כיפורים בלוב

 – בשבת "שובה" (השבת, שבין ראש-השנה ליום הכיפורים), נהגו בטריפולי לקיים דרוש ברוב עם ב"צלא אלכבירא" ע"י ה"חכם באשי" או אב בית-הדין. דרוש, שהיה מעין "מסע התעוררות" ונאמר ברגש רב ובחרדת קודש. – בליל ערב כיפור הנקרא "מעל כיפור", רחובות הרבעים ושכונות היהודים בלוב שקקו חיים:נהגו לטגן "ספנז", לשבירת רעבונם של המתפללים במשך כל הלילה,כמו שנהגו בליל ערב ראש-השנה ("ליל התנור"); באחדות מערי השדה של לוב, נהגו להביא, אחרי תפילת שחרית, מאכלים ושתייה לכבוד המתפללים;  

נהגו לקנות, לכל נפש מבני המשפחה, "קנדיל" להדליק בבית-הכנסת; יש הנוהגים לשחוט "תרנגול כפרות" לכל נפש מבני המשפחה (במסללאת'ה ובישובי ההר – הג'בל, נהגו את מנהג הכפרות גם בערב ראש-השנה). כיום, רבים נוהגים לנדב כסף במקום "תרנגול כפרות"; לאחר תפילת מנחה, רבים נהגו לעבור ליד אחד הרבנים לטכס סמלי לספיגת מלקות, לקיים מה שנאמר: "על חטאים, שאנו חייבים עליהם מלקות ארבעים"; מול "צלא אלכבירא", כל גבאי בתי-הכנסת וקופות הצדקה בטריפולי, נהגו להעמיד שלחנות, עוד בשעות לפני הצהרים ובמשך כל היום, על מנת לגבות חובות דמי הנדרים והעליות לתורה, ולהתרים לקופות הצדקה, לקק"ל ולתנועות הציוניות. – את הארוחה המפסקת, נוהגים לאכול אצל אם המשפחה, כולל הבנים הנשואים ובני משפחותיהם ובאותה הזדמנות, הכלה נותנת מתנה אישית לחמותה. – בליל יום הכיפורים, נוהגים להוציא ולהעמיד על התיבה שבעה ספרי תורה מקושטים ב"רימונים", פרחים ומיני עצי בשמים, כאשר הראשונים הם ספר "כל נדרי" וספר "סמוך"; הציבור מתייחד עם רבניו וגדולי הדור ומכבד את זכרם בתפילת אשכבה, שבה מזכירים גם את קרובי בעלי הספרים והציבור, שהלכו לעולמם; שליח-ציבור מברך את קוני הספרים ואת כל קהל המתפללים; בעל ספר "כל-נדרי" מתכבד לברך ברכת "שהחיינו" בציבור, בזמן הוצאת הספרים; תפילת "כל נדרי" נאמרת ע"י החזן, בנעימה מיוחדת, ברגש ובחרדת-קודש. – בחלק מערי השדה של לוב, כל בני המשפחה נהגו לישון בליל כיפור בחדר אחד (כמו גם בערב תשעה באב, שמא, למנוע "תשמיש המיטה"). – ביום הכיפורים, כל בני העדה נוהרים לבית-הכנסת לבושים בלבן, במיוחד בתפילת "כל נדרי" ובתפילת "נעילה"; נוהגים להביא את כל הילדים והילדות ואפילו תינוקות בני-יומם בחיתוליהם לבית-הכנסת, לזכות בברכת כוהנים של תפילת "נעילה". מעמד מלבב ומרנין של המוני-עם, הנושא, על כנפי הדמיון, את מעמד "ברכת הכוהנים" מימים קדומים בבית-המקדש; מייד אחרי תפילת ערבית, נוהגים לצאת מבית-הכנסת לברך בציבור את "ברכת-הלבנה"; את הפטרת ספר יונה של תפילת מנחה, נהגו לקרוא ברוב ערי השדה של לוב, גם בתרגום לארמית ולערבית. – בלוב לא נהגו למול את התינוק בבית-הכנסת, אולם כאשר מזדמנת ברית-מילה בימי ראש-השנה וביום הכיפורים, נוהגים למול התינוק בבית-הכנסת. – יום למחרת יום הכיפורים, הוא "יום-טוב" לכוהנים, הנקרא "יום שמחת כוהנים", לא עושים כל מלאכה ועורכים סעודה, בהשתתפות קרואים וחברים. זאת לזכר יציאת כהן גדול מ"קודש הקודשים", שנאמר: "ויום טוב היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש".