גיליון זה שלפניכם מרכז מאמרים נבחרים על אודות הציונות של יהודי לוב. מאמצים רבים הוקדשו לבחירת מאמרים החושפים מקורות ומידע חדשים או פחות מוכרים, המרכזים את הפעילות שנעשתה על ידי יהודים צעירים משכילים בלוב למען הפצת האידאולוגיה הציונות להכשרת הלבבות מחד גיסא ולעידוד העלייה ויישוב הארץ מאידך גיסא.
במהלך העבודה והלימוד על אודות הציונות בלוב נוכחתי לדעת, שברוב הספרים הקיימים מציינים את שמות הפעילים הציונים, אולם חסר היה לי הממד האישי אודותיהם. לשם כך, נברתי בארכיונים של עיתונים ישנים, וכך מצאתי מאמר ממקור ראשון מאת אברהם אלמליח על אודות אליהו נחאייסי, שבכמה מקומות נקרא "אבי הציונות בלוב". מקור זה שימש היסטוריונים רבים אשר חקרו בנושא יהודי לוב. העובדה שמקורות ראשוניים הם נכס צאן ברזל לחוקרים, להיסטוריונים ולכל אדם המחפש את האמת ההיסטורית עד כמה שאפשר לגעת בה, עודדה אותי להביא לפניכם את הטקסט המקורי. מקור נוסף שהבאתי ככתבו נמצא במאמר על אודות העיתונים הציוניים בלוב.
מאותה הסיבה בדיוק ביקשתי מילדי האנשים החשובים שאינם עוד בחיים, שיספרו על אבותיהם ז"ל, ובדרך זאת נוכל ללמוד על הפעילות הציונית שלהם בלוב: המאמר של דבורה טובול הדדי מלמד על אביה ציון שאול אדדי שהוביל את מהפכת לימוד השפה העברית בטריפולי בלוב, ובמאמר של שמעון דורון, יו"ר הארגון, אנו לומדים על אביו יוסף דעדוש, פעיל ציוני בלוב, ועל הקשרים שהיו ליהודי לוב עם הקרן הקיימת לישראל.
נראה שמי שמחפש – בסופו של דבר מוצא. וכך, באורח פלא ממש, מצאתי עצמי יושבת מול אחת הדמויות המרכזיות של הציונות בלוב – ר' צוריאל שקד, שהיה רב במסללאתה ובזליתן ופעל בקרב יהודי העיירות להנחלת השפה העברית, ואף ריכז את העלייה הגדולה משם לישראל. הריאיון שהתקיים בביתו בנתניה, היה מרגש מאוד עבורי. בכל זאת, לא בכל יום אני פוגשת אדם חשוב ויקר כמו ר' צוריאל שקד. הרב דיבר בקול שקט ובעברית רהוטה וכל כך מיוחדת, שנשמעה לאזני כמנגינה ערבה. עברית כזאת כבר אינה נשמעת בימינו. הוא סיפר ברגש על פעילותו בלוב למען הקהילה שלו ועל הכמיהה לעלות ארצה. בריאיון בלטה האהבה שלו ליהודי לוב, לשפה העברית, לארץ ישראל, למורו ורבו ר' פריג'א זוארץ ובמיוחד לרעייתו המיוחדת אסתר, שהייתה אף היא מורה לעברית לבנות בזליתן. ריאיון זה הותיר בי רושם עצום. הרב צוריאל הוא מ'האנשים של פעם', אלו שחיו את האידאולוגיה שלהם ופעלו כל חייהם לאורה. אני מודה להשם על ההזדמנות הנפלאה.
בראשית ימיה של ההסתדרות הציונית סבב הדיון אם להקדים מעשה לאידאולוגיה או להפך – להכשיר את הלבבות ולהכין את הציבור לעלייה ולהתיישבות. בלוב הציונות פעלה בשני המישורים: הכשרת הלבבות בקרב יהודי לוב מחד גיסא ועליה ויישוב הארץ מאידך גיסא. כאלף איש עלו מלוב לארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, רכשו אדמות, בנו בתים והתיישבו בה. העולים שבאו ארצה התיישבו בשכונת בנגזי בבני-ברק, בשכונת מונטיפיורי בתל-אביב ובשכונת הגפן ברמת-גן. על חלק ממשפחות העולים כבר סופר בגיליונות קודמים – משפחת פלח שקיבלה את התואר "ראשוני החלוצים מלוב" ומשפחת זגדון שהתיישבה בשכונת מונטיפיורי. בגיליון זה תוכלו לקרוא בכתבתו של שאול הדדי על סבו, שאול הדדי ז"ל, שהגיע בשנות השלושים ובנה בית בן תשע דירות בתל-אביב. וגם על רפאל חביב, יזם נדלן ועשיר גדול שבנה מבנים רבים בבתים, תל-אביב, רמת-גן ובנתניה. שניהם סבלו מהיחס הגס והאפליה כלפי יהודים ממדינות ערב מצד בני היישוב, אך התעקשו לתקוע יתד בארץ ישראל.
נראה כי הפעילות הציונית החלוצית שהתקיימה אצל יהודי לוב עד מלחמת העולם השנייה הניחה את התשתית לעליה הגדולה של יהודי לוב בשנות החמישים. יהודי לוב, שגדלו וחונכו על ערכי הציונות, חיו את הכיסופים לישראל ויישמו את חלומות הציוניים. כשקמה מדינת ישראל ונפתחו שערי המדינה, הרוב הגדול של יהודי לוב בחר לעלות למדינת הבוסרית, מלאת הבעיות הקיומיות והביטחוניות, נלחמו בעבורה והגנו עליה בגופם ובנפשם, הם התיישבו בארץ ללא תנאים – הם, ילדיהם וכל בני ביתם. עד היום מספרים יהודי לוב הוותיקים על האהבה שיקדה בלבבותיהם, על האהבה לשפה העברית, לשירה העברית, וכמובן על הכמיהה לעלות ארצה. הם ראו בהרצל את משיח, ובציונות – את גאולת העם. החשיפה לרעיונות הציונות גרמה להם להזדהות רבה, והם קראו לילדיהם בשמות כמו "הרצל", "תקווה", "גאולה", "ארץ" (בישראל כל 'ארץ' הפכה ל'איריס'), ואפילו "בלפור". כשנולד בן למשפחה בלוב, תרמו בני המשפחה כסף לקק"ל עבור נטיעת עץ על שמו. ביום פטירתו של הרצל היו קוראים תפילת 'אשכבה' בבית הכנסת. אין ספק כי הציונות זרמה בעורקיהם.
קריאה מהנה ומועילה,
מתי גלעד, עורכת