יכול לבחור ולהיבחר לועדי הקהילות. תקנונים, שהגבילו את סמכויות בית-הדין הרבני, ואף כפו רב איטלקי ב- 1920 את הרב הרטום קסוטו ולאחר מכן את הרב קסטלבולונייסי והרב לאטס. מינוי רב איטלקי, שנתמך ע"י הגורמים המודרניים והחוגים הציוניים, בהאמינם ביכולתו ללכד את השורות ולהוביל להתחדשות ולמודרניזציה תרבותית יהודית כאחת, ומבחינת הציונים גם ציונית. לעומתם, התנגדו למינוי זה, המוני העם, שחששו מהשלכותיו על קיום מסורתיהם, החוגים הרבניים, שראו בו פגיעה במעמדם וכאקט של כפיה, וכן מנהיגי הקהילה, שחששו מפגיעה בכבודם של הרבנים המקומיים. 

השלטון האיטלקי, לצד התנופה הכלכלית הביא גם תנופה גדולה בחינוך, עם פתיחת בתי-ספר ממלכתיים בכל רחבי לוב, רבים מתלמידיהם היו בני ובנות יהודי לוב. חינוך, שהרחיב את השכלתם של יהודי לוב, האיץ את השתלבותם במינהל ובכלכלה הלובית, ופתח בפניהם את המודרנה גם בחיים החברתיים – יותר ויותר יהודים (במיוחד הצעירים יותר) סיגלו להם אורחות חיים אירופאיים, בשפה, בלבוש ובבילוי בשעות הפנאי. עם עליית הפשיסטים לשלטון, אף שההמונים התייחסו לפשיזם בזרות, היו כאלה אשר התייחסו אליו באהדה ותמכו ביזמות המשטר, ואף כאלה שהצטרפו לשורות המפלגה הפשיסטית, ובמיוחד לתנועות הנוער שלה "באלילה" (מגיל 8 עד 14) ו"אוואנגרדיסטי" (מגיל 14 עד 18). יהודים רבים גם שיפרו את מגוריהם, ובטריפולי רבים יצאו מה"חארה" היהודית הצפופה והנחשלת לבתים מרווחים ברבעים מודרניים, שבהם הסתעפו רחובות ראשיים ושדרות רחבות עם בתים מפוארים. כמו כן, האיטלקים הקימו בתי-ספר, בנקים, מלונות גדולים, בתי-קולנוע, תיאטראות, ספריות ציבוריות, מסעדות ובתי-קפה, בתי-מרחץ, מועדונים, מגרשי ספורט, משרדים ממלכתיים ומוסדות ציבור רבים. סללו טיילת ארוכה לאורך שפת הים, נטעו שדרות עצים, דקלים, דשאים וכן גנים ציבוריים, בנו כיכרות, מזרקות ואנדרטאות ושיפצו בנינים ומונומנטים בעלי ערך היסטורי. העיר הפכה לעיר אירופאית מודרנית יפיפייה, ששילבה מוטיבים אוריינטליים (קשתות וקימורים) עם בניה איטלקית מפוארת.

למרות כל אלה, והנטייה למודרנה, היהודים בלוב, אפילו המודרניסטים ביותר, המשיכו לשמור את דתם ומסורתם הדתית באדיקות ולא נטו להתבוללות, כפי שקרה בארצות אחרות באירופה ובצפון אפריקה.

יהודי לוב היו מחוץ לחיים המדיניים הכלליים של לוב, והתרכזו בחיים הפוליטיים הפנים קהילתיים, שהיו תוססים ולא פעם עד כדי הגזמה מופרזת, בשל מאבק על הנהגת הקהילה בטריפולי ודרך ניהולה. מאבק חריף, שהיה בין חלפלה נחום, שרצה לנהל את הקהילה על מי מנוחות, בלא לשבש את היחסים עם השלטונות האיטלקיים (במיוחד לאחר עליית השלטון הפשיסטי ב1922-) ובלא לפגוע במרקם העדין של היחסים עם האוכלוסייה הערבית, לבין שמעון חג'ג', הפרגמטי, שדגל בניהול אקטיבי יותר וביד רמה. זאת כאשר, למרות היריבות הקשה ביניהם, שני האישים הופיעו תמיד באותה רשימה, ואף פעם לא הופיעו ברשימות יריבות. מאבק, שאף הציונים,  נטלו בו חלק עד שנת 1924, בראות את עצמם אלטרנטיבה להנהגה המסורתית, והופיעו ברשימה נפרדת. מאבקים אלו, בין חלפלה נחום, שהיה ראש הקהילה עד שנת 1924, לבין שמעון חג'ג', שנטל את שרביט הנהגת הקהילה מ1924- ועד 1929, לא פעם, פגעו בניהולה התקין של הקהילה. זאת, במיוחד בעת המאבק בין חלפלה נחום לבין הציונים, ובעת שלטונו של שמעון חג'ג', שקומם נגדו אופוזיציה פנימית בתוך הנהלת הקהילה. בשל יחסים מעורערים אלה בתוך הנהלת הקהילה בטריפולי, ובשל משבר גדול, שפרץ בעת הכנת רשימות הבוחרים ובעת ספירת הקולות בבחירות 1929, שהיו ספקות לתקינותם, הובילו את המושל האיטלקי בלוב בדוליו, למנות נציב איטלקי על הקהילה. זאת, עפ"י תחיקה חדשה, שמטעמי הסדר הציבורי, הסמיכה את המושל האיטלקי להתערב בבחירות, הגבירה את הפיקוח על הקהילה והגבילה את האוטונומיה היהודית. הנציב האיטלקי מונאסטרו, שמינה ועדה מייעצת לצידו של נכבדים מן הקהילה היהודית לסייע לו בניהול הקהילה, למרות שהמינוי שם קץ לאותם מעט חיים דמוקרטיים, שמהם נהנתה הקהילה, פעל רבות לשיפור מצבם של היהודים. הוא הנהיג ניהול תקין, פעל לדילול ה"חארה" היהודית, בסיוע בהקצאת ומציאת קרקעות בעיר החדשה לבניית בתים מודרניים, ובכך להקל את מצוקת הדיור ברובע היהודי, ועודד להפנות צעירים יהודים לעבודה חקלאית להקלה במצוקת התעסוקה. הבחירות של 1929, שהיו הסממן המובהק לאותה דמוקרטיזציה מסוימת, היו בעצם הבחירות האחרונות, שהתקיימו בקהילת יהודי טריפולי עד קץ השלטון האיטלקי, אף שמ1931- התבטל מינויו של הנציב האיטלקי והחלה לפעול ועדה קרואה של נכבדים יהודים. 

 

הפעילות הציונית בתקופה האיטלקית

לאחר ההתעניינות הראשונית בציונות בשלהי התקופה העות'מאנית, נעשה הניסיון הראשון להקמת תנועה ציונית מאורגנת בטריפולי, בראשית התקופה האיטלקית בשנת 1913, בראשותו של אליהו נחאייסי. ניסיון, שנשא בחובו חזון של הקמת תנועה ציונית רחבה ומקיפה, האמורה להחדיר ולהעמיק את הרעיונות הציוניים ולהוציא את בני העדה ממצוקתם הכלכלית והחברתית באמצעותה של הציונות. אלא, שהתגשמותו של החזון נאלץ להתעכב שנים אחדות, בשל אי תמיכתה של הנהגת הקהילה הן המוראלית והן הכלכלית, למרות ברכת הדרך של הרבנים בלוב ויהודי איטליה.

עפ"י הצעתו של הרב ד"ר דריו דיסניי מוורונה איטליה, הציונים הסתפקו בשלב התחלתי זה, בהקמת ארגון ציוני "אורה ושמחה" בלתי רשמי בשנת 1914, במסווה של "תלמוד תורה לילי". ארגון, אשר בו ניתנו שעורים בעברית (אשר עוררו צעירים מבנגזי להחדיר את העברית ב"תלמוד תורה"), אולם, גם התחלה צנועה זו הייתה קיצרת ימים. זאת, עקב קשיים תקציביים, העדר תמיכת וועד הקהילה, שחשש למערכת היחסים העדינה עם הערבים ומתגובת השלטונות האיטלקיים, ואדישות בני הקהילה, שטרם חדרה בהם תודעת הציונות המודרנית.

בעקבות אי הצלחה זו, נחלצו אליהו נחאייסי וחבריו לקידום הרעיון הציוני ובאמצעותו לשפר את מעמדם של בני הקהילה. הם נאלצו לשיטתם לעלות על הדרך הפוליטית. תוך כדי שמירת קשר עם משרדי התנועה הציונית העולמית, ביצעו רה-ארגון בתנועתם בהקמת "חברת ציון" בשנת 1916, שכללה 70 חברים, אשר התקינו תקנון בן 20 סעיפים. תקנון, שהסעיף הראשון הגדיר את מטרת הארגון לאמץ את תוכנית באזל באמצעות הפצת ההיסטוריה של העם היהודי והשפה העברית. הארגון בחר ועד בן 9 חברים בראשותו של אליהו נחאייסי והורכבו ארבע ועדות: תרבות ותעמולה – שעיקר תפקידה היה לערוך כינוסים וימי עיון להפצת הרעיון הציוני בקרב בני הקהילה, ולפתוח שעורי ערב לעברית (בהדרכתו של מרדכי הכהן); קרן קיימת – לאסוף כספים לקרן הקיימת לישראל; קשר – לטיפול בכל העניינים שבין הפדרציה הציונית באיטליה ולסניף התנועה הציונית בטריפולי, וכן לשמור על קשר עם התנועה הציונית העולמית; עלייה – לטיפול בכל סידורי העלייה של בודדים ומשפחות לא"י. ולקראת הבחירות לוועד הקהילה בטריפולי ב- 1917, פתחו במאבק נגד הנהגת הקהילה וקראו תגר על מדיניותה ושיטות פעילותה. "חברת ציון" קראה לדמוקרטיזציה והציגה עצמה כאלטרנטיבה, באמצעות תעמולת בחירות מודרניות בעלות גוון ציוני וחברתי כאחד. העמידה את הניגודים בינה כמייצגת ההמונים, לבין ההנהגה המסורתית הנמנית עם האליטה העשירה, על הדרך שיש לנקוט להוצאת היהודים ממצבם המוראלי והחומרי הירוד. האם להוביל את המוני העם, עפ"י ההנהגה המסורתית, לסוציאליזציה דרך אירופיזציה והתמערבות היכולה להוביל, אליבא דנחאייסי, עד לכדי התבוללות, או שמא, להובילם לרפורמה לאומית-ציונית במערכת החינוך ומודרניזצייה בשירותים החברתיים, תוך שמירת ערכי היהדות. ניגודים, שהכניסו את הקהילה לפולמוס חריף, שנמשך אף לאחר מותו של אליהו נחאייסי (1918), מייסדה ונשיאה הראשון של התנועה הציונית בלוב.

עלייתם של הציונים על הדרך הפוליטית לא צלחה בידם לקידום הרעיונות המרכזיים של הציונות הצרופה. גם כאשר קצרו הצלחות בבחירות 1919 ו- 1921 (אחרי כשלון בבחירות 1917, על אף הצלחתו האישית של אליהו נחאייסי), וקרנם עלתה לאור תוצאות ועידת השלום בסאן-רמו. זאת, למרות ההתעצמות בפעילותם בתחומים שונים, כמו: הוצאה לאור של ביטאון – "דגל ציון"; הצגת סרטים ציוניים; אספות וימי עיון; ציון אירועים היסטוריים וציוניים; ארגון כנסי מחאה כנגד פגיעות ביהודים באשר הם; עידוד לימוד השפה העברית; ארגון שעורים בתנ"ך; ייסוד ארגונים לעזרה הדדית; גידול  באיסוף כספים ושקילת השקל ל"קרן הקיימת לישראל"; ובמקביל ייסודה של אגודת ספורט – "בני-ציון" (ב1920-), שאימצה לה מאפיינים ציוניים (שלימים הפכה לאגודת "המכבים" והצטרפה ל"הסתדרות העולמית של מכבי" עם פעילות ציונית ענפה). מאידך, העמיקו המחלוקות, הפילוג והקיטוב בתוך הקהילה היהודית בטריפולי, במקום לבצר את אחדותה, שכה היה נחוץ בעידן זה של תמורות.

המאבקים בתוך הקהילה, שבהם נטלו חלק גם הציונים, עודדו בשנת 1922 הקמת ארגון ציוני מתחרה "אחדות והתקדמות" בראשותו של פורטונטו חדד (שהוציא לאור שבועון בשם "התעוררות", שהתפלמס עם "דגל ציון"). זה הקצין, עוד יותר, את הקיטוב וגרם לנסיגה בפעילותה של "חברת ציון", עד כדי הפסקת איסוף כספים ל"קרן הקיימת לישראל". מצב עניינים, שאילץ את הנהלת הקק"ל בארץ לשלוח ללוב באביב 1923 שליח מטעמה, את המחנך הדגול אברהם אלמליח. עם הגעתו ללוב, נפגש אלמליח עם ראשי הארגונים הנצים, על מנת להשכין שלום ביניהם ולשכנעם בחשיבות שיתוף הפעולה להשגת המטרות הציוניות. בסיועו של הרב הרטום קסוטו, הוא הצליח לפייס בין שני הפלגים בתנועה הציונית בטריפולי, ולהביאם לשיתוף פעולה, שיוביל בסופו של דבר, לאיחוד שני הארגונים.

באותה עת ב1923-, נוסדה גם אגודת נשים ציוניות A.D.E.I., שהייתה מקבילה ל"ויצו" בארץ, בהנהלתה של פורטונה ארביב וסגניתה אשת הרב הראשי ג'וליה הרטום קסוטו. מטרת האגודה (בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית), הייתה לקדם ולשפר את רמת השכלתה ומעמדה של האישה בלוב, לצד החדרת התודעה הציונית.

איחוד הארגונים הציוניים בטריפולי, יצא אל הפועל רק ב- 1924 לאחר תווכו של שליח "קרן היסוד" הרב פראטו מאיטליה, שקשר את הקצוות של ההבנות, שהגיע אליהם אברהם אלמליח קודם לכן, בעת שליחותו בלוב. נוסדה "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית", הקשורה ל"התאחדות הציונית האיטלקית", ובמקום נשיא הארגון רפאל ברדה הלוחם והכריזמתי נבחר דוד בוכבזה הפרגמטי, המתון והפשרן יותר. באותה הזדמנות הרב פראטו מארגן את איסוף הכספים ל"קרן היסוד", ומגיע להסדר על תשלום מעשר מרווחי הכנסותיהם של רבים מסוחרי ותעשייני יהודי לוב.

אברהם אלמליח בביקורו בלוב התרשם מאוד מדבקותה של הקהילה ביהדות ובציונות, כיסופיהם לציון ומאהבתם לארץ-ישראל ובנכונות לעלות לארץ, כפי שבאה לידי ביטוי בעלייתם של אחד עשר צעירים בפברואר 1923, בראשותו של אליהו פלאח (שכונה החלוץ הראשון מלוב). לאור נכונות זו לעלייה  לארץ, ממליץ אלמליח, במכתבו מתאריך 17.4.1923, לירושלים להיות מוכנים לעלייה גדולה מלוב ולהקים משרד עלייה בטריפולי, ובין היתר הוא כותב:

" […] התנועה היא גדולה ועלינו להתכונן לה […] משפחות שלמות מוכנות לעלות לארץ וצובאות על פתחי סירקולו ציון לבקש רשיונות נסיעה […]".

ייסודה של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" שם קץ לדרכה הפוליטית של התנועה      הציונית בטריפולי, ומכאן ואילך התמסרה לפעילות ציונית צרופה: עידוד הקהילה ללימוד עברית, כאשר ההצלחה הראשונית והבולטת ביותר הייתה דווקא בח'ומס, שיש לזקוף לזכותו של ר' פריז'א זוארץ; יוזמה לשליחת ספרים, כתבי-עת, עיתונים וחומר תעמולה מההסתדרות הציונית לארגונים הציוניים בלוב (כולל בנגזי, ח'ומס ומקומות אחרים); ייסוד תנועת נוער ציונית חדשה "הנוער היהודי הטריפוליטני" בשנת 1924, שנשיאה היה רפאל ארביב מחלוצי הפעילים הציוניים בלוב; ייסוד התנועה הרוויזיוניסטית בטריפולי בשנת 1925 ע"י י.שאקי (שלימים עמד בראשה לילו ארביב); הרחבת הפעילות הציונית ב"בני ציון", שהצטרפו ל"מכבי" ב1926-; הקמת "איחוד האגודות היהודיות" בטריפולי תחת חסותה של ה"הסתרות הציונית הטריפוליטנית" ב1928-; סיוע לאלו שרצו לעלות לארץ-ישראל; ניסיון להקמת חווה חקלאית ב1929-, שתכשיר יהודים לעבודה חקלאית (לא רק כפתרון למצוקת התעסוקה, כי אם גם, עזר לאלו הרוצים לעלות לארץ-ישראל); הפצת והרחבת שקילת השקל ואיסוף כספים אינטנסיבי ל"קרן הקיימת לישראל" ול"קרן היסוד".

לאחר התבססות, שנמשכה חמש שנים, הצליחה "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית", בראשית שנות השלושים לעלות על דרך המלך. הצלחה אשר באה לידי ביטוי בייסודה של "בן-יהודה" בשנת 1931, בראשותו של ציון שאול אדאדי (שיחד עמו פעלו בין היתר – יעקב פרג'ון, עמישדי גוויטע, יוסף מימון, האחים אברהם ומשה סמבירא ואחרים), שהחלה בפעילות ציונית ענפה: החדרת השפה העברית, עפ"י הסיסמא "עברי דבר עברית"; העלאת מחזות בעברית בנושאים תנכיים ולאומיים; לימוד עברית למבוגרים; פתיחת ספריה עברית ענפה; ארגון משחקי ספורט; קיום אסיפות ועצרות בהדרת עם; עריכת טכסים ומסיבות בכל חג דתי ולאומי; הוצאה לאור של שבועון בשם "למדו עברית"; אסוף כספים ושקילת השקל להסתדרות הציונית ולקרן הקיימת לישראל.

גולת הכותרת בפעילותה של "בן-יהודה" הייתה הקמת בית-ספר עברי "התקווה" לילדי ישראל בחינם (בחשוון תרצ"ב בשלהי 1931), בהנהלתו של עמישדי גוויטע ובהדרכתו הראשית של ר' שאול דאבוש. ראשיתו של בית-ספר הייתה צנועה עם 20 תלמידים, שלאחר חבלי לידה והתגברות על מכשולים ועם דבקות במטרה הגיע להישגים מרשימים. כבר בסוף שנת תרצ"ב מספר התלמידים עלה בעשרות מונים, ומנינם זינק ל- 512 תלמידות ותלמידים. הישגים, שהיו מרשימים כבר בראשית פעילותה של "בן-יהודה" ובשנה הראשונה להקמת בית-הספר "התקווה". זאת, לאו דווקא בשל מנין התלמידים הגדול שהצטרפו, ושהעיד על הלך הרוח בקרב בני הקהילה ורצונם, כי אם גם, ואולי בעיקר, בשל הרפורמה שהוכנסה. רפורמה לא רק בתלבושת אחידה, בעידודם של התלמידים ובמסגרת שכללה גם כיתות מיוחדות לבנות, אלא במיוחד בשיטות ההוראה: בחלוקת הכיתות עפ"י רמה, בפיקוח, בעריכת בחינות הישגים ובתכנים עפ"י תוכנית הקבועה מראש – בלימודי העברית; בלימוד מקצועות יהודיים וציוניים; בלימודים כלליים; בחינוך גופני ובלימוד הלכות נימוסין ודרך-ארץ. זאת, תוך כדי פעילות חברתית ותרבותית ענפה כולל זו הלאומית-יהודית-ציונית, כמו: העלאת מחזות תנכיים ולאומיים בעברית; לימוד שירה עברית וייסוד מקהלה; עריכת מסיבות וחגיגות בסיום שנת הלימודים ומועדי ישראל המסורתיים והלאומיים; עריכת תהלוכות; אסוף כספים (בעיקר ל"קרן הקיימת לישראל") והצגת סרטים על הנעשה בארץ-ישראל. כמו כן, בנטילת חלק בפעילות הקהילתית, כמו: השתתפות מקהלת בית-הספר בתפילות השבת והחגים, ובהטיית שכם למתן סעד לבני הקהילה (בעיקר בחלוקת ספרים, כלי כתיבה, בגדים ונעליים לתלמידים נזקקים).

לאור הישגים מרשימים אלו, כבר בשנה הראשונה להקמת בית-הספר "התקווה", וועד הקהילה החליט, במהלך שנת 1932, למסור את מחלקת החינוך של הקהילה לידי הארגון הציוני "בן-יהודה", (ולאמץ חלק ניכר משיטת ההוראה שלה ב"תלמוד תורה"). החלטה, שאושרה ע"י השלטונות האיטלקיים, שהכירו במעמד "בן-יהודה" ובחשיבות פעולותיו החינוכיות לקידום ילדי הקהילה. הממשל האיטלקי לא נרתע אף להזמין את מאות תלמידי בית-הספר "התקווה" לחגיגות, לטכסים ותהלוכות רשמיים של השלטונות.

לרגל הצלחות בית-הספר "התקווה", אוכלוסיית התלמידים הלכה וגדלה משנה לשנה, ובשנת תרצ"ח הגיע מנינם ל- 1200 תלמידות ותלמידים. גידול, שחייב הרחבת סגל ההוראה בהכשרת מורים, בהדרכתו של ר' שאול דבוש. גם לאחר "חוקי השבת" בתחום החינוך, שחייבו נוכחותם של התלמידים יהודים בבתי-הספר התיכוניים גם בשבתות, החל משנת הלימודים 1933-1932, ורוב התלמידים היהודים פרשו מבתי-הספר התיכוניים, חלקם מצאו מסגרת ב"בן-יהודה", שהרחיבה מסגרותיה בהתאם. מאידך, חלק מהתלמידים נשלחו או נלקחו ע"י הוריהם להמשך לימודיהם בארץ-ישראל. תופעה, שהרחיבה את העלייה לארץ, שעלו הן ממניעים ציוניים והן עקב מצב כלכלי קשה בלוב וחיפשו שם תעסוקה, אגב מילוי כיסופיהם וערגתם לארץ-ישראל וירושלים. עולים, שהקימו עם בואם לארץ, שתי שכונות על טהרת יהודי לוב, שכונת בנגזי בבני-ברק ושכונת מונטיפיורי ברמת גן. שתי שכונות, שבהן השתכנו רוב העולים מלוב, שהגיעו לארץ בשנות ה20- ועוד יותר בשנות ה30- עד פרוץ מלחה"ע השניה, ומניינם נע בין 500 לבין 1,000 עולים. בחורים רבים משכונת מונטיפיורי נמנו על לוחמי האצ"ל דווקא, ובבתיהם רחשה פעילות מחתרתית ענפה. כיסופים, שהיו לרבים מיהודי לוב, עוד בתקופה הטרום ציונית, רבות בשנים (בעיקר רבנים ואדוקים במיוחד), שעלו לארץ בשלהי חייהם להיקבר בה, והשתקעו בצפת, בטבריה ובירושלים.  

"בן-יהודה, הלכה וגדלה הלכה והתעצמה, עברה למועדון גדול יותר, שאפשר לה להרחיב את פעילותה עוד יותר, לא רק בתחום הציוני, כי אם גם בתחום החברתי והקהילתי, כמו: סיוע לאגודים המקצועיים היהודיים השונים; סיוע ל-A.D.E.I., להרחבת הכשרתן המקצועית של הנשים והנערות ולהעלאת רמת השכלתן הכללית, אשר ארגנה ב1934- חינוך מקצועי לבנות עם לימודי עברית ומקצועות בנושאים עבריים וציוניים, וחנכה בית-מלאכה -"מופת", שלמדו בו 150 נערות.

פעילות "בן-יהודה" הסתעפה ונפוצה אף מחוץ לטריפולי בערי השדה של טריפוליטניה וקירנייקה. הסניף בבנגזי הגיע להישגים מרשימים והטביע את רישומו על הפעילות הציונית במקום. פעילות, שהחלה כאמור בהחדרת העברית ב"תלמוד-תורה" של בנגזי בשנת 1915, ובהמשך ייסוד הארגון ציוני "אגודת הרצל" בשנת 1919 בראשותו של רנטו תשובה. תנועה, שהגיעה להישגים מרשימים כבר מראשית פעילותה, שאותה ניתן לזקוף (בניגוד לטריפולי) לשיתוף הפעולה ההדוק עם "תלמוד-תורה" וועד הקהילה. זאת הודות לאי שימוש בציונות כאמצעי לרפורמה חברתית-כלכלית ומעמדית, אלא רק פעילות ציונית צרופה לשמה, בלא שהנהגת הקהילה המסורתית בבנגזי תהייה מאוימת ע"י הפעילים הציוניים. גם הסניף בח'ומס בהנהלתו של ר' פריז'א זוארץ הגיע להישגים מרשימים, בהפצת הרעיון הציוני, כהמשך טבעי להקניית השפה העברית. הוא היה אחראי גם להקמת הסניף במסיללת'ה, בשליחת אחד מבוגרי תלמידיו – כ'ליפא שאקיר (לימים צוריאל שקד), לנהל את הסניף במקום.

במקביל להצלחותיה של "בן-יהודה", גם אגודת "מכבי" קצרה הצלחה רבה: בפעילות הספורטיבית; בהעלאת מחזות בעברית ובאיטלקית, בנושאים תנכיים (כמו המחזה "יוסף ואחיו") ובנושאים לאומיים (כמו המחזה "ביקור בארץ-ישראל", אשר נערך ובוים ע"י יו"ר "מכבי טריפולי" רוברטו ארביב בשנת 1934, שנה לפני המכבייה השניה, שכולו שיר הלל לארץ-ישראל ותעמולה למען המכבייה ו"הקרן הקיימת לישראל"); בלימוד עברית, אנגלית וצרפתית; בהוצאת בטאון באיטלקית "Diana dei Maccabei", שתוכנו ספורטיבי וחינוכי-מסורתי; השתתפות במכבייה השניה בשנת 1935; בהקמת ספריה גדולה, שכללה ספרים רבים בעברית; לצד הפעילות הבידורית (למבוגרים ובמיוחד לבני המעמד הגבוה יותר), הייתה גם פעילות ציונית, שהלכה והתעצמה עם השנים.

 

התמורות והפעילות החברתית והפוליטית בתקופה הבריטית

לאחר צוק העתים, שעבר על יהודי לוב ערב מלחה"ע השניה בשנות ה30- של המאה ה20- (חקיקת "חוקי השבת"; המדיניות האיטלקית עם הכרזת מוסוליני על עצמו "מגן האיסלם"; הקמת הציר ברלין-רומא; החלת "חוקי הגזע"), ובתקופת מלחה"ע השניה ומוראותיה (פגיעות מהפגזות והפצצות; אכיפת "חוקי הגזע" ביתר שאת והתקנות המחמירות, שהתווספו להם תוך כדי המלחמה; עבודות כפייה; גירוש יהודים לתוניסיה ולאיטליה, שחלקם הועבר למחנות הריכוז אינסברוק-רייכנאו ולברגן-בלזן; העברת יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו) – (ראה פירוט בפרק: יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השניה). עם סיום המלחמה, תום השלטון האיטלקי, ושחרור לוב ע"י הבריטים בינואר 1943, בא הקץ למלחמה ולמוראותיה, הסיר את אימת "הפתרון הסופי" ונפתח עידן חדש בחיי היהודים בלוב:

– בא הקץ לנחיתותם המשפטית, למעשי הדיכוי, ההשפלה והרדיפה של המדיניות הגזענית הפשיסטית.

– יהודים, שגורשו או נטשו את בתיהם, נלקחו לעבודות כפייה או נכלאו במחנה הריכוז בג'אדו, שבו לבתיהם ולפעילותם הרגילה, ועם סיום המלחמה באירופה, שבו גם אלו ששרדו במחנות הריכוז באוסטריה וגרמניה.

– חלה התאוששות כלכלית, שבה היהודים היו גורם מוביל, בגלותם יוזמה בשיקום ובפיתוח המסחר, התעשייה והבניה.

– ועדי הקהילות והמוסדות הקהילתיים היהודיים חידשו את פעילותם.

– חודשה מערכת החינוך, הקשורה בחידוש והתעצמות התנועה העברית, בסיועם של       החיילים הארצישראליים.

– חודשה הפעילות הציונית ואף התעצמה, בסיועם של שליחים מארץ-ישראל והחיילים הארצישראליים.

– היחסים בין יהודים לערבים השתפרו והתהדקו, במיוחד בשכבות האליטה ובישובים הקטנים יותר.

 

סיוע החיילים הארצישראליים ליהודי לוב בתום המלחמה

כיבוש קירנייקה בשלישית ע"י הבריטים, בנובמבר 1942, לאחר מערכת אל-עלמיין, ושחרור כל לוב בינואר 1943, חולל תמורה משמעותית בחיי הקהילות היהודיות. החיילים הארצישראליים מהיחידות השונות של הצבא הבריטי (הפלוגה הראשונה הייתה פלוגת התובלה 462, שהצטרפו אליה פלוגות תובלה נוספות, לאחריהן פלוגות הנדסה ויחידות ה- R.A.O.C.), שמצאו בקירנייקה קהילות יהודיות חרבות, מתוך תחושה של שליחות נטלו יוזמה לסייע לקומץ אחיהם היהודים, שנותרו במקום ולא הוגלו למחנה הריכוז בג'אדו. יוזמה אשר זכתה באישורו של מושל בנגזי ובברכת הממשל הבריטי.

כבר במרץ 1943 נפתח בית-הספר העברי בבנגזי בבניין תלמוד התורה הישן, ובו שבעים תלמידות ותלמידים בארבע כיתות. לשני המורים המקומיים הצטרפו חיילים ארצישראליים מתנדבים, ומספרם של אלה עלה ככל שגבר קצב הילדים השבים מג'אדו. תוכנית הלימודים כללה שעורי עברית, חשבון, אנגלית, גיאוגרפיה, מולדת ושירה. בתוך זמן קצר שררה בין כתלי בית-הספר אווירה דומה לכל בית-ספר ארצישראלי. השפה העברית החלה להיות שגורה בפיות התלמידים ושירי מולדת נשמעו באון. העברית הייתה שפתן של ההצגות שהעלו התלמידים, וכן שפתם של דגלים ודגלונים, לוחות וכתוביות שקישטו את הכיתות בערבי קבלת השבת ובמסיבות בחגים ובמועדי ישראל. בסיוע החיילים הארצישראליים שיקמה הקהילה את בנין בית-הספר הקהילתי והכשירה אותו לייעודו המקורי. בבית-הספר חודשו הלימודים, הן היהודיים המסורתיים והן העבריים המלאים, והוא נקרא מאז "בית-הספר העברי – תלמוד תורה בנגזי".

הפעילות החינוכית העברית-הציונית התעצמה עם בואו לבנגזי של הגדוד השני, שבו שרתו גם מורים מקצועיים מהארץ. מורים, שהופנו להורות בבית-הספר העברי על פי המתכונת הארצישראלית. אולם הצלחה זו עוררה דאגה בשלטון הבריטי ששם עינו בחינוך העברי-ציוני והחל להערים מכשולים. בקיץ 1943 פרסם השלטון הבריטי הוראה לסגור את בית-הספר לחופשת הקיץ, שלאחריה נדרשו הילדים להירשם לבית-ספר ערבי, בטענה הצבועה, שהעברית אינה שפה רשמית, ועל כן בית-ספר יהודי אינו זכאי למימון וסיוע ממשלתי. המפקדה הבריטית אסרה על המורים הארצישראליים להורות את התלמידים היהודים וצוותה עליהם לשוב אל יחידותיהם. נוצרה סכנה ממשית לחינוך העברי הציוני בקירנייקה, אלא שהחיילים הארצישראליים שכנעו את מנהיגי הקהילה, שלא להיכנע להוראות הבריטים, ולא לרשום את בני הקהילה לבית-הספר הממלכתי הערבי. בינתיים, בחופשת הקיץ, בד-בבד עם מתן שעורים בעברית למבוגרים ולעוד כ40- נערות, ארגנו החיילים הארצישראליים סמינריון הכשרה למורים מקומיים, שבשלב הראשון נטלו בו ארבע עלמות, ומאוחר יותר הצטרפו אליהן מתנדבים נוספים. פעילות זו של החיילים הארצישראליים התאפשרה בשל פתיחת מועדון החייל העברי בבניין "תלמוד תורה", עפ"י בקשת הרב הצבאי, ונוכחותם של החיילים הארצישראליים במקום חיפתה על פעילותם החינוכית של המורים העבריים.

 בתום חופשת הקיץ, נפתח מחדש בית-הספר העברי ב"תלמוד תורה" הישן בהנהלתו של המחנך המקומי יעקב גוויטע , ומומן מעתה בידי הקהילה ובלא סיוע ממשלתי. בית-הספר הוכר כפרטי, ולמדו בו בשנת תש"ד כ400- תלמידים בעשר כיתות, ועוד כשישים תלמידים, שעבדו ביום ולמדו בערב. למרות האיסור, החיילים הארצישראליים המשיכו לסייע בהוראת התלמידים, בזכות הקצינים העבריים, שחיפו על העדרם של המורים מן הפלוגות באמתלות שונות, כמו הוצאת אשורי מחלה פיקטיביים. סיוע, שנתנו החיילים הארצישראליים גם לתלמידים יהודים בברצ'ה, בדרנה ובמקומות אחרים בקירנייקה.

פעילותם המחתרתית או המחתרתית למחצה של החיילים הארצישראליים בקירנייקה, לא הצטמצמה בסיוע לבית-הספר העברי בבנגזי. הם היו מעורבים במכלול רחבה של פעילויות:

– הוראת ילדים ובוגרים, שלא חבשו את ספסלי בית-הספר.

– הברחת ספרי לימוד מן הארץ ללוב, שאפשרו מתכונת של לימודים עפ"י הדפוסים הארצישראליים.

– סיוע להשגת כספים למימון פעילותו של בית-הספר העברי מהקהילה במצרים, מן הג'ויינט ומן ההסתדרות הציונית.

– עזרה לפעילותו של מועדון "גאולה", שנפתח מחדש ב1944-, שימש מועדון לנוער ולמבוגרים, שלא נכללו במסגרת מערכת החינוך הסדירה, וניתנו בו שעורים בעברית והרצאות בנושאים לאומיים-ציוניים. מועדון, ששימש גם מקום מפגש לחיילים הארצישראליים, ששירתו במקום.

– השגת ספרים וכתבי-עת לספריה ולאולם הקריאה, שנפתחו במקום.

– מתן הרצאות בעברית על נושאים תרבותיים ולאומיים, ועל כל המתרחש בישוב בארץ.

– חידוש פעילות "הקרן הקיימת לישראל" בבנגזי.

– סיוע למורשה המקומי המחנך יוסף דדוש, שהחל לארגן חוגי נוער ציוני ושיעורי עברית.

– הקמת מסגרת מקומית של תנועת "החלוץ", שהכשירה כ50- צעירים בחמש קבוצות לקראת עלייתם לארץ. רובם העפילו לארץ באופן בלתי-לגאלי וחלקם באופן לגאלי באמצעות אותם עשרת סרטיפיקטים, שהוקצו בשנת 1946 וחולקו ע"י "ועד העלייה" של בנגזי, בראשותו של ויקטור נעים.

– סיוע בהברחת שליחים מן הארץ ללוב ולצפון אפריקה הצרפתית.

– סיוע להעלאת צעירים וצעירות לארץ – בהברחת הצעירים במדים בריטיים וב"פסים" מזויפים תוך כדי שירותם במקום, או כאשר הוחזרו יחידותיהם למצרים הוסתרו ברכביהם; ואילו את הצעירות באמצעות נישואים פיקטיביים לחיילים, שעמדו לצאת לארץ לחופשת מולדת או בתום השרות.

– השגת סרטיפיקטים, שבאמצעותם הועלו משפחות ברוכות ילדים, שמנו עשרות נפשות.

– הכשרת סגל מורים ומדריכים, שאמורים לסייע להם בפעילותם ולהחליף אותם בבוא העת עם הוצאתם מקירנייקה.

– פתיחת מרפאה סמוך לבית-הספר בבנגזי לטיפול בילדים (עם יציאת החיילים הארצישראליים הועברה המרפאה לידי יהודים מקומיים, שעברו הדרכה בעזרה ראשונה).

– סיוע במזון לילדים ממחנות הצבא הבריטי.

– ארגון מגביות פנימיות בין החיילים הארצישראליים לרכישת ביגוד ונעליים לילדים נזקקים.

– סיוע כלכלי ואחר לאוכלוסיית הנזקקים ממחסני הצבא הבריטי ומרכוש איטלקי, שננטש במלחמה.

החל מסתיו 1944, הצטמצמה נוכחותם של החיילים הארצישראליים, עם העברת רוב היחידות הבריטיות לאירופה כולל הגדוד השני, וכבר בשנת הלימודים תש"ו החיילים הארצישראליים לא נטלו חלק בהוראה. כל נטל ההוראה עבר למורים המקומיים, אשר נעזרו בחיילים הארצישראליים מפלוגת התובלה 405, שנותרה ניידת בין בנגזי לטריפולי ובין בנגזי למצרים. סיוע, שבא לידי ביטוי בעיקר בטיפוח קבוצות נוער וגרעיני הכשרה (תוך כדי שמירת הקשר המחתרתי בשל ניידותם), כאשר המורה החייל יעקב בן-עמי מסייע למנהל בית-הספר יעקב גוויטע וצוות מוריו לקבל את בית-הספר לאחריותם הבלעדית.

בקיץ 1944 הושג הסכם להכרה ותמיכה ממשלתית בבית-הספר העברי בבנגזי, החל משנת הלימודים תש"ו. בהסכם נקבע כי שפת ההוראה תהיה בעברית, ואילו הערבית תילמד החל בכיתה ב' והאנגלית החל בכיתה ה'. צוות ההוראה יכלול חמישה מורים יהודים ושלושה מורים ערבים, והקהילה רשאית להוסיף מורים על חשבונה. נוכחותם של המורים הערבים היה בו כדי להעיב על האווירה הארצישראלית, ששררה בין כתלי בית-הספר, שעומעמה בלאו-הכי, בשל העדרם של המורים מן החיילים הארצישראליים.

הקהילות היהודיות בקירנייקה היו הראשונות בלוב, שבהן התחדשו פעולות התנועה העברית (הקשורה לפעילות הציונית) הן ביישום ההגשמה החלוצית בעלייה לארץ והן בהעפלה הבלתי-לגלית של צעירות וצעירים יהודים. פעילותם של בתי-הספר העבריים, שהחלה מיד עם השחרור הבריטי של לוב, ביוזמתם וסיועם של החיילים הארצישראליים, תחילה בגלוי ובהמשך בחשאי, נמשכה גם לאחר שהחיילים העבריים עזבו את קירנייקה, ונטל החינוך נפל על שכמם של המורים המקומיים; פעילות חינוכית שנמשכה עד שנת 1949, שבה החלה העלייה הגדולה לארץ-ישראל ונסגרו כל בתי-הספר היהודיים, למעט בית-הספר העברי בבנגזי, שעבר לבית-הכנסת לקומץ התלמידים, שנותרו במקום.

עם שחרור טריפוליטניה בינואר 1943, לאחר שחרור קירנייקה, החל עידן חדש בחיי היהודים במקום. הופעתם של החיילים הארצישראליים בטריפוליטניה זכתה לקבלת פנים נרגשת של היהודים, כפי שניתן להיווכח גם ממכתביו של משה מוסנזון:

"[…] הרחובות, שעברנו בהם המו המיית ששון ושמחה. ה'שלום' וקריאות השמחה שפעו עלינו כגשם. היינו כחולמים מפעימת הלב הרונן […] הוספתי ושאלתי בערבית: היכן בית-הכנסת היהודי ואם אני יכול להתפלל שם. כאן התנער בשמחה ושאלני: יהודי? – ואז נתן עיניו גם בכתפי וראה את הכתובת 'פלשתין' ותקע לי 'שלום עליכם' חם. ומאז כבר לא עזבני לנפשי. שמעון ל. שמו. נלוויתי אליו  והוא פתח וסיפר בעברית שוטפת על יהודי העיר […] באתי בצל קורת ביתו […] כל המשפחה מחוץ לאם, מדברת עברית רהוטה. ישבתי בביתם שעה קצרה וחשתי איך שמכל צד נושבת עלי אהבה […] ובינתים נתכנסו ובאו שכנים ומילאו את החדר. נדהמתי לידיעת העברית. מתברר שרוב יהודי טריפולי יודע את השפה. קשה היה לי לקום וללכת. פשוט לא נתנוני […] לאחר הסעודה נתאספו ובאו שכנים. סיפרתי להם על הארץ […] אילו ראית כיצד האזינו […] הלכתי חזרה למחנה המכוניות כשבלב מתרונן משהו מופלא וקדוש […] הבוקר יצאנו קבוצת-בחורים והלכנו לרובע היהודי […] ברחובות היהודים נשאונו פשוט על כפיים. איזו שמחה! מכל עבר ומכל פינה ניתכות עלינו ברכות-שלום ואהבה […] איזה טיפוס יהודים נפלא! […] היו אלה שעות מיוחדות במינן. שוטטו ברחובות, הפנים קורנים מאושר שבהתרגשות. חייל אחד, א.מ. שמו, בחור רוסי שעובד בחברת החשמל, ניגש אלי ואמר: 'שמע […] אני פשוט רוצה לבכות עכשיו, ממה שיש לי בלבי'. כמה הבינותי לו […]. בבית-הכנסת פגשו נשים זקנות […] כשראונו הרעיפו ברכות על ראשינו ושמענו מלמולי-ברכה אמהיות, לבביות. עמוסי רשמים חזרנו לפנות ערב למחנה-המכוניות שלנו ומשם הלכנו כולנו אל השכונה היהודית שמחוץ לעיר. באנו לבית הכנסת. עמדנו על המרפסת והשתתפנו בתפילה. הילדים – כמה יפים הם כאן – נלחצו אלינו באהבה […] כתום התפילה חולקנו בין המשפחות. צריכה היית לראות את הריב הנטוש עלינו […] פשוט אהבה יהודית חמה עד לשכרון […] והסעודה – סעודת מלכים […] ועליזה הקטנה שרה לנו את שיר הנמל ואת 'התקוה'. האם, פניה קרנו מאושר ומלמלה בערבית: היו לי הרבה שמחות בחיים, אבל שמחה כמו הערב – לא ידעתי […] כתום הסעודה נתכנסנו […] שרנו בכוון שירי הארץ משכבר הימים, כי רבים מהם מוכרים להם… נפרדנו מהם כהיפרד ממשפחה […]. בחבל זה פגשתי לראשונה את גולת טריפוליטניה. ואומר לך אחא: הפתעה יקרה. לא שיערתי כי כך אפגוש אחים […] ומיד, עם הפגישה, הציפתנו אחוות אחים והציתה זיקי קדושה בלב. ואני מהלך הייתי, נבוך ונרעש מכל זה, ושואל את עצמי: מנין להם ליהודי טריפולי […] האחוה היהודית, מנין השמחה והרגשת האושר בפגישה עם אחים? מיהו הצדיק אשר זרע כאן זאת? מי חינך גולה זו לעברית ובצמאון לארץ?… ".

לחיילים הארצישראליים הייתה השפעה רבה על החיים החברתיים והתרבותיים של בני הקהילות בטריפולי ובערי השדה סביב. עצם הופעתם, ולאו דווקא יוזמתם וסיועם (כפי שבא לידי ביטוי בקירנייקה), שימשה זרז לחידוש תחיית התנועה העברית ופעילות התנועה הציונית. יוזמה שנבעה מתוך כוחות פנימיים, שחידשו את פעילותם וצירפו כוחות חדשים, בעידודם של החיילים הארצישראליים.

חיילי תפעול הנמלים 1039, שהיו הראשונים מבין היחידות העבריות, שהגיעו לטריפולי, ארגנו על דעת עצמם ובחשאי שמירת לילה בחארה היהודית, כדי למנוע ביזה ואונס מצד חיילים אפריקנים מצבאות בעלות הברית. משלחת של פלוגות התובלה, שחנו בקירנייקה בראשותו של הקצין ספקטור מפקד פלוגת מובילי המים, נשלחה לטריפוליטניה לבדוק במה יוכלו לסייע. המשלחת, לאחר שעברה בח'ומס ובמצרת'ה, נפגשה עם מנהיגי הקהילה בטריפולי ועמדה על המצב הקשה, שבו נתונים היהודים בעטיה של המלחמה, גיבשה תוכנית סיוע. יחד עם  הסוורים ומובילי המים, שחנו בעיר, הוקמה ועדה בראשותו של פרומקין, שהוטל עליה לרכז את הסיוע הכלכלי במקום ולהביא את דבר מצבם של כל יהודי לוב ל"ועד לעזרת יהודי לוב", שהוקם במצרים ביוזמת הסוכנות, שמינתה את נחום וילנסקי לרכז את הטיפול.

 

חידוש מערכת החינוך ותחיית התנועה העברית בטריפוליטניה

מיד עם שחרורה של טריפוליטניה ע"י הבריטים, "תלמוד תורה" בטריפולי בניהולו של עמישדי גוויטע (מנהל בי"ס "התקווה" לשעבר), פתח את שעריו ובשלב הראשון למדו בו כ100- תלמידים. לאחר מכן, בניגוד למדיניות הבריטית בבנגזי של ערביזאצייה של החינוך, אפשרו הבריטים בטריפולי לימודים איטלקיים ליהודים ונפתחו: בית-ספר ממלכתי איטלקי-יהודי – "פייטרו וורי" בהנהלתה של אמה פולאקו; "סקואולה רומא" לתלמידים יהודים מן המעמד החברתי הגבוה ולתלמידים נוצרים; ובית-ספר "טומזאו" לתלמידים יהודים ונוצרים חולי גרענת.

בשל רצונם של יהודי טריפולי לפתוח בית-ספר עברי, השתדלו החיילים הארצישראליים והרב הצבאי הראשי ד"ר אפרים אורבך אצל השלטונות הבריטים, אשר נאותו, בסופו של דבר, לאשר פתיחת בית-ספר עברי. אולם, שוב בשל אותה טענה מגוחכת וצבועה, שהעברית אינה שפה רשמית, בית-הספר אינו זכאי למימון וסיוע ממשלתי. הקהילה היהודית לא נרתעה, למרות הקשיים התקציביים , בעזרת חברים לשעבר ובוגרים של "בן-יהודה" וחיילים ארצישראליים מתנדבים, החלה מחלקת החינוך העברי של הקהילה, שנמסרה שוב לארגון "בן-יהודה", לארגן את בית-הספר העברי לפתיחתו בשנת הלימודים תש"ד באחד האגפים של בית-הספר האיטלקי לשעבר. מחלקת החינוך מינתה את יעקב פרג'ון (איש פעלים וממנהיגי "בן-יהודה" לשעבר) למנהל בית-הספר, ושקדה בהכנת סגל מורים מקומיים. מורים, שאמורים ללמד לפי המתכונת הארצישראלית, שהוכשרו בסיועם של ארבעה חיילים ארצישראליים בשתי קבוצות: האחת, של עלמות בנות 22-19, חסרות ניסיון הוראה, האמורות ללמד את תלמידי הכיתות הנמוכות, והכשרתם כללה לימוד עברית, השכלה כללית, פדגוגיה, אמצעי עזר להוראה, מלאכה, ציור וזימרה; השניה, של גברים מבוגרים יותר (שחלקם היו מורים עוד לפני המלחמה), האמורים ללמד את תלמידי הכיתות הגבוהות, והכשרתם כללה לימוד עברית, השכלה כללית ופדגוגיה. בד-בבד, מחלקת החינוך הכשירה את הכיתות של בית-הספר על ציודן ועזריהן לקליטת מאות התלמידים; עמדה בקשר עם גורמי החינוך בארץ לתאום תוכנית לימודים מקבילה לארץ-ישראל, ולשם כך הובאו חומרי הדרכה וקריאה, ספרי לימוד עבריים, שירונים ותקליטים.

בניגוד לבנגזי, שבה מערכת החינוך אורגנה בחיפזון ובדחיפות בבחינת מפעל הצלה של החיילים הארצישראליים, מבראשית, כמעט יש מאין, כבר במרץ 1943, הרי שבטריפולי מערכת החינוך התגבשה בצורה מסודרת ומתוכננת ע"י הקהילה לקראת שנת הלימודים תש"ד. כבר בשנת הלימודים הראשונה, במחזור הראשון, חבשו את ספסל הלימודים כ400- תלמידים בני שש ב11- כיתות א', עם צוות הוראה של עשרה מורים ומורות. תלמידים, שהמשיכו את לימודיהם בבית-ספר זה עד גמר חוק לימודיהם היסודיים, כאשר מדי שנה הצטרפו אליהם התלמידים החדשים של כיתות א', שמנו 400-300 תלמידים למחזור. תלמידים שהיו בני שבע ומעלה בשנת הלימודים תש"ד, הופנו לבתי-הספר האיטלקיים-יהודיים. בשיטה זו, רוב הילדים, שהיו מתחת לגיל שבע בשנת הלימודים תש"ד, עם הגעת מועד כניסתם לבית-הספר, למדו בבית-הספר העברי וקיבלו חינוך עברי המקביל לתוכנית הלימודים בארץ.

הורי התלמידים, בשתי מסגרות החינוך, דרשו, שילדיהם ילמדו הן עברית והן איטלקית. לשם כך, מחלקת החינוך העברי של הקהילה באה לידי הסכם עם בתי-הספר האיטלקיים-יהודיים, לחילופי מורים למתן שעורים בעברית ובאיטלקית לחילופין. המורים האיטלקים יילמדו איטלקית מספר שעות שבועיות בכל כיתה בבית-הספר העברי, והמורים העברים יילמדו עברית מספר שעות שבועיות בכל כיתה בבתי-הספר האיטלקיים-יהודיים.

בבית-הספר העברי, ששפת ההוראה בו הייתה עברית במתכונת הלימודים בארץ, בשיטה הגלובלית או שיטת הנושאים, עם הקניית תודעה ציונית-לאומית, שררה אווירה ארצישראלית על כל מאפייניה החינוכיים והחברתיים: טכסים וחגיגות לרגל חגי ומועדי ישראל (כמו טכס הבאת הביכורים, טכס הדלקת נרות חנוכה, נשפי פורים וכו'); טכסים לציון אירועים לאומיים (כמו יום הצהרת בלפור, יום מותו של הרצל); העלאת מחזות עבריים בנושאים תנכיים ולאומיים; תרומות ל"קרן הקיימת לישראל"; טיולים בחיק הטבע; יציאה לקייטנות; שעורי עזר בחופשות הקיץ וכו'.

מערכת החינוך בטריפולי הלכה והתרחבה מדי שנה בשנה: בבית-הספר "פייטרו וורי" עלה מספר התלמידים מעל ל2,000- תלמידים יהודים, שלמדו מספר שעות שבועיות בעברית, כמו גם ב"סקואולה רומא" לאותם התלמידים היהודים; מספר התלמידים בבית הספר העברי בשנת תש"ט עלה ל2,530- בנים ובנות עם צוות הוראה של 40 מורים; ב"תלמוד תורה עץ חיים" עלה מספר התלמידים ל700-500- בנים, שלמדו מלבד לימודים מסורתיים גם לימודי עברית והיסטוריה יהודית בשיטות חדישות. מורי בית-הספר הוציאו לאור בשנת תש"ה, ירחון לילדים בעברית "ניצנים" שהופיע במשך ארבע שנים; בבית-ספר כי"ח, שפתח שעריו רק בשנת תש"ז, למדו 80-60 תלמידים, ואף שהמשיכו ללמוד בו שפה ותרבות צרפתית, הרי, בשל המהפך שעברה כי"ח אחרי השואה,  רוב הלימודים בו היו בעברית. ובשנת תש"ח כי"ח פתח גם גן-ילדים ל200- ילדים; בשני בתי-ספר פרטיים, לבני המעמד הבינוני והגבוה של ר' בשאני רובין ור' יוסף כלפון וכן של ר' בכור זוארץ, למדו מספר עשרות תלמידים, שלמדו עברית ולימודים מסורתיים. גם בתי-הספר העל-יסודיים התרחבו: בית-הספר הטכני העברי; בית-הספר התיכון האיטלקי (Liceo); בתי-הספר המקצועיים-הטכניים והמסחריים האיטלקיים; ישיבת "נווה שלום – אוצר התורה", שנוסדה בשנת תש"ז ביוזמתו של הרב ילוז ובסיוע "הסתדרות המזרחי העולמי", חברת "אוצר התורה" ה"ג'ויינט", "אוזה" והקהילה היהודית. ישיבה, שהייתה מעין בית-ספר תיכון עברי-דתי, ולמדו בה 80 תלמידים מצטיינים, מטריפולי ומערי השדה, בוגרי "תלמוד תורה" ובית-הספר העברי, שהוציאו לאור ביטאון – "סמדר" בעריכתו של גבריאל ארביב; ישיבות פרטיות, שלימודיהם התקיימו בבתי-כנסת שונים; סמינר למורים, שנפתח במחצית השניה של 1947, ע"י המחנך ד"ר משה אויירבאך ובנו שמואל מישראל. בוגריו הוו תוספת משמעותית ואיכותית בסגל ההוראה של מערכת החינוך העברי בטריפולי, ב"תלמוד תורה", ל200- צעירים עובדים, בבית-הספר המקצועי לבנות ובשיעורי ערב בעברית למבוגרים.

החינוך העברי התחדש גם בערי השדה של טריפוליטניה בח'ומס ובמסללאת'ה, שבהן התקיים עוד לפני המלחמה, והתפשט לערי שדה נוספות כמו זליתן, מצראתה, זאווייה, זוארה ועמרוס, והיה קשור קשר הדוק עם קיומם של סניפי תנועות הנוער העבריות. בוגרי בתי-הספר המצטיינים בערי השדה ובמיוחד בח'ומס, חניכי ר' פריז'א זוארץ, נמנו על תלמידי ישיבת "נווה שלום – אוצר התורה" בטריפולי.

זמן קצר לאחר פתיחת בית-הספר העברי, המורים התארגנו ב"הסתדרות המורים העבריים בטריפוליטניה", וכבר כעבור חודשיים מן הפתיחה התקיים הכנס הראשון של המחנכים בלוב. כנס, שהשתתפו בו גם מורי "תלמוד תורה" ומורים מערי השדה בטריפוליטניה, והוחלפו בו דעות והועלו בעיות חינוך שעל הפרק. המורים בלוב שמרו על קשר הדוק עם "הסתדרות המורים בארץ-ישראל", ובשנים תש"ד-תש"ה הוציאו לאור עיתון בשם "קול המורה", שדן בנושאי חינוך והוראה.

התנועה העברית בלוב התקיימה עד קבלת עצמאותה של לוב בינואר 1952, ונמשכה אף בכל תקופת העלייה הגדולה, שבמהלכה היה צורך להתמודד עם שתי בעיות עיקריות: גידול במספר התלמידים בטריפולי, בשל ריכוזם של כל היהודים ממרחבי לוב לקראת עלייתם ארצה; הצורך בשמירת האיזון ויחס נאות בין מורים ותלמידים במשך העלייה, בקרב הנותרים, עד עלייתם. לשם כך: התקיימו לימודים בחלק מבתי-הכנסת, נפתח גן ילדים, נפתחו קורסי ערב לעברית, נפתח מועדון ערב לילדים ולילדות להכנתם לעלייה לארץ; המורים התבקשו לעלות לארץ בהדרגה יחד עם תלמידיהם, ועל מנת להתגבר על החסר אורגנו השתלמויות למורים.

 

חידוש הפעילות הציונית בטריפוליטניה

לבריטים לא הייתה כוונה לעודד או להרשות פעילות ציונית בלוב, והשלטון הצבאי אף אסר את הקמתה מחדש של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית". למרות זאת, הפעילות הציונית התחדשה והתעצמה במסווה של פעילות חינוכית, והגיעה לממדים גדולים מאלו, שהיו בתקופת השלטון האיטלקי לפני מלחה"ע השניה. רגשי הסולידריות היהודית, שהתעצמו בימי הרדיפות הפשיסטיות ובתקופת מלחה"ע השניה, ובעיקר בעקבות הופעתם של החיילים הארצישראליים, עוררו את התחדשות  הפעילות הציונית.

במרץ 1943 חידש ארגון "מכבי" את פעילותו בכל מגוון פעולותיו המסורתיות, בתחומי הספורט, התרבות והבידור ובפעילות הציונית. פעילות "מכבי" התרחבה עם פתיחת המועדון החדש המרווח והמפואר וחנוכת אצטדיון הספורט, ועם ייסוד תנועת הנוער "מכבי הצעיר" בשנת 1944, לילדים צעירים (בעיקר מבני האמידים). ארגון "מכבי" השתתף ב1950- במכבייה השלישית, והמשיך את פעילותו גם לאחר עצמאותה של לוב עד 1953 (בלא הסממנים הציוניים).

ביולי 1943 התחדשה פעילותו של ארגון "בן יהודה" בעידודם של החיילים הארצישראליים, ובעקבות השתדלותם אצל השלטונות הבריטיים. הארגון נקרא מעתה "הארגון למען התרבות העברית בן יהודה", ונחשב סניף של "ברית עברית עולמית". הארגון מיקד את פעילותו במספר תחומים: סיוע לבית-הספר העברי במתן שעורי ערב בעברית למבוגרים והכשרת בוגריו להוראה בעברית; חיזוק התודעה העברית-ציונית ופעילות תרבותית-חברתית בעלת אופי ציוני, בקרב בני נוער ובוגרים. תוך שנה היו ל"בן יהודה סניפים בתשעה ישובים (ומאוחר יותר אף בישובים נוספים), אשר עמדו בקשר עם מועדון האם בטריפולי ועם המרכז בתל-אביב.

אחד המפעלים החשובים אשר התארגנו ב"בן יהודה" היה הקמת תנועת "הנוער" ותנועת "החלוץ", שיזמו שליחים מארץ-ישראל, שהגיעו בחשאי לטריפולי. השליחים עשו נפשות לרעיון הציוני והכשירו את הצעירים לעלייה חלוצית לארץ.

ראשון השליחים היה יאיר דואר, שכינויו המחתרתי בטריפולי היה "משה כהן"; הוא הגיע לטריפולי באוגוסט 1943, ופעל בה שנה שלמה. ימים אחדים אחריו הגיע השליח השני זאב-וילו כץ, שכינויו המחתרתי בטריפולי היה "יעקב מוריס"; שהייתו הייתה קצרה, וכבר בדצמבר 1943 חזר לארץ. בפברואר 1944 הגיע נפתלי בר-גיורא, שכינויו המחתרתי בטריפולי היה "נחום בראנד". השליחים הסתירו את זהותם האמיתית, ומטרת שליחותם הייתה ידועה רק לבודדים מבני הקהילה, תחילה לאליהו עזריה ולחיים פדלון (שכינויו "צ'יצ'ו"), ולאחר מכן גם ליוסף גוויטע. השלושה גויסו ל"הגנה" והושבעו על פי המסורת – על אקדח וספר התנ"ך מול מנורה מסנוורת. על חיים פדלון הוטל הטיפול בענייני העפלה, ועל אליהו עזריה הוטלה האחריות על תנועת הנוער, וכן לנסות להקים גרעין של "ההגנה" (ארגון "הגנה" הראוי לשמו הוקם רק לאחר פרעות נובמבר 1945).

זמן קצר לאחר שהגיעו השליחים לטריפולי כבר ניכרו תוצאות פעילותם. השליחים הפרידו בין הבוגרים בני 18 ואילך המתכוננים לעלייה ולהגשמה חלוצית, ששויכו לתנועת "החלוץ", לבין צעירים עד גיל 18, ששויכו לתנועת "הנוער", וחולקו לשלוש שכבות: מקשיבים, בני 13-11; צופים, בני 16-14 ומתבגרים, בני 18-16, וקבעו תקנונים. בתוך זמן קצר הגיעה תנועת "הנוער" לכמה מאות חניכים, ובקן התנועה רחשה פעילות ציונית ענפה ושררה אווירה ארצישראלית. את עיקר זמנם השקיעו השליחים בתנועת "החלוץ", בפעילות חינוכית, שמטרתה – העשרה בתכנים יהודיים-עבריים וחלוציים: הקניית השפה העברית; העשרת הידע בציונות ובתולדות ההתיישבות והישוב העברי בארץ; חינוך לערכים של אהבת עם ישראל וארץ-ישראל; שאיפה לעלייה והגשמה חלוצית בתנועה הקיבוצית ונכונות להגנה והעפלה. פעילות חינוכית, אשר כללה שעורים, הרצאות, פעולות, קבלות שבת ועונג שבת (שקראו בהם עיתונים מהארץ), ציון אירועים לאומיים וימי זיכרון, העלאת מחזות עבריים בעלי מוטיבים לאומיים-חלוציים והעשרת הספרייה במאות ספרים, חוברות, ביטאונים, ועיתונים מהארץ. בד-בבד עם פעילותם החינוכית, פעלו השליחים  להקמת קבוצת "הגנה" (בסיועם של החיילים הארצישראליים), שהתאמנו בקרב פנים אל פנים.

השליחים ביקשו להקים עבור חברי "החלוץ" מקום להכשרה חקלאית, להכשרתם לקראת עלייתם לארץ. לאחר חיפושים רבים אותרה חווה חקלאית בזאוויה, כארבעים ק"מ מטריפולי, שבעליה, יהודים איטלקים, הסכימו להעסיק את הצעירים בשכר עבודה נמוך ביותר. ראשוני הבאים לחווה היו חברי גרעין "ביכורים", והם השתכנו במקום ביוני 1944, והחלו בעבודתם החקלאית ובהתארגנות במעין קיבוץ ישראלי בזעיר-אנפין. באותה עת, ארגון "בן יהודה" הוציא לאור ירחון בשם "חיינו" (שבתחילה נקרא "חירותנו"), בעברית, בערבית-יהודית ובאיטלקית, בעריכת יוסף מימון, עמישדי גוויטע ואברהם נחום. ירחון, שדן בהכשרה החקלאית "ביכורים" ובחיים החלוציים בארץ-ישראל. פעילות מגוונת, שהיוותה אבן-שואבת לגיוס צעירים ל"החלוץ", שמנינם עלה עד מהרה מ30- חברים ל100- חברים (ב1945- לאחר, שהשליחים נאלצו לעזוב את לוב,  "החלוץ" מנה 150 חברות וחברים בארבע קבוצות: כרמל, תבור, פינסקר ומעפילים).

פעילות "החלוץ" נתקלה בקשיים בלתי צפויים. המפגש בין השליחים מארץ-ישראל והחיילים הארצישראליים גרם לחיכוכים וחילוקי דעות על סמכויות בנושאי העפלה ותמיכה בחינוך העברי. החיילים ראו עצמם מנוסים ובקיאים יותר בבעיות המקום, ועל כן סירבו להישמע להוראות או לבקשות השליחים, ואלה מיהרו להתלונן להנהלה הציונית בירושלים. הוויכוח הגדול היה בשאלת חלוקת עשרים הסרטיפיקטים הראשונים, שהוקצו ליהודי לוב מאז פרוץ מלחה"ע השניה. לשליחים היה ברור כי חלק מאותם סרטיפיקטים חייבים להגיע  לחברי גרעין "ביכורים" לעידוד החלוצים, ואילו החיילים ביקשו לעשות את החלוקה בעצמם. ביוזמת השליחים הוקמה "ועדת עליה" (בהשתתפות נציגים מ"בן יהודה" ו"המועצה של התנועה החלוצית") ליד הקומיסר של "ההסתדרות הציונית" – סאולינו נחום (בעל הסמכות הרשמית לייצג את הסוכנות היהודית ולחלק את הסרטיפיקטים), וזו הקצתה חמישה סרטיפיקטים לחברי גרעין "ביכורים".

חוות ההכשרה בזוויה לא האריכה ימים. סכסוך, שפרץ בין בעלי החווה לתנועת "החלוץ" הביא לסגירתה בינואר 1945. לאחר חיפושים נמצאה חווה חלופית גדולה יותר, בשם "קולינה ורדה", המרוחקת עשרה ק"מ מטריפולי. לרכישת החווה ולאחזקתה נדרשו אמצעים כספיים נכבדים, ואלה גויסו באמצעות קרן "המכשיר", שאספה תרומות מנכבדי הקהילה, מוועד הקהילה ומהסוכנות היהודית. חברי "החלוץ" השתקעו בחווה, שנוהלה ע"י ועד בראשותו של אליהו עזריה, בספטמבר 1945. הפעם נראה היה, שהניסיון מצליח, ההכשרה הייתה לא רק שלב בהגשמה החלוצית והעניקה ל"בן-יהודה" את המימד החלוצי, היא גרמה סיפוק לא רק לחבריה (בראותם ברכה בעמלם בתנובת השדה והתגשמות מאווייהם), אלא גם רוממה את רוחם וגאוותם של בני הקהילה, שהרבו לבקר בה. אולם, הצלחה זו הייתה קיצרת ימים, בפרעות נובמבר 1945 נבזזה החווה ונהרסה ע"י אספסוף של פורעים משולהבים, וחברי "החלוץ" נאלצו לנטוש את המקום.

על מנת, שתנועת "החלוץ" לא תתפרק (במיוחד לאחר שחלק מחבריה העפילו לארץ בהעפלה בלתי-לגאלית, ושנים עשר מחבריה קיבלו סרטיפיקטים מתוך עשרים סרטיפיקטים לבודדים, שהתקבלו באביב 1946, ורובם נקלטו בקיבוץ שדה אליהו כגרעין "ביכורים") הוקמה בנובמבר 1946 הכשרה עירונית. ההכשרה הוקמה בבניין בפרברי העיר על מגרש השייך ל"מכבי" ואותה ריכז יוסף גוויטע. הכשרה, שהפכה מעוזם של חסידי "הקיבוץ המאוחד" ונוהלו בה חיי צוותא ארצישראליים לקראת עלייתם ארצה. בהעדר סיוע מן החוץ, חברי ההכשרה נאלצו לעבוד בעבודות מזדמנות לפרנסתם, והם גם נטלו חלק בארגון "ההגנה" ובהעפלה הבלתי-לגאלית (במיוחד מרכז ההכשרה יוסף גוויטע, מן הפעילים הבולטים בפעילות המחתרתית בטריפולי). ההכשרה העירונית התקיימה עד פוגרום  יוני 1948, ורוב חבריה העפילו בהעפלה הבלתי-לגאלית וניסו להיקלט בקיבוצי "הקיבוץ המאוחד" (במיוחד בקיבוץ יגור).

לאחר השחרור הבריטי, יחד עם חידוש פעילותן של האגודות הציוניות "מכבי" ו"בן-יהודה", שפעלו עוד בתקופה האיטלקית, התעצמות פעילותן והרחבת שורותיהן – נתווספו אגודות ציוניות חדשות, שעיקר פניהן אל הדור הצעיר. הראשונה מביניהן הייתה אגודת "הצופים העבריים", שטיפחו דווקא הבריטים, כבר במרץ 1943. המדריכים הראשונים ב"צופים העבריים" היו חברים וותיקים של "בן-יהודה", שבראשם היה הרב פריז'א תייר, וסייעו בידם חיילים ארצישראליים מתנדבים. פעולותיה הראשונות של האגודה התקיימו באחד מחדרי מועדון "בן-יהודה", ועם גידול התנועה לכדי מאות חניכים בגילאים 18-10 עברה למבנה גדול ומרווח, והבריטים סייעו בציוד ובמדים. הפעילות הענפה של התנועה באה לידי ביטוי בפעולות מידי ערב, בתהלוכות רחוב בתלבושת צופית עם דגלי ישראל ושירים עבריים, במחנאות מחוץ לעיר, בחגיגות, בטכסים, ב"משמרות השבת", בתחרויות ספורטיביות, באסוף כספים לקרנות הלאומיות ובהעלאת מחזות בנושאים ציוניים-חלוציים. האגודה, אף שהייתה צופית בעיקרה, קיימה בין כתליה גם פעילות ציונית, שקוממה מאוד את הבריטים ובשל כך בדצמבר 1948 ביטלו את רשיון פעילותה (פעילות שלא פסקה ונמשכה במחתרת בבתים פרטיים). רשיון, שחודש לאחר מאבק רק כעבור ארבעה חודשים, בתנאי שלא יונף עוד הדגל העברי. בוגרי "הצופים העבריים" נמנו על המועמדים המתאימים להימנות על חברי ארגון "ההגנה" וההעפלה הבלתי לגאלית.

האגודות החדשות הנוספות היו תנועת "האיחוד", תנועת "בני עקיבא – ברית חלוצים דתיים", "גדוד מגני השפה", שהחל לפעול בתחילת 1947, ומנין חבריו הגיע ל150- חברים, שביניהם היו מורים ותלמידים מבית-הספר העברי.

עקב ניסיונות החדירה הפוליטית הארצישראלית בלוב (במיוחד ע"י שליחי העלייה מן הארץ, שרובם היו אנשי "המזרחי") ולנוכח היותה של הקהילה דתית מסורתית, החליטו, ב- 1949, כל ראשי תנועות הנוער (למעט "מכבי") להתמזג ולהתאחד סביב "בני עקיבא – ברית חלוצים דתיים" לתנועה אחידה בשם "אחוד תנועות הנוער החלוציות בני-עקיבא". תנועה, שהייתה סניף בתנועת "בני-עקיבא" העולמית, שמרכזה בארץ-ישראל ובכך להשתייך ל"הפועל המזרחי".

אגודות ציוניות, אשר פעלו עד העלייה הגדולה ובמהלכה ושהלכו והתחסלו, ככל שהעיר טריפולי הלכה והתרוקנה מיהודיה ולוב קיבלה את עצמאותה (למעט "מכבי" שהמשיכה לפעול עד 1953 גם בלוב הערבית העצמאית).

פעילות ציונית ענפה זו, הייתה מן המניעים החשובים ביותר להכשרת לבבות ההמונים לעלייה הגדולה, ובוגרי וחניכי האגודות הציוניות בלוב עמדו בראש התור לעלייה לארץ-ישראל.

 

התגובה היהודית והתנועה הציונית לפרעות נובמבר 1945

התמורות החיוביות, שחולל שחרורה של לוב ע"י הבריטים, לא האריכו ימים. התקווה, שפיעמה בלבבות נתבדתה, וכבר בשלהי 1944 וראשית  1945 ובמהלכה, החלו לבצבץ תופעות שליליות והחלה להסתמן הרעה הדרגתית במערכת היחסים בין יהודים לערבים, וזאת עקב מספר גורמים:

משבר כלכלי, שפגע בעיקר בהמונים הערביים שהפכו לטרף קל להסתה פרועה אנטי-יהודית.

לאומנות ערבית, שעוררה את התודעה הלאומית ושנאת הזרים, וטיפחה פחד מפני עליונותם של היהודים, שהפכו לשעיר לעזאזל, שנגדו ניתן לתעל את השנאה, הטינה, אי שביעות הרצון והמרירות המצטברת לנוכח המצב הכלכלי הקשה של ההמונים.

התנהגות המינהל הבריטי, של משוא פנים ובאיפה ואיפה ביחסיו עם היהודים, לעומת יחסו המועדף לערבים, שעודדה את הערבים לפגוע ביהודים בלא חשש לתגובה הולמת.

התפשטות הפעילות הציונית, שעוררה מורת רוח רבה ורגשות אנטי-יהודיים עזים, בעיקר לנוכח התפתחות הסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל.

לנוכח הרעה זו ביחסים בין יהודים לערבים, לשמע גלי השמועות המתובלות בגוזמאות, על התנגשויות בין יהודים לערבים לרגל ציון יום הצהרת בלפור ב- 2 בנובמבר 1945 בארץ-ישראל וברחבי ארצות המזרח התיכון, ברביעי בנובמבר המוני ערבים פרעו ביהודי טריפוליטניה.

תוצאות הקטל והפוגרומים היו חמורים וקשים: נמנו  132 הרוגים , ביניהם גם משפחות שלמות (שעל רובם ניכרו סימני התעללות אכזריים ואותות עינויי תופת פראיים ואחדים אף נשרפו חיים, ורובם נקברו בקבר אחים בחלקה מיוחדת בבית העלמין היהודי בטריפולי, בלוויות שנעו בשעות העוצר בלבד וללא ליווי קרובים). קורבנות, שהניחו  30 אלמנות ו- 92 יתומים; לקהילה היו כ- 400 פצועים, כאשר רק בטריפולי היה צורך לאשפז 159 יהודים ולטפל ב- 106 יהודים נוספים בתחנות עזרה ראשונה (שחלקם נפטרו מפצעיהם ורבים מביניהם נותרו נכים לכל חייהם); בקוסבאת נאנסו נשים ונערות ואחרים ניצלו רק לאחר הסכמתם להתאסלם; תשעה בתי-כנסת חוללו, נבזזו, שרפו את תשמישיהם והועלו באש (חמישה בטריפולי, שנים בעמרוס, אחד בתג'ורה ואחד בזנזור); מאות בתי מגורים, חנויות, בתי-עסק ומחסנים נשדדו, נבזזו, נשרפו, נהרסו וניזוקו; כשנים עשר אלף יהודים נותרו ללא קורת גג וללא מקור פרנסה ואמצעי קיום, והפכו בין לילה לאביונים מרודים הזקוקים למחסה, לתמיכה ולסיעוד (ביניהם מעל ל- 4,000 יהודים, שנטשו את בתיהם בכפרים הקטנים וברבעים הערביים בטריפולי).

פוגרום נובמבר 1945, היה אירוע טראומטי ורעידת אדמה בעבור היהודים בלוב, אשר ערער וזעזע את אמות הסיפין שלהם והווה נקודת משבר סופית ומפנה חד בחייהם. פוגרום, שהטיל מהלומה קשה על רגש הביטחון שלהם, והתקווה לעתיד טוב יותר תחת המשטר הבריטי פינתה את מקומה להלך רוחות של פחד, אימה וזעם, ולמועקה של תסכול, ייאוש וחוסר אונים. זאת, במיוחד לנוכח העובדה, שרבים אבדו את קורת הגג שלהם ואת מקור פרנסתם, ורבים אחרים נטשו את הכפרים ואת עיירות השדה ונמלטו לטריפולי בחיפוש אחר מחסה ומפלט, הפכו לפליטים ונפלו למעמסה על הקהילה שבלאו הכי התמודדה במצב כלכלי חמור. מצב, שהגביר את רגשות הניכור, והשמיט את הבסיס של רגש ההשתלבות והשייכות לחברה הלובית, והרצון ליוזמה ולפעילות בונה ויצירתית. כך, שניתן לומר שפרעות נובמבר 1945, חוללו מפנה בחיי ובגורל יהודי לוב ובתגובתם בארבע תופעות יסוד:

א. התערערות הדו-קיום בין היהודים לערבים

הפרעות פערו תהום עמוקה בין היהודים לבין הערבים בלוב, שאינה ניתנת לגישור, החיים בקרב הערבים לא טמנו בחובם כל זיק של תקווה, דו-הקיום העדין בלאו-הכי התנפץ ונראה כלא ניתן לאיחוי. המאורעות חצצו בין שני העמים, והוו את השלב הגבוה ביותר בהסלמה בהתערערותה של מערכת היחסים הרגישה והשברירית, שבין היהודים לערבים בלוב. והתקיים סוג חדש של מערכת יחסים, שבאה לדידי ביטוי בהתנתקות והתבדלות מלוות מתח, חוסר אמון וחשדנות הדדית, אשר העמיקו את הניגודים והגבירו את הטינה ורגשות השנאה, הדחייה והניכור, השמיט את הרצון להשתלבות והיהודים לא ראו עוד את עצמם חלק מהחברה הכללית הלובית.

ב. הסרת האמון בשלטון הבריטי בלוב

היהודים בלוב תלו בשלטון הבריטי תקוות לעתיד טוב יותר, והתאכזבו. גם אם יש ספק למידת אחריותו לעצם פרוץ הפרעות כמארגנם ומעודדם, הרי החשוב יותר, שבעיני היהודים בלוב באותה עת, השלטון הבריטי נתפס כמארגן הפוגרומים וכמניע הערבים לעריכתם. בכך, התנפץ אותו אמון שרחשו היהודים כלפיו, והפך למועקה של חוסר אונים, לתחושה של תסכול וזעם, ושלא ניתן לסמוך עוד על הבריטים, שיגנו על חיי היהודים בלוב, שחשו כשעיר לעזאזל שהופקר לגורלו המר. דבר, שבא לידי ביטוי במברק המחאה שנשלח לראש ממשלת אנגליה אטלי ב- 11 בנובמבר 1945 ע"י וועד הקהילה, שבו לא הייתה הסתפקות רק בציון חוסר היעילות של המינהל הבריטי בעת הפוגרומים ולהעניש את האשמים בפרעות, אלא, אף הועלו שתי תביעות: שתישלח וועדת חקירה נייטרלית חסרת משוא פנים לבירור נסיבות המאורעות; שינקטו צעדים לערבות בטחון האוכלוסייה היהודית באמצעות כוחות בריטיים ואירופיים, על מנת למנוע הישנות אפשרית של המהומות. תביעות, המבליטות בהחלט את חוסר האמון, שרחשו היהודים כלפי השלטונות הבריטיים, בעטיין של הפרעות והתנהגותם במהלכן.

ג. חדירת תודעת ההגנה העצמית

בעקבות אירועי חודש נובמבר 1945 התארגנו בוגרי תנועות הנוער הציוניות להקמת ארגון הגנה, שיהא מסוגל לעמוד בפני הישנותן של פרעות בעתיד. פעילות הדור הצעיר הייתה מהירה, והחלה עוד בטרם כבו להבות האש ובעוד בני הקהילה מתאבלים על המתים. תגובה חריפה כנגד הנהגת הקהילה השמיע הרב רבינוביץ' הרב הצבאי של הכוחות הבריטיים בלוב.  הרב ייסר את הקהילה בדברים חריפים ותקיפים על שלא עמדה על נפשה ולא השכילה להשיב מלחמה שערה. רבים מהחיילים הארצישראליים, ששרתו באותה עת בלוב הצטרפו לדברי התוכחה של הרב הצבאי, עודדו את פעילי התנועות הציוניות להקמת ארגון הגנה והביעו נכונות לסייע באימון ובצבירת אמצעי לחימה.

הצעירים שנזעקו להקמת כוח המגן היו חדורים רוח התלהבות, אולם לא היה להם כל ידע צבאי וניסיון ארגוני. בחברה ערבית עוינת ולנוכח שלטון בריטי ערני, אף שנקטו בצעדים ראשונים להתארגנות, הסיכויים להצלחתה היו קלושים. המצב השתנה בחודש מאי 1946, כאשר הגיע לטריפולי, בהסתר, שליח מארץ-ישראל. ישראל גוריליק (גור) נשלח ע"י המוסד לעלייה ב' ו"ההגנה" כדי להקים ארגון מחתרתי מסודר וממודר, שיפעל בתוך הקהילה. גוריליק, שכינויו המחתרתי היה "הדוד", בסיועם של פעילי התנועות הציוניות הצליח במשימתו, ובתוך זמן קצר ניכרו הישגים מבחינה צבאית – בנשק, בידע ובאימונים, ומבחינה מחתרתית – במבנה ובחשאיות. חברי "ההגנה" היו מיטב בוגרי תנועות הנוער הציוניות, אשר נבחרו בקפידה והועמדו בניסיון.

על ראשית התארגנות ארגון "ההגנה" מספר יוסף מימון:

"אחרי מאורעות הדמים של נובמבר 1945, ראה הישוב היהודי בדאגה חומרת המצב במלואה ושאלה בפיו: 'אם אין אני לי מי לי?' […] רב צבאי שהיה אז בשרות הצבא הבריטי , הוכיח את הקהל היהודי על שלא ידע לעמוד על נפשו ולהשיב לרוצחיו מנה אחת אפיים […] דבריו של הרב עשו רושם כביר על קהל שומעיו וביחוד השפיעו על הנוער המבוגר שראה את עצמו מבויש והחליט לחתור לקראת ארגון הגנתי אשר יוכל להסיר חרפה מעליו וללמד לפורעים פעם אחת ולתמיד, כי דם ישראל איננו הפקר […].

בכל זאת לא היתה זו הגנה סדירה וממושמעת […] חסרה גם יד מכוונת של מנהיג בעל נסיון בשטח זה. הנוער היה תוסס, צמא לפעולות עד אשר הופיע במאי 1946 שליח מארץ ישראל, שאחר כך היה ידוע לכלנו בכינוי 'הדוד' ולקח את הדברים לידיו. וביחד עם חברים בטריפולי ניגשו לביצוע הדבר […] מאחורי תנועה זו עמדו אחדים מראשי התנועה במקום לשם מימון ואינפורמציה וכו'. במשך זמן קצר הוקם הארגון ההגנתי והיה לעובדה קיימת."

על התארגנות זו כותבים גם  כ. אדאדי  וצ. פדלון:

"בעזרת החיילים הארצישרלים ובהדרכתם אורגנו קבוצות של נוער ואומנו בשימוש בנשק קל, שנרכש ע"י הנוער בכל מיני דרכים חשאיות. […] לאימוני הנשק היו נבחרים רק אלה שעברו מבחן קשה מבחינת המהימנות ושמירת סוד […] ההשבעה היתה נעשית בדרמטיות גדולה ובכל הדרכים המובהקות של מחתרת […] האימון ביריות היה נעשה על שפת הים או בשדה רחב בלילות גשומים ובשעת ברקים […] ככה קיבלו את אימונם בנשק מאות בחורי הנוער בטריפולי. אימון חשאי תחת אפם של אנשי המשטרה. […]".

הצלחתו של "הדוד" הייתה גדולה. המצטרפים לארגון, שהושבעו על פי מסורת "ההגנה" – על אקדח וספר תנ"ך בחדר חשוך מול מנורה מסנוורת, עברו אימונים בתוך הבתים ובשדות פתוחים ועל חוף הים, ולכל אחד מהם ניתן תפקיד לשעת חירום. החשאיות נשמרה כך, שכל חבר הכיר רק את מפקדו וחברי חולייתו אך לא הכיר את יתר החוליות. באחריות כל חוליה, שמנתה שלושה-ארבעה חברים, הייתה גיזרה, בחלק מהבתים נקבעו מפקדות, סליקים ומחסני נשק. חברי "ההגנה" חדרו אל זרועות השלטון כדי לאסוף מידע. בכירי הפעילים פעלו כדי לגייס מדריכים לאימונים צבאיים (למשל מקרב החיילים הארצישראליים ומקרב השוטרים היהודים לשעבר); להשיג בדרכים שונות ובחשאיות נשק, חומרים ואמצעים לפיתוח כלי לחימה מאולתרים; לאתר סליקים ומחסני נשק מוסתרים; לגייס כספים ולקנות בשוק השחור וב"עולם התחתון" נשק; וכמובן חברי "ההגנה" נערכו במסגרות ממוסדות והיררכיות חשאיות.

על ייצור ורכישת נשק מספר יוסף נחאייסי:

" […] נשק השגנו בכל הדרכים, ממקורות צבאיים ואף מהערבים עצמם תמורת תשלומים גבוהים מאוד. מלבד זה היתה לנו תעשיית נשק בתוצרת עצמית […]".

ממשיך ע. מהעיירה זוארה, בנושא רכישת נשק:

" […] זמן קצר לאחר מאורעות 1945 נסעתי לרגל עסקי לטריפולי, ושם באתי בדברים עם אחד מפעילי ההגנה בדבר רכישת נשק, ממקורות ערביים וצבאיים בזוארה. בשובי לזוארה התקשרתי מיד עם מנהיגי העולם התחתון הערבים ותוך הסתכנות גדולה השגתי נשק מכל המינים, אם כי במחירים מפולפלים. נסעתי לטריפולי פעמיים בשבוע ובכל פעם הסתרתי בכלי ועל גופי כמות חשובה של אקדחים ורימוני יד […]".

כמו-כן מספר על כך רפאל נעים:

" […] היו לנו מקורות להשגת נשק וחומר לרמונים שהיינו מכינים אותם בבית. אני הכרתי חייל בריטי שסיפק לנו חומר בשפע. שני נערים שהיו עובדים אתי במאפיה היו הולכים עם סלים מוסוים מלמעלה, מגיעים לשער המחנה שבו היה החייל. הוא היה מקבל מבעד לגדר את הסלים ריקים ומחזירם מלאים […]".

על סיועם של החיילים הארצישראליים להשגת נשק לארגון ההגנה, העיד החייל צבי הזן:

" […] חלק מהחיילים הארצישראליים (כמו גם שוטרים יהודים) הסתכנו והצליחו "לסחוב" נשק ואמצעי לחימה ממחסני הנשק של הבריטים, או חתמו על אובדן נשק כביכול… באחד המקרים החיילים הארצישראליים ביימו שוד של רכב צבאי בריטי, שהעביר נשק בחשכת לילה: הנהג, שהיה חייל ארצישראלי, לאחר שפרק את הנשק והתחמושת אצל חברי "ההגנה" בטריפולי, הסיע את הרכב לאחת השכונות הערביות בפאתי העיר. ובאשמורת הבוקר נתגלה ע"י סיור בריטי כשהוא כפות בידיו וברגליו ופיו חסום, וסיפר שנשדד כביכול  ע"י חבורה של ערבים חמושים."

בערך חמישים מכלל מאתיים החברים בארגון "ההגנה" היו בחורות שעסקו בתחומים שונים: הכנת נשק והסתרתו, איסוף מידע, הקמת חוליות קישור בין החברים, חובשות קרביות, אימונים ואף ביצוע פעולות מחתרתיות.

על חלקן של הנשים ב"הגנה" בטריפולי, מספרת מנטינה נעים:

" […] באזור שלנו (העיר היתה מחולקת לאזורים, ובכל אזור היה בית ששימש מחסן לנשק ומרכז לחברים) היה הבית שלנו מרכז, ובו רוכז החומר, רמוני יד ואקדחים. תפקידי היה לחלק אותו בשעת הצורך לכל החברים באזור, ובכדי שלא להסב אלינו את עיני המשטרה לא היו החברים באים לביתנו לקבל את הכלים אלא אני הייתי לוקחת להם לבתיהם. בסלים עם ירקות מלמעלה והחומר מלמטה הייתי עושה את הדרך מביתי לבתי החברים ומחלקת להם, ולאחר כל פעולה הייתי מאספת באותה דרך את הנשק ומחזירה אותו לביתי.

המשטרה היתה עושה מפעם לפעם חיפושים בבתים חשודים. בשעת מעשה היו השוטרים חוסמים את הרחוב ולא היו נותנים לאיש לצאת מן הרחוב עד לגמר החיפושים. באחד החיפושים האלה הגיעו עד לבית הסמוך לביתנו, ואצלנו היתה שארית חומר שלא חולק, וחששתי שמא יכנסו גם לביתנו לחפש. מה עשיתי? – בסל גדול אספתי את כל מה שהיה בבית, שמתי ירקות ממעל, לקחתי את הסל ביד ועמדתי על יד השוטרים כאחת הסקרניות שהיו עומדות שם ולא עלה על דעתו של מישהו שהיה בידי איזה דבר חשוד […]".

הנשק אשר הושג שימש לא רק את "ההגנה" אלא גם יהודים שנזקקו להגנה עצמית, אם בשל מקום מגוריהם המבודד ואם בשל עיסוקיהם, שחייבו אותם להתרחק ממרכזים יהודיים מוגנים. אלה מיהודי טריפולי, שלא ידעו על קיום ארגון "ההגנה", נקטו אמצעי הגנה מקובלים: שריון הדלתות והחלונות והכנת אמצעי הגנה כמו צנצנות חומצה או תערובת של פלפל חריף עם מים, שניתן להשליך, בשעת הצורך, על פורעים.

קיומו של ארגון הגנה מסודר ומאורגן בלוב נתקל בשלושה קשיים: ראשית, יחסם של הבריטים – בלוב היו שוטרים וחיילים בריטים, ששירתו בארץ-ישראל וטעמו את טעמה של הפעילות המחתרתית היהודית בארץ וצידדו בערביים. הם נקטו מדיניות של משוא פנים ושל איפה ואיפה ביחסיהם ליהודים, לעומת היחס המועדף לערבים וכל התארגנות מחתרתית נתפסה כפוגעת גם בהם; קושי נוסף היה הרגישות לקיום ארגון הגנה יהודי בארץ מוסלמית. בשל כך הפעילים בארגון נאלצו לשמור על חשאיות מרובה בכל מה שקשור לאיסוף נשק ואחזקתו, אימונים והכנת תכניות הגנה; הקושי השלישי נבע מהתגברות המתח בין יהודים למוסלמים בעיקר מאז ההתפרצות האלימה של נובמבר 1945.

קיומו של ארגון "ההגנה" היה ידוע למשטרה הבריטית, אך חרף מאמציה היא לא הצליחה לפצח את סודותיו ולהגיע אל הגרעין הקשה. בתחילת 1947 אולץ "הדוד" לעזוב את טריפולי, לאחר שהבריטים עלו על עקבותיו והורו לראשי הקהילה לסלקו מיד. עזיבתו המאולצת של "הדוד" פגעה בארגון, אך לא הביאה להפסקת פעילותו; זו נמשכה בהנהגתם של פעילים מסורים ומאומנים. גם כאשר נתפסו חברים מארגון "ההגנה" הם לא גילו את סודם, חרף עינויים קשים ולחצים בלתי פוסקים.

לצד ארגון "ההגנה", התארגנו שני גופי הגנה עצמאיים: האחד בראשותו של נסים נחום, אשר מנה כמה עשרות חברים במספר חוליות, רכש נשק ואמצעי לוחמה, התאמן במחתרת, ניסה לבצע מספר פעולות טרור והיה נכון לשעת מבחן; השני, מנה חוליה אחת בלבד של ארבעה חברים, ששמו להם למטרה, מלבד להגן על יהודים בשעת הצורך, לחסל ולנקום בערבים במיוחד מבין אלה, שנמנו עם הפורעים בפרעות 1945. חברי החוליה היו: אליהו מכלוף, שכינויו לילו ווקיו, ציון בוארון-עבקה, אברהם דבש-בצליל ושלום פרג'ון (לימים מור). בראשית התגבשותה של החוליה, שכינויה היה "חוליית החיסול והנקם", אומנה ע"י  הדייג ברכאני ג'רבי, שכינויו "כאני רות", בטיפול בחומרי נפץ ובייצור אמצעי חבלה. לאחר שהחוליה רכשה את המיומנות בהפעלת נשק ובייצור אמצעי לחימה, הפכה להיות עצמאית, לילו ווקיו עמד בראשה ומיד החלה לפגוע בצורה סלקטיבית בערבים, שדם יהודים על ידיהם.

העמל הרב, המאמצים והאמצעים הרבים שהושקעו בהקמת ארגון "הגנה" הראוי לשמו, תוך כדי נטילת סיכונים כה רבים, הצדיקו את עצמם, עם פרוץ פרעות ערב חג השבועות ביוני 1948 בטריפולי.

ד. ההעפלה בלתי-לגאלית לארץ-ישראל

המצב המעורער והמעורפל, שנתהווה לאחר פרעות 1945, העמיד את הקהילות היהודיות בלוב, על כל מגזריהן, בפני השאלה – לאן? טבעי, שהכמיהה לארץ-ישראל, שפעמה בקרבם במיוחד לאור הפעילות הציונית הענפה ולאחר המפגש עם החיילים הארצישראליים הפכה הציונות לתודעה מדינית, ובעקבות הפרעות והשלכותיהן, בהתערערות ביטחונן ומצבן הכלכלי,  המענה לשאלה זו נמצא בהחלטה לעקור מלוב ולשים פעמיהם לארץ-ישראל. אולם לנוכח המדיניות של הבריטים, ששלטו גם בלוב וגם בארץ-ישראל, וסירבו לתת אישורי יציאה מלוב, כשם שסירבו לתת אישורי כניסה לארץ-ישראל, התאפשרה רק ההעפלה הבלתי-לגאלית בדרך חתחתים.

הצעירים והאמיצים יותר בעיקר מבין בוגרי וחניכי התנועה הציונית, שאצה להם הדרך ולא הסתפקו בכמיהה וציפייה לעלייה, החליטו לעבור מ"נשמע" ל"נעשה". הם חרפו נפשם, ופרצו את המצור על מנת להגיע לארץ המובטחת בעורמה, בסתר ובמחתרת. הצעירים נאלצו לבחור בנתיבות עקלקלות, באורחות ובדרכי עקלתון, בנדודים ובטלטולים בחשכת ליל, בשבילים ובנתיבים מסוכנים, בזלעפות איתני הטבע בדרכים לא דרכים, באורחות מדבריות לוהטים ובנתיבי ים סוערים.

בשלבים המוקדמים של ההעפלה הבלתי-לגאלית, עוד במהלך מלחה"ע השניה ומייד לאחריה, לפני פרוץ הפרעות, היוזמה הייתה יותר אישית, ונסתייעה בתחילה ע"י חיילים ארצישראליים בעיקר, דרך מצרים. זאת, ע"י הברחת צעירים בסתר, נישואים פיקטיביים עם עשרות בנות יהודיות, אשורי חופשה מזויפים לצעירים במדים של הצבא הבריטי, חיילים ויתרו על חופשת מולדת ובאשורי חופשתם יצאו צעירים מלוב לארץ וכו'. במרוצת הזמן, עם ריבוי הצעירים שרצו לעלות לארץ, לצד היוזמה האישית שלא פסקה, היה תאום בין ראשי התנועה הציונית בטריפולי לבין החיילים הארצישראליים להברחת צעירים, בעיקר מקרב תנועות "הנוער" ו"החלוץ".

על ראשית ההעפלה הבלתי-לגאלית המאורגנת דרך מצרים, מספר יוסף מימון:

"בימים ההם, במחצית הראשונה של שנת 1945, שהו בטריפולי חיילים ארצישראליים שהיו משרתים בצבא האנגלי הכובש. באי כח התנועה הציונית 'בן יהודה' באו במגע איתם ותכננו לבצע משלוח קבוצת בחורים לארץ ישראל דרך מצרים. ביצוע המשימה הקשה הוטלה עלי בהיותי גם חבר ועד 'בן יהודה' וגם מרכז עניני 'החלוץ' ו'ההכשרה'. נסעתי מיד לבנגאזי והתגנבתי למחנה הצבאי בשעות הלילה, באתי במגע עם הקצין אשר אליו נשלחתי, ואחרי שיחה ארוכה ותכנון הביצוע, יצאתי מן המחנה בשעה מאוחרת, […].

עם הגיעי, מסרתי דו"ח לראשי התנועה ולחילים ומיד הוחל בהכנת המועמדים. הוזמנו כפעם בפעם חברים מתוך התנועה אשר נראו כשרים לעליה. אחרי שקולים במעמדם ונכונותם של החברים אשר איתם באתי במגע, נבחרו ארבעה חברים לשם נסיון ראשון. הוזמנו כל אחד לחוד להתכונן לדרך והוזהרו נמרצות לבל יוודע הדבר לאיש, כי בנפשו הוא […] משנתקבל מברק מאת החילים לשלוח את ארבעת 'הספרים', הועמדו החברים במצב הכן, ולילה לפני הנסיעה גליתי באזניהם מי ומי הנוסעים. נמסרו להם כל ההוראות הדרושות לשם שמירת סודיות המשימה. ככה יצאה הקבוצה הראשונה ה'בלתי ליגאלית' מטריפולי לדרכה ארצה ישראל באחד מימי יוני 1945, ומבנגאזי המשיכה את דרכה בנעלם ובנסתר, דרך קהיר ואלכסנדריה עד בואה אל הארץ הנכספת, הודות לפעילותם הנמרצת של אחינו הארצישראלים.

זה היה הצעד הראשון הנועז שהביא לפריצת הדרך לעליה ב' רחבה, מכל הכוונים, בים וביבשה.

משנודע אח"כ כי אמנם העפילו החברים וכי הגיעו בשלום למחוז חפצם, גברה עוד יותר התשוקה להעפלה בלב כל חברי הנוער והחלוץ […].

אחרי ההצלחה הראשונה שוב נשלחו קבוצות אחדות, בהסכם עם החיילים, וגם הן הגיעו בשלום למחוז חפצן. לאחר מכן זז הנוער מאליו לבנגאזי, לחפש לו הדרך להעפלה ולא היתה כל אפשרות לעצור בעד התלהבות זו. על אף שלא היה אשור לשלוח אנשים השתדלנו כמיטב יכולתנו לסייע למעפילים האמיצים בעצות ובהמלצות לידידים בבנגאזי, שיתמכו בידם ויעזרו להם להגיע למטרתם, ואף על פי שאלה נסעו בלי אישור מראש, בכ"ז, הרצון הטוב נצח, וכמעט כל המעפילים הגיעו בשלום למחוז חפצם. […]."

לנוכח הגידול במספר היוצאים, לאו דווקא צעירים וחברי התנועה הציונית, הצטרפו למסייעים גופים שונים, כמו שקרה בשנת 1947 ב"דרכוני בנגזי". דרכונים אלה הוענקו מידי מנהל לשכת משרד הפנים בבנגזי, שהיה ערבי ארצישראלי שקיים קשרי ידידות עם צעירה יהודייה, שהפעילה עליו את קסמיה.

על כך מספר יוסף מימון:

"[…] את מחלקת הדרכונים ניהל ערבי ארצישראלי. הוא היה אדם הוגן מאוד ועזר הרבה לכל אלה שרצו להשיג היתר יציאה […] עשה מעשה נועז ביותר: בא בדברים עם שני ידידים שלו מתושבי בנגאזי שהיה להם עסק משותף במקום צנוע בעיר, והציע להם שיהיו 'סוכנים' שלו. דהיינו, הוא ימסור להם טופסי היתר יציאה חתומים כדין, ועליהם למלא את כל הפרטים (שם הנוסע וכדו'), להדביק את התמונה והרי לכם היתר יציאה כדת וכדין […] מאות השתמשו בדרך זו ויצאו לאיטליה בדרכונים אלה […] כשראה הפקיד הערבי הארצישראלי שהאדמה בוערת תחתיו ביקש חופשה ובא לטריפולי, פנה לכותב הטורים האלה כמרכז תנועת 'החלוץ, וכאחד המטפלים בעניני 'עליה ב" וביקש המלצות לראשי המוסדות באיטליה למען יעזרו לו להגיע למשפחתו בארץ. ברצון רב קיבל את ההמלצה ונפרד ממני בהכרת תודה."

אשורי יציאה מלוב לאיטליה ולתוניסיה, חוקיים או חוקיים לכאורה, הושגו באמתלות שונות: מסעות כביכול לצורכי עסקים, טיפולים רפואיים, ביקור קרובים וכו', כאשר היעד, היה בעצם, ארץ-ישראל. אמתלות נמצאו גם להעלאת בני נוער, בשליחת קבוצות נערים לאיטליה, להמשך לימודים כביכול, ב"אורט" או בישיבה של הרב פראטו, ועם הגעתם לאיטליה הופנו מיד לארץ. אולם כאשר הבריטים עלו על שיטות הגירה אלו, ואשורי היציאה פסקו או התמעטו, ומאידך עלה בהתמדה מספר השואפים לעלות לארץ, התרבו המאמצים לעזוב את לוב בחשאי ובמחתרת. הצעירים נטלו על עצמם סיכונים מרובים, עלו על ספינות דיג וספינות סוחר כדייגים, מלחים, פועלים, סבלים וכו', הגיעו לאיטליה ומשם לארץ.

בהעדר מנגנון של המוסד לעליה ב' בלוב, הפעילים הציוניים לקחו על עצמם לארגן את שילוח הצעירים בהעפלה בלתי-לגאלית דרך מצרים, איטליה או צרפת, שבהן פעל הארגון. כאשר "הדוד" הגיע ללוב לארגן את ארגון "ההגנה", היה אחראי גם על ארגון ההעפלה הבלתי-לגאלית, והסתייע בפעילים ציוניים מקומיים, כמו חיים פדלון-צ'יצ'ו, כלימו אדאדי, אליהו עזריה, ראובן סרוסי, יוסף גוויטע, יוסף נחאייסי, ויקטור זארד, שמואל נעמן, שלום פדלון, ארנסט לוי, אמה פולאקו, ד"ר ויטרבו ואחרים, אשר המשיכו את פעילותם גם אחרי ש"הדוד" נאלץ לעזוב את לוב.

על מנת לתאם העפלה בלתי-לגאלית מאורגנת דרך איטליה, שהפכה לאחת מארצות המעבר החשובות ביותר של המעפילים, יצאו לאיטליה חיים פדלון-צ'יצ'ו, כלימו אדאדי ואמה פולאקו. בתחילה, אנשי המוסד לעליה ב' באיטליה הערימו קשיים וסירבו לכלול את יהודי לוב בהעפלה לארץ, ורק לאחר התערבותם של עדה סירני וישראל כרמי, ופגישתו של חיים פדלון (צ'יצ'ו) עם שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', נאותו לשלבם. יתרה מזאת, כאשר הגיעו ראשוני המעפילים מלוב ואנשי המוסד לעלייה ב' נוכחו לגלות את טיבם של צעירים אלו, דוברי העברית, למודי נשק, חדורי תודעה ציונית ורצון עז לעלות לארץ, שילובם היה בנפש חפצה. חלק מבחורים אלו (כמו עמוס אברבנאל, יצחק כחלון, יצחק סרוסי, אברהם אדאדי ויצחק סאסי-חוגה) הושארו באיטליה, להדריך את המעפילים, שהגיעו מכל ארצות אירופה, לקראת עלייתם ארצה. תופעה, שחזרה על עצמה גם אצל המעפילים מלוב, שהגיעו לצרפת ונשלחו להדריך מועמדים להעפלה במחנות עקורים, כמו דוד פדלון (פלד).

שליחי ההעפלה מלוב, לאחר התאום עם המוסד לעליה ב' באיטליה, וניסיון כושל לרכוש ספינת מעפילים מחוסר זמן לגייס את הסכום הנדרש, שכרו ספינות ושלחו אותן לחופי טריפולי. הספינות, בתרגילי התחמקות ממשמר החופים הבריטי, אספו בחשכת ליל את המעפילים, שקובצו ע"י הפעילים בטריפולי והמתינו להם בסתר במערות על החוף, נשלחו לספינות, שעגנו הרחק מן החוף, מי בסירה רעועה ומי בשחייה במים הקרים, והפליגו חזרה לחופי איטליה.

על ההתארגנות וההעפלה הבלתי-לגאלית דרך איטליה, מספרים כ. אדאדי וצ. פדלון:

" […] אחדים מהחברים נסעו לאיטליה על חשבונם ובאו בדברים עם המוסדות היהודיים שם. ולאחר שנקשרו הקשרים המתאימים שהבטיחו סידורם של אלה שיגיעו לאיטליה, החלה ההעפלה לשם. היתה זו העפלת יחידים טיפין טיפין, אך בתמידות. בכל אוניה, בכל ספינת דיג, בכל אוניית משא, ובכל כלי שייט שיצאו מטריפולי לאיטליה סוננו מעפילים, בחורים ובחורות. באי-כח המארגנים בטריפולי ביחד עם המוסדות באיטליה, קיבלו את פני המעפילים, דאגו לסידורם הארעי באיטליה והעברתם לארץ-ישראל […].

מצב זה של ההעפלה טיפין טיפין נמשך עד שמוסדות העליה ב' באיטליה נוכחו לדעת שאומנם קיים אירגון רציני בלוב ומספר די גדול של צעירים המוכנים להעפיל בכל דרך ובכל מחיר, ומאז נעשה הסדר בין המרכז לגולה באיטליה ובין המארגנים, נכנסו העניינים למצב מקיף ותקין יותר. בא כוחם של המארגנים שהיה באיטליה ועבד בהכשרה ובריכוז הנוער שהיה מגיע לשם בכל מיני דרכים כאמור, שכר אוניית מפרשים איטלקית ע"מ שתיסע לטריפולי ותיקח משם מעפילים ותביאם לחוף סיראקוזה […].

ביום 1.9.1948 העפילו 85 צעירים משני המינים מחוף סמוך לטריפולי. מספר המוכנים להעפלה אומנם היה 150 אך האוניה לא יכלה לקחת יותר, ובכח הזרוע ממש נדחו הנותרים ונאלצו לחזור העירה. המעפילים רוכזו באחת המערות הגדולות המצויות בקירבת החוף ומשם הועלו לאוניה […].

הירידה לחוף נעשתה במוצאי שבת בלילה, שם היו נציגי המעפילים מחכים בהתאם להוראות שהגיעום במברק מטריפולי לרומא 'תקבלו שמונים וחמש חבילות'.

נציגינו באיטליה אירגנו סדרי הירידה לפני בוא של הספינה […].

מסירקוזה הוסעו המעפילים לרומא ברכבות נפרדות, כדי לא לעורר חשד, נסיעה שארכה 19 שעות. לאחר שהיה של 3 ימים בעד הבדיקה הרפואית ושאר הסידורים, עלו בחורינו מחוף גאיטה שליד נפולי באונייה שנשאה עולים פליטי אירופה לארץ, ומיד עם הגיעם התגייסו כולם לצה"ל.

בנסיעה שניה […] בליל ההפלגה היו מוכנים גם הפעם 150 צעירים; אך אחרי שהועלו על המכוניות (3 מכוניות משא של הצבא האמריקני) היה הכרח להשאיר שוב כמחציתם. רק 87 מעפילים בלבד נסעו הפעם היות והקשר עם האוניה שעגנה במרחק קילומטר מהחוף, הושג רק בשעות המאוחרות של הלילה ורק סירה אחת היתה מסיעה את העולים לאוניה, סירה קטנה וגם נקובה, ולכן רוב הבחורים הגיעו לאונייה בשחייה (וזה היה בסוף דצמבר 48 – בעונת החורף העז) בחורינו יצאו לסיראקוזה מחוסרי בגדים ונעליים ודבר זה היקשה עלינו להביאם למקום הריכוז, אבל בסופו של דבר התגברנו גם על מכשולים אלה וכל הבחורים הגיעו בשלום לרומא, ומשם עלו ארצה וגם הם הצטרפו מיד לשורות ההגנה של צה"ל.

עוד אונייה במסגרת העליה הבלתי ליגאלית יצאה בדצמבר 48 מטריפולי ועליה 85 צעירים וצעירות. הם נשארו באיטליה כ3- שבועות ואחר שעברו בדיקה רפואית וצויידו בבגדים וצרכים אישיים (מזוודה אחת לכל שלושה עולים) וסופקו להם פספורטים, הועלה בדרך האוויר לארץ."

על חוויה זו, של ההעפלה בלתי-לגאלית מלוב לארץ-ישראל דרך איטליה, באחת מספינות אלו, מספר אחד המעפילים משה פנחסי:

"היום החשיך ואתו באו יותר בטחון ותקוה שהלילה יפול הדבר שלמענו אנו כאן. ניתנה הפקודה לזוז לחוף. התקרבנו לחוף וכאן עלה מול עיני המחזה ההיסטורי של 'יציאת מצרים' בזעיר אנפין. הרגעים דמו לשעות והעינים תרו בחשכת הליל באין מענה. רק גלי הים לחכו את החוף. אפשר היה להבחין בראשי הבחורים העוטים סודות והמלאים כובד ראש. כוכבי שחקים בצבצו ורמזו, כאילו בשרו טובות. לפתע זנק אור ממעמקי הים ובקע את החשיכה הכבדה. התשובה לא אחרה מצד קבוצתנו: 'אנו כאן! צעק פנס הכיס בשפת אלמים. שקט מתוח, הבחורים עמדו תחתיהם. הלבבות פעמו והשמחה רבתה. בברכים אמיצות ורועדות במקצת עלינו לספינה. נסתיימה פרשה ארוכה ומייגעת של לבטים וכוננות. אך מה דאב הלב על אותם הבחורים שנשארו על החוף ושידנו קצרה מלהושיעם. חבל. הבחורים נשאו את סבלם ואכזבתם כאחד. ועתה אנו נתונים לחסדם של הגלים. הם נשאו את ספינתנו כעריסה בחיק אם רחמניה. הרגעים חולפים והבטחון גובר, עם כל מיל שספינתנו עוברת. ושפתי דובבו שירה 'אשק תרניך, ספינתי, לא אשכחך לנצח'. אנו כאן משפחה אחת וגורלנו משותף. האיר היום שציפינו לו. הנה החוף! והפעם חוף מבטחים. זאת איטליה. הנה סירקוזה העליזה. גם כאן כמלאכים הופיעו בחורינו המוכרים לנו. ושוב תקוה ובטחון. חכינו עד הלילה, וכך נבלענו בליל ראשון בהמולת העיר הסואנת. נסתתרנו במגרש משחקים וחיכינו לאשמורת השלישית, כשאדמה רועדת מתחת לרגלינו בגלל הים. טרם הנץ הבוקר ואנו נענו בזוגות לעבר תחנת הרכבת. כאן לא קרה לנו מאומה. צבע עורנו והשפה השגורה בפינו עזרו לנו ולכן הצלחנו להטמע בתוך הקהל ללא כל קושי. הרכבת זזה. כלנו היינו עייפים. אך מי יישן? רצינו לראות את העולם החדש. הנה רומא. כאן חכו לנו חברינו והסיעו אותנו למונטה מריו. היה זה מקום יפה. שוכנו בתוך בית ענקי אשר הורגש כי הרבה מעפילים עברו דרכו, והשמות על הקירות יעדו. העינים תרו לקרא שמות מוכרים לנו, הנה אחד ועוד אחד ועוד אחד.

כן, זה טוב לקרא שמות מוכרים על הקירות המלוכלכים הללו. כאן מותר לעשות זאת אך אני מבטיח לכם כי במקום אחר לא נעשה זאת. כאן פגשנו את שמעון שעזב את טריפולי לפנינו. השמחה רבתה. משפחתנו גדלה. עברנו תחת שרביטו של הרופא, ואנו הועלינו על ספונה של ספינה, שהפעם היתה גדולה יותר. "המורד" היה שמה. השם צלצל נפלא. חשתי את עצמי כמנצח. השם אמר לי הרבה. כאן פגשתי לראשונה על הספון אחים שרידי שואה וסבל ואנשי מח"ל אשר באו לעזרת המולדת. נקשרנו לגורל אחד. אחים בדם עד לחוף מבטחים. מיד הצטרפנו לשורות העם ולמערכותיו […]."

לצד ההעפלה הבלתי-לגאלית המאורגנת, שרובם היו צעירים חברי התנועה הציונית,  היו גם יוזמות פרטיות של העפלת משפחות, שאורגנה כעסק פרטי. יזמים בעלי אינטרסים כלכליים לשם רווחים כספיים, ניצלו את שאיפתם של הרבים מיהודי לוב לעלות לארץ, החלו לארגן בתשלום מלא ספינות רעועות להסעת מעפילים מחופי לוב לחופי איטליה. המצטרפים הרבים, שמספרם נאמד בכשבע מאות מעפילים סבלו מתלאות קשות: התנאים בספינות היו קשים וללא אמצעי בטיחות; הועמסו אנשים רבים הרבה מעל יכולת קיבולן של הספינות; מארגני המסע הפרטיים לא טרחו לדווח לנציגי המוסד לעליה ב' באיטליה על שיגור הספינות, והמעפילים הופקרו על חופי סיציליה אובדי עצות. ורק כאשר היה נודע על בואם, לשליחי ההעפלה מלוב, ששהו באיטליה, היו אלה באים לקראתם ומנסים לעזור להם ככל יכולתם, על מנת להעלותם לארץ.

על העפלה בלתי מאורגנת  ז ו מספרים כ. אדאדי וצ. פדלון:

"התלהבותם של המונים בערי לוב לעלות לארץ וחוסר האפשרות להשיג ויזות למשפחות שלמות, יצרו 'שוק שחור' בהעפלה. בודדים פתחו משרדים חשאיים להעלאת יהודים מטריפולי ביציאה בלתי לגאלית. הם הצליחו לשלוח כמה אניות עם משפחות שלמות על נשיהם וטפם. את התלאות שסבלו משפחות אלה קשה לתאר […].

נוסף על סבל היציאה, עולים שהוסעו על ידי שוכרי אוניות סבלו סבל לא יתואר גם במשך הנסיעה וגם לאחריה. באוניות אלה לא היו התנאים המינימאלים ביותר של סניטציה. לא היו כמובן לא סירות הצלה ולא חגורות, הצפיפות היתה איומה, לרוב לא היו באוניות אפילו מקומות ישיבה במספר מספיק, שלא לדבר על מקומות שינה. והרי כאן מדובר לא בצעירים בלבד אלא משפחות שלמות שכללו נשים וטף, זקנים, חולים ותשושים, (אחת נפטרה בדרך לרומא).

שוכרי האוניות לא דאגו להודיע למרכז הפליטים באיטליה על יציאת האוניות. וכך באין כתובת מסוימת וברורה לרבי החובלים לאן הם צריכים להוריד את 'מטענם', זרקו אותם בחוף 'פאקינו' – מחוז סיראקוזה בסיציליה על יד כפר דייגים איטלקיים […] מיד עם התקבל הידיעה על בואם של העולים, ירדנו מרומא ולאחר הסידורים עם השלטונות האיטלקיים הסענו אותם צפונה לרומא למחנות העליה של המרכז לגולה. שם דאגו להם בכל מכל כל. רוב הנוער נשלח מיד ארצה בדרך האויר, לפעמים שעות מספר לאחר הגיעם למחנות […]".

נתיב נוסף ליציאת יהודים מלוב היה דרך תוניסיה לצרפת (או לאלג'יריה), ומשם לארץ-ישראל. המעבר מלוב לתוניסיה התבצע בשתי דרכים – בהפלגה חשאית בסירות ובספינות זעירות, בתרגילי התחמקות מספינות פטרול בריטיות; בחציית המדבר באורחות מבריחי גבולות, בתרגילי התחמקות מהמשמרות הבריטיים (לוב) והמשמרות הצרפתיים (תוניסיה). צעירים יהודים היו מתחפשים לערבים, ובאמצעות מורי דרך ערבים, שנשכרו לכך היו מבריחים בחשכת ליל את הגבול המדברי בין לוב לתוניסיה סמוך לעיירות הספר זוארה (לוב) ובנגרדאן (תוניסיה).

על חווית ההעפלה דרך תוניסיה, מספר אחד המעפילים, חיים נעים:

"כארבעים יום לפני המועד כבר קבענו את תאריך היציאה, וצפינו ליום זה בקוצר רוח. בחשאי ארזנו כל אחד מזוודה קטנה עם חפצים אישיים מעטים והפקדנו אותם בבית אחד החברים. בערב היציאה ערכנו מסיבה קטנה, שנמשכה כל הלילה כי מי יכול לעצום עין בלילה גורלי זה! תחנתנו הראשונה היתה העיר זוארה, בקרבת הגבול, אליה הגענו מטריפולי באוטובוס בשעה 5 אחה"צ. שם נפגשנו עם מבריחי הגבול הערבים, וערכנו אתם את הסדורים האחרונים.

בחצות הלילה התחפשנו לערבים, וברגלים יחפות יצאנו לדרך-לא דרך, בין גבעות וטרשים. השבילים היו זרועים אבני סלעים וגבישי מלח שפצעו את כפות רגלינו שלא הסכינו לכך והקשו עלינו מאד את ההליכה. בתנאים אלה צעדנו שני ימים ושלושה לילות עד הגיענו לבנגרדן, העיר הראשונה בגבול התוניסאי.

מקום המפגש נקבע בבית הכנסת במקום, שם חכינו למכונית משא שהיתה צריכה להעבירנו לגאבס. סוף סוף הגיעה המכונה, שהיתה עמוסה כבשים. נצטוינו לשכב בין רגלי הצאן ולהסתתר שם מעיני השוטרים.

[…] והמשכנו דרכנו לגאבס. בעיר זו התקשרנו עם הנדיב מר בראמלי ויקטור, אשר דאג להסדיר לנו את המשך הנסיעה. עלינו על אוטו אחר, הערימו עלינו כל מיני סחורות וכסו את הכל בברזנטים וכך יכולנו לעבור בשלום את מרכז המשטרה עד לעיר ספאקס.

כאן נפגשנו עם איש אחד הנודע בכינויו 'מוריס זינה' שעזר לנו להגיע לתוניס ברכבת. בתוניס חכה לנו מר כהן יוסף שלווה אותנו למקום המפגש. שם חכו לנו אחדים מנכבדי הקהל אשר דאגו לנו לשיכון זמני וכלכלה […]".

המעפילים הרבים מלוב לתוניסיה, הנאמדים במאות רבות, נקלטו בזרועות פתוחות ע"י יהודי תוניסיה, שסייעו להם רבות במשך כל זמן שהייתם במקום. יהודי תוניסיה ראו בסיוע למעפילים מלוב מבצע של הצלת אחים במצוקה, דאגו לשיכונם ולכלכלתם, שחררו רבים מבין אלו שנעצרו, הסתירו אותם או סידרו להם אשורי שהייה זמניים, עד הברחתם או העברתם לצרפת או לאיטליה.

על קליטת המעפילים בתוניסיה והסיוע שהוגש להם, מספר ויקטור בראמלי:

"בראשית מלחמת העולם השניה הוגליתי מטריפולי לתוניס, ע"י השלטונות האיטלקיים, בהיותי נתין צרפתי. שם, ברוך ה' עשיתי חיל ועליתי בסולם ההצלחה.

בתחילת שנת 49, נפטר הגאון הרב קטורזה זיע"א, ראב"ד של קהלת תוניס, ואני צעדתי דומם בין ההמון הרב המתאבל, והנה לפתע הבחנתי בשלושה בחורים, שהכרת פניהם ענתה בהם שאינם מבני המקום: בגדיהם היו מרופטים, פניהם היו עייפים ועיניהם נפוחות ואדומות מנדודי שינה ובקושי הם שרכו את רגליהם אחרי ההלויה. חוש פנימי אלצני להתקרב אליהם על מנת לקשור אתם שיחה ולהכירם. והנה שמעתי ששוחחו ביניהם בשפה עברית, אך ביטוי ה'ר' הטריפולטני האופייני גילה לי את מוצאם; הרי לפני בחורים מעיר מולדתי, הזקוקים ודאי לעזרה, ומיד קשרתי איתם שיחה חרישית שבה גילו לי שהגיעו לכאן בדרך המדבר ובצורה בלתי ליגלית ופניהם מועדות למרסיל, מקום רכוז העליה לארץ, ספרו לי שהם אחד עשר איש, ביניהם שתי צעירות. חבריהם הסתתרו בגן ציבורי ואותם שלחו לגשש בעיר ולמצא קשר עם מי שהוא מטובי העדה שיעמוד לימינם ויסעדם להמשיך את דרכם הלאה. הם הגיעו עם שחר לתוניס, אך מפאת האבל על הרב שנפטר לא מצאו הזדמנות לגשת להדבר עם מי שהוא.

אני הרגעתי אותם: נפלתם בידים נאמנות! ביתי פתוח לפניכם לרוחה וכל מחסורכם עלי.

מסרתי להם את כתובת ביתי, ובקשתים להכנס שם ולחכות לי יחד עם חבריהם עד שאחזור מההלויה. מיד טלפנתי לאשתי והודעתי לה מה לעשות. ואכן, בבואי הביתה, מצאתי את כולם, רחוצים ומסורקים, מסובים לשלחן שערכה לכבודם רעיתי ועליו מכל טוב.

תוך כדי סעודה סיכמנו כמה ענינים חשובים. הוחלט, ראשית כל, שביתי יהיה מקום ריכוז להם ולכל המעפילים שיבואו אחריהם מטריפולי. דאגתי למקום לינה בשבילם ולכלכלתם עד היום שבו יוכלו להמשיך דרכם למרסיל. בקשתי מהם לבל ינסו לעבור בדרך לא חוקית למרסיל, כי אני אדאג להוציא להם דרכונים ולא יסבלו עוד כדרך שסבלו עד הגיעם הנה. יכולתי להבטיח זאת בהסתמך על קשרי המצוינים עם אנשי הרשות ואפילו עם הביי, מושל תוניס בעצמו […].

למחרת נודע לי על קבוצה שניה שהגיעה, וגם אותם צרפתי לראשונים. אותו יום טלפן אלי שותפי מבנגרדן, העיר שעל הגבול לובי-תוניסאי, שמשטרת הגבול הצרפתית עצרה עשרות בחורים ובחורות מהמעפילים מטריפולי, ובקשני למצא דרך לשחררם. הבטחתי לו לעשות כל אשר ביכולתי. ובינתיים צויתי לספק להם על חשבוני כל מה שחסר להם בהיותם במעצר, כולל בגדים ונעלים, והעקר בקשתיו לעודדם ולהודיע להם כי יש מי שדואג לשחרורם בזמן הקרוב ביותר.

עזבתי את כל עסקי הפרטיים, והחלותי בחפוש דרכים לשחרור העצורים האלה, ביחוד כשנודע לי שהשוטרים שם מציקים להם ומענים אותם […].

פניתי לעתונאי היהודי מר שיראז מאטו, יהודי יקר ונאמן […].

נסענו יחד לקצין העיר, הגנ' מונץ, גם הוא קצין מצרפת, וקבלנו ממנו מכתב לקצין המשטרה בבנגרדן. היתה כבר השעה שש בערב ובכל זאת החלטתי לנסוע אותו לילה לבנגרדן. חגרתי את שני האקדחים, שהחזקתי ברשיון, והחלותי בנסיעה מהירה שנמשכה כל הלילה. לפנות בוקר הגעתי לבנגרדן ופניתי ישר לבנין המשטרה. מה נדהמתי לראות את הבחורים והבחורות נתונים תחת כיפת השמים, בחצר בית המשטרה, כשהם רעבים ורועדים מקור בליל טבת הקר. שוחחתי אתם והרגעתי אותם קצת […].

בינתיים בא קצין המשטרה למשרדו, ובקראו את המכתב שמסרתי לו, צוה לשחרר מיד את כל הבחורים וכך שמחים וצוהלים הלכנו כולנו לבית הכנסת […].

לאחר מכן התחלתי לטפל בהעברת הבחורים הנמצאים כבר במקום לתוניס. אחד מבני הקהילה בבנגרדאן, יהודי אמיד בעל חברת מכוניות משא, ספק לנו שלוש מכוניות, כי נודע לי שבעיר מדנין נעצרו עוד 32 בחורים, וכמספר הזה גם בזרזיס. חזרתי לקצין המשטרה ובקשתי ממנו שימסור לי בחזרה את המכתב מהגנ' מונץ שנתתי לו בכדי שאשתמש בו לשחרור העצורים במדנין ובזרזיס, או שידאג הוא לשחרורם. הוא נענה לבקשתי ושלח אתי מפקח ושלשה שוטרים עם הוראה בכתב לשחרר ולמסור לי את המעפילים העצורים […].

השעה היתה כבר מאוחרת בלילה, והיה קשה לי למצא מקום לינה לכולם. אך תיכף נזכרתי שישנו במקום בנין ביה"ס אליאנס. נגשנו לשם ואיך שהוא הסתדרו המעפילים ללון בלילה ההוא. גם מאכל ומשקה הוכן עבורם אותו לילה במטבח ביה"ס, מחומרי המזון שבמחסן. הגעתי לתוניס עם מאה בחורים ובחורות והשתדלתי לדאוג לכל מחסורם, משך כל זמן שהותם בתוניס, עד שהמשיכו בדרכם הלאה למרסיל קבוצה אחרי קבוצה […]".

בגלל ריבוי המעפילים מלוב לתוניסיה, הם נאלצו לעתים להמתין זמן רב עד שיגיע תורם להפלגתם למרסיי בדרום צרפת או העברתם לספינות המעפילים באלג'יר. בתקופת ההמתנה הם שולבו בחיי הקהילה ובפעילות תנועת "תורה ועבודה" ואף עברו אימונים בנשק. אולם ככל שהמעפילים מלוב הלכו והתרבו, התעצמו הקשיים הכלכליים לאחזקתם והצטמצמו האפשרויות להעברתם לצרפת, וחלקם נאלץ לשוב ללוב. בד-בבד, התגברו הלחצים של השלטונות הבריטיים והצרפתיים על ועדי הקהילות היהודיות בטריפולי ובתוניס להפסיק את ההעפלה הבלתי-לגאלית מלוב לתוניסיה. בשל לחצים אלו ובשל המצב הקשה, שנקלעו אליו חלק מהמעפילים, נאלץ נשיא הקהילה בטריפולי לצאת לתוניסיה לטפל בהחזרת חלק מן הצעירים ללוב .

עם קום מדינת ישראל, במאי 1948, נקטו השלטונות הבריטיים של לוב מדיניות נוקשה של צמצום דרסטי במספר אישורי היציאה של יהודים, והחמירו את הביקורות על היציאה והבריחה של המעפילים. כל זאת מחשש, שהיוצאים והמעפילים מלוב יצטרפו ללוחמים על עצמאות ישראל. מאידך, דווקא הכרזת המדינה הגבירה את רצון היציאה של צעירים מלוב על מנת להצטרף לצה"ל וליטול חלק במלחמת השחרור. רבים עשו מאמצים חוקיים ובלתי חוקיים לממש את שאיפתם לעלות למדינת-ישראל. גם פרעות יוני 1948 הגבירו שאיפה זו.

מעקב אחר מספר העולים והמעפילים מלוב מראה: עד מלחה"ע השניה עלו בין 500 ל1000- יהודים, שרובם עלו בגלי העלייה בשליש הראשון של שנות ה20- ובשנות ה30- עם החלת "חוקי השבת", "חוקי הגזע" והתגברות האנטישמיות בלוב; במהלך מלחה"ע השניה ולאחריה עד פרוץ פרעות נובמבר 1945 עלו כ500- יהודים, רובם בהעפלה בלתי-לגאלית בסיועם של החיילים הארצישראליים, ומיעוטם בסרטיפיקטים רשמיים; אחרי פרעות 1945 ובעקבותיהן,  עלו 1,700 יהודים (בעיקר במחצית השניה של 1946), רובם העפילו בהעפלה בלתי-לגאלית; בין ינואר 1947 למאי 1948 הצליחו להעפיל כ700- יהודים נוספים; מאז קום המדינה במאי 1948 ועד לדצמבר 1948 יצאו מלוב באופן בלתי-לגאלי 1,100 יהודים ועלו לארץ במבצעי העלייה הגדולה מאירופה; מינואר 1949 ועד תחילת העלייה הגדולה מלוב באפריל 1949 עלו יותר מ1250- יהודים, חלקם במהלך חודש ינואר באופן בלתי-לגאלי וחלקם במהלך החודשים פברואר, מרץ ואפריל באופן לגאלי, דרך איטליה, עם מתן היתרי העלייה.

סך כל המעפילים בגלי ההעפלה הבלתי-לגאלית הגדולים, בתקופה קצרה של שנתיים וחצי בין אמצע 1946 וסוף 1948, היה כ3,500- מעפילים, המהווים כ10%- מכלל קהילות יהודי לוב. תופעה מדהימה ומרנינה, אחוז כה גבוה של מעפילים מכלל האוכלוסייה היהודית לא היה לו אח ורע בכל קהילות ישראל, והוא מבליט את ייחודם של בני קהילות לוב. יחוד הבא לידי ביטוי בכל עוצמתו,  בכמותה היחסית של העלייה הגדולה, כאשר רוב יהודי לוב עלו בהמוניהם לארץ.

 

פרעות יוני 1948, תוצאותיהן והשלכותיהן

בערב חג השבועות של שנת תש"ח (12 ביוני 1948) אירעה התפרצות אלימה שנייה של פרעות ביהודי לוב. רק אז התבררו ערכה ותפקידה של "ההגנה", שהובילו חברי התנועות הציוניות. קדמו לפרעות אלה ימי מתח, חששות, וכוננות מוגברת של ארגון "ההגנה". החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל ב-כ"ט בנובמבר 1947, החלטת-קהיר של מדינות ערב לדחות ולהתנגד לחלוקה ולפתוח במאבק למניעתה, והבעת נכונותם של מנהיגי לוב הערביים לשלוח אלפיים וחמש מאות מתנדבים חמושים לשחרור פלשתין, הגבירו את המתח בקרב יהודי לוב.

לפרוץ מלחמת השחרור "רשמית", עם פלישת מדינות ערב לארץ-ישראל בסיום המנדט הבריטי ב15- במאי 1948, היו הדים חזקים בלוב. המתח גאה, כעבור מספר ימים, כאשר החלו לנהור מצפון אפריקה הצרפתית אלפי מתנדבים ערבים מזרחה דרך לוב, על מנת להצטרף לצבאות הערביים בארץ-ישראל. נוכחותם של המתנדבים הערבים בלוב הלהיבה, הסעירה והתסיסה את ערביי לוב, אשר הגבירו את איומיהם על היהודים. למרות הפניות של מנהיגי הקהילה לשלטונות הבריטיים לנקוט באמצעי ביטחון בעוד מועד, ביום שבת ערב חג השבועות ב12- ביוני 1948, ניתכו  על יהודי לוב, שטרם התאוששו מתוצאות פוגרום 1945, פרעות בשנית.

אספסוף ערבי מוסת ומשולהב, אשר התאסף ב"באב-אלחורייה" בטריפולי (מעין קסבה, שבה השתכנה האוכלוסייה הדלה והמרודה ביותר, ושימשה מפלט לפושעים ומפירי חוק), הצטייד באלות (שתקועות בהן סכיני גילוח), מוטות ברזל, סכינים, גרזנים, קרדומים וכיוצא באלה, ונע באלפיו לכוון ה"חארה" היהודית. אולם הפעם, בניגוד לפרעות נובמבר 1945, הפורעים הערבים נתקלו בהתנגדות עזה של ארגון ה"הגנה" מעל החומות ובשערי החארה. ארגון "הגנה", (כולל אותן חוליות ההגנה העצמאיות ו"חוליית החיסול והנקם") שהשיב מלחמה שערה תוך כדי הפעלת נשק חם, רימוני יד ובקבוקי מולוטוב. ההמון הערבי, שהופתע מעצם ההתנגדות היהודית ובוודאי מעוצמתה, נתפס לבהלה (במיוחד כאשר נפוצו שמועות, שארגון ה"הגנה" בארץ-ישראל הצטרף כביכול לאחיו המגינים בטריפולי) ונסוג, כל עוד רוחו בו, לכוון באב-לבחאר. המגינים היהודים רדפו אחרי הערבים הנסוגים (שהותירו אחריהם הרוגים ופצועים רבים), בקריאות עידוד ל"הגנה" ועם דגל ישראל מונף, והמשיכו להפיל בהם חללים נוספים.

האספסוף הערבי המתוסכל, לאחר שנוכח כי לא יוכל על המגינים בחארה, התעשת ושם פעמיו, למרות הפגיעות הקשות שספג, אל חלקי העיר האחרים הבלתי מוגנים, פגע בעוברי אורח יהודים בודדים, בזז, חמס והצית בתים, חנויות, בתי עסק רבים ובית-כנסת יהודי. לנוכח חידוש מעשי האיבה בין יהודים לערבים, הכריזו השלטונות הבריטיים מיד על מצב חירום ופעלו להחזרת הסדר על כנו. בניגוד להתנהגותם של הבריטים ואוזלת היד, שהפגינו בפרעות נובמבר 1945, הפעם הבריטים, בנחישות ובתקיפות, פיזרו את הפורעים תוך שימוש בנשק חם, וקטעו את הפרעות באיבם, כולל אותם ניסיונות, שנעשו למחרת. ואמנם השקט שב על כנו במהירות יחסית, אף שהיה זה שקט מתוח, והאווירה ששררה ברחוב היהודי, למרות הצלחת המגינים להדוף את הפורעים, הייתה קשה ומעיקה.

על המגינים היהודים בפרעות יוני 1948, מספר רפאל נעים:

"מדי דברי בדברי ימי ההגנה בשנת 1948, עומדת תמיד לנגד עיני תמונתו של המנוח כאני רות […] כולו אש לוהטת המלא אהבה לעם ומוכן כל רגע להשליך את נפשו למענו […] זכורני את יום חג השבועות בשנת 1948, יום שהתחילו בו המהומות בפעם השניה, ואנחנו על החומה יחד עם החברים. הוא היה המפקד וחילק את החברים במקומות אסטראטגיים. נשקנו היה: רמונים ואקדחים. מאות פורעים היו במרחק כמה מאות מטרים מאתנו. כמה חברים חמומי ראש היו רוצים כבר להשתמש באקדחים אך הוא מנע מהם בתוקף פקודה: 'תנו להם להתקרב יותר!' הפורעים שחשבו שאין לפניהם שום כוח מגן, התקרבו לעבר השער על מנת להתפרץ לרחוב היהודים. אני שהייתי הקיצוני בשורת העומדים על החומה קבלתי את הפקודה לזרוק רמון לצד ימין של המון הפורעים הבא ממול. הרימון נזרק וגרם לפורעים להצטופף בבהלה לצד השני, מה שגרם להם להיות צפופים יותר באגף השמאלי, ואז נתן את הפקודה לשאר החברים לזרוק לתוך הפקעת הצפופה את רמוניהם. לא אוכל לתאר את המראה ההוא: אברים וקטעי אברים עפו לכל עבר, יללות וצעקות עד לשמים ואלה מהפורעים שנשארו בחיים נסו לכל עבר."

עפ"י הנתונים הרשמיים של המינהל הבריטי, בפרעות יוני 1948: נהרגו 13 יהודים ושלושה ערבים, נפצעו קשה 22 יהודים ו13- ערבים, נפצעו קל 16 יהודים, 38 ערבים, איטלקי אחד ושוטר. עפ"י המקורות היהודיים, המהימנים יותר, מאזן הנפגעים היה רב יותר: מצד היהודים נהרגו 14, נפצעו קשה 22, נפצעו קל כ100- ונאנסה אישה אחת, ואילו מצד הערבים נהרגו כ30- ערבים  (העיתון  Israel אף  נוקב במספר של 70 ערבים הרוגים, מספר דומה ואף גבוה יותר עד כ90- ערבים הרוגים נמסר ע"י חברים בארגון "ההגנה") וכן נפצעו עשרות רבות של ערבים. מכל מקום, ברור שמספר הנפגעים בנפש בקרב הערבים עלה בכמה מונים מזה, שבקרב היהודים, שידעו הפעם להגן על עצמם והשיבו מלחמה שערה.

אולם, אף כי הפגיעות בנפש בקרב היהודים היו מזעריות יחסית, ואין להשוותן לקטל של פרעות 1945, הרי הפגיעות ברכוש היו חמורות ביותר: מאות בתי מגורים נפגעו וניזוקו וכ1600- יהודים נותרו ללא קורת גג, ונאלצו למצוא מפלט ב"חארה" היהודית ובמחנה הפליטים "פורטו בניטו"; עשרות חנויות ובתי עסק נבזזו והוצתו ומשפחות בעליהן היהודים נותרו ללא מקור פרנסה ונפלו למעמסה על הקהילה.

לנוכח הפרעות, האווירה הקשה, תחושת האימה, הפחד והזעם, מועקת התסכול, הייאוש וחוסר האונים, רגשות הניכור והמתח הרב, כמו גם אחרי פרעות 1945, המנהיגים הערבים גינו את הפרעות בחריפות. המופתי של טריפולי, בלווי הרב הראשי, סר ל"חארה" היהודית להרגיע את הרוחות; הנכבדים הערבים והיהודים (ביוזמת הבריטים) נועדו יחדיו, גינו את הפרעות, דרשו מהשלטונות הבריטיים להעניש את הפורעים וקראו להרגעת הרוחות והשבת השקט על כנו.

מיד לאחר הפרעות האשימו היהודים את השלטונות הבריטיים, באחריות לפרעות ובמניעת הגירת היהודים הבלתי מוגנים ונתונים לחסדיהם של פורעים ערבים מוסתים. הקהילה היהודית שלחה מחאות לארבע המעצמות הגדולות, שדנו בעתידה של לוב, ודרשו במפגיע להשיב את המינהל האיטלקי ללוב. כמו כן, שיגרה איגרת חריפה למועצת הביטחון של האו"ם ודרשה לפתוח את שערי לוב מיד להגירת יהודים. איגרת, שהסתיימה בקריאת השבר "שחררו אותנו! שחררו אותנו! שחררו אותנו!!!".

במשך כל הקיץ והסתיו, שלאחר פרעות 1948, גאה המתח בין היהודים לערבים והיו תקריות בין הצדדים: הערבים פגעו ביהודים בודדים והיהודים, במיוחד "חוליית החיסול והנקם", פגעו בערבים בתגובה. אחת התקריות, שעוררה מהומה רבה, והיה חשש לחידוש התנגשויות אלימות רחבות בין יהודים לערבים, הייתה באחד מלילות שבת בנובמבר 1948. שניים מחברי "חוליית החיסול והנקם", לילו מכלוף-ווקיו ושלום פרג'ון (מור) עברו ליד אחת מטחנות הקמח בטריפולי וזיהו בה שלושה ערבים, שרצחו יהודים בפרעות 1945. השניים חשו מיד לביתם, נטלו שני רימוני יד ויידו אותם לתוך טחנת הקמח, ולמזל המרצחים נפגעו רק שניים, שנפצעו קשה מאד ונותרו נכים לכל חייהם. המשטרה הבריטית, מחשש לחידוש האלימות, הגיבה ביד תקיפה וניסתה להרגיע את ההמון הערבי הזועם, ערכה חיפוש בבתי היהודים ועצרה 30 יהודים על אחזקת נשק. המשטרה הבריטית ערכה גם מסדר זיהוי, שבהם עמדו גם שני הבחורים שהטילו את הרימונים, אך לא זוהו. אולם, למרות זאת, ואף שחברי החוליה הספיקו להסתיר את אמצעי המלחמה וכלי נשקם, כנראה עקב הלשנה, כל חברי החוליה וכן כאני רות נעצרו, וכעבור שישה חודשים התקיים משפט לכל ארבעת חברי החוליה. במהלך המעצר נחקרו חברי החוליה ועונו באכזריות. לילו מכלוף-ווקיו שעונה אף במכות חשמל ובאכזריות יתרה, עמד על סף ייאוש והחליט לשים קץ לחייו. הוא שכנע את החוקר הבריטי לאפשר לו להיפרד מחבריו, תמורת וידוי על פעולותיו, ותוך כדי פרידתו מסר לחבריו את החלטתו והורה להם להפיל את כל האשמה עליו, באומרו: "הולך אני כפרה עליכם ועל כל עם ישראל". בדרכו לחדר החקירות, לילו מכלוף-ווקיו דחף את החוקר וקפץ מהחלון בגובה שלוש קומות, בקריאה רמה של "שמע ישראל" ו"לוואי אהיה כפרה על עם ישראל". אולם, בקפיצתו לפני שנחבט בקרקע, נבלם ע"י שיח גדול ולא נהרג, נפצע קשות ברגליו, בידיו ובראשו. הוא נלקח לבית-חולים, שבו שכב כחודש ימים תחת שמירה הדוקה, שמא  יפגעו בו ערבים, ועם החלמתו הוחזר לבית המעצר. במשפט נידון לילו מכלוף-ווקיו לשמונה שנות מאסר, ציון בוארון-עבקה נידון לשש שנות מאסר, שלום פרג'ון (מור) נידון לשלוש שנות מאסר, ואילו אברהם דבש-בצליל הצליח להוכיח אליבי, יצא זכאי והוברח מיד לארץ. חבר החוליה שלום פרג'ון (מור), ריצה את מלוא העונש, ועם שחרורו בשלהי 1951, הועלה מיד לארץ. ציון בוארון-עבקה, לאחר שריצה  שלוש שנים וחודשיים מהעונש, בינואר 1952, קיבל חנינה מהמלך אידריס עם עצמאותה של לוב והועלה מיד למדינת-ישראל. אילו לילו מכלוף-ווקיו שוחרר רק ב1953- וגם הוא מיד הוברח לארץ דרך איטליה. חברי החוליה, שחבשו את בית-הסוהר בלוב, הוכרו ע"י מדינת-ישראל כ"אסירי ציון", ושלום מור אף קיבל את אות הלוחם "עלה" (עטור לוחמי המדינה).

גם אם, בעקבות פרעות 1945, התגבשה ביתר שאת ההחלטה בקרב רוב היהודים לעקור מלוב ולעלות לארץ-ישראל, הרי שפרעות יוני 1948, אף שהיו מוגבלים לעומת פרעות נובמבר 1945 בפגיעתם היחסית ביהודים, והתרחשו בפרק זמן קצר יותר, חיזקו מגמה זו.

 

העלייה הגדולה מלוב

בראשית 1949, בד-בבד עם הכרתה דה-פקטו בישראל, ב19.1.1949- (עם רגיעת הקרבות במלחמת השחרור בין מדינות ערב ומדינת-ישראל), התירה בריטניה את יציאת יהודי לוב בתנאי, שיוותרו על נתינותם הלובית. על ההיתר, הכריז סגן שר החוץ הבריטי, כריסטופר מהיו, בפרלמנט בלונדון, ב26.1.1949-. ההודעה על היתר זה ותנאיו, נמסרו לממשל הבריטי בלוב, כבר ב31.1.1949-, ובו בלילה נמסרה לנשיא הקהילה היהודית בטריפולי, וההרשאה הרשמית פורסמה ב2.2.1949-.

היתר העלייה, התקבל ברוממות רוח ע"י יהודי לוב ובנכונות, שהיה בה מעין החלטה לאומית – "בנערינו ובזקנינו נלך". רוב יהודי לוב החלו למכור את נכסיהם, לארוז ולצרור את מטלטליהם והכינו עצמם לעלייה המיוחלת. אלא, שעד מהרה נערמו קשיים בתרגום היתרי היציאה לשפת המעשה, במימוש העלייה למדינת-ישראל.

 

הקשיים, שנערמו במימוש העלייה בראשיתה

עם בשורת מתן ההיתר ליציאת יהודי לוב, החלו אלפי יהודים, מכל רחבי לוב, לנהור לטריפולי הבירה, צבאו והתדפקו על שערי משרדי המינהל הבריטי, להוציא מן הכוח אל הפועל ולממש את ההיתר לעלות לארץ-ישראל. אולם, לנוכח הנהירה הגדולה והסתערות המוני היהודים המבקשים את אשורי היציאה (שהיו כרוכים בבדיקות וחתימות של משרדים רבים), מנגנון המינהל הבריטי, על כל אגפיו, שותק עד מהרה. אי לכך, פנה המינהל הבריטי לוועד הקהילה, לטפל ברישום המועמדים לעלייה, למלא בהתאם את השאלונים הדרושים לשם כך ולהעבירם למנגנון הבריטי המטפל במתן האישורים. וועד הקהילה, אכן נרתם למשימה בחדוות העשייה והיצירה, ופתח משרד רישום בבית-הכנסת המרכזי – "צלא אלכבירא", שב"חארה" היהודית, ותוך זמן קצר הוצאו יותר מ8,000- אשורי יציאה. אולם, לוועד הקהילה לא הייתה האפשרות לארגן בכוחות עצמו את העלייה המאורגנת – לא היו לו הכספים והמימון לבצע את העלייה; אמצעי תעבורה לארץ לא היו באותה עת בנמצא; לא התקבלו אשורי כניסה לישראל, שהיו כרוכים גם בהצגת אישורים רפואיים המעידים על בריאותם של העולים.

 היהודים הרבים, שהחלו להתקבץ מהכפרים ומערי השדה בטריפולי, ושהיו אביונים ברובם, נפלו למעמסה על הקהילה בטריפולי. קהילה, שגם היא הייתה במצוקה וטרם התאוששה מהפוגרום של 1945 (ובמידה לא מבוטלת גם ממאורעות 1948). מעבר לזאת, רבים מבני הקהילה, לא המתינו לארגון סידורי העלייה, עזבו את מקור פרנסתם, מכרו את רכושם הדל ועמדו על צרורותיהם, על מנת לעלות לארץ, והתווספו לרבים אשר באו מערי השדה ודרשו לעלות מייד. אין תימה, שרגשות השמחה ורוממות הרוח, שגאו ואפפו את יהודי לוב עם מתן אשורי היציאה, נמהלו בעצב ועוררו מורת רוח, לנוכח אוזלת היד וחוסר האונים בארגון העלייה. אוזלת יד, שגרמה לתסכול ואכזבה רבה, ואלו השרו אווירת נכאים קשה ברחוב היהודי.

למרות הקשיים, מאות רבות של יהודים לא נרתעו מהמכשולים, לקחו את גורלם בידם, רכשו בעצמם כרטיסים (לפעמים בפרוטות האחרונות, שהצליחו לגייס) והפליגו לאיטליה. התקבצו במחנות העולים של הסוכנות היהודית ליד רומא, שעד מהרה התמלאו עד אפס מקום בעולים מלוב. משפחות שלמות על נשיהם, זקניהם וטפם, נאלצו להצטופף בחצרות המחנות תחת כיפת השמים, עד קבלת אשורי הכניסה לארץ, שבוששו להגיע. העיכוב, נגרם גם בשל החולים הרבים שהיו ביניהם, כולל 400 חולי גרענת. המצב, אילץ את השלטונות האיטלקיים לפנות לממשלת ישראל כדי שיעכבו את הגעתם של יהודי לוב לאיטליה, או לפחות את אלו החולים, שהמשיכו להגיע מלוב.

ממשלת ישראל, אשר רצתה לווסת את העלייה, הן מבחינת היקפה (בשל קשיי הקליטה בארץ) והן מבחינת בריאות העולים (על מנת לא לסכן את עליית הרבבות לארץ דרך איטליה, שהייתה ארץ מעבר מן החשובות ביותר להעלאת יהודי אירופה), החליטה לטפל בעליית יהודי לוב. לשם כך, הצטרפה לבקשות הרבות של יהודי לוב לממשלת בריטניה, לאשר ולאפשר נציגות ישראלית רשמית בטריפולי, שתסדיר את עליית יהודי לוב. אלא, שבקשות אלו נתקלו בסירוב נמרץ של הממשל הבריטי, שאפשר בואם של נציגי ארגונים יהודיים בינלאומיים בלבד – ד"ר הנרי פיירמן, נציג ארגון הבריאות היהודי אוז"ה (O.Z.E.), וד"ר יוסף שפירא, נציג הג'ויינט.

בואו של ברוך דובדבני (קירשנבאום) ללוב בראשית מרץ 1949, בתור נציג ישראלי רשמי, התאפשר רק באמתלה של ביקור בבתי-הספר היהודיים בטריפולי. ועם בואו נפתח פרק חדש, מלא הוד בדברי-ימי העליות של יהודי לוב לארץ-ישראל, עם תחילת העלייה הגדולה והמפוארת מלוב.

 

התארגנות להפעלת העלייה הרשמית מלוב

עם בואו של ד"ר הנרי פיירמן, נציג ארגון הבריאות היהודי אוז"ה, לטריפולי, כבר בפברואר 1949, בעת שניתן היתר ההרשאה ליציאת יהודי לוב, ולאחר דיונים עם הממשל הבריטי וגורמים יהודיים, הוקם ב18- בפברואר 1949 וועד אוז"ה טריפולי. למזכיר וועד אוז"ה מונה חיים אברבנאל, מנהל בית-ספר כי"ח בטריפולי. בשל הנחיות ממשלת ישראל לחייב את המועמדים לעלייה בבדיקות רפואיות, ולאשר את עלייתם של עולים בריאים בלבד, גיבש וועד אוז"ה תוכנית לבדיקה ולריפוי המועמדים לעלייה. הקצב, לפי התוכנית הראשונית, הועמד על העלאת כ7,000- עולים בשנה (כ600- עולים בחודש). לשם כך הוקצה לאוז"ה תקציב חודשי של 2,750 דולר, התארגן צוות מינהלי ורפואי בהנהלתו של ד"ר ג'וזפה סיקלארי (גר-צדק ממוצא איטלקי). הופעלה מרפאה מרכזית בטריפולי (שהחלה לפעול ב17- במרץ 1949), אשר כללה מתקן לבדיקת כל המועמדים לעלייה ומתקן לטיפול רפואי לאלו, שנמצאו חולים ולמעקב אחרי החלמתם.

עם בואו של ברוך דובדבני לטריפולי ב4- במרץ 1949, נפגש עם הגורמים היהודיים במקום, שהבטיחו את סיועם ושיתוף פעולתם. אותר מבנה ב"חארה" היהודית, שישמש את  מנגנון העלייה, והחלה בו מייד פעילות ענפה. בו זמנית, דובדבני החל לפעול כדי להשיג את הכרת הממשל הבריטי בנציג הסוכנות היהודית, אשר ישמש בתפקיד קצין עלייה ומנהל לשכת העלייה בטריפולי. במטרה להפסיק את זרם העלייה הבלתי-מאורגנת לאיטליה, ולחילופין לפתוח קו ישיר של עלייה מאורגנת מלוב למדינת ישראל. לשם כך, הוא נפגש, מספר פעמים, עם בריגדיר בלאקלי, המושל הצבאי הבריטי, עם סגנו הלורד אוקספורד ועם בכירים נוספים בממשל הבריטי. המפגשים, הסתייעו ע"י זקינו חביב סגן ראש הקהילה היהודית בטריפולי באותה עת, שהשכיל לפתח מערכת יחסים טובה עם צמרת הממשל הבריטי. לאחר משא ומתן מייגע, הצליח ברוך דובדבני, בחכמתו ובנועם הליכותיו, לשכנע את הבריטים להכיר בו בתור קצין העלייה בלוב. הכרה, שהייתה בעצם תוצאה של יצירת עובדה, ואשור קיומו של משרד עלייה בטריפולי בראשותו, היה בדיעבד.

על מנת לפשט את הפרוצדורה לקבלת אשורי היציאה, הוסכם, שכל התעודות תינתנה בבת אחת,  באחריותה של מחלקת העלייה של הסוכנות (זאת בזכות האמון של הרשויות במשרד העלייה, שניתן לו הודות לתווכם ופעילותם של זקינו חביב ויוסף חנונה). בכל משרדי הממשלה, שטיפלו במתן התעודות, הושבו פעילים מן התנועה הציונית ופקידים מטעם משרד העלייה להחשת תהליך הנפקת התעודות. במקביל יצר ברוך דובדבני מגעים עם הקונסוליה האיטלקית, ולאחר דיונים מפרכים הגיע להסכמה (לנוכח הקשיים שהתעוררו, בשל העולים מלוב שהתקבצו באיטליה), שהקונסוליה לא תנפיק ויזות מעבר לאיטליה בלא שתהיה בדרכון ויזת כניסה ישראלית חתומה ע"י קצין העלייה. כמו כן, קיבל אור ירוק לפתוח עלייה ישירה מטריפולי לחיפה, גם ע"י אוניות עבריות הנושאות את דגל ישראל. לשם הבטחת העלייה, היה על דובדבני לדון ולתאם גם עם פקידים ערבים במנגנון הביצוע. התיאום היה  מחויב המציאות, על רקע המאבקים לעתידה המדיני של לוב והשפעתו, הן על מערכת היחסים בין היהודים לערבים והן על קצב העלייה ומימדיה. יש להדגיש, שהלחצים על יהודי לוב באותה עת, להצטרף לחזית הלאומית הלובית תכפו והתרחבו. מאידך חדרה יותר ויותר ההכרה בקרב ערביי לוב, אפילו אצל הקיצוניים מביניהם, שפגיעות ביהודי לוב מזיקות למאבק העצמאות ועלולות להרחיקם ממטרתם. כמו כן, בשל המצוקה הכלכלית של רוב יהודי לוב ומשקלם הרב בכלכלת הארץ שהלך והתמעט, הייתה השלמה עם עצם הרעיון לעזיבת יהודי לוב. לא רק ברובד ההמונים הערביים, שחונכו על שנאת זרים, אלא גם ברבדים הגבוהים יותר, לאור תרומתם של היהודים ההולכת ופוחתת. פרט לזאת, רבים מהם פזלו לתפוס את מקומם של היהודים בנתח הכלכלי, שבו עדיין שלטו היהודים, בעיקר במסחר הזעיר. מצב עניינים, שיכול לתת מענה לשאלה הגדולה והמעניינת, כיצד ערביי לוב, שזה לא מכבר, ביוני 1948, פגעו ביהודים והנה, כעבור מספר חודשים בלבד, מאפשרים לפתוח משרד עלייה רשמי של מדינת ישראל. להעלות עולים בהמוניהם על אוניות ישראליות הנושאות את דגל ישראל, ישירות לנמל חיפה, בלא לגלות התנגדות ובלא לפגוע ביהודים בכל מהלך העלייה הגדולה. תוך כדי ריסון ההמונים והגורמים הקיצוניים ביותר (שלא פעם הייתה תסיסה בקרבם), ואף לסייע בביצועה (ושמא, יש בהם הכרת תודה, מאוחר יותר, לעצם הצבעתה של מדינת ישראל באו"ם, ב21- בנובמבר 1949, למתן עצמאות ללוב לא יאוחר מה1- בינואר 1952, כאשר הצבעתה היא זו, שהכריעה את הכף לעצמאות לוב).

בד בבד, ובמקביל למגעים, שיצר ברוך דובדבני עם הגורמים היהודיים, הגורמים הזרים המקומיים והבינלאומיים ופתיחת משרד העלייה ברובע היהודי, החל לגבש את דפוסי העבודה של לשכת העלייה: הוקמה וועדת עליה מרכזית בטריפולי, שהורכבה מכל החוגים בקהילה – מנהיג הקהילה ושניים מוועד הקהילה, נציג "מכבי", נציג "בן-יהודה", נציג "הקרן הקיימת לישראל", נציג הג'ויינט, נציג אוז"ה, הרב הראשי וכן מונה מזכיר כללי; הוקמה וועדת-משנה לעליה ליהודי בנגאזי, שהורכבה מראש הקהילה ושלושה חברים מוועד הקהילה; הוקמה וועדה מיוחדת לעליית הנוער (במאי 1949), שהורכבה מנציגים של וועד הקהילה, מוסדות החינוך וארגוני הנוער; עם הקמת וועדות העלייה, נקבע נוהל עבודה מסודר לקבלת אשורי העלייה – ראשי המשפחות של המועמדים לעלייה הוזמנו ללשכת העלייה (בקצב של 50 משפחות ליום, עפ"י רשימה, שנקבעה בהתאם למועדי הפניה של המועמדים). המוזמנים מילאו שאלון, נפתח תיק שכלל צילומי המועמדים, והופנו למרפאת אוז"ה עם טופס ותמונות לבדיקות. אלו, שנמצאו חולים, נותרו לטיפול ומעקב של אוז"ה עד להבראתם ואלו, שנמצאו בריאים, קיבלו אישור על כך, שהוחזר ללשכת העלייה לוועדת העלייה, לדיון. כאשר אישרה וועדת העלייה את עליית המועמדים, טיפלה בסבך התעודות לקבלת רשיון העלייה. עם קבלת הרשיון והשלמת כל התהליך, נשלחה הודעה למועמדים, שעליהם להעביר את מטענם למחסן המטענים, שבקרבת נמל טריפולי – "פנדק אל באגליו" (הודעה שכונתה בפי העם "באגליו" – מטען באיטלקית, וקבלתה הייתה יום חג למשפחה, והייתה בבחינת התגשמות המאוויים הנכספים ביותר). המשפחה ביצעה את הכנותיה האחרונות לעלייה, והמתינה ליום ההפלגה המיוחל בכיליון עיניים. אלו, שהגיעו מחוץ לטריפולי מיום קבלת הודעת ה"באגליו" ועד יום העלייה לאוניה, שוכנו בחינם ב"פנדק שמלאלי" (אשר הועבר לרשות הקהילה ע"י מר שמלאלי נעמן, בעל המקום, והוכן לקליטתם ושיכונם של המשפחות באופן זמני). תושבי טריפולי התייצבו ישירות בנמל ביום הפלגת האונייה; נעשו ההכנות הראשונות לדאוג ולטפל במועמדים לעלייה, במיוחד באלו שמחוץ לטריפולי, ושנהרו אליה בהמוניהם.

עם קבלת ההכרה הרשמית, השגת ההסכם עם הקונסוליה האיטלקית למניעת הנפקת ויזות מעבר לאיטליה בלא ויזת כניסה לישראל, וקבלת אור ירוק לעלייה ישירה לישראל, עמל דובדבני להפעלת קו ישיר בין טריפולי לחיפה. לשם כך, הוסדר עם הג'וינט נושא מימון ההפלגות לארץ, ונבדקו בקדחתנות ובקפדנות האפשרויות להסדר עם חברות ספנות לפתוח קו הפלגה ישיר לארץ לאלפי היהודים, שהחלו לצבוא על שערי לשכת העלייה, ושהיה צורך לדאוג להם ולטפל בהם עד לעלייתם.

 

מהלך העלייה והטיפול במועמדים לעלייה

חודש ימים בלבד מהגעתו של ברוך דובדבני, לנוכח פעילותו האינטנסיבית והבלתי-נלאית, נחישותו הנחרצת וראשית פעילותה של לשכת העלייה בטריפולי, הופעלה העלייה הישירה דרך הים מטריפולי לחיפה. בתחילה היו אלה אוניות נוסעים איטלקיות קטנות, שהראשונות בהן היו האוניות "קזרטא" ו"מדקס". "קזרטא", הגיעה לטריפולי ב4- באפריל 1949 מאיטליה, כשעל סיפונה כבר היו עולים והיה מקום ל350- עולים נוספים, אך נדחסו עליה עוד 485 עולים, ולמחרת ב5- באפריל כבר הפליגה לחיפה. מן הראוי לתאר, ולו בקצרה, את הפלגתה של האונייה הראשונה מטריפולי ישירות לחיפה: נדמה היה, כאשר האונייה "קזרטא" עגנה בנמל, כשדגל ישראל מתנוסס מעל תרניה והעולים הראשונים עלו לאונייה על מיטלטליהם, שכל יהודי טריפולי באלפיהם צבאו על הנמל (כולל כותב עבודה זו בהיותו ילד בן 7 יחד עם הוריו). בלבותיהם קינאה באלו, שכבר זכו, עם תקווה שגם יום עלייתם קרב, ובפיהם ברכת הדרך. עם הרמת העוגן, נשמעה באון שירת "התקווה" ו"שירת הים" עם דמעות בעיניים. המעמד המרגש וההיסטורי אף ריגש את העובדים, את הפקידים ואת אנשי המשטרה הבריטית והערבים כאחד, שניצבו דום יחד עם העולים ואלפי היהודים, שבאו להיפרד, לא התאמצו אף להסתיר דמעה שחמקה מזווית עינם, לנוכח המעמד המיוחד מלא ההוד. מעמד, אשר לא ימוש מזיכרונם של כל אלו, שנכחו בו וזוכרים אותו ברעד ובהתרגשות.

 הנה, רק "קזרטא" הרימה עוגן ויצאה מן הנמל ובו ביום, הגיעה אונייה נוספת בשם "מדקס" מאיטליה ונכנסה לנמל. גם על סיפונה היו עולים והיה מקום ל150- עולים נוספים בלבד, ושוב, מעבר לקיבולת של האונייה, נדחסו עוד 277 עולים. למחרת, ב6- באפריל, הפליגה "מדקס" לחיפה, מלווה בברכת הדרך של אלפי יהודי לוב, שהמתינו בכיליון עיניים לעלייתם ארצה.

בו בחודש, שנפתחו שערי הגאולה והופעלה העלייה הישירה מנמל טריפולי לנמל חיפה, חל יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל, אשר נחוג בקהילות היהודיות במרחבי לוב ברוב עם. אין תימה, ששמחת יום העצמאות הראשון, שנמהלה בשמחת פתיחת שערי העלייה, גאתה שבעתיים, פרצה בעוז ועלתה על גדותיה. הרבנות הראשית, יחד עם וועדי הקהילות ותנועות הנוער הציוניות, קבעו את צביונו הדתי-ציוני-לאומי של יום העצמאות הראשון. הרבנות הראשית פרסמה ברכה מיוחדת לממשלת ישראל, אשר פורסמה בביטאון "חיינו", שיצא לאור באותו יום. כמו-כן הרבנות הראשית בטריפולי, יחד עם בית הדין וועד הקהילה, פרסמו מנשר מיוחד, שבו מברכים את נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרי הממשלה וצה"ל, הביעו את תנחומיהם לנופלים במערכה ונשאו תפילה לעילוי נשמתם. הכריזו על יום זה, יום שבתון, שיהיה יום חג והודייה, להרבות בשמחה ובסעודות חגיגיות, שירה ופיוטים ואמירת פרקי תהילים קכ"ב, קכ"ו. המליצו, שכל בן שייוולד בשבוע יום העצמאות יקרא ישראל וכל בת תיקרא ציונה. קבעו סדרי תפילה מיוחדים: הביקור בבתי-הכנסת יהיה בבגדי חג והתפילות תהיינה חגיגיות; בערבית ליל החג, יאמרו מזמורי הודיה וגאולה; בשחרית יום החג, יוציאו ספר תורה, יקראו את פרשת "כי תבוא" והפטרה מספר ישעיהו פרק ס' מ"קומי אורי", לא יאמרו תחנון ויאמרו מזמורי הודיה וגאולה. בסיום התפילה, יקראו בפני הציבור את הברכה המיוחדת לממשלת ישראל, יישאו תפילה לשלום מדינת-ישראל ויאמרו מי שברך לקהל המתפללים; במנחה של אותו יום, שוב יוציאו ספר תורה, יקראו את פרשת "קדושים" והפטרה מספר זכריה פרק ח' מ"כה אמר ה' הנני מושיע את עמי", ויאמרו מזמורי הודיה וגאולה. בסיום התפילה, יישאו תפילה לשלום מדינת-ישראל, יערכו מנוחה לנופלים במערכה ויאמרו מי שברך לקהל המתפללים.

לאור מנשר זה, שהיה רק מבחינת מאיץ, אכן, בתי-הכנסת במרחבי לוב היו מלאים בכל אחת מן התפילות וגדשו עד אפס מקום, במתפללים וחוגגים הלבושים בבגדי-חג. אחרי תפילות ההודיה, התפילות החגיגיות ו"שירת התקווה", פצחו המתפללים בשירה ובריקודים, תוך כדי הנפת דגלי המדינה, במשך שעות לאחר כל תפילה, בשמחה ללא קץ.

גם תנועות הנוער הציוניות, ציינו את יום העצמאות הראשון בחגיגיות רבה, בפעילויות רבות. בין היתר, דגל המדינה הונף על גג משרד העלייה ב"חארה" היהודית בטריפולי, הועמד משמר כבוד לזכר הנופלים במערכה ולכבוד הדגל, שסימל את המדינה העצמאית. ברחבת ה"מונומנטו" בטריפולי, התקבצו מאות רבות של חניכי כל התנועות הציוניות ונערך מפקד חגיגי, שבו הועלו על נס יום העצמאות הראשון של מדינת-ישראל, המשמעות של עצמאות המדינה לעם ישראל וגאולתו. בסיום המסדר החגיגי ואחרי "שירת התקווה", יצאו חניכי תנועות הנוער במחולות של ריקודי-עם, בהתלהבות ובשמחה במשך שעות רבות. הרבים, שהשתתפו בתפילות החגיגיות ובמסדר החגיגי, השירה והריקודים שלאחריהם, לא ישכחו לעד יום זה, וילווה אותם עד יומם האחרון.        

אחרי יום העצמאות הראשון, ואחרי האוניות האיטלקיות "קזרטא" ו"מדקס" (שהפליגה פעם נוספת), החלו לפעול אוניות ישראליות של חברת "שוהם" הנושאות את דגל ישראל בהפלגות ישירות טריפולי-חיפה. האונייה הראשונה הייתה "אילת", שהצטרפו אליה האוניות "הרצל", "עצמאות", "ארצה", קוממיות", "קדמה" ו"גלילה", ועל סיפונן עלו ארצה רבבות יהודים בתקופת העלייה הגדולה.

עם פתיחת נתיבי העלייה הגדולה, הלכו ונערמו קשיים, שהיה צריך לתת עליהם את הדעת ולהביא לפתרונם המהיר. לנוכח התכנון המקורי, שהעלייה מלוב תהיה בהיקף של 7,000 עולים לשנה, דרשו ראשי הקהילה היהודית, כבר בפגישתם הראשונה עם דובדבני, להגביר את קצב העלייה. דובדבני, שהיה מודע לדיונים באו"ם על גורלה המדיני של לוב, והיה ניתן להניח, שהפתרון ילך לכוון מתן עצמאות תוך זמן קצר, הכין תוכנית להגברת קצב העלייה לכדי 1,000 עולים לחודש. אולם, גם בזאת לא היה די. לנוכח המועקה ותחושת אי הביטחון של יהודי לוב, במיוחד אחרי פרעות 1945 ו1948-, והאפשרות של מתן עצמאות ללוב, שבעטיה הכל יתכן, מהפסקת העלייה לארץ ועד לפרוץ פוגרומים נוספים, יהודי לוב לחצו להגביר את קצב העלייה⁽¹⁴²⁾. השליחים לא התרשלו, ומיד היפנו דרישות אלו למוסדות בארץ, במיוחד לרגל המצב הכלכלי הקשה והמעורער, בעיקר אחרי הפוגרומים, שהחמיר עוד יותר כאשר רבים מיהודי לוב מכרו מיטלטליהם ועסקיהם והכינו את עצמם לעלייה.

הלחצים והדרישות נשאו פרי עם ביקורו בטריפולי של יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, ביוני 1949, וחל מפנה בגישת כל המוסדות אשר טיפלו בעליית יהודי לוב. תחושת הדחיפות והידיעה, שהזמן העומד לרשות יהודי לוב מוגבל, באו, המוסדות בארץ, לידי החלטה גורלית, שאין להגביל את העלייה ולחסל במהירות האפשרית את גולת יהודי לוב.

בניגוד לבן-גוריון, אשר הגן בנחישות על מדיניות של עלייה גדולה, בלתי מוגבלת, בהרכבה ובממדיה, בהבאת יהודים מכל מקום אפשרי ובמהירות המרבית, הייתה התנגדות רבה מגורמים שונים. אליעזר קפלן, שהיה גזבר הסוכנות ולאחר מכן שר האוצר דרש, שתהא התאמה בין ממדי העלייה לבין יכולת הקליטה. משה שפירא, שהיה ראש מחלקת העלייה בהנהלה הציונית ולאחר מכן שר העלייה והבריאות, חשש מהקשיים המיוחדים שבסוגיית בריאות העולים (חשש שהיה מנת חלקו גם של קפלן, שהכיר את הבעיות הסבוכות בקליטת עולים חולים ומוגבלים, ודלותה של אמצעי מערכת הבריאות והאשפוז בארץ). גם אנשי המפלגה הפרוגרסיבית היו מסויגים והעדיפו עלייה מאורגנת ומתוכננת, בהתאם לכושרה הכלכלי, האנושי והחברתי של מערכת הקליטה. עמדה, שהחזיקו בה גורמים נוספים שונים, ורק בן-גוריון, במעמדו כראש הממשלה, חרף ההסתייגויות, החליט להוציא את מדיניות העלייה הגדולה הבלתי-מוגבלת מן הכוח אל הפועל. סייעו בכך, יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, ברוך דובדבני, קצין העלייה ופעילי העלייה בלוב. למרות "תקנות העלייה", שהוציא שפירא ל"קציני העלייה", שהיו בהן סייגים והגבלות, הם העלימו עין, במקרים רבים, במיוחד בשאלת עלייתם של חולים, נכים וזקנים. שליחי העלייה, שחשו את משק-כנפי ההיסטוריה, עשו כל מאמץ אפשרי להאיץ את גלגלי העלייה בכל אתר ובכל זמן. גם כאשר  גאתה העלייה מאוד, מעל ומעבר, לא היה ניתן להחזיר הגלגל לאחור, למרות הקשיים הרבים, שנערמו בקליטה בארץ.

בביקורו של יצחק רפאל בלוב, הוא התקבל ע"י יהודי לוב בשמחה ובהתלהבות, שבאו לידי ביטוי בקבלות הפנים המפוארות והסוערות של אלפים ורבבות. היהודים הצטופפו ברחובות מקושטים בדגלים ובסיסמאות, והזליפו לעברו בשמים ומי-פרחי הדר ("מא-זהר") ופצחו בשירה אדירה ובמחולות. סיורו של רפאל בסמטאות הרובע היהודי (ה"חארה") היה מלכותי, כאשר רבבות הגברים, נשים וטף, שהתקבצו לאורך כל מסלול ביקורו, קראו במקהלה: "עלייה! עלייה! עלייה!", ניסו להתקרב אליו על מנת ללחוץ ידו ולו רק לגעת בשולי בגדיו. ארגוני הנוער ערכו לכבודו מפקדים רבי רושם, ובתי-הספר קיבלו את פניו בחגיגיות. הקהילה ערכה לו מסיבת פאר רבת-משתתפים, של כל המוסדות והארגונים (כולל אישים ואנשי הממשל), באולמה המפואר של "מכבי". בעצרת עם (בכיכר שליד ה"מונומנטו"), שבה השתתפו כ20,000- איש ואישה, זקנים וטף (שבהם גם כותב העבודה ואביו נמנו עליהם), הצהיר יצחק רפאל (ממרפסת ביתו של הסוחר משה רקח) בפני כל ההמונים, שלא ינוח ולא ישקוט עד שיעלו כל יהודי לוב בנעריהם ובזקניהם מעריהם ומכפריהם למדינת-ישראל. הצהרה והבטחה, שעליה חזר מעל סיפון אוניית העולים שהפליגה ארצה בימי ביקורו, בפני אלפי היהודים, שבאו ללוות את העולים ותבעו את עלייתם לארץ. כאשר בתום הצהרתו לחיסולה המיידי של גולת יהודי לוב, פצחו אלפי היהודים (הן אלו, שהיו באונייה והן אלו, שעמדו מנגד על החוף) ב"שירת הים", מתוך אמונה, שאכן עומדים הם להיגאל גאולת עולמים.

יצחק רפאל, במגעיו האישיים הישירים והבלתי-אמצעיים, הן עם הרחוב היהודי ורבבות היהודים, שקיבלו את פניו והן עם מנהיגי הקהילות היהודיות והשליחים מן הארץ, עמד עד מהרה על כמיהתם וערגתם, ועל רצונם העז של רוב רובם של יהודי לוב לעלות לארץ ומייד. כמו כן, עמד על מצבם הקשה של בני הקהילות (במיוחד אלו, שחיו מחוץ לטריפולי), האימה, שבה היו נתונים אחרי פרעות הדמים של 1945 ו1948-, המצב הכלכלי המעורער, שבו היו שרויים, חששותיהם מהמצב המדיני המעורפל של לוב, ושמא תוחמץ השעה. לא בכדי, כתוצאה ממגעים אלו, הגיע יצחק רפאל להחלטה לחסל את גולת לוב, כאשר בעדיפות ראשונה הועמדה גאולתם של יהודי קירנייקה ויהודי ערי השדה של טריפוליטניה. לשם כך, נרתם יצחק רפאל להרחבה ולזירוז העלייה, בא במגעים רשמיים יחד עם דובדבני (ובסיוע מנהיגי הקהילה) עם המינהל הבריטי לתאום החשת העלייה, והמינהל הבריטי גילה נכונות, הראויה לשבח, לסייע בכך.

גישתו של המינהל הבריטי ליהודי לוב, הייתה עוינת, כפי שנוכחנו, במשך רוב ימי שלטונו בלוב. עוינות, שבאה לידי ביטוי: בהתנהגותו בתקופת פרעות נובמבר 1945; באיסור הפעילות הציונית הרשמית והקשר עם ארץ-ישראל; ברדיפה והצרת צעדי ארגוני ההגנה וההעפלה הבלתי-לגאלית; בהתנגדות לנוכחות נציגות ישראלית בתחילה, כשהתירו את יציאת יהודי לוב. אולם, עם ההחלטה להתיר את עליית יהודי לוב והגעתו של ברוך דובדבני ללוב, סייעו רבות (לפעמים אף בהעלמת-עין), לעליית יהודי לוב. הם לא הערימו מכשולים מיותרים, הקלו את הפיקוח על הוצאת הון והעברת סחורות לארץ, אפשרו את העלייה הישירה מטריפולי לחיפה ואף את החשתה בלא קשיים.

בשל ההוצאות הגדולות הכרוכות בהחשת העלייה, הצליח יצחק רפאל, במגעיו עם הג'ויינט בדיונים ממושכים עם ד"ר ר.שוורץ וש.פאסמאן, לחולל מהפך בגישתם ובמדיניותם. הוא החדיר בהם את תחושת השעה הדוחקת, ורתם אותם בכל מאודם למשימה הגדולה להחשת עליית יהודי לוב.

 

העלאת יהודי קירנייקה וערי השדה של טריפוליטניה

ברגע שהתגבשה ההכרה ונפלה ההחלטה לפנות מייד ובמהירות את הקהילות היהודיות מקירנייקה וערי השדה של טריפוליטניה, נטל הג'ויינט על עצמו את ביצוע העברת היהודים מפנים הארץ לטריפולי, לתמוך בהם ולכלכלם עד לעלייתם ארצה. כל המוסדות והארגונים נרתמו לתכנון ולביצוע המשימה: הג'ויינט התאים עצמו מיד לקצב, ולניהול מכלול הפעולות נשלח לטריפולי אברהם לסקוב, חבר הנהלת הג'ויינט העולמי, שהגדיל והקצה את האמצעים הדרושים.  הורחבו צוותי פעולה של הג'ויינט, הוקם מנגנון מסועף ונתמנו אחראים לכל מדור ומדור, ובטריפולי נתמנו 5 וועדות לארגון העברת היהודים ונקבעו אנשי קשר עם הקהילות; הורחב הצוות הרפואי והובאו רופאים ואחיות מוסמכות, ציוד, מכשירים רפואיים ותרופות ונפתח מרכז אבחון חדש וגדול מקודמו, שנבדקו בו מאות פונים ליום.  על מנת להקל על העומס במרפאה המרכזית, וכדי שהעולים יגיעו לטריפולי במצב בריאותי משופר, נפתחו 7 מרפאות אוז"ה בכפרים ובערי השדה של טריפוליטניה, ומרכז רפואי קדמי במסראת'ה, ליהודי קירנייקה. לשיפור הטיפול בחולים הגיע לטריפולי ד"ר מנדל ממחלקת העלייה של הסוכנות, להכוונה וקביעת מדיניות ונשלחו מדי פעם רופאים מומחים להדרכת הצוותים הרפואיים המקומיים. חולים קשים במיוחד, שלא הייתה אפשרות לתת להם טיפול הולם בלוב, הועברו לטיפול באיטליה (מן המפורסמות בהפניית חולים לאיטליה בהמלצתו של ד"ר מנדל, הייתה העברת 100 חולי שחפת מטריפולי ע"י יוסף חנונה, שהעבירם בשתי קבוצות. במאמצים כבירים הצליחו להכניסם במסגרת הג'ויינט לבתי-חולים וסניטריומים לטיפולים ממושכים, עד החלמתם ועלייתם ארצה); בכדי להחיש את בואם של יהודי פנים הארץ, האיץ דובדבני באנשי הקשר בקהילות אלו לא להמתין ולשלוח ביוזמתם את האנשים לטריפולי. הוא עצמו סייע במימון ההעברה, ותיאם עם קציני המשטרה הבריטית את אבטחתם האישית של המועמדים לעלייה בהעברתם לטריפולי. זאת, עד שהג'ויינט נרתם לפעולה ונטל על עצמו גם את מבצע ההעברה ומימונה. הגעתם של יהודי פנים הארץ חייבה את הג'ויינט לדאוג לא רק לבדיקתם וריפויים של החולים הללו, כי אם גם לשיכונם, ע"י שכירת חדרים ובתים (בעיקר ברובע היהודי), להלבשתם, להזנתם ולספק את יתר צורכיהם האלמנטריים (כולל חינוך, עליו ידובר בנפרד בהמשך). זאת, במשך שבועות ולפעמים חודשים, עד הגעת תורם לעלייתם ארצה, עם קבלת הודעת ה"באגליו" והעברתם ל"פנדק שמלאלי" בטרם עלייתם לאוניה.

הג'ויינט דאג וסייע גם בערי השדה  לרוב היהודים עד העברתם לטריפולי, ואף סיפק ארוחות ל700- מתלמידי הכפרים בבתי-הספר. עזיבה המונית בקצב מואץ ובזמן קצר, גרמה לירידת ערך הנכסים דניידי ודלא ניידי של היהודים. הניזוקים העיקריים היו אנשי הכפרים ועיירות השדה, הן בטריפוליטניה והן בקירנייקה, אשר נאלצו למכור, בחפזונם, את רכושם בלא מחיר לשכניהם הערבים, שניצלו היטב את המצב. על מנת להקטין את הנזקים ולמנוע ככל שניתן את מכירת הרכוש במחירי הפסד עקב לחץ הזמן, במרבית הכפרים והעיירות נשארו מספר יהודים, שהיו מוכנים לעכב את עלייתם, השהו את יציאתם וטיפלו במכירת רכוש העוזבים. דבר, שהקטין את הנזקים רק במעט, שכן לשכנים הערביים היה ברור, שהיהודים שעיכבו את עלייתם השהו את יציאתם רק לזמן מוגבל, ורובם נאלצו בסופו של דבר למכור את הרכוש במחיר זעום. באשר ליהודי העיר בנגזי, מכיוון שנותרו בה מספר גדול יחסית של יהודים לאחר גל העלייה הגדולה, ההסדר לדאוג לרכוש העולים היה שונה. הסדר, שמצא את פתרונו החלקי במסגרת "קאבי עולים" (וועד מנהלי  לנדל"ן של עולים, אשר הוקם ע"י בעלי הון בטריפולי ובבנגזי בשיתוף עם משרד העלייה, ששני מנהליו התמנו ע"י וועדי שתי הקהילות בבנגזי ובטריפולי).

העברת יהודי פנים הארץ מקירנייקה וטריפוליטניה לטריפולי, החלה כבר באוגוסט 1949, נמשכה כארבעה חודשים והסתיימה בנובמבר 1949. העדיפות הראשונה ניתנה ליהודי קירנייקה, בעת העדרו של האמיר אידריס מהאזור במשך כחודש ימים. עד ה10- בספטמבר 1949, פונו רוב יהודי קירנייקה, שהועברו לטריפולי הן בדרך היבשה והן בדרך הים, במשאיות ובאוניות, בקצב מהיר (בקירנייקה לא עלו בעלייה הגדולה כ500- יהודים מבנגזי, בעיקר בשל בעיות במכירת רכושם והעברת הונם מחוץ ללוב, כאשר רק מיעוטם נותרו בבנגזי וקשרו את עתידם במקום). אולם מערי השדה של טריפוליטניה, הקצב היה איטי מעט יותר, ו7,000- תושביהם היהודים פונו לטריפולי בהדרגה, עפ"י לוח זמנים מתוכנן. לוח הזמנים נקבע ע"י דובדבני בעת מסע ביקורו בכפרים ובעיירות השדה, שהתפנו בזה אחר זה, ונותרו מאחור רק מתי מעט, שהעברתם התעכבה (עיכוב, שנבע בשל מכירת רכוש ודאגה לרכושם של אלו, שכבר יצאו, וכן בשל בעיית "מס השעורים" – חובות עבור גרעינים משנות בצורת בטריפוליטניה, עד שאלו הוסדרו).

גם בשל הקשיים הכרוכים באחזקתם הזמנית של יהודי פנים הארץ בטריפולי, ולא רק מצבם המוראלי, נפלה, כאמור, במשרד העלייה, ההחלטה העקרונית לתת קדימות לעלייתם של יהודי קירנייקה וערי השדה של טריפוליטניה. כך, שכבר בשנה הראשונה מראשית מבצע העלייה, כלומר עד ה- 15 במרץ 1950, עלו למדינת ישראל כמעט כל יהודי קירנייקה (3,276 עולים), ורבים מערי השדה של טריפוליטניה (3,714 עולים) – בחלוקה לפי קהילת מוצאם, (המספרים בסוגריים מראים את מספר התושבים לפני העלייה): מצראתה 510 (912); ח'ומס 463 (902); עמרוס 435 (1,240); זוארה 365 (794); יפראן 364 (391); תגרינה 335 (464); זליתן 308 (604); זאויה 285 (676); תאז'ורה 152 (202); קוסבאת 118 (410); סירת 115 (180); בני-וליד 85 (85) תרהונה 60 (191); זנזור 119 (יהודי זנזור עזבו את המקום כבר ב- 1945, אחרי הפוגרום, שבו נרצחו 34 יהודים ועברו לטריפולי).  למרות זאת, יהודי קירנייקה וערי השדה של טריפוליטניה התלוננו בחריפות, לא פעם, שאין מקיימים ההחלטה העקרונית בדבר קדימותם לעלייה. הם האשימו את משרד העלייה בהתרשלות בטיפול בהם בהסדרת עלייתם, גם כאשר בשל לחצה של הג'ויינט אושרה מחדש קדימותם – התלונות לא פסקו.  העיכוב נבע בעיקר בשל בעיות רפואיות, שכן בערי השדה, בשל תנאים תברואתיים ירודים, אחוז החולים היה גבוה והיה צורך לטפל בחולים עד להחלמתם לפני העלתם ארצה. מכל מקום, למרות ההאטה הכללית בעלייה בשנת 1950, כאשר בסוף אותה שנה עדיין נותרו בטריפולי יהודים מערי השדה בטריפוליטניה, בסופו של דבר עוד לפני תום העלייה הגדולה כולם עלו למדינת ישראל. רבים מיהודי הכפרים וערי השדה של טריפוליטניה, עם הגעתם ארצה, הופנו להתיישבות החקלאית. הוקמו 17 מושבים, על טהרת יהודי לוב, שעשו חיל וראו פרי וברכה בעמלם.

 

העלאת יהודי טריפולי

עם הגעת הבשורה אודות מתן היתרי-היציאה מלוב, היה מצבם הכלכלי של אלפים מיהודי טריפולי רעוע ביותר.  הם החלו למכור את נכסיהם, נטשו את פרנסתם והכינו את עצמם לעלייה. כך, עד מהרה כולם נפלו למעמסה על הקהילה, שלא היו לה האמצעים לסייע להם ומצבם הוחמר. שיפור מסוים היה, רק כאשר הג'ויינט רתם עצמו לסייע בעלייה בהיקף גדול. הוא הגדיל את תקציבו החודשי מכ1,000- דולר בחודש עד לכ10,000- דולר בחודש, בהדרגה, תמך בכ500- משפחות, מימן את כלכלתם של כ300- נערים במסגרת עליית הנוער וסיפק ארוחות בבתי-הספר לכ4,000- ילדים. וכך, מלבד הערגה והכמיהה לעלות לארץ-ישראל, התערערות הביטחון לרגל הפרעות והערפל באשר לעתידה המדיני של לוב, וכן בשל ההרעה במצב הכלכלי, רבים שאפו לעלות ארצה ומיד.

עוד בטרם הוסדרה ונפתחה העלייה הישירה מטריפולי לחיפה, מאות רבות מיהודי טריפולי (גם כאלה, שהגיעו מפנים הארץ) הגיעו בכוחות עצמם לאיטליה על מנת להמשיך לארץ-ישראל. עם הסדרת העלייה הישירה, רבבות מיהודי טריפולי צבאו על משרדי לשכת העלייה, בקשו ודרשו עלייה (בקשות ודרישות, שהופנו גם ישירות לקצין העלייה ומנהל לשכת העלייה, ברוך דובדבני, ולראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל, בעת ביקורו בטריפולי, והביאו להחלטה שאין להגביל את העלייה, אלא להוציאה אל הפועל במהירות).

בטרם ניתנה קדימות לעליית יהודי פנים הארץ, רוב העולים היו מקרב יהודי טריפולי.  אך גם כאשר המשיכו להגיע יהודי קירנייקה וערי השדה של טריפוליטניה לטריפולי והועמדו בראש סולם העדיפויות בעלייתם, רבים מיהודי טריפולי מצאו את הדרך, באמצעות תחבולות שונות, להידחק לראש התור לעלייה. כבר בשנה הראשונה לעלייה, כלומר עד ה- 15 במרץ 1950, עלו למדינת  ישראל 9,372 מיהודי טריפולי. העלייה, נמשכה גם בשנה שלאחר מכן, ואם היו עיכובים, לאלו שרצו לעלות ארצה, הם נבעו כתוצאה ממצב בריאותם של המועמדים לעלייה. מועמדים, אשר נאלצו לקבל טיפולים רפואיים עד להחלמתם, ורק לאחר מכן התאפשרה עלייתם. המדובר, לאו דווקא, רק בחולים עצמם כי אם גם בכל בני משפחתם, שכן לא פעם נתגלה רק מקרה מחלה בודד במשפחה, ובשל הקשרים המשפחתיים ההדוקים שאפיינו את יהודי לוב, כל המשפחה – מתוך אחוות אחים – התעכבה עד להחלמתו. עיכובים, שגרמו מפח נפש למועמדים לעלייה ותגובתם הייתה קשה מאוד והיו, שהגדירו את הודעת העיכוב בעבורם, כידיעה על חורבן ירושלים והמקדש.

עיכובים נגרמו, גם בשל ירידת ערך הנכסים והקשיים בהוצאת ההון מלוב, דבר, שהרתיע יהודים רבים גם כאשר נרשמו לעלייה. על מנת להקטין ולצמצם את הנזקים במכירת הרכוש, בשל הנסיעות החפוזות, ולעודד את עלייתם של בעלי הרכוש וכן של אלו, שיציאתם נמנעה עקב חובות תלויים ועומדים, דמי-שירות שלא שולמו, עבודות שלא נסתיימו וכדומה, הוקם כאמור, "קאבי עולים". וועד מנהלי לנדל"ן, שקיבל לרשותו את כל נכסיהם של העולים מטריפולי ומבנגזי. שילם לעולים כמחצית מנכסיהם עם עלייתם, ניהל את הנכסים ומכר אותם, בלא שיהיה תחת לחץ הזמן, כאשר נראה לו העיתוי והתנאים הטובים ביותר. לאחר מכן, בשל האיסור להוצאת הון מלוב, העביר את התקבולים וההכנסות היחסיים לבעלי הנכסים בארץ בדרכים עקלקלות. באשר לבעלי ההון האמידים, הנאמדים בכ800- משפחות, בשל החוק, שאסר להוציא הון מלוב והיה מותר להוציא 250 ליש"ט בלבד, רובם לא אצו לחסל את הונם. גם כאשר הושג הסדר, ע"י מחלקת העלייה ומיניסטריון החוץ בלונדון להוצאת הון, לאלה, שמעונינים לעלות ארצה. המעטים, שבכל זאת חיסלו את הונם ורצו לעלות ארצה, העדיפו, על מנת למזער את הפסדיהם, לא להשתמש בהסדר שהושג והוציאו את הונם בדרכים עקלקלות. אחת הדרכים להוצאת הונם הייתה באמצעות מתווכים יהודים אמידים, שנותרו בלוב ושהיה להם הון, זה מכבר, במקומות שונים בעולם (בעיקר באיטליה). תמורת דמי תיווך של אחוז מסוים מן הכספים, שמסרו העולים בלוב ושהתקבלו בארצות, שמחוץ ללוב. אחד המתווכים, שהיה, אולי, האיש האמיד ביותר בלוב והיה אמין, והמפעיל העיקרי של הסדר זה, היה חואת'ו מוכאי.

בשל הקושי הרב בחיסול העסקים ומכירת הרכוש עפ"י ערכם האמיתי, ההסדר להוצאת ההון היה כרוך בהפסדים, ורבים מבעלי ההון המשיכו לראות את עתידם בלוב. בעיקר היו אלה יהודים בעלי אזרחות אירופית (עפ"י רוב איטלקית), אשר קיוו להמשיך ולהישאר בלוב, ובמקרה הגרוע לעבור לארץ, שהם נתיניה. בשל כך, רבים מבעלי ההון, שלא רצו לחסלו בתנאים גרועים, נרתעו מלעלות לארץ ולא הגישו בקשות לעלייה (ולו כאמצעי בטחון לשעת הצורך, באם לא תתאפשר ישיבתם בלוב).

באשר לעתידה המדיני של לוב והשפעתו על קצב העלייה וממדיה, ב18- במאי 1949 נכשל באו"ם  הסכם בווין-ספורצה, שהיה אמור למסור את לוב לשלוש נאמנויות: פזאן, לנאמנות צרפתית, קירנייקה, לנאמנות בריטית וטריפוליטניה, לנאמנות איטלקית. כך, שלחילופין, ב21- בנובמבר 1949 הוחלט באו"ם להעניק עצמאות ללוב, לא יאוחר מיום ה1- בינואר 1952. החלטה אשר הגבירה את תחושת הדחיפות, הן אצל היהודים, בהתגברות זרם הפונים לקבלת אישורי העלייה, והן אצל האמונים על ביצוע העלייה, בהגדלת קצב שליחת אוניות העולים לארץ. אם בשנת 1949, זרם העולים היה מורכב ברובו מיהודים מפנים הארץ ומאנשים השייכים לשכבות הדלות יותר מטריפולי, הרי מאז החלטת האו"ם לעצמאותה של לוב, נכללו יהודים גם מהשכבות האמידות יותר. שכבות אמידות, אשר השתהו, קודם לכן, עקב אינטרסים כלכליים, והחלו לגלות רצון הולך וגובר לנטוש את לוב ולעלות למדינת ישראל. קצב העלייה הלך וגבר, וכבר בחודשים נובמבר 1949 עד פברואר 1950 עלו ארצה 7,360 עולים (כ15%- מסה"כ העולים, שעלו למדינת ישראל באותה עת מכל קצוות תבל). באמצעות 8 אוניות עמוסות לעייפה, אשר רדפו האחת את רעותה, ונדמה היה, שהנה הולכת ומתחסלת במהרה גולת יהודי לוב.

באותה עת של גאות בעלייה, ב26- באוקטובר 1949, הגיע לטריפולי קצין העלייה השני, ד"ר מאיר ורדי, אשר קיבל את תפקידו לאחר חפיפה של מספר שבועות עם ברוך דובדבני, שעזב את טריפולי בינואר 1950. עזיבתו של ברוך דובדבני, חתמה פרק מפואר בעלייה הגדולה מטריפולי, וכניסה למסלול של עלייה מסיבית ומאורגנת. עם הגעתו של ד"ר מאיר ורדי, החל הפרק השני של העלייה הגדולה מלוב, שגם הוא היה פרק חשוב ולא פחות מפואר, עם כל העליות והמורדות, הקשיים וההתמודדויות עמן. ורדי ראה בתפקידו זה, את התפקיד החשוב ביותר בקריירה הציבורית והממלכתית הענפה שלו, אשר הוא עצמו מגדירה כ"היהלום שבכתר" בכל השליחויות הרבות אשר הוטלו עליו.

הגאות בעלייה הגדולה מלוב, בשלהי 1949 ובראשית 1950, נבלמה מחודש מרץ 1950 והחלה האטה בעלייה, בשל קשיי הקליטה בישראל, שהלכו והתעצמו. לנוכח עלייתם של חולים ונכים רבים מלוב, הגיעו תביעות נמרצות מן הארץ, לא להעניק אשרות עלייה לחולים בטרם החלמתם. בעטיין של תביעות אלו, חלה הקפדת-יתר בבדיקות הרפואיות, האוניות החלו להגיע בקצב איטי יותר ומספר העולים, שרב החובל היה מורשה להעמיס, הצטמצם עד למאוד.

במרץ ובאפריל 1950, ירד קצב העלייה לפחות ממחצית מרמת השיא ובחודשים שלאחר מכן, אף לפחות מרבע. היו אף חודשים, שלא הייתה בהם עלייה מאורגנת וישירה מטריפולי כלל (ספטמבר ונובמבר 1950, וכן מרץ, מאי, יוני, ספטמבר 1951). אחד הגורמים החשובים ביותר להאטה זו בעלייה, נבע מההחלטה לרכז את מירב המאמצים במבצע "עזרא ונחמיה" להעלאת גולת יהודי עיראק, בין פברואר ליוני 1951. באותה תקופה, באפריל 1951, הגיעה לטריפולי אוניה אחת בלבד ("נגבה"), שהעמיסה רק 662 עולים לחיפה.

האטה בעלייה, שגרמה למורת רוח ותסכול, ועוררה זעם רב בקרב העולים, שבאו בטענות קשות כנגד השליחים. החלה לשרור אווירה עכורה, שגרמה לסכסוכים בין בני הקהילה היהודית לבין השליחים, בעיקר מבין אלה, שלא השתייכו ל"הפועל המזרחי". שליחים, שלגבי רובם גילתה הקהילה  התנגדות זה מכבר, ואף דרשה את הפסקת שליחותם והחזרתם ארצה. הקהילה דרשה, עוד קודם לכן, את סילוקו של דוד גולדין, שליח הסוכנות לענייני עליית הנוער, שהואשם בגישה מפלגתית. כמו כן, דרשה את סילוקו של ניסן שפיצר, שליח מחלקת הנוער והחלוץ בסוכנות, שניסה להסוות את השתייכותו המפלגתית למפא"י. ובשל פעילותו של שפיצר, לרתום את עליית הנוער בטריפולי לעלייתם וקליטתם בחבר הקבוצות, הואשם בפעילות אנטי-דתית ואף קומוניסטית. הקהילה, אף דרשה את סילוקם של שליחי "המחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון", שהייתה קשורה למפ"ם, את חיים סולל ומיכאל שפירא בשליחותו השניה. בניגוד לשליחותו הראשונה של שפירא, שפעילותו העיקרית הייתה יותר הוראה מטעם הג'ויינט, וטרם נודעו קשריו ל"מחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון". מחלקה, ששמה לה למטרה לסייע ליהודי לוב בתחום החברתי והחינוכי, להדריך ולייעץ בתחומי מקצוע והתיישבות כהכנה לעלייה, על מנת להכיר את  מגוון הדעות בישראל, ובהתאם, יחליטו בעצמם על דרכם. אלא, שהקהילה היהודית הדתית-מסורתית, לא הייתה פתוחה לקבלת דעות אחרות, המנוגדות לתפיסתה הדתית, וראו בהן כפירה. מה עוד, שהשליחים של "הפועל המזרחי" בלוב, עודדו אותם לא להיפתח לדעות אחרות, אלא,  לתמוך בשליחותם הם.

ההתנגדות העזה ביותר של הקהילה, הייתה לירוחם גרינפלד, איש "העובד הציוני", שהצליח, בסופו של דבר, לפתוח באוקטובר 1950 את משרד "המחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון". כמו כן, הצליח להשיג גם את מינויו כנציג "המחלקה לעליית הנוער", אף שלמעשה, כבר לא פעלה משנתמעטו המועמדים לעלייה במסגרת זו. התנגדות חריפה, שבאה לידי ביטוי, בהעמדת משמרות נגדו, מניעת הדפסתן של מודעות מטעמו בעיתון המקומי "חיינו" ונאומים נגדו בבתי-הכנסת. הקהילה אף דרשה מהרבנות הראשית או משר הדתות בישראל "תעודת הכשר", שפעילותו של גרינפלד הנה תקינה מבחינה מוסרית ודתית. פנייה ברוח זו הופנתה גם למשה קול, ראש המחלקה לעליית הנוער, ומשה קול הגיב בחריפות רבה. התנגדות, שגרמה בסופו של דבר להפסקת שליחותו של גרינפלד, ובפברואר 1951 נאלץ לעזוב את טריפולי (הפסקת שליחות, שנבעה גם, מהעדר תקציבים לפעילותו).

אווירה עכורה זו, בעת האטת העלייה, שררה לא רק בין הקהילה לשליחים מן הזרמים החילוניים, כי אם גם בקרב השליחים עצמם. גרמה לסכסוכים חריפים בינם לבין עצמם בתוך המחלקות ובין המחלקות השונות. במיוחד בין השליחים מ"הפועל המזרחי", שהיו רוב ונשאו את עיקר המטלה בארגון ובביצוע העלייה, לבין יתר השליחים החילוניים, כמו זה, שבין ורדי לגרינפלד, שהאחרון כינה את אנשי "המזרחי": "המשפחה הקדושה".

יתרה מזאת, לנוכח ההאטה והשפל בעלייה, בנובמבר 1950, ביקש קצין העלייה מאיר ורדי לשוב ארצה. אלא, שוועד הקהילה שיגר פניות רבות לארץ, לא להיענות לבקשתו של ורדי ולמנוע את החלפתו. ואכן, הבקשה לא נענתה, ורדי עצמו התרצה עם הזמן, והחליט להמשיך בתפקידו (עד סוף ספטמבר 1951), לנוכח האצתה של העלייה מחדש. עם התקרב מועד עצמאותה של לוב (לא יאוחר מה1- בינואר 1952, שאכן הוכרזה ב24- בדצמבר 1951 ונכנסה לתוקף שבוע לאחר מכן), החליטה ממשלת ישראל לחדש, ביולי 1951, את העלייה ואף להגביר את הקצב (אם כי לא בממדי השיא של 1949 וראשית 1950), לנוכח החשש להמשך העלייה החופשית מלוב העצמאית. כמו כן, התירה גם את עלייתם של חולים ונכים, שיכלו לעמוד בתלאות הדרך ובטלטולי ההפלגה (היתר, שניתן תחילה ע"י גורמי העלייה בלוב ולאחר מכן ע"י הגורמים בארץ, שהתירו את עלייתם בסופו של דבר עקב לחצים, שהפעילו החולים ובני משפחותיהם, ובן-גוריון הכריע בעד עלייתם). עד העברת הסמכויות מהמינהל הבריטי למינהל הלובי של אידריס והכרזת עצמאותה של לוב, יצאו את לוב רוב יהודיה, שהביעו את נכונותם לעלות ארצה. כולל אלו, שיצאו בשתי האוניות בחודש הראשון לעצמאותה של לוב בינואר 1952. עפ"י ההודעה לעיתונות, ב30- בינואר 1952, של יצחק רפאל, מראשית העלייה הגדולה ועד סיומה, יצאו מלוב 31,359 עולים למדינת ישראל (מספר, הכולל עולים שהגיעו דרך איטליה, שחלקם נמנים על המעפילים, שיצאו את לוב, אמנם אחרי קום המדינה, אך יצאו במחתרת לפני מתן ההיתר הבריטי, וחלקם בטרם ההפלגות הישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה, אחרי מתן ההיתר).

על מלאכת שלהי העלייה ניצחו קצין העלייה השלישי בלוב, מאיר שילון, שהגיע ללוב בשלהי ספטמבר 1951 והחליף את מאיר ורדי, חיים סולל, שליח מחלקת העלייה בסוכנות,  וברוך דובדבני, שסייע בידם. דובדבני, ששב ללוב בסוף נובמבר 1951, הכין, עם חיים סולל ונציג הג'ויינט, תוכנית להמשך העלייה, גם מהמדינה הלובית העצמאית. לשם כך, ברוך דובדבני, חיים סולל ובינו חסן נפגשו עם מחמוד מונתאסר, המיועד להיות ראש ממשלתה הראשון של לוב העצמאית. בפגישה, שהייתה ידידותית, הבטיח מונטאסר את המשך העלייה הישירה של היהודים מלוב לישראל, ללא כל הפרעה. באותה הזדמנות, נעשו גישושים לאפשרות המשך קיום נוכחות ישראלית רשמית בלוב. נוכחות רשמית, שמדינת ישראל הייתה מעונינת בה ומאוד רצתה בזאת, על מנת, לטפל לא רק בהמשך העלייה המאורגנת, אלא גם, משיקולים כלכליים ובעיקר מדיניים, שתהווה צוהר לעולם הערבי. ואמנם, נוכחות ישראלית בלוב העצמאית התאפשרה, כנציגות מטעם מחלקת העלייה בסוכנות, אך לא מטעם ממשלת ישראל.

מהיום הראשון להגעתו ללוב (בפעם השניה), החל ברוך דובדבני, בסיועם של שגריר ישראל בבריטניה, ד"ר מרדכי אליאש ואנשי הקונגרס היהודי העולמי, לטפל בסוגיה משפטית סבוכה של שחרור אסירים יהודים. אסירים, שרובם נדונו לתקופות מאסר ממושכות, בשל מעורבותם בארגון ה"הגנה" ונשיאת נשק וכן שימוש בו בפרעות נובמבר 1945 ויוני 1948. בסופו של דבר, נמצא הסדר לשחרורם המיידי של רובם, ולגבי אחדים סוכם, שיירצו את יתרת מאסרם בבתי-כלא ישראליים, עם הגעתם ארצה. נותרו בלוב רק שלושה יהודים (חברי חוליית "החיסול והנקמה", שפעלה אחרי פרעות 1945, ונלכדה אחרי פרעות 1948), ששוחררו כאמור, מאוחר יותר, האחד בימים האחרונים של השלטון הבריטי בלוב, ושנים כאשר לוב הייתה כבר עצמאית, והוכרו ע"י מדינת-ישראל כ"אסירי ציון".

עם ההחלטה על עצמאותה של לוב, החלו מגעים קדחתניים להעברת הסמכויות לממשלה הלובית העצמאית לעתיד. במסגרת זו, שבה היו אמורים לעבד גם את החוקה של המדינה הלובית החדשה, הארגונים היהודיים (בעיקר הקונגרס היהודי העולמי והוועד המייעץ של הארגונים היהודיים, שכלל את הג'ויינט, האגודה האנגלית-יהודית וכי"ח) נרתמו להגן על האינטרסים היהודיים בלוב. מוסדות יהודיים, אשר ייחסו חשיבות רבה לנושא, בהיותו תקדים חשוב גם בארצות הערביות האחרות, שטרם קיבלו את עצמאותן. מאידך, המנהיגים הלוביים הערביים, אף שלא רצו לנקוט בעמדה גלויה נגד היהודים, בגלל חששם למעמדם בעולם הערבי, במידה פחותה למנוע חיזוק נוסף של מדינת-ישראל, ובעיקר בדאגתם לכלכלתם, התעקשו לא להכליל בחוקה את חופש ההגירה. גם אם רוב יהודי לוב, שהחלו לעלות אמורים להגר מלוב, הרי מיעוטם, שנמנו עם הנותרים, הם אלו בעלי ההון והיו חיוניים ביותר לכלכלת לוב. עזיבתם, תוך כדי הוצאת רכושם, הייתה פוגעת קשות בכלכלתה של המדינה, שאך זה עתה נולדה. כל מה שהושג, הייתה הצהרתו, הסתמית משהו, של ראש ממשלת לוב העתידית, מחמוד מונתאסר, שממשלת לוב לא תעמיד קשיים בפני המשך ההגירה.

לנוכח עמדה זו, הוועד האמריקני היהודי, באמצעות שני נציגיו, שנשלחו ללוב – א. קרליקוב וא. שורקי, ומאוחר יותר הקונגרס היהודי העולמי, באמצעות מנהל מחלקתו המדינית, א"ל איסטרמן, שגם הוא נשלח ללוב, ניסו לשכנע את הקהילה היהודית, לעמוד על זכויותיהם של אלו, שיוותרו בלוב. אלא, שהקהילה היהודית בלוב, למעט מקרים בודדים של התעניינות לגורל הנותרים ודרישות נרפות לשמירה על זכויותיהם, גילתה פסיביות ואדישות. כל מעיינה, ובמיוחד של החוגים הציוניים, היה נתון לעליית היהודים עוד לפני עצמאותה של לוב, אשר ככל שזו התקרבה, גבר קצב העלייה יותר ויותר.

פסיביות ואדישות דבקו בכ800- המשפחות, שרובן בעלי הון, שראו את עתידן בלוב.  כמחציתן היו בעלי אזרחות איטלקית ולמרות חששותיהן לעתיד, ראו עצמן נכללות בהסדרים שיושגו כלפי המיעוט האיטלקי הגדול. כך, לנוכח אדישות זו, הקונגרס היהודי העולמי והוועד האמריקני-יהודי ניסו לשכנע את משלחת ארצות-הברית באו"ם לנקוט ביוזמה, שתאפשר ליהודי לוב, שיוותרו בלוב העצמאית, לערער בפני האו"ם בכל מקרה של פגיעה בזכויותיהם. אולם, גם ניסיון זה עלה בתוהו, ורק כתוצאה ממגעים מאחורי הקלעים, ניאות מונתאסר להצהיר בפני הוועדה המדינית של האו"ם, על אימוץ הצהרת זכויות האדם של האו"ם מדצמבר 1948. הצהרה, שגם אם הייתה כוללנית, התקבלה בקורת רוח, הן ע"י הקונגרס היהודי העולמי והן ע"י מנהיגי יהודי לוב, בתקווה, שיהיה ניתן לנצלה במידת הצורך בעתיד.

עם הכרזת עצמאותה של לוב, הסיכומים וההסדרים עם מונטאסר, עמדו במבחן רק בחלקם. אמנם העלייה מלוב נמשכה, אולם רק לזמן מוגבל. עוד בחודש הראשון לעצמאותה בינואר 1952, יצאו שתי אוניות מטריפולי לחיפה עם 900 עולים בקירוב. אלא, בשל לחצים של העולם הערבי על לוב, לנוכח שתי תופעות של הברחת הון יהודי מלוב, והפגנת ריבונות ישראלית של הנציגים הישראלים בטריפולי, התעצמה הביקורת על ההסדרים, שסוכמו עם מותאסר: ככל, שהעמיקה מעורבותה של לוב בעולם הערבי הוגברו הלחצים עליה מכל מדינות ערב, למנוע את העלייה החופשית מלוב לישראל, שהצטיירה בעיניהם כחיזוק למדינת ישראל; הברחת ההון היהודי מלוב גרמה למורת-רוח בממשל הלובי, בהיותו מודע לנזק לכלכלת הארץ מהברחת ההון, כפי שאכן הסתבר, בצעדיה הראשונים לעצמאותה. הברחת הון, שהגבירה את הדרישות, בעקשנות הולכת וגוברת, למנוע מהיהודים האמידים ביותר, שטרם יצאו את לוב את עלייתם עם הונם ארצה, ולשלבם בבניינה של לוב העצמאית החדשה, אפילו בעל כורחם. בו זמנית, הלכו וגברו, הלכו ותכפו הביקורות בלוב עצמה וברבות ממדינות ערב, אשר התריסו, שהיהודים מוציאים עימם את שמנה וסלתה של הארץ. הם דרשו לנקוט צעדים נגד תופעה זו, כשהדרך הטובה לכך, שנראתה בעיניהם היא למנוע לחלוטין את יציאת היהודים, על ממונם, ואם יש צורך, אפילו להלאים את ממונם של היהודים; בניגוד להנחיות מירושלים, הנציגים הישראליים שנותרו בלוב, בהיותם פחות מודעים לרגישות הנושא ומתוך רגשות פטריוטיים, השתמשו בתואר "נציגות מדינת-ישראל". גם דגל ישראל המשיך להתנוסס מעל משרד העלייה בהפגנתיות (לצד הדגל הלובי) והכעיס את העוברים ושבים. לא בכדי, החלו להופיע טענות במאמרי ביקורת בעיתונות הערבית, הן המקומית והן בעולם הערבי (כמו העיתון שיצא לאור בלוב "אל-ליבי" והעיתון המצרי "אל-אהרם"), שמאיר שילון הנו בעצם, קונסול ישראל בטריפולי. מה עוד, שהחלו להגיע לידיעת ממשלת לוב, ידיעות על חריגות של שילון מסמכויותיו, המוגבלות לטיפול בעולים בלבד. הידיעות היו, ששילון מעניק אשרות תיירים לישראל, שהיו גם בניגוד לחוק הלובי, שאסר כניסת יהודים לישראל, שלא למטרת עלייה⁽¹⁶³⁾. כך, ששהייתם של הנציגים הישראלים בלוב, הביכה, והעיקה על הממשלה הלובית, שטרם ייצבה את מעמדה הן בלוב עצמה והן בעולם הערבי. ממשלת לוב הייתה למעשה הממשלה הערבית היחידה בכל העולם הערבי, שאפשרה פעילות של ישראלים בשטחה, והתירה עלייה של יהודים למדינת ישראל באופן רשמי, ובהפלגה ישירה מנמל ערבי לנמל ישראלי. לנוכח לחצים אלו מבית ומחוץ, אחרי הפלגתה הישירה של האנייה הישראלית האחרונה מטריפולי לחיפה, באוגוסט 1952, כשעל סיפונה 269 עולים, התגבשה ההחלטה, לא לאפשר את ההפלגות הישירות של אוניות ישראליות מטריפולי לחיפה.

ההפלגה האחרונה של האנייה "קדמה" מנמל טריפולי הייתה טראומטית. ממשלת לוב הערימה קשיים רבים, העולים נבדקו בדקדקנות, ביקורת המכס הייתה קפדנית וחמורה במיוחד, כל הסחורות האסורות, שנמצאו במזוודות ובחבילות, נאסרו להעמסה על האנייה, והתעורר חשש, שתימנע יציאתם של העולים. לבסוף נמצאה פשרה, אושר לעולים לשאת רק את מטען היד, שהוצאו ממנו הכבודות האסורות להוצאה, ואפשרו את הפלגת האנייה עם העולים, רק לאחר שהמטען הכבד הורד ואוחסן במחסני הנמל. מטען, ששוחרר רק כעבור מספר חודשים, בעקבות התערבותו של הקונסול הבריטי ובעיקר מעורבותו של ציון נמני, תמורת תשלום קנס.

לנוכח ההחלטה לא לאפשר את כניסתן של אוניות ישראליות ללוב, היהודים, שהיו עוד נכונים לעלות ארצה, נאלצו להפליג תחילה לנמל אירופי (בעיקר באיטליה) ומשם לנמל חיפה. החלטה, אשר שמטה את הרצפה מתחת לרגליהם של שליחי העלייה, ואת ההצדקה להמשך נוכחותם ואת קיומו של משרד העלייה, אף שהמשיכו להנפיק אשרות עולים ליהודים המעטים, לעלות לישראל דרך אירופה. כך, שבנובמבר 1952 החליטה ממשלת לוב לא להאריך את אשורי השהייה של הנציגים הישראליים בלוב. בדצמבר 1952 נסגר משרד העלייה בטריפולי  ובראשית ינואר 1953, מאיר שילון, קצין העלייה השלישי והאחרון וקומץ השליחים הישראלים, שנותרו בלוב, עזבו את טריפולי. בכך, ירד המסך על העלייה הגדולה והמפוארת מלוב, ולחיסולן של רוב קהילות יהודי לוב עתיקות היומין.

לתיאור ייחודה של העלייה הגדולה והברוכה מלוב, ראוי להביא את דבריו החמים של ברוך דובדבני, קצין העלייה הראשון בלוב, על עלייה זו:

"מדי דברי בעליית גולת לוב, יהמה לבי. ראיתי הרבה גלויות […] מהן עליה גלויה, ישירה, 'בעצם היום הזה' לאור השמש 'נגדה נא כל הגויים', ומהן נעלמה – בריחה – העפלה בחשכת לילה […].

ראיתי גם עליות רבות העולות במספרן מעליית יהודי לוב […]. אולם, דומני שלא אגזים אם אומר, כי כמעט לא הייתה עליית נשמה לשום עליה כאשר הייתה לעליית יהודי לוב.

כל כולה נדלקה והוצתה באש הגאולה ותפעם בה המשיחיות הישראלית בכל תפארתה והודה.

ימי העליה בטריפולי – ימי משיח היו שם. חג גדול אחד, כאשר חזו נביאי-יה במרום נבואתם את עת הגאולה של קיבוץ הנידחים והאובדים מארץ אשור ומארץ מצרים.

מי לא יזכור ברטט לב העליה לאוניות העבריות שנשלחו מחיפה, עיר-חוף במדינת ישראל בהתחדשותה, לטריפולי, הנמל המוסלמי-בריטי? כיצד עלו על האוניות "עצמאות", "הרצל", "אילת", "קדמה", "גלילה", "ירושלים" וכו' רבבות יהודי לוב, על נשיהם, זקניהם ועולליהם, ודגל ישראל התכול-לבן, כחופה להם ממעל? כלום שכחנו כיצד 1500 יהודים, עדה מצטופפת באוניה "עצמאות", פורצת בשירת הים "אז ישיר משה", כשהאוניה מתנתקת מחבלי טריפולי ללב-ים, בדרכה לפדותה? שרו אלה שבספינה, ושרו אלה שבאו ללוותם בחוף, וגם השוטרים הבריטים זלגו עיניהם דמעות, ועמדו נפעמים למראה נורא-הוד זה. אף גם אם ראית מחזה זה בכל אוניה שהפליגה מנמלי טריפולי, לא גס ליבך במראה החוזר ונשנה, ומחדש חיית כל פעם עליה זו בכל ישותך. כלום נשכח כיצד "מזרה ישראל יקבצנו" – ואלפים החלו להתלקט לטריפולי מכפריהם הנידחים בלב מדבר סירט, ומרחק של מאות קילומטרים בשיירות ארוכות וספרי-תורה בראשם? הלא נזכור את הריקוד המלהיב של זקנים ונערים עם ספריהם בידיהם כאש עברו בכל כפר ועיר בדרכם לנמל טריפולי, ותהום הארץ לקולם. לא אחד ממראות נשגבים אלה העלה בדמיוני ימים-מקדם, ימי מלכות ישראל, כאשר צעדו נושאי-הביכורים למקדש 'וחליל מכה לפניהם' ואנשי הערים והכפרים בדרך יוצאים לקראתם בברכת 'בואכם לשלום', ושמחים ורוננים. אך הפעם לא נושאי ביכורים משדמות המולדת ומכרמיה היו אלה, כי אם בני גלות עתיקה מזה אלפיים שנה, עניה ומרודה, גולה וסורה, ששמעה קול שופרו של משיח, והיא שבה לקנה, לביתה, לארצה […].

עתה, כאשר באה שעת גאולת יהודי לוב, הגיח והתפרץ מתהומות הנשמה של יהודים אלה, כל המכאוב שצרו בלבבותיהם עשרות דורות רבים, כל האון והגבורה והעוצמה והמרי שהיו חבויים בחובם מזה עידן ועידנים, כל האמונה והתקווה לחזון שנשאו בנפשם ודמם בכל הזמנים, כל השמחה של 'הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה' והפכו לגל שמחה והודיה אחד: 'אשירה לה' כי גאה גאה – עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה'".

העלייה, שמראשיתה באפריל 1949 ועד שלהי 1952, מנתה כ30,400- עולים, שרובם עלו בעלייה ישירה מנמל טריפולי לנמל חיפה ב42- אוניות. מהם, 42.2% היו ילדים עד גיל 14 שנה, 7.8% נערים ובחורים מגיל 14 שנה ועד גיל 19 שנה, 37% עולים בגיל הצבא והעבודה מגיל 19 שנה ועד גיל 49 שנה, ו- 13% מגיל 50 ומעלה. העלייה, מהווה כ- 5% מכלל העולים, שעלו למדינת-ישראל באותה עת, בעליות הגדולות מכל קצוות תבל (כאשר יהודי לוב היוו פחות משליש אחוז מכלל אוכלוסיית העולם היהודי!).

בתום העלייה הגדולה נותרו בלוב כ4,100- יהודים, שרובם נקשרו למקום בשל רכוש, נכסים, אינטרסים כלכליים והון עתק, שעליהם חלשו. ואלו עזבו את לוב טיפין-טיפין בשנות ה50- וה60- ורוב רובם, בעקבות מלחמת ששת הימים.

 

החינוך והפעילות הציונית תוך כדי העלייה

התמורות המתמשכות בפריסתם ודילולם של יהודי לוב, במשך העלייה הגדולה בין אפריל 1949 לבין ינואר 1952, הציבו אתגרים חדשים בהמשך קיום מערכת החינוך והפעילות הציונית במהלכה. תוך כדי העלייה, נתקלה מערכת החינוך במספר בעיות, שהיה צורך להתמודד עמן, על-מנת לצמצם את הפגיעה בחינוך ככל שניתן: המשך החינוך בכפרים ובעיירות השדה מפנים הארץ, תוך כדי פינוי היהודים לטריפולי, ומאידך, דאגה לחינוכם של בני פנים הארץ, שהתרכזו בטריפולי עד עלייתם לארץ; המשך קיום מערכת החינוך בטריפולי, ככל שהתווספו תלמידים מפנים הארץ, מחד-גיסא, וככל שטריפולי הלכה והתרוקנה והתלמידים הלכו והתמעטו, מאידך-גיסא; לשמור על איזון ויחס מספרי נאות בין מורים לתלמידים, להמשך ההוראה עד סוף העלייה; התמודדות עם פעילותם של השליחים הארצישראליים, שחדרה גם למערכת החינוך, בהקשר לזרמים שהם ייצגו.

באשר לפעילות הציונית, שגם השתלבה בנושא החינוך תוך כדי העלייה, היה צורך להתמודד עם מספר בעיות: בהמשך פעילות ציונית והכנת הנוער לקליטה והשתלבות בארץ; בריכוז הפעילות הציונית, ככל  שהתנועות התדלדלו, עם עליית חבריהם ארצה ושמירת האיזון בין מדריכים לחניכים; העלאתם של צעירים במסגרת עליית הנוער; התמודדות עם פעילותם של השליחים הארצישראליים, בהקשר לזרמים שהם ייצגו והשפעתם הייתה רבה; בהמשך מתן ביטחון ואבטחתם של היהודים ושל מבצע העלייה עצמו, במסגרת ארגון ה"הגנה" בפעילותו הציונית.

פינויים של כל יהודי קירנייקה ורוב יהודי בנגזי בזמן קצר, תוך כחודש ימים בשלהי קיץ 1949, הביא לסגירתם של כל בתי-הספר הכפריים. כמו-כן, לסגירתו מרצון של בית-הספר העברי בבנגזי, והמשך לימודם של עשרות התלמידים, שנותרו במקום, התקיימו בבית-הכנסת במקום.

 לעומת זאת, פינויים של כל יהודי הכפרים וערי השדה בטריפוליטניה, שנמשכה תקופה יותר ארוכה, כ4- חודשים, חייבה המשך פעילותה של מערכת החינוך תוך כדי הפינוי. כפרים ועיירות, שאוכלוסייתם היהודית חוסלה תוך זמן קצר, במשך שבועות בודדים, הביאו לסגירת בתי-הספר כמעט מיידית. בעוד שבכפרים ובעיירות, שמשך פינוי אוכלוסייתם היהודית ארך מספר חודשים, הלימודים נמשכו בכל עת הפינוי, בעיקר בבתי-הכנסת המקומיים. המורים המשיכו ללמד, גם כאשר התלמידים הלכו והתמעטו. הם היו בין האחרונים, שהתפנו עם חיסולה של אוכלוסיית היהודים הכפרית. ריכוזם  של יהודי פנים הארץ בטריפולי, מי לזמן קצר עד עלייתם ומי לזמן ממושך יותר, במיוחד אלה, שנמצאו חולים והיו זקוקים לטיפולים רפואיים עד החלמתם, חייב התארגנות גם בנושא החינוך. לשם כך, חלק מהתלמידים, שהיו בריאים ועיכובם היה בשל חולים בקרב בני משפחותיהם, שולבו בבתי-הספר הקיימים, וליתרם הוחלט, מחוסר מקום, לקיים לימודים מאולתרים בחלק מבתי-הספר בטריפולי. בתנאים שלא התאימו ללימודים נאותים – בלא ציוד הוראה מתאים ובתנאי צפיפות קשים. לגבי התלמידים, שהם עצמם היו חולים, הוחלט לרכזם תחת מסגרת אחת בבית-הספר "פייטרו וורי", שבעיר העתיקה, אשר חולקו לכיתות עפ"י סוג המחלה והרמה הלימודית. זאת, על-מנת לאפשר לתת להם טיפול רפואי נאות, תוך כדי ביקורת רפואית צמודה (שהייתה גם בבית-הספר של כי"ח), ומתן ארוחות משופרות (במסגרת הארוחות, שסופקו במרבית בתי-הספר) לחיזוקם והתאוששותם המהירה של החולים. את מימון ההוצאות בחינוך (כולל שכרם של המורים וכל המתלווה, ציוד, ספרים, הזנה וביגוד לתלמידים) נטל על עצמו הג'ויינט.

על-מנת למנוע שליחת פעוטות לגני-הילדים הנוצריים (לצד גן-הילדים של כי"ח, שבו היו 450 תלמידים), הוקם בנובמבר 1950 ע"י "המזרחי" גן-הילדים "השחר", שבו חינכו בנות ממשפחות השליחים של "המזרחי" בטריפולי. חינוך זה , ניתן לילדי פנים הארץ במשך כל התקופה עד עלייתם ארצה. אולם, בשל תחושת הארעיות, תלמידים רבים נעדרו מן הלימודים והתעוררו קשיים בשמירת רמת לימודים נאותה. על-מנת להמריץ ולעודד את ההורים להקפיד על נוכחותם וביקור התלמידים בבתי-הספר, הותנתה קבלת אישורי העלייה בהצגת כרטיסי הרשמה של ילדיהם לבית-הספר.

באשר למערכת החינוך לבני טריפולי בתקופת העלייה הגדולה, יש להעיר, שעם בואם של בני יהודי פנים הארץ, נפל עליה עומס נוסף בשילוב חלקם במערכת הקיימת. אולם, ככל שהתרוקנו בתי-הספר, התעוררו בעיות באחזקת בתי-הספר ושמירת איזון נאות בין מורים לתלמידים. כמו רוב יהודי לוב, ששאפו לעלות במהרה לארץ-ישראל, גם המורים שאפו למהר ולעלות. עד מהרה חל דילול של מורים והופר האיזון בין תלמידים ומורים, לשם כך הייתה פנייה למורים לעכב את עלייתם ולהתאימה לקצב עליית תלמידיהם. אמנם חלק מהמורים, שלא רצו לפגוע בתלמידים, נענו לפנייה זו ועלו עם אחרוני תלמידיהם, אולם למרות זאת נוצר מחסור במורים. על-מנת למלא מחסור זה במורים, ולו חלקית, השליחים הארצישראליים בניהולו של זלמן בוגטין, איש "המזרחי", ערכו סמינר מיוחד והשתלמויות ל60- מורים חדשים חסרי ניסיון. גם המרצים והמדריכים היו מקרב השליחים עצמם, ששהו במקום (כמו מאיר ורדי, שבזמן השפל בעלייה גילה פעילות רבה בחיים התרבותיים בטריפולי ופעל רבות בקרב בני הנוער היהודי; אליהו וכסברג, מנהל לשכת עליית הנוער ואשתו מרים ועוד). מרצים ומדריכים, שקיבלו חיזוק מבעלי תפקידים, שהגיעו במסגרת עבודתם ללוב, או שבאו לביקור באותה עת (כמו צבי הר-זהב, מראשי המוסד לעלייה ב' וחברת "שוהם", שהגיע לטריפולי בקשר להפלגות הישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה, ויונה כהן, עיתונאי מן "הצופה", שהגיע לטריפולי מטעם עיתונו). הקמת הסמינר ועריכת השתלמויות שיפרו כמובן את רמתם של המורים, אפשרו חינוך עפ"י המתכונת של בתי-הספר בארץ, שסייע לתלמידים להשתלב בלימודים במהירות עם עלייתם בארץ. סמינר והשתלמויות, שכמובן שיפרו את האיזון בין מורים לתלמידים, משנותרו ברובם מרצונם בלוב, ועזבו רק עפ"י האפשרויות ובהדרגה, במסגרת קצב העלייה. פעמים רבות יחד עם תלמידיהם, המורים המשיכו ללמדם גם במחנות העולים בישראל. אחד התחומים, שאליו נרתמו השליחים ושהשקיעו בו מאמצים רבים, במיוחד בתקופות השפל אשר כרסם בעלייה ונוצר הפנאי לכך, היה בהמשך הקניית השפה העברית והתודעה היהודית הארצישראלית, שהשתתפו בה גם מחנכים מקומיים. לשם כך, נפתחו מספר קורסי ערב לעברית, אשר כללו גם לימודי היסטוריה יהודית, ידיעת הארץ (מולדת) ומקצועות יהודיים. בראשית 1951 נפתח מועדון ערב – "תלמוד תורה לילי" – לנערים ונערות כהכנה לעלייה, ב"תלמוד תורה" ביוזמת מנהלו גבריאל ארביב. בו למדו 450 תלמידים ותלמידות עברית, ציונות, ידיעת הארץ (מולדת), היסטוריה יהודית ושירה עברית.

במסגרת עליית הנוער, במיוחד בתקופתו של אליהו וכסברג (גבע), הוקם מחנה הכשרה לאלפי הנערים והנערות (ביניהם יתומים רבים), שנרשמו בלשכת עליית הנוער עם פתיחתה, אשר פעל בבית-הספר "פייטרו וורי" ואחר כך ב"תלמוד תורה". מחנה הכשרה, ששהתה בו בכל פעם, קבוצה של כ200- בני נוער, אשר היו מועמדים לעלייה הקרובה באותה עת (כאשר היתומים הועמדו בראש התור). בנוסף ללימודיהם הכלליים, עברו בני הנוער הכשרה מיוחדת, חברתית, חינוכית, היגיינית, הגברה בלימודי עברית ומקצועות יהודיים-עבריים וכן הכרת הארץ ואורחותיה (בעיקר לבני הנוער האמידים, שהצטרפו במשך הזמן ומניינם הלך וגדל. הם שלטו פחות בעברית ובמקצועות היהודיים-עבריים, מאחר שעד הצטרפותם, למדו בבתי-ספר איטלקיים וקיבלו מעט מאוד שיעורי השלמה עבריים-יהודיים. ובדרך-כלל קובצו במסגרת של קבוצת לימוד נפרדת).

על-מנת, שלא תיפגע המשך פעילותם החינוכית-חברתית גם בארץ ושלא ייחשפו להשפעות שליליות, היו הפעילים המקומיים מעונינים, שקבוצות בני הנוער יעלו עם מדריכים למוסדות עליית הנוער הדתיים מקובצים באותה קבוצה. אף-על-פי שאלפי בני הנוער נרשמו, לא עלו כי אם כ800- נערים במסגרת עליית הנוער. לאחר ההתלהבות הראשונית, נרתעו הורים רבים מלנתק את ילדיהם מבית-ספרם ולשלחם למחנה הכשרה. בשל מיעוטם של מוסדות עליית הנוער הדתיים שהתמלאו, הורים לא מעטים חששו, שילדיהם יגיעו למוסדות לא דתיים ושמא ייחשפו לחילוניות. אחד הפתרונות למיעוטם של מוסדות עליית הנוער הדתיים שהתמלאו, היה בהקמת מוסד נוער לילדי לוב בסג'רה. להקמת המוסד, פעל ברוך דובדבני, בהתרימו לכך את אחד מעשירי יהודי איטליה, אסטורי מאיר, שהמשיך לתחזקו והמוסד נקרא על שם אביו, סלי מאיר.

לא כל משפחות בני הנוער הנרשמים, היו מוכנות לשגר את ילדיהן בנפרד (היו מקרים של נערים בני אמידים אשר עלו ארצה במסגרת עליית הנוער בנפרד מהוריהם, וההורים נותרו בלוב ועלו בתקופה מאוחרת אחריהם. לפעמים מאוד מאוחרת רק עם חיסולה של שארית גולת לוב, עם התלקחות מלחמת ששת הימים). למרות זאת, נמשכו המאמצים לקיום עליית הנוער, שבאו לידי ביטוי גם בביקורם בטריפולי, של משה חזני, יו"ר המרכז החקלאי של "הפועל המזרחי" וראש הוועדה לעליית הנוער הדתי ושל נפתלי בר-גיורא (שהיה שליח בלוב בשנות ה40-), מהאגף הדתי במחלקת הנוער בסוכנות. בביקוריהם, הם בחנו את נושא תנועות הנוער והמועמדים לעלייה במסגרתה. הם הדגישו את חשיבותה של העלייה המאורגנת והטיפו לה, כמו גם העמקת החינוך בקרב בני הנוער (הם גם בחנו את האפשרות להקמת מושבים חדשים בארץ ע"י בני לוב). אולם, יותר ויותר התמעטו המועמדים לעלייה במסגרת עליית הנוער, שהלכה ודעכה, כך שמחלקת עליית הנוער בירושלים נאלצה להחליט להפסיק את פעילותה של הלשכה בטריפולי, וביוני 1950 היא נסגרה.

 היותם של יהודי לוב, רובם ככולם, דתיים-מסורתיים והעובדה ששליחי מחלקת העלייה וכן כמה מן השליחים האחרים היו אנשי "המזרחי", השפיעו וחוללו תמורות על המבנה הארגוני של התנועות הציוניות במהלך העלייה הגדולה. כבר בשנת 1949, כל תנועות הנוער הציוניות (למעט "מכבי") החליטו להתמזג ולהתאחד סביב "בני עקיבא – ברית חלוצים דתיים" לתנועה אחידה בשם "איחוד תנועות הנוער החלוציות בני עקיבא", סניף בתנועת "בני עקיבא" העולמית, שמרכזה בארץ-ישראל, ובכך להשתייך ל"הפועל המזרחי". תנועה זו, המשיכה את פעילותה העברית-ציונית, במשך כל תקופת העלייה הגדולה. במסגרתה ניתנו גם שיעורי עברית לחברים והרצאות בנושאים שונים להכשרת הלבבות לעלייה לארץ. היא הוציאה לאור כתב-עת, שאימץ את השם "חיינו" (בנוסף לעיתונים, כתבי-עת ושבועונים לנוער, שהגיעו מארץ-ישראל, שהייתה להם גם השפעה פוליטית).

גם תנועות הנוער סבלו תוך כדי העלייה מאותו חוסר איזון נאות בין מדריכים לחניכים. חברי תנועות הנוער הציוניות ובמיוחד המדריכים שבהם, היו הראשונים בראש התור, ששאפו לעלות למדינת-ישראל מהר ככל האפשר. רבים מהם נמנו עם אותם בני נוער, שעלו ארצה במסגרת עליית הנוער בנפרד מהוריהם, בשל עיכובים, שחלו בעליית בני משפחתם. הם, שהתחנכו על ברכי הציונות, אצה להם הדרך להגשים את שאיפתם וכמיהתם לציון. לא תמיד הובא בחשבון, אותו איזון עדין בין מדריכים לחניכים. לפיכך, על מנת לשפר את רמתם של המדריכים בסוף 1949, נפתח סמינר מיוחד למדריכים, שנטלו בו חלק שלושים מדריכים ומדריכות  (כאשר על צוות ההוראה נמנו גם קציני העלייה ברוך דובדבני וד"ר מאיר ורדי וכן העיתונאי יונה כהן מ"הצופה"). הסמינר נמשך שבעה שבועות, שבהם הושם דגש על לימודי העברית, הכרת הארץ, היסטוריה של עם ישראל ולימוד השירים העבריים הארצישראליים החדשים. רבים מבוגרי הסמינר, המשיכו במקצוע ההוראה גם בארץ (ביניהם מר דניאל אל-על, העורך הלשוני של עבודה זו). 

תפקיד נוסף, שהוטל על בוגרי וחברי התנועה הציונית בטריפולי, ואשר השתייכו לארגון ה"הגנה", היה לתת אבטחה וביטחון במשך כל תקופת העלייה. הגנה, הן לאוניות האיטלקיות והישראליות, שנשאו את דגל ישראל, בשעת עגינתן בנמל טריפולי עד הפלגתן לכוון נמל חיפה, והן למוסדות היהודיים והאוכלוסייה היהודית, שהכינה עצמה לעלייה בכל מקומות ריכוזיהם. הם אלו, אשר ממש נותרו האחרונים לעלייה למדינת ישראל, בטרם עצמאותה של לוב הערבית.

ככל שהעלייה הגדולה הלכה והתקדמה, וככל שארץ לוב הלכה והתרוקנה מיהודיה, הלכו ונסגרו מוסדות החינוך. בתחילה נסגרו בתיה"ס בעיירות שבפנים הארץ (למעט זה, שהוקם בבית-הכנסת בבנגזי עם סגירת ביה"ס העברי במקום). רק לאחר מכן, נסגרו המוסדות בטריפולי עצמה, ומשמונת המוסדות שהיו בה, נותרו לפעול, בתום העלייה הגדולה, רק שני מוסדות חינוך. גם סניפי תנועות הנוער והתנועה הציונית בלוב, המשיכו לפעול במהלכה של העלייה הגדולה. אלו הלכו והושבתו (למעט מועדון "מכבי"), ככל שיהודי לוב הלכו והתפנו, וככל שטריפולי הלכה והתרוקנה וכמעט נעקרה כל גולת יהודי לוב העתיקה, ולוב הערבית קיבלה את עצמאותה.

היהודים בעידן הלובי הערבי עצמאי

הממשל הערבי העצמאי של המלך אידריס, ניהל מדיניות מתונה ומערכת יחסים טובה עם המערב, ובראשיתו היה יחס סביר לכ5,000- היהודים, שנותרו בלוב עם הכרזת עצמאותה ב1.1.1952-. מחמוד מונתאסר, ראש ממשלתה הראשון של לוב העצמאית, עמד בהבטחתו, כאמור, ואפשר לאותם כ1,000- היהודים, שהביעו את נכונותם לעזוב את לוב, לעלות למדינת-ישראל בשלוש אניות ישראליות ובהפלגה ישירה מטריפולי לחיפה. זאת, עד אוגוסט 1952 בלבד, עם הפלגתה של האנייה האחרונה "קדמה" וסגירת משרד העלייה בטריפולי בדצמבר 1952. אלו היו האקורדים האחרונים לעלייה הגדולה והמפוארת של יהודי לוב.

החלטת ממשלת לוב, לאסור כניסתן של אניות ישראליות לטריפולי ולא לחדש את אישורי השהייה של הנציגים הישראליים, לא מנעה מקצין העלייה האחרון, מאיר שילון, להמשיך לתת אשורי עלייה במשך שנה תמימה, עד שובו ארצה בינואר 1953. האישורים ניתנו לא רק לעלייה הישירה של שלושת ההפלגות האחרונות מטריפולי לחיפה, כי אם גם לעלייה בלתי ישירה למדינת-ישראל דרך נמלי אירופה ובעיקר דרך איטליה. העלייה הבלתי ישירה, התקיימה בין הפלגה להפלגה של האניות הישראליות ולאחר הפלגתה של האנייה האחרונה, והתאפשרה גם אחרי הסתלקותו של מאיר שילון מלוב. השלטונות הלוביים, למעט איסור הוצאת סחורות מסוימות, שנשללה מהמהגרים הזכות להוציאן, לא הערימו מכשולים בפני כל מי שרצה לעלות למדינת-ישראל.

ניתן לקבוע, שבשנה הראשונה ובמחצית השנה השניה לעצמאותה של לוב, נהנו היהודים מתנאים תקינים ויחס סביר בהחלט ויכלו לצפות לעתיד טוב, למרות היותם במדינה ערבית עצמאית. הם התמידו בפעילותם החברתית המודרנית הפנים קהילתית, ובהיות רובם נמנים על האמידים, שנותרו בלוב העצמאית, נהנו מתנאי רווחה כלכליים. לעומת זאת, בשל אי התערבותם בפעילות הפוליטית הלובית הכללית (אם מרצון ואם מכורח), ונותרו רק קהילות קטנות יחסית בטריפולי ובבנגזי, פעילותם הפוליטית הייתה מינורית וכללה רק מטי מעט של נכבדים, שהמשיכו לטפל בענייניהם הפנימיים של הקהילות (עד שלהי שנת 1958). למאות מאותם כ4,100- היהודים, שנותרו בלוב אחרי העלייה הגדולה והאקורדים האחרונים שלה בלוב העצמאית ושלא הייתה להם נתינות זרה, והוגדרו אזרחים לוביים לפי סעיף 8 לחוקה, ניתנו דרכונים בני תוקף לחמש שנים. אולם, ככל שלוב העמיקה את מעורבותה בעולם הערבי, ובמיוחד לאחר שהצטרפה לליגה הערבית ב28- במרץ 1953, החלה להשתנות  לרעה עמדת הממשלה הלובית כלפי היהודים:

– בראשית 1953 הפסיקה את שרות הדואר עם ישראל .

– בסוף 1953 החליטה לאסור את פעילותה של תנועת הנוער העברית האחרונה, שנותרה בלוב והורתה לסגור את מועדון "מכבי טריפולי" (אף שזה מזמן, כבר בשלהי העלייה הגדולה, פסקה בו הפעילות הציונית הענפה, והצטמצמה לפעילות ספורטיבית ובידורית בלבד), בתואנה מופרכת, ש"מכבי" אחראית כביכול, לפעילות נגד המולדת הערבית הלובית.

– בראשית 1953 חדלה להעניק דרכונים לוביים רגילים, באמתלה שיש להמתין לסיום ההליכים השונים הקשורים לאזרחות הלובית. מצב שלא השתפר, גם כאשר נחקק החוק מיום 17 באפריל 1954, שהטיל על היהודים תהליך מיוחד, מפלה לרעה, של התאזרחות. במקום זאת, קיבלו "תעודת מסע זמנית" תקפה למסע אחד בלבד, שלא נשאה ציון אזרחות, שניתנה רק לאחר נימוק משכנע ובכל מקרה לא למשפחה שלמה. "תעודת מסע זמנית", אשר גרמה, לאלו שהיו צריכים לצאת לחו"ל, קשיים מרובים אצל רשויות המדינות, שאליהן הם אמורים להיכנס.

– ב1954- סגרו השלטונות את בית-הדין הרבני.

– ב1954- פיטרה את ארבעת קציני המשטרה היהודים האחרונים, בלא שום הנמקה.

– ב1956- צוותה על היהודים, שרצו לעלות ארצה, לא לנסח יותר את בקשתם בצורה המביעה את רצונם לעלות למדינת-ישראל דרך איטליה, כי אם לבקש להגר לאיטליה לבד. בקשה בנוסח זה הדאיגה בתחילה את שלטונות איטליה, אשר חששו, שמא בכל זאת היהודים, האמורים לעבור דרך איטליה, יחליטו להשתקע בה. רק בעטיו של הסכם בין ממשלת איטליה לבין הסוכנות היהודית, שבו התחייבה הסוכנות (באמצעות ציון נמני האחראי על העלייה מלוב) להעביר לישראל את כל היהודים המגיעים מטריפולי, נמצא פתרון לבעיה.

– ב1957- הפעילה, הלכה למעשה, את החרם על ישראל ונאסר כל קשר עם אזרחיה. ממשלת לוב נתנה את דעתה על חרם זה, עוד בינואר 1953, ועל הפעלתו ניתנה הודעה בינואר 1956.

– ב31- בדצמבר 1958 פיזרו השלטונות הלוביים את וועד קהילת טריפולי, והעמידה במקומו נציג מוסלמי מיוחד, ובכך בא הקץ לפעילות הפוליטית הפנים קהילתית, המזערית שעוד נותרה.

– באפריל 1960 נסגר ביה"ס של אליאנס. האיטלקים פתחו בי"ס  איטלקי במקמו,  שכל הוצאותיו נשאה הקונסוליה האיטלקית בטריפולי, למעט השעורים לעברית והארוחות לתלמידים.

– במאי 1960 אסרה לוב על האזרחים, שאינם לוביים, לרכוש נכסי דלא-ניידי. זה הביא לכך, שיהודים רבים, שיתפו ערבים בעסקיהם, על מנת לעקוף הוראה זו. כך, שנכסים דלא-ניידי של יהודים, יהיו רשומים על שמם של ערבים, בלא שאלה ישקיעו בהם פרוטה ובכל זאת להיות שותפים נכבדים ברווחיהם.

– ב21- במרץ 1961 נקבע חוק מיוחד : "כל הנכסים והרכוש הנמצאים בלוב והשייכים למוסדות או לבני אדם היושבים בישראל או הקשורים להם מטעמי אזרחות או ביחסי עבודה, יועמדו תחת אפוטרופסות ממשלתית".

באופן זה, במהלך העשור הראשון לעצמאותה של לוב, הלך והחמיר מצב היהודים ונהיה קשה יותר, הן במעמדם המשפטי והמדיני והן במגבלות, שהוטלו עליהם (כולל אלו הקהילתיים והכלכליים). לא בכדי, יהודים רבים בעיקר מבין אלה האמידים פחות, גם אם בתחילה גילו נכונות לקבוע את עתידם בלוב, החליטו להגר ממנה. כמה מאות יהודים במשך השנים הללו הצליחו ל"נזל" את רכושם בחלקו, והגרו מלוב, במיוחד אחרי "מבצע קדש", שבעקבותיו היה גל של הגירה גדול יחסית. היעד המועדף של רוב היהודים, שהיגרו באותה עת, היה עדיין מדינת-ישראל, ורבים מהם אכן עלו לארץ דרך איטליה. היו אחרים, שהעדיפו להשתקע בארצות אחרות, בעיקר באיטליה (במיוחד בעלי נתינות איטלקית), ומיעוטם היגרו לצרפת ולאנגליה והיו כאלה, שהרחיקו נדוד והיגרו מעבר לאוקיינוס, לארצות אמריקה ובעיקר לארה"ב (ניו-יורק).

 בכל הזמן הזה, למרות ההגירה הגדולה יחסית של מאות יהודים, נשמר האומדן של כ4,100- יהודים בלוב. זאת, בשל הילודה הגדולה (אף שגם התמותה הייתה גדולה מקרב החולים והזקנים, שנותרו בלוב ולא יכלו לשאת את התלאות וטלטולי המסע לארץ). בד-בבד, יחסם של היהודים בעלי הנתינות הזרה הלך וקטן, והצטמצם מכמחצית מכלל היהודים, שנותרו בלוב עם סיום העלייה הגדולה, עד כדי פחות משליש היהודים.

בראשית העשור השני של לוב הערבית העצמאית, חל שיפור במצבם של יהודי לוב. בשנת 1962-1961, החלו להפיק באופן מסחרי נפט מהמרבצים הענקיים, שהתגלו במרחבי מדבריות לוב, בסוף שנות החמישים. והיהודים ידעו להתאים את עצמם להתפתחות הכלכלית בשל גילויי הנפט ולהשתלב בפיתוחה של לוב. לא חסרו יהודים, שהפכו לעשירים ביותר ואף לעשירים מופלגים בעלי הון עתק. הצורך של המלך אידריס ליחסים טובים עוד יותר עם המערב, כדי ליהנות מגילויי הנפט, סייע לארגונים יהודים בין לאומיים לנצל את המצב. הארגונים היהודיים, לא הסתפקו בשיפור מצבם הכלכלי של יהודי לוב, הם לחצו בצורה עקיפה על ממשלת לוב למען יהודיה, לשיפור מעמדם המשפטי והאזרחי. השיפור, הושג ע"י לחץ מתמיד, תכוף ומתמשך, והסתייע ע"י פניות חוזרות ונשנות של יהודי לוב למלך אידריס. החלטת מועצת השרים הלובית מה8- באוגוסט 1962, הכירה עפ"י סעיף 8 בחוקה, ביהודי לוב חסרי נתינות, אזרחים לוביים. אולם, החלטה זו הייתה פורמלית בלבד, למרות ההכרה ביהודים, שהם אזרחים לוביים, המשיכו להיות מופלים לרעה. למעט בודדים המקורבים לממשל, שהפכו לאזרחים לוביים הלכה למעשה והונפקו להם דרכונים, מצבם המשפטי של רוב היהודים נותר בעצם, כפי שהיה.

השיפור במצב הכלכלי ובמעמד המשפטי, לפחות הפורמלי, של יהודי לוב, לא ארך ימים רבים. העננה, שזה מכבר ריחפה על יהודי לוב, ביחסה השלילי של החברה הערבית המוסלמית הלובית, הלכה והתקדרה. האווירה הפכה להיות מתוחה יותר ויותר בשל מספר גורמים:

– התעצמות העימות הערבי-ישראלי.

– תעמולה ארסית של אש"ף, שפתח משרדי הסתה ותעמולה בלוב נגד היהודים והציונים, והקים מרכזי התרמה למען העם הפלסטיני ומאבקו לשחרור פלסטין.

– הסתה נגד הציונות (שלא חסרה סממנים אנטישמיים, כמו אזכורים של קטעים מ"מיין קאמפף" של היטלר), שהופיעה בעיתונות, בכתבי העת ועל גלי האתר, הן הלוביים והן אלו שהגיעו או נקלטו מהעולם הערבי, בעיקר ממצרים ומסוריה. כמו כן, הסתה לאומנית ודתית בדרשות במסגדים, בימי שישי ובימי חגי המוסלמים.

– תסיסות לאומניות פן-ערביות ופן-איסלמיות, תוך כדי התגברות הנטיות הנאצריסטיות, היחלשות מעמדו של המלך אידריס והתחזקות האופוזיציה נגדו.

עננה זו התקדרה עד למאוד והאווירה המתוחה התעצמה והרקיעה שחקים במאי-יוני 1967, בעת סילוק כוחות האו"ם מסיני והכנסת כוחות מצריים במקומם, ע"י נאצר. התגברה ותכפה תעמולת ההסתה בנאומים ובדרשות במסגדים, בתקשורת, בעיתונות וברדיו, ומה2- ביוני 1967 הפכה להיות מורעלת וארסית במיוחד.

בלחץ הגורמים הפרו-נאצריים הוכרז שבוע תעמולה למען  העניין הפלסטיני, מה5- ביוני ועד ה12- ביוני 1967. שבוע תעמולה, אשר נאלצו לקחת בו חלק (כולל תרומות נכבדות של כספים) הממשלה הלובית, המיעוטים האיטלקיים, היווניים והמלטזיים. אפילו היהודים, על מנת לגונן על נפשם ולהרחיק את הסכנה מעליהם, שיגרו באותו שבוע מברק בהול למלך אידריס, שבו מביעים סולידריות, מדגישים את עמדתם הנייטרלית ומביעים נאמנות לכס המלוכה הלובי.

 

מלחמת ששת הימים ופרעות יוני 1967, תוצאותיהן והשלכותיהן

התלקחות מלחמת ששת הימים, חשפה שוב את היהודים אשר נותרו בלוב, לפרעות אלימות בשלישית, תוך שני עשורים. עם הגעת הידיעות הראשונות ללוב על פרוץ המלחמה, בבוקרו של ה5- ביוני 1967, פרצו מהומות שלוחי רסן ומעשי חמס ואנדליים. כנופיות של המון ואספסוף ערביים זועמים ושוצפי קצף, החלו לרדוף יהודים תוך קריאת סיסמאות נגד ישראל, היהודים והאמפיריאליזם. שפכו את זעמם על בתיהם וחנויותיהם של יהודים (וגם של איטלקים), שרובם נאלצו להימלט על נפשם. יהודי טריפולי מצאו מחסה בתחנות המשטרה ובקסרקטינים בעיר, ולאחר מכן במחנה גורג'י (רק מעטים נותרו בבתים), ואילו 300 יהודי בנגזי פונו למחנה צבאי מחוץ לעיר, ולאחר מכן הועברו רובם לטריפולי.

הכרזת מצב חירום ע"י ממשלת לוב והטלת עוצר, לא מנעה פגיעה ביהודים, בנפש וברכוש, גם לאחר גל הפרעות הראשון ב5- ביוני, עד ה12- ביוני. בפרעות אלה, נרצחו 17 יהודים בטריפולי, ביניהם שתי משפחות שלמות (של שלום לוזון ושל אמילייה בארנס-חביב), שמנו 13 נפשות ונרצחו ע"י קצין לובי. הקצין הלובי הוציא את שתי המשפחות היהודיות מביתן, באמתלה להצילן במתן מחסה ע"י פינוין למחנה גורג'י, ורצחם באכזריות בלא רחם בפאתי העיר טריפולי.  בבנגזי, שבה המהומות היו חמורות פחות מאשר בטריפולי ונבלמו במהרה, יש עדויות (שלא אומתו ומהימנותם מוטלות בספק) על אחד עד שלושה יהודים הרוגים.

לנוכח הפרעות והפוגרומים, ועפ"י בקשתו של לילו ארביב,  הסכימו השלטונות הלוביים  ב17- ביוני, לאפשר ליהודים לעזוב את לוב לאיטליה, עד הרגעת הרוחות (הסכמה, שהפכה בעצם לצו, עם מיגבלות באופן היציאה). תוך חודש ימים משלהי חודש יוני, החלו רוב היהודים לעזוב  את לוב, כשמותר להם להוציא 20 לי"ש בלבד וציוד אישי, שלא יעלה על 20 ק"ג. בתקופה זו עזבו כ4,000- יהודים לאיטליה, במטוסים של חברת "אליטליה" לרומא ובאניות של חברת הספנות "טירניה" לנפולי, שהעמידו לרשותם השלטונות האיטלקיים. מחציתם עלו לארץ ומחציתם השתקעו באיטליה (בעיקר ברומא), ואילו בלוב נותרו מעט יותר מ100- יהודים.

בראשון בספטמבר 1969, התחוללה הפיכה צבאית, שבה קולונל אבו שיוריב הצליח להדיח את המלך אידריס ותפס את השלטון בלוב. באוקטובר 1969, במקום קולונל אבו שיוריב, הועמד בראש "מועצת ההפיכה" סרן צעיר בשם מועמאר גד'אפי, הרוח האמיתית שמאחורי ההפיכה, שהעניק לעצמו דרגת קולונל וסמכויות שלטון של דיקטטור. בזמן ההפיכה נלכדו בלוב קרוב ל300- יהודים, שרובם היו במהלך מסעותיהם מאיטליה ללוב, על מנת לנסות להוציא את רכושם. לנוכח המדיניות הפונדמנטאליסטית של גד'אפי (שהתבטאה בין היתר בהתנגדות לכל נוכחות זרה בלוב), רדיפות והטרדות של המשטרה, תוך מספר שבועות כ200- יהודים עזבו את לוב בהזדמנות הראשונה וחזרו לאיטליה, ובלוב נותרו כ100- יהודים. רובם היו זקנים וחסרי קרובים ועם השנים הלכו והתמעטו, חלקם עזבו את לוב ומרביתם נפטרו במהלך השנים, וכך, בא הקץ לגולת לוב עתיקת היומין.

אחת הפעולות, במסגרת המדיניות הפונדמנטליסטית של גד'אפי ואשר ביטאה את אי הסובלנות שלו, הייתה עקירת בתי-העלמין היהודיים, ביניהם בית-העלמין היהודי בטריפולי (1973), שחלקו הפך למחסני ערובה של נמל טריפולי וחלקו לאוטוסטרדה. כמו כן, הפך את בתי-הכנסת למסגדים ולמתקנים חילוניים שונים.

יהודי לוב הותירו בלוב עסקים גדולים, רכוש רב, אינטרסים כלכליים רבים והון עתק, שערכם נאמד ב1969- בחצי מיליארד דולר בקירוב (שכיום בשל עליית ערכם והריביות, שאמורים לשאת, נאמדים בהרבה מעל למיליארד דולר). רכוש זה והון זה, הוחרמו והועברו לאפוטרופוס הכללי של לוב, ועל פי חוק מ1970- יוחזרו לבעליהם כעבור 15 שנה. חוק שלא כובד ולא קוים עד היום, ולא עזרו גם מחאותיו ושתדלנותו של הוועד, שהתארגן ברומא, להיאבק למען האינטרסים של פליטי יהודי לוב.

סיכום

בעידן העות'מאני, יהודי לוב היו שרויים בחשכת ימי הביניים, כאשר רק בשלהי העידן החלו לחדור ניצני המודרנה. עידן, שבו הפעילויות החברתית והפוליטית היו מצומצמות וכללו בעיקר חוגים קטנים מן האמידים והעשירים, בעוד שרוב היהודים התבוססו במצוקתם ובחיי יום יום קשים. לעומתו העידן הקולוניאלי האירופאי, הנחלק לשתי תקופות – התקופה האיטלקית (1943-1911) והתקופה הבריטית (1951-1943), היה העידן המשמעותי ביותר בחיי היהודים וקורותיהם. לצד התמורות החיוביות, עם כניסתה של לוב לעידן המודרנה והקידמה ליהודים בתחום הביטחוני, הכלכלי, החינוכי והחברתי, מצאו עצמם היהודים, בתחומים שונים, בין הפטיש של המעצמה האירופית השלטת, לבין הסדן של האוכלוסייה הערבית המוסלמית המקומית.

בתקופה האיטלקית, השתחררה לוב, הלכה למעשה, מכבלי ימי הביניים, נוסדו מוסדות ושירותים מודרניים וחלה התפתחות כלכלית, אשר מהם נהנו גם היהודים, שבחייהם חלו תמורות מרחיקי לכת, שבאו לידי ביטוי: במעמדם המשפטי (מד'ימה לאזרחות איטלקית-לובית מוגבלת); בקביעת האוטונומיה היהודית והסדריה, כולל ההגבלות שהוטלו עליה (סמכויות בית-הדין וכפיית רב איטלקי); בשיפור מעמדם הכלכלי; בקידום החינוך (כולל החינוך התורני והעברי); באורחות חיים חברתיים אירופאיים; בהדוק הקשרים עם יהודי איטליה; בהקמת תנועה ציונית ענפה.

לאחר דיכוי המרד הערבי ע"י השלטון הפשיסטי של מוסוליני, החריף יחס השלטון האיטלקי ליהודי לוב, החל מראשית שנות ה30-. העננה, שהחלה לעבור על יהודי לוב, בהחלת "חוקי השבת", בישרה את ימי האופל הצפויים בימי מלחה"ע השניה. גם אם נקבל את הדעה האיטלקית, ש"חוקי השבת" היו מן הטעם  של עקרון "טובת המדינה", וניתן להאשימם רק בחוסר רגישות לחשיבות השבת לקהילה מסורתית זו, הרי אין לנקותם מן הפעולות שנקטו בהמשך: הכרזת מוסוליני על עצמו כ"מגן האיסלם", בהעדפת הערבים גם על חשבון היהודים; עידוד האנטישמיות כהוראה מלמעלה, עם הצטרפות איטליה למדינות הציר; החלת "חוקי הגזע", למרות היותם תוצאה של כניעה ללחצים גרמניים ואכיפתם הייתה איטית וחלקית.

הצטרפות איטליה למלחה"ע השניה, הבליטה, ביתר שאת, את יחסם הקשה של השלטונות האיטלקיים ליהודי לוב. מלבד הפגיעות הישירות שסבלו היהודים (כמו גם ערבים כאיטלקים), בהימצאותם בשדה המערכה, בהיות לוב אחת מזירות המלחמה (במיוחד יהודי קירנייקה, שהיו בליבה של החזית המזרחית של לוב), פגיעתם הייתה החמורה ביותר.

נאכפו יותר ויותר "חוקי הגזע", ככל שמצבה של איטליה התדרדר בזירה המלחמתית, ואף התווספו להם תקנות מחמירות: גיוס הגברים היהודים בגילאי 45-18 לעבודות כפייה, למען המאמץ המלחמתי. עם זאת, אף שהיו התנאים במחנות הכפייה קשים, לא הייתה התעמרות מכוונת ביהודים והתאפשרו שמירת השבת וקיום הפולחן הדתי (הדבר מבליט את ההבדל בין האיטלקים לגרמנים ביחס ליהודים במחנות הכפייה); גירוש היהודים נתיני מדינות העימות, מלוב, הנתינים הצרפתים לתוניסיה והנתינים הבריטים לאיטליה. אלה שגורשו לתוניסיה, הייתה להם אחדות גורל עם אחיהם בתוניסיה. למרות היות רבים מהם במחנות הסגר בתנאים קשים, לא הייתה התעמרות כלפיהם עד הכיבוש הגרמני הישיר של תוניסיה. רק אז מצבם הורע, במיוחד עם גיוסם (יחד עם אחיהם מתוניסיה) למחנות הכפייה הגרמניים ומהם נמנו על היהודים, שנפצעו ונהרגו בהפצצות בנות הברית על תוניסיה. לעומתם, אלה שגורשו לאיטליה, גורלם היה חמור יותר, אף שמצבם היה סביר יחסית, כל עוד היו נתונים תחת שלטון איטלקי. אולם מצבם החמיר, כאשר איטליה עברה תחת שלטון גרמני ישיר, חלקם נלקחו למחנות כפייה בקו החזית, ולאחר מכן, חלקם הועברו למחנות הריכוז באינסברוק-רייכנאו ובברגן-בלזן; העברת רוב יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו. פעולה חמורה, שהייתה בה עקירה משורש, חיים בתנאים קשים וכמעט רבע מהעצורים נספו במחנה. עם זאת, העובדה שהמחנה היה בפיקוד איטלקי, למרות מפקדי המחנה הנוקשים, יחסם והתעללותם בעצורים, אין להשוותו למחנות הריכוז הגרמניים. עבודות הכפייה לא היו בהיקף רחב ואספקת המזון לא הותנתה בכך. הורשה לקהילת טריפולי לשלוח מזון וסיוע, התאפשרו קיום המצוות והפולחן הדתי, שמירת השבת והכשרות. גם מותם של 562 יהודים במחנה, עם כל החומרה שבדבר, היו בגלל תנאי המעצר הקשים ולא תוצאה של מדיניות מכוונת.

מכאן, למרות הפורענויות הרבות שהיו מנת חלקם של יהודי לוב בתקופת מלחה"ע השניה, והסכנות שריחפו מעל ראשיהם, הם היו בכל זאת בני-מזל, יחסית, הודות לארבע סיבות: היותם תחת שלטון איטלקי ולא גרמני; שחרורה של לוב ע"י הבריטים במועד יחסית מוקדם של מלחה"ע השניה; מפגשם עם החיילים הארצישראליים, ששרתו בצבא הבריטי המשחרר; ליכודם הפנימי ורגשות הסולידריות, שהפגינו במהלך המלחמה.

בניגוד לגרמנים ואפילו ביחס האיטלקים ליהודי איטליה, אכיפתם של "חוקי הגזע" היו חלקיים ואיטיים, והיחס ליהודים התדרדר רק כאשר הלך והורע מצבה של איטליה במלחמה. בלא שתהיה אותה להיטות בהתנכלויות, שאפיינה את הגרמנים. וכאשר יחסם של האיטלקים הגיע לנקודת מפנה מסוכנת, שיכלה להוביל ליחס מקביל לזה של הגרמנים ליהודים, לוב שוחררה ע"י הבריטים. השחרור הגואל, קטע תהליך, שהיה על מסלול המוביל להחלת "הפתרון הסופי". המפגש המרגש עם החיילים הארצישראליים, עודד את יהודי לוב בעת של חוסר אונים וייאוש, זקף את קומתם, הווה מקור גאווה ועידוד בתקופה של אופל וצוקה. מאידך, המפגש עבור החיילים הארצישראליים, היה התגשמות מטרת התנדבותם לצבא הבריטי – הצלת יהודים ממוראות המלחמה והווה מניע, שהאיץ את ההתנדבות. מכל מקום, המפגש היה חשוב ביותר ובעל השלכות מרחיקי לכת ליהודי לוב, הן בימי המלחמה והן לאחריה, כאשר סיועם, היה מן הגורמים להתאוששותן של הקהילות היהודיות (בעיקר זו של קירנייקה). רגש הסולידריות והעזרה ההדדית, שכל ישראל ערבים זה לזה, בין יהודי לוב, דווקא בשעת מבחן בשעות הקשות, הקלו להתגבר על מוראות המלחמה ולאחריה (בעת פקודה, בהגנה ובהעפלה לאחר הפרעות.

למאורעות המלחמה הייתה השפעה חזקה על יהודי לוב. רבים מן היהודים, שהוקסמו מן התרבות המערבית בתקופה האיטלקית, התאכזבו והרגישו נבגדים. מוראות המלחמה, תחת השלטון האיטלקי הפשיסטי, והמפגש עם החיילים הארצישראליים, שהעצים את הפעילות הציונית וחיזק את הקשר עם ארץ-ישראל, היטה את הכף לדרך שהציעה הציונות והיו כאלה, שפנו אף לציונות המגשימה. חשיפת הערבים לתעמולה הנאצית ולתעמולה הלאומנית הערבית, הביאה לצמיחה לאומית ערבית, שעלתה על מסלול המאבק לעצמאותה של לוב. שתי האוכלוסיות, היהודית והערבית, שחשו שותפות גורל בזמן המלחמה, פנו לכוונים נפרדים, כאשר כל צד חיזק את הזהות הלאומית הנפרדת שלו. החלה הפרה באיזון העדין במרקם היחסים בין הצדדים, ששיאה, פרעות נובמבר 1945. הפרעות ותוצאותיהן החמורות, בפגיעתם בנפש ובביטחון האישי ואובדן האמון בשלטון הבריטי, ביכולתו להגן עליהם, בפגיעתם הכלכלית, בהתערערות הדו-קיום עם הערבים, במיוחד לאור התגברות הלאומנות הלובית והמאבק לעצמאות, כאשר גם היהודים, מתוך גישה פרגמטית, מצאו עצמם מעורבים בו, הוכיחו ליהודי לוב כי מקומם, לא עוד בגלות ויש לעצב את גורלם בארצם, ארץ-ישראל.

תהליך זה, ראשיתו בתנועה העברית וההתעניינות בציונות, שניצניה בשלהי התקופה העות'מאנית, ע"י יוזמה אישית של משכילים המודעים למתרחש בעולם היהודי ויצרו את הקשר הראשוני עם מרכז התנועה הציונית. אעפ"י שאז, פעולות החייאת התנועה העברית, כאחד המרכיבים בתחייה הלאומית, היו רופפות ומצומצמות בראשית התקופה האיטלקית, התנועה העברית הייתה קשורה באופן הדוק בפעילות הציונית, עם כל המהמורות שעברו עליה. כל עוד הייתה הפעילות הציונית קשורה במאבקים הפוליטיים הפנים-קהילתיים, הישגיה היו מצומצמים. עלייה זו על הדרך הפוליטית של התנועה הציונית בלוב, הייתה מבחינת אלמנט מעכב ואיבוד זמן יקר של שנות פעילות ציונית קונסטרוקטיבית, שיכלו להוביל להישגים מרשימים, כבר בתחילת הדרך. לכן, הדרך הפוליטית נראית לנו, אם לא מוטעית לחלוטין מיסודה, הרי שהייתה לפחות טרם זמנה. למרות הכוונות הטובות של אותם צעירים אידיאליסטים, לפעול למען בני הקהילה, לדעתנו זה היה משגה. בשל חוסר ניסיונם הפוליטי, לא לקחו בחשבון, אותם צעירים נלהבים, מספר גורמים חשובים, הן פנים-קהילתיים והן חיצוניים גלובליים, בסיטואציה שבה הקהילה נתונה. עלינו לזכור, שהקהילה היהודית טרם הייתה בשלה לקלוט רעיונות דמוקרטיים ולהיות נתונה במאבק חברתי, בשלב כה מוקדם של תמורות, שהחלו להתחולל בה. במקום להעמיק את האידיאלים הציוניים, שהחלו לחדור יותר ויותר בקרב בני הקהילה, נקטו במדיניות של הצבת קיטובים וניגודים בצורה חריפה. לפעמים, אף במידה רבה של הגזמה, עם אותן נעימות, שדה-פיליצ'ה מכנה אותן "דמגוגיה מהסוג הסוציאליסטי", שהיו זרות ליהודי טריפולי. במקום לבחור בדרך הפוליטית, היה עליהם לבחור בדרך של עבודה קשה בקרב בני הקהילה והנהגתה כאחד, להציג את צידקת דרכם ויתרונותיה, בהכשרת לבבות ההמונים ובשכנוע הנהגת הקהילה, בלא שתרגיש מאוימת. כך הייתה מבצרת את אחדותה של הקהילה, שכה הייתה נחוצה, בעידן זה של תמורות. כמו כן, יש לזכור את מצב העניינים הגלובאליים. הציונים היו צריכים להיות בעלי ראיה ריאליסטית ומפוכחת יותר. להיות יותר רגישים להשפעת פעילותם, הן על מרקם היחסים העדין עם האוכלוסייה הערבית, והן למצב השלטונות האיטלקיים, לנוכח המרד הערבי וניסיונות ייצוב שלטונם. האיטלקים לא ששו לפוליטיזציה ציונית, בוודאי הדבר נכון, עם עליית הפשיסטים לשלטון, שלא נטו לסבול פעילות לאומית פוליטית ענפה מידי, למעט זו האיטלקית, הציונות יכלה ליצור בעיה של נאמנות כפולה וסתירה ברגשות הפטריוטיים. מכל מקום, כאשר נעדרו הסממנים הפוליטיים בתנועה הציונית, היו הישגיה רבים וממושכים, עד כדי כך, שהפכו לחלק מהממסד.

הצלחתה של התנועה הציונית בתקופה האיטלקית, הן בטריפוליטניה והן בקירנייקה, בשנות ה30-, באה לידי ביטוי, לא רק בהישגים בפעילות הציונית ובתחיית התנועה העברית, כי אם גם בהתמודדות בצוק-העתים, שבו היו נתונים יהודי לוב בשלהי תקופת השלטון האיטלקי, ועם פרוץ מלחה"ע השניה. רגשי הסולידריות שהובילו בוגרי וחניכי התנועה הציונית, עמדו ליהודי לוב, חישלו אותם לעמוד בתלאות מחנות הריכוז באירופה ובג'אדו, במחנות הכפייה, בהגליות, בגירושים ובכל מאורעות המלחמה וספיחיה, ואף לאחריה בתקופה הבריטית.

אם מוראות מלחה"ע השניה, התחזקות הלאומנות הערבית הלובית בתקופה הבריטית, ופרעות 1945 והשלכותיהן, כולל הקמת ארגון הגנה מחתרתי ומאומן, שהוכיח את עצמו בפרעות 1948, הביאו את יהודי לוב לחשבון נפש, הרי ההחלטה לעקור משורש ולעזוב את לוב לארץ-ישראל דווקא, יש לזקוף בעיקר לזכות הפעילות הציונית. כאשר רוב בני הקהילה, בעידודם של החיילים והשליחים הארצישראליים, הגיעו למסקנה זו, הפכו, הפעילות הציונית והתנועה העברית, לזרם המרכזי בחיי הקהילה. החינוך, ברובו, דמה יותר ויותר לזה בארץ-ישראל והדרך שהציעה הציונות, הלכה וחדרה בתודעת היהודים, ואין תימה, שהתגברה השאיפה לעלייה לארץ-ישראל ונפלה ההחלטה להוציא אותה לפועל מייד. אולם, מכיוון שלא ניתן היה לבצעה בשלב זה, בגלל המדיניות הבריטית, שמנעה את יציאת יהודי לוב, כשם שמנעה את כניסתם לארץ-ישראל, יצאה אל הפועל רק ההעפלה הבלתי-לגאלית. הצעירים והאמיצים יותר, שאצה להם הדרך, חירפו נפשם ובסתר ובמחתרת, ובנתיבות עקלקלות העפילו לארץ, באופן בלתי-לגאלי. העפלה, שהתבצעה דרך מצרים בסיוע החיילים הארצישראליים, דרך הים, לאיטליה ודרך המדבריות, לתוניסיה. סך המעפילים הבלתי-לגאליים הגיע לכ3,500- מעפילים, המהווים כ10%- מכלל יהודי לוב, תופעה מרנינה, שאין לה אח וריע בכל קהילות ישראל על כל תפוצותיו. העפלה, שהיוותה פרוזדור לעלייה הגדולה והברוכה של יהודי לוב, שהחלה באפריל 1949.

עם בוא שעת הגאולה, פרצו בכל עוזם האמונה והתקווה, העוצמה והאון והפכו לגל אדיר של התעוררות והתלהבות של רצון ולהט כביר. רוב יהודי לוב, בנכונות שהיה בה מעין החלטה לאומית "בנערינו ובזקנינו נלך", נטשו את מושבותיהם ושמו קץ למחזור חיים בן אלפי שנים בגולה. עלייה, שנתקלה בתחילה בקשיים, אך כאשר המוסדות בארץ נטלו את היוזמה, התבצעה העלייה ישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה. על היקפה של העלייה השפיעו, כושר אמצעי התובלה לישראל וכושר הקליטה בארץ, מחד גיסא והדאגה לרכוש והרצון לא להשאיר מאחור בן משפחה חולה, מאידך גיסא.

ברצוננו לציין, למרות הבנתנו את הקשיים האובייקטיביים, שאכן הייתה נתונה בהן מדינת-ישראל, שזה עתה יצאה לאור העולם ומאות אלפים התדפקו על שעריה, מלינים אנו על אטימות הלב, שהפגינו חלק מקברניטי המדינה. זאת, לנוכח ההוראה להקטין את הקצב במהלך העלייה, שהוגבר רק כאשר התקרב מועד עצמאותה של לוב, ולמנוע עלייתם של החולים הבודדים, שעיכבו עלייתן של משפחות שלמות, אשר נטשו את מקום  מגוריהם ומקור פרנסתם, עמדו על צרורותיהם הדלים ונותרו בחוסר כל, מתוסכלים ומיואשים. לעומת זאת, ברצוננו לציין לשבח את השליחים הארצישראליים, האמונים על העלייה מלוב. הם עשו כל אשר לאל ידם לסייע, לחצו לזרז את העלייה, גילו הבנה רבה יותר ולעיתים העלימו עין מהנחיות העיכוב, שהונחתו מן הארץ. הם הפעילו תחבולות שונות לקידום העלייה, בהבנתם את חומרת המצב וגודל השעה, וחשו את משק כנפי ההיסטוריה. לעומתם, חלק מקברניטי הארץ, עם כל ההבנה, שניתן לגייס לקשיים, שהיו אכן נתונים בהם, כאילו אוזניהם היו אטומות או לפחות לא נתנו את דעתם דיים. לא פעם, הם גילו קהות חושים ואטימות לב, הגובלים בארוגנטיות, כלפי יהודי ארצות האיסלם, שהובילו לכדי ניכור גם כאשר סכנת חיים ריחפה מעל ראשיהם. לא השכילו תמיד לראות את הפוטנציאל הטמון ביהודים אלה, על אף נחיתותם ומצבם הירוד בהיותם במדינות מוסלמיות וערביות נחשלות. מכל מקום, בסופו של דבר, עפ"י הכרעתו של דוד בן-גוריון, כל המעונינים לעלות מלוב, כ30,000- עולים, עלו לארץ עד קיץ 1952, וביחד עם המעפילים, הוו כ90%- מכלל יהודי לוב.

המפגשים של יהודי לוב עם החיילים והשליחים הארצישראליים, היו בבחינת הכנה למציאות המפלגתית הישראלית. בתחילה, בשל פעילותם החשאית של החיילים והשליחים, חשיפתם של יהודי לוב לפוליטיקה הישראלית, הייתה מזערית והשפיעה רק על מתי-מעט מן הפעילים הבכירים. זאת, כפי שבאה לידי ביטוי בהתקרבות של בודדים לקיבוץ המאוחד, אף שהקפידו לשמור על מסורתם, וביתר שאת בהתקרבות לקיבוץ הדתי, בהכשרות החקלאיות והעירונית של חברי התנועה הציונית, בעת העפלתם לארץ. אולם, בעת העלייה הגדולה, כל עוד השליחים, שלא נמנו על תנועת "המזרחי", פעלו תוך כיבוד רגשותיהם ואמונתם של יהודי לוב, הצליחו לשתול רעיונותיהם בחלק מיהודי לוב. אך כאשר נחשפו, התלכדו הגורמים המסורתיים בלוב ובישראל למנוע מהפך בקהילה. למרות חשיפתם של יהודי לוב לתמורות וחלקם ספגו השפעות מודרניות, אירופאיות וציוניות, הקפידו, שלא יתנגשו התמורות ברעיונות המודרניים, עם אמונתם ומסורתם רבת השנים. אולם, מיזוג זה של מסורת ותמורה, אמנם אפיין חלק מיהודי לוב, אך הרבים יותר, לא היו מודעים למציאות המפלגתית הישראלית. הפעילות התנועתית של שליחי העלייה, שנמנו עם "המזרחי", אף שהייתה ברוכה והתאימה ליהודי לוב המסורתיים, בדיעבד אנו בדעה, שמן הדין היה, לאפשר ולו מעט פלורליזם. זאת, על מנת להראות את האורחות האמיתיים בארץ, שהיו טראומה לעולים רבים, לאור המציאות שנתקלו בה עם עלייתם ארצה, וכמו כן, לאפשר את חופש הבחירה, בבוא העת עם עלייתם.

הנותרים בלוב הערבית העצמאית, אחרי העלייה הגדולה, שרכוש עתק שעליו חלשו, קשר אותם למקום, נהנו בתחילה מתנאים תקינים ויחס סביר. אולם, ככל שהעמיקה לוב את מעורבותה בעולם הערבי, השתנתה לרעה עמדת הממשלה הלובית כלפי היהודים. שיפור מסוים במצב היהודים בעקבות גילויי הנפט, לא האריך ימים. עם פרוץ מלחמת ששת-הימים, הערבים פורעים שוב ביהודי לוב. לנוכח הפרעות, רוב רובם של היהודים הנותרים עזבו את לוב, מחציתם עלו למדינת-ישראל ומחציתם השתקעו באיטליה.

ההפיכה של מעמאר גד'אפי, בראשון בספטמבר 1969, היו בלוב כ300- יהודים, אשר נעו בין איטליה ללוב על מנת לחסל את עסקיהם. רובם, לאחר שעברו התעמרות והטרדות, עזבו את לוב, כמאה הנותרים הלכו והתמעטו. גם בעיית הרכוש וההון העתק, שהותירו היהודים בלוב "נפתרה" – הרכוש הרב שהותירו היהודים, הועבר לאפוטרופוס על נכסי נפקדים.

היהודים מלוב, שהשתקעו באיטליה, השתלבו, בקרב הקהילות היהודיות המקומיות, ואילו היהודים מלוב, שעלו לארץ-ישראל בהגירות, בהעפלה ובעליות השונות, לאחר התגברות על קשיים וחבלי קליטה, נקלטו היטב והשתלבו בהוויה הישראלית בכל תחומי החיים בארץ.

עם עלייתו של גד'אפי לשלטון, בא הקץ לשארית גולת לוב בת אלפי השנים, נסתם הגולל על אפשרות קיומו או שובו של גרעין יהודי, ולו הקטן ביותר, בלוב. ארץ, אשר יהודים חיו בה לאורך כל ההיסטוריה שלה, והטביעו את חותמם בכל תחומי החיים של הארץ. מאורעות ותהפוכות רבים עברו על יהדות עתיקת יומין זו, תחת אימפריות ומשטרים קולוניאליים לרוב. היא ידעה גם תקופות זוהר, פריחה ושגשוג וגם תקופות מרד וגבורה, וכן, ידעה גם ידעה, שנות ייסורים ואופל- הרג, פרעות, גזירות, רדיפות ומצוקות שאול. רק עם בוא שעת הגאולה נתקיים בה הפסוק – "והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל: והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאיתים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים בכל מושבי הארץ" (יחזקאל, ל"ד: י"ב-י"ג).

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.

יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב

מאגר המאמרים


ביבליוגרפיה מאויירת