מעגל השנה ומעגל החיים הווי ומנהגים בקהילות יהודי לוב

---

מעגל השנה ומעגל החיים

הווי ומנהגים בקהילות יהודי לוב

יעקב חג'ג'-לילוף / מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 

לזכרם של סבי משה פלח-קיש הי"ד

סבתי גיטה פלח-קיש ז"ל לבית בובליל

סבי יעקב (עגבני) חג'ג'-לילוף ז"ל

סבתי רג'ינה חג'ג'-לילוף ז"ל לבית מדר

 

"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי א' ח').

"אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותך". /  "הזהרו במנהג אבותיכם בידכם".

"מנהג ישראל, תורה הוא". / "מנהג מבטל הלכה".

"מנהג אבותינו בידנו עירובין". / "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג".

המנהגים, בקרב הקהילות היהודיות בלוב, הטביעו את חותמם במשך הדורות על כל מארג החיים של יהודי לוב, משחר ועד ליל, מראשית השבוע ועד ההבדלה, מראש חודש ועד סופו, מראשית השנה ועד אחריתה, מיום הוולדו של אדם ועד הגיעו לבית עולמים.

שורשיהם של רוב המנהגים של יהודי לוב, נעוצים במקורות היהודיים וההלכתיים ומקצתם בקורות העתים של הקהילות, או הובאו ע"י אבותיהם מהגלויות השונות עם השתקעותם בלוב. ואת כל אלה מצאו לנכון להנציחם בקפדנות בצורת הווי חיים לדורות, אשר רובו אפוף חרדת קודש, אמונה עמוקה בגאולה, כיסופים וערגה לארץ-ישראל, לציון וירושלים. מנהגים והווי חיים, אשר שזורים, לפעמים, גם באמונות עממיות, שהולכים ונעלמים.

המנהגים נחלקים לשני מעגלים עיקריים: מעגל השנה ומעגל החיים.

 

 

מעגל השנה – מראשית שנה ועד אחרית שנה

מעגל השנה, משתרע על כל ימות השנה, מראשית השנה ועד אחריתה, סובב סביב השבת, החגים ומועדי ישראל, כאשר מקצתם מציינים מנהגים ואירועים יחודיים במשך הדורות, בדברי-ימי יהודי לוב.

 

השבת

– ההכנות לשבת, אצל יהודי לוב, מתחילות ימים לפני התקרב השבת. יש שנהגו לערוך קניותיהם מיום ראשון ואילך, ובכל יום קנו את אחד המצרכים והכריזו עליו: "מצרך זה נקנה לכבוד שבת קודש". כבר ביום רביעי-חמישי הנשים החלו למרק את הבית לכבוד שבת ולהכין חלק ממצרכי השבת (כמו קלית פולי הקפה והקלויים לשבת).

– ביום שישי, אב המשפחה, מיד לאחר תפילת שחרית, מתחיל בקניות המצרכים העיקריים לשבת, ואם המשפחה, שהייתה בבחינת "כל כבודה, בת מלך פנימה", טורחת בהכנת התבשילים לשבת, על ה"כנון" (מתקן בישול עם פחמים, העשוי מחרס), כולל ה"קסקסו" (סולת בלולה בשמן המתבשלת בסיר מיוחד על אדים, זכר למנחה בבית-המקדש), ה"מפרום" (קציצות בשר בתוך פלחי תפוחי-אדמה, זכר למן, הנתון בין שתי שכבות טל) וה"חראימי" (תבשיל חריף עם דגים, לקיים אמרת חז"ל: "כל האוכל דג, ביום דג, ינצל מדג"). בשעות אחר הצהרים של יום שישי, ההמולה בבית הייתה מגיעה לשיאה. כולם נחפזים להתרחץ, להתמרק ולהתלבש לכבוד השבת. אם המשפחה ובנותיה מכינות את שלחן השבת וה"קנדיל" (נרות שבת של פתילים הטבולים בכוס או צלוחית שמן עם מים). לפנים, בהתקרב כניסת השבת, נהוג היה להכריז ברבעים וברחובות היהודים "אשעלו אשבת'" (הדליקו את מנורת השבת). מרגע זה, תמו ששת ימי המעשה ובטלה כל מלאכה, וכולם ממהרים לקבל את שבת מלכתא.

– בהתקרב כניסת השבת, יוצאים האב והבנים לבושי הדר, בלבן, לבית-הכנסת, האם מדליקה את המנורות ואת ה"קנדיל" ביראת קודש, עם תפילה חרישית, מביעה את רגשותיה, שוטחת את תחינותיה בפני בורא עולם ומבקשת הגנה ובריאות לכל בני המשפחה, בזכות השבת.

לאחר התפילה, בבוא המתפללים הביתה, בברכת "שבת שלום", מזמרים ושרים פיוטים של שבת, כולל הפיוט "בר יוחאי" (גם בתרגום ערבי), מקדשים על היין ומברכים על בשמים. לאחר הקידוש, הילדים מנשקים את יד האב וזוכים לקבל ממנו את "ברכת הכוהנים", מנשקים את ראש האם ויושבים לסעודת שבת, כאשר האב יושב בראש השולחן. לאחר נטילת הידיים, ברכת "המוציא", הסעודה וברכת המזון, יש שנהגו לשיר פיוטים נוספים של שבת, לפני פיצוח הקלויים והעלייה למשכב, למנוחה מעמל השבוע.

– ביום שבת, מקדימים לתפילת שחרית. במקרה והאב עלה לתורה, הבנים עומדים על רגליהם, ובסיום ניגשים אליו לנשק ידו ולקבל ברכתו. אם הבן עלה לתורה, בסיום ניגש לנשק ידי אביו ולקבל ברכתו. לאחר התפילה קידשו על היין, יש שנהגו לקיים מייד מצוות "סעודה שניה" עם אכילת ה"דפינה" (ה"חמין"), ויש שנהגו לאכול משהו קל ורק מאוחר יותר אכלו את ה"דפינה". לאחר "סעודה שניה" ומנוחה קלה או טיול רגלי קצר, יש שנהגו לחזור  לבית-הכנסת ללמוד שעור בתורה ובתלמוד, או לשמוע דרשה בפרשת השבוע ולהתפלל מנחה. לאחר תפילת מנחה נהגו לקיים מצוות "סעודה שלישית", בד"כ עם תבשילי דגים, לנוח מעט ולחזור לתפילת מעריב של מוצאי-שבת. במוצאי שבת, הנקרא אצל יהודי לוב "לילת' אליהו הנביא", נהגו לערוך את ההבדלה בבית-הכנסת ושוב, בבית, לכבודה של האישה. לאחר ההבדלה, רק הגברים שתו מהיין והנשים הצטרפו רק למנהג טבילת האצבע ביין כוס ההבדלה והרטבת העיניים, האוזניים והראש, כסגולה לבריאות החושים וישוב הדעת. כמו-כן הרטיבו ביין ההבדלה את המפרקת בעורף, סגולה ל"תחיית-המתים" (מתוך אמונה, שזו העצם היחידה שאינה מתפוררת אחרי המוות). הגברים הרטיבו ביין את כיסיהם, כסגולה לפרנסה טובה. את יתרת היין שפכו ליד המפתן בפתח הבית, כסגולה שתשרה הברכה בבית ולבטל כל פורענות. בלילה זה מרבים לשיר פיוטים על אליהו הנביא ואת הפיוט "בר-יוחאי".

– בעליית "שלישי" לתורה בפרשת "בחוקותי" ובעליית "סמוך" בפרשת "כי תבוא", הכוללות קללות המשמשות תוכחת מוסר, עולה לתורה, בד"כ, שמש בית-הכנסת, הנקרא "מוכיח", וכפיצוי, מעלים אותו לתורה ביום ראש-השנה.

יש לציין, יהודי לוב אשר שמרו את השבת, כפי שראינו, בקפדנות ונהנו מ"עונג שבת", עברו במידה מסוימת על האיסור לשוחח על עסקים בשבת. הם הרשו לעצמם לשוחח בנושא, אמנם עד גבול מסוים בלבד, אך מיד הוסיפו את המשפט "בטל קלאם השבת'", כלומר "בטל את דברי השבת".               

 

ראש חודש

– בערב ראש חודש נוהגות הנשים לבקר בבית-העלמין על מנת להשתטח על קברי קרוביהן.

– יש הנוהגים תענית בערב ראש חודש, במיוחד בערבי ר"ח ניסן, סיוון, אלול ותשרי. במקומות רבים עורכים בערבי ר"ח אלה "משמרה" – קריאת תהילים בבית-הכנסת, התרת נדרים, ותפילות יום כיפור קטן למתענים.

– סעודת ליל ראש חודש, בד"כ, חגיגית (דומה לסעודת ליל שבת).

– בערב כל ראש חודש הנשים נוהגות להדליק "קנדיל" (בלי ברכה) וכל עוד ה"קנדיל" דולק, נזהרות הן מכל מלאכה, כמו תפירה, רקמה וכדומה.

– רבים נהגו שלא להסתפר ביום ראש חודש (שמא, יש בזה סכנה לנשותיהם).

– בכמה ראשי חודשים של השנה, נוהגים לחוג ולציין מספר אירועים, טכסים, הילולות, אזכרות וכו' (ראה פרוט בהמשך).

 

ראש השנה

– ביום – כ' באב (ארבעים יום לפני ראש השנה ) וביום – א' באלול (ארבעים יום לפני יום   הכיפורים), נוהגים לערוך התרת נדרים, הנקראת "התרת הארבעים". בטריפולי, נערכה "התרת הארבעים" בד"כ, בבית-הכנסת הגדול ("צלא אלכבירא") אשר ברובע היהודי הגדול (ב"חרא אלכבירא"). שתי התרות נדרים ייחודיות, אשר התווספו להתרת הנדרים בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, שלאחריהם נותנים צדקה ומבקרים בבית העלמין לעריכת השכבות לנפטרים. בטריפולי, נהגו להשתטח על קברי צדיקים אשר נקברו בפינה מיוחדת הנקראת "אג'רמאנה" (המשתייכים למשפחת ג'רמון).

– עם כניסת חודש אלול ועד יום הכיפורים, כמו אצל יתר העדות הספרדיות, משכימים לאמירת סליחות. יהודי לוב נוהגים לומר סליחות רגילות באשמורת הבוקר של לילות ראשון, שלישי, רביעי, שישי, ר"ה, עשרת ימי תשובה, ליל כיפור ויום כיפור עפ"י הנוסח הקבוע כמו שאר העדות. אולם בלילות שני וחמישי נוהגים לומר סליחות מיוחדות מספר שפתי רננות, הכוללות פיוטי קודש וי"ג מידות של רחמים. בליל שבת קוראים פיוטי קודש ומזמורי ערגה וכיסופים לארץ ישראל בלבד. בימי ראש השנה נוהגים אחה"צ לקרוא סליחות של ר' יצחק בן גיאת, מגדולי משוררי ספרד, מתוך הספר "שפתי רננות".

– בליל ערב ראש השנה , אשר נקרא "לילת' התנור", נהגו לטגן "ספנז" (סופגנין, מעין סופגניה שטוחה), לשבירת רעבונם של המתפללים במשך הלילה. ראשי המשפחות נהגו להביא לכל אחד מבני ביתם "ספנזה". גם ארוסים נהגו לשלוח לארוסותיהם מגש עם "ספנז" עם ביצה באמצעיתן, בצרוף זר פרחים, פירות ושי לחג.

– רבות מנשות לוב נדרו תענית בשני הימים של ראש השנה (במשך דורות לא העזו להתיר נדר זה, רק בדור האחרון, בעידודם של הרבנים, רוב המתענים העזו לבקש התרה לנדרם זה וחדלו לצום).

– בתפילת שחרית, ביום א' דראש השנה, נוהגים לתת לתוקע את עליית "סמוך" (עלייה לתורה, שלפני משלים), ואת עליית "משלים", ביום ב' דראש השנה.

– בימי ראש השנה, שחלים ביום שבת (כמו גם ביום הכיפורים ושבת שובה), לא נוהגים לומר "אבינו מלכנו".

– ביום א' דראש השנה, אם לא חל בשבת, לאחר תפילת מנחה, הציבור נוהר לחוף הים או מקוואות מים לעריכת תפילת "תשליך". בטריפולי, רבים נהגו לערוך תפילת "תשליך" במקווה המים הסמוך לקברו של ר' יהודה לביא, הסמוך ל"צלא אלכבירא".

– "הברכיות", שעלו על שולחן ערב החג ועליהן נאמרו ברכות החג, בחלקן היו עשויות מירקות, ששמותיהם בערבית הנם בצליל הברכה (כמו: "קרעא", "סלק", "כרת"). המלחיות פינו את מקומן ובמקום המלח השתמשו בסוכר בברכת "המוציא לחם מן הארץ", לאיחולי שנה מתוקה.

– בראש השנה (כמו גם ביום הכיפורים), במיוחד בשעת התפילות בבתי–הכנסת, רוב הציבור נוהג ללבוש בגדים לבנים, רמז לפסוק – "אם יהיו חטאיכם כשני – כשלג ילבינו".

– בראש השנה (כמו גם ביום הכיפורים), נוהגים לעמוד שנים מן הפרנסים של בית-הכנסת לצד החזן, במשך כל התפילות (לקיים "ואהרון וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד").   

– האימהות נוהגות לשלוח לבנותיהן הנשואות מתנה לחג – מטפחת ראש גדולה (לכיסוי הראש בבית-הכנסת) או בד לתפירת שמלה לחג, עם סלסלה מלאה בכל טוב – קלויים, ממתקים וכו'. המתנות מן האם לבנותיה הנשואות, בחגים ואירועים שונים, נקראות "סנה" שפירושה מנהג (לעומת מנהג ה"סנה", הכלות מביאות מתנות אישיות לחמותן, בערב כיפור ובערב ליל הסדר).

– רבים הקפידו לצום את צום גדליה, למחרת ראש השנה בג' בתשרי, הנקרא צום "כו-כיפור", היינו אחיו של כיפור.

 

יום הכיפורים

– בשבת "שובה" (השבת, שבין ראש-השנה ליום הכיפורים), נהגו בטריפולי לקיים דרוש ברוב עם ב"צלא אלכבירא" ע"י ה"חכם באשי" או אב בית-הדין. דרוש, שהיה מעין "מסע התעוררות" ונאמר ברגש רב ובחרדת קודש.

– בליל ערב כיפור הנקרא "מעל כיפור", רחובות הרבעים ושכונות היהודים בלוב שקקו חיים: נהגו לטגן "ספנז", לשבירת רעבונם של המתפללים במשך כל הלילה, כמו שנהגו בליל ערב ראש-השנה ("ליל התנור"); באחדות מערי השדה של לוב, נהגו להביא, אחרי תפילת שחרית, מאכלים ושתייה לכבוד המתפללים; נהגו לקנות, לכל נפש מבני המשפחה, "קנדיל" להדליק בבית-הכנסת; יש הנוהגים לשחוט "תרנגול כפרות" לכל נפש מבני המשפחה (במסללאת'ה ובישובי ההר – הג'בל, נהגו את מנהג הכפרות גם בערב ראש-השנה). כיום, רבים נוהגים לנדב כסף במקום "תרנגול כפרות"; לאחר תפילת מנחה, רבים נהגו לעבור ליד אחד הרבנים לטכס סמלי לספיגת מלקות, לקיים מה שנאמר: "על חטאים, שאנו חייבים עליהם מלקות ארבעים"; מול "צלא אלכבירא", כל גבאי בתי-הכנסת וקופות הצדקה בטריפולי, נהגו להעמיד שלחנות, עוד בשעות לפני הצהרים ובמשך כל היום, על מנת לגבות חובות דמי הנדרים והעליות לתורה, ולהתרים לקופות הצדקה, לקק"ל ולתנועות הציוניות.

– את הארוחה המפסקת, נוהגים לאכול אצל אם המשפחה, כולל הבנים הנשואים ובני משפחותיהם ובאותה הזדמנות, הכלה נותנת מתנה אישית לחמותה.

– בליל יום הכיפורים, נוהגים להוציא ולהעמיד על התיבה שבעה ספרי תורה מקושטים ב"רימונים", פרחים ומיני עצי בשמים, כאשר הראשונים הם ספר "כל נדרי" וספר "סמוך"; הציבור מתייחד עם רבניו וגדולי הדור ומכבד את זכרם בתפילת אשכבה, שבה מזכירים גם את קרובי בעלי הספרים והציבור, שהלכו לעולמם; שליח-ציבור מברך את קוני הספרים ואת כל קהל המתפללים; בעל ספר "כל-נדרי" מתכבד לברך ברכת "שהחיינו" בציבור, בזמן הוצאת הספרים;  תפילת "כל נדרי" נאמרת ע"י החזן, בנעימה מיוחדת, ברגש ובחרדת-קודש.

– בחלק מערי השדה של לוב, כל בני המשפחה נהגו לישון בליל כיפור בחדר אחד (כמו גם בערב תשעה באב, שמא, למנוע "תשמיש המיטה").

– ביום הכיפורים, כל בני העדה נוהרים לבית-הכנסת לבושים בלבן, במיוחד בתפילת "כל נדרי" ובתפילת "נעילה"; נוהגים להביא את כל הילדים והילדות ואפילו תינוקות בני-יומם בחיתוליהם לבית-הכנסת, לזכות בברכת כוהנים של תפילת "נעילה". מעמד מלבב ומרנין של המוני-עם, הנושא, על כנפי הדמיון, את מעמד "ברכת הכוהנים" מימים קדומים בבית-המקדש; מייד אחרי תפילת ערבית, נוהגים לצאת מבית-הכנסת לברך בציבור את "ברכת-הלבנה"; את הפטרת ספר יונה של תפילת מנחה, נהגו לקרוא ברוב ערי השדה של לוב, גם בתרגום לארמית ולערבית.

– בלוב לא נהגו למול את התינוק בבית-הכנסת, אולם כאשר מזדמנת ברית-מילה בימי ראש-השנה וביום הכיפורים, נוהגים למול התינוק בבית-הכנסת.

– יום למחרת יום הכיפורים, הוא "יום-טוב" לכוהנים, הנקרא "יום שמחת כוהנים", לא עושים כל מלאכה ועורכים סעודה, בהשתתפות קרואים וחברים. זאת לזכר יציאת כהן גדול מ"קודש הקודשים", שנאמר: "ויום טוב היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש".

 

חג הסוכות

– בצאת יום הכיפורים, אחרי סעודת שבירת הצום, מתחילים להקים את הסוכה. סוכה עם סכך של סנסני דקלים ומקושטת באשכול תמרים, רימונים, אתרוגים, ומיני פירות וקובעים "קנדיל" לתאורה. יש הנוהגים לתלות, באחת מפינות הסוכה, כיסא עטוף פרוכת, לכבוד שבעת האושפיזין.

– בכל שבעת ימי הסוכה, מלבד קיום מצוות הישיבה והאכילה בסוכה, רבים נוהגים גם ללון בה, בכל ימות החג.

– בחול המועד סוכות, לא עסקו יהודי לוב במלאכה (למעט בעלי חנויות המכולת, על מנת לשרת את לקוחותיהם בצורכי החג), רבים מהם נהגו להרבות בטיולים בחיק הטבע (מנהג, שרבים מקיימים גם היום בארץ); בימים האלו הרבו הילדים במשחקים ובשעשועים; לקיום "שמחת בית-השואבה", נוהגים להתקבץ, לאחר תפילת מנחה, במשך שעתיים-שלוש בבית-הכנסת, פוצחים בפיוט ובשירת תשבחות בלווי כלי זמר, ומגישים כיבוד לנוכחים; בחג החל בשבת, נוהגים לקרוא הושענות.

– בערב "הושענא-רבא", תפילת מנחה הנה חגיגית וברוב עם ובה קוראים את פרשת "זאת הברכה", שניים מקרא ואחד תרגום, ומדליקים נרות; לאחר ערבית, מתקבצת כל המשפחה בסוכה המקושטת והמוארת ב"קנדיל" ועל השולחן אגרטל פרחים ויין לקידוש. קוראים שוב את פרשת "זאת הברכה", שניים מקרא (ללא תרגום), ממשיכים בהפטרה "ויהי אחרי מות משה…" בספר יהושע ובפרשת "בראשית" עד "…אשר ברא אלוהים לעשות", ועורכים קידוש. לפני הסעודה נוהגים לאכול נתחי כבד וריאה צלויים (מנהג קדום, שיש עליו מספר הסברים והשערות), בשל מנהג זה, הערב נקרא "לילת אלכבדה וארייה" (ליל הכבד והריאה). בסיום הסעודה מקנחים עם הפירות שקישטו את הסוכה – רימונים, תמרים וכו'; יש הנוהגים לשמור חלק מהרימונים לחרוסת של ליל הסדר החל באותה שנה, וב"ארבעת המינים" (לולב, הדס, ערבה ואתרוג), השתמשו להסקת התנור לאפיית מצות הפסח הראשונות, או לבערם בעת "ביעור החמץ"; בלילה זה, רבים נוהגים להשתתף ב"תיקון ליל הושענא רבא", הנקרא "ת'ביית'", שנערך בבתי-הכנסת ובבתים פרטיים, הנמשך עד תפילת שחרית; לאחר תפילת שחרית של "הושענא רבא" מחלקים למתפללים בדי ערבה, שבהם חובטים קלות על ראשי כל בני המשפחה (יש שנהגו לחבוט עם הלולב), תוך אמירת ברכת "עקבאל דאייר" (מעין ברכת כה-לחי). עם עלי הערבה נוהגים לכתוב, ליד אחד מפתחי הבית, את המילה "ערבה" רמז לפסוק: "ושכבת וערבה שנתך", מעין איחולים לשלווה ובטחון.

– ב"שמחת תורה" ("שמיני עצרת"), עורכים את שבעת "ההקפות" שלוש פעמים: לאחר ערבית של ערב "שמחת תורה", באשמורת הבוקר של יום "שמחת תורה" ולאחר "מוסף" של תפילת שחרית. מוציאים שלושה ספרים, שהם למעשה שלושה חתנים – "חתן תורה", "חתן בראשית" ו"חתן מעונה". את מצוות שני הספרים קונים שני חתנים, שנישאו בשנה החולפת, ומצוות הספר השלישי קונה העולה ב"סמוך". בסיום התפילה, המתפללים נחלקים ומתכבדים לסעוד בבתיהם של החתנים; את "תיקון הגשם", נוהגים לומר לפני "מוסף" של "שמיני עצרת".

– בשמחת תורה (וכן ביום טוב אחרון של פסח), הקהילה בלוב נהגה לערוך סעודה לאנשי חברה קדישא, העוסקים בצרכי המת שלא על-מנת לקבל פרס (ה"חברים" היושבים ליד מיטת הגוסס לקריאת "שמע" בעת יציאת הנשמה, העוסקים בטהרת המת ובכריית הקבר וכו'). סעודה, שיש בה הבעת תודה של הקהילה לעושים במלאכה קדושה זו ונקראת "סעודת רבי גרשון", שבמהלכה קוראים פיוטים וזמירות ואף שירה. כמו כן, הקהילה שולחת עראק לבתי ה"חברים" וה"חברות" (העוסקות בטהרת נשים), והציבור נהג לטעום מעראק זה, מעין סגולה לאריכות ימים.

– בשבת בראשית, בחלק מבתי-הכנסת, נוהגים להעלות לתורה את בעל "חתן תורה" במקום כהן, ובעל "חתן בראשית" במקום לוי.

 

אזכרה ציבורית לזכר קורבנות פרעות תש"ו (נובמבר 1945)

בערב כ"ח בחשוון, רבים מבתי-הכנסת של יוצאי לוב, עורכים אזכרות ציבוריות לקורבנות פרעות תש"ו (נובמבר 1945), שבהן נרצחו 132 יהודים. עם הקמת אנדרטה לזכר הקורבנות (כולל קורבנות פרעות סיוון תש"ח-יוני 1948, שבהן נרצחו 14 יהודים, ופרעות אייר תשכ"ז-יוני 1967, שבהן נרצחו 17 יהודים), ברחבת בית-הכנסת ע"ש הנספים באח"י דקר בנתניה, יהודי לוב עורכים את האזכרות הציבוריות לקורבנות הפרעות, לרגלי האנדרטה, ברוב עם.

 

"תענית שובבים"

בשבועות של ששת הפרשות הראשונות של ספר שמות, שמראשי תיבותיהן מתקבלת המלה "שובבים", יש הנוהגים תענית בימי שני וחמישי בכל ששת השבועות (יש שנהגו לצום בכל ימי החול של כל ששת שבועות אלה מבוקר עד ערב, ולא רק בימי שני וחמישי). המחמירים, בשבוע השישי, בפרשת "משפטים", היו צמים כל השבוע, ממוצאי שבת ועד ערב שבת. תענית כל ששת השבועות נקראת "תענית שובבים", ואילו התענית של השבוע השישי נקראת "סייאם אלז'מעא" (תענית השבוע). צום קשה של שבוע שלם ברציפות, יומם וליל, שיש בו סכנת נפשות ממשית. רק לעתים רחוקות ובמקרים חריגים ביותר, אדם היה נודר לקיים את "סייאם אלז'מעא". רבים חיפשו את קירבתם של הצמים צום זה והשתדלו להיות נוכחים במחיצתם, בעת הקידוש והברכה המיוחדת, שערכו לכבודם בעת שבירת הצום, לפני כניסת השבת. טכס שבירת הצום היה חגיגי ועם כיבוד לנוכחים הרבים, שהצטופפו על מנת לקבל את ברכתם של הצמים, שבה ראו סגולה מיוחדת.

 

חג החנוכה

החנוכיות, היו עשויות, בדרך כלל, מפתילים הטבולים בשמן-זית, והן מסמלות את "נס פך השמן"; יש הנוהגים לשמור ל"ביעור החמץ" בערב הפסח החל באותה שנה, את הנר, שמדליקים בו את פתילות החנכיה; לשמן, שנותר מחג החנוכה להדלקת החנוכיות, מייחסים סגולות מרפא; במשך כל החג נוהגים לטגן "ספנז", שטובלין אותן בדבש או סוכר. האמהות נוהגות לשלוח לבנותיהן הנשואות מגשים עמוסים  ב"ספנז", (בעיקר בערב ר"ח טבת החל בחג – סנה). משפחות רבות בלוב נהגו לשלוח "ספנז" גם ל"גרפא" (מושב זקנים) ולתלמידים ומוריהם ב"חדר" ב"תלמוד תורה"; ביום הראשון של חנוכה נוהגים להעלות לתורה, ראשון, את גבאי בית-הכנסת, במקום כהן, כאות כבוד והערכה לעמלו הרב בבית-הכנסת ולמען הציבור במשך כל השנה.

 

חודש טבת

– יום ראש חודש טבת נקרא "ראש חודש לבנאת'" (ראש חודש הבנות), שהנו יום חג לאם, לאישה ולעלמה היהודיה, לזכר הנשים היהודיות, שפעלו למען עם ישראל, כמו, חנה ויהודית. ביום זה, החל בתוך חג החנוכה, הנשים שבתו מכל מלאכה, ביקרו אישה את רעותה ואכלו צהרים בצוותא; האמהות הקפידו לשלוח מגש עמוס ב"ספנז" לבנותיהן הנשואות (סננה), דווקא ביום זה (בנוסף ליתר ימי החנוכה, שאין עליהם המנהג-סנה); ארוסים נוהגים לשלוח למשפחת ארוסתם סלסלה מלאה כל טוב.

– ראוי לציין, הארגון הציוני בלוב, "בן-יהודה", נהג להעלות במשך כל חג החנוכה ובמיוחד בערב "ראש חודש לבנאת'", את ההצגה "יהודית".

– בראש חודש טבת החל בשבת, נוהגים להוציא שלושה ספרי תורה.

– צום עשרה בטבת נקרא צום "נפס השת'א", היינו צום אמצע החורף, ואילו ליל תענית עשרה בטבת נקרא "ליל אשמדאי" (מלך השדים), המאמינים באמונות עממיות, נוהגים להישמר מללכת בדד בלילה זה.

– ב-כ"ג בטבת, וב-כ"ט בטבת, ליהודי טריפולי היו שני מקרי הצלה מפולשים מהחוץ, שהיו בחינת נס ליהודי לוב: המקרה הראשון התרחש בשנת 1704 – איברהים אשריף, שר צבאו של הבאי התוניסאי, צר על העיר טריפולי, על מנת לפגוע בתושביה, כנקמה על שדידת אוניה, שהובילה מנחות לבאי בתוניסיה. והנה התרחש נס, בלא סיבה הנראית לעין, צבאו העצום והרב של איברהים אשריף הפך פניו ונסוג בבהלה מהעיר. נס זה, שהתרחש ב-כ"ג בטבת, נקרא "פורים אשריף" ונחוג לדורות; המקרה השני התרחש בשנת 1795 – הקומיסאר האלג'יראי עלי בורגול, ניצל מלחמת-אחים בתוך בית קראמאנלי, ששלטו בלוב, כבש בשנת 1793 את טריפולי והנהיג משטר אימים. עלי בורגול התאכזר במיוחד ליהודים והטיל עליהם עבודות פרך, גם בימי שבת ומועד, ושלושה יהודים אף נידונו למוות והוצאו להורג בשרפה. לנוכח הכיבוש, בית קראמאנלי החליטו להתאחד ובסיוע הפחא מתוניסיה ותושבי העיר, כולל היהודים, הצליחו, בשנת 1795, לגרש את עלי בורגול וצבאו החזק. יום כניסת בני קראמאנלי לטריפולי ב-כ"ט בטבת, נקרא "פורים בורגול" ונחוג לדורות; בשני ימים אלה, "פורים אשריף" ו"פורים בורגול" (החוגגים אותם עד היום), יהודי לוב אין אומרים "תחנון", קוראים "מן המצר קראתי יה" ואת ההלל הגדול. בשבת, שלפני "פורים אשריף", קוראים את "מי כמוך" מאת ר' שבתאי טייאר, ובשבת, שלפני "פורים בורגול", קוראים "מי כמוך" מאת ר' אברהם כלפון (שהיה מנהיג ורב הקהילה בטריפולי ובנו נימנה על הנידונים למוות). בשני ימים אלה, בעלי המשפחות נהגו לקנות דברי מתיקה (חלוות') לבני משפחותיהם, ומהן, אמהות שלחו חלק גם לבנותיהן הנשואות.

– בכ"ט בטבת, נהגו לערוך הילולה לר' משה אסרוסי זצ"ל, שהיה רב גדול בטריפולי, מוכיח ודרשן בחסד, שדבריו נותרו חקוקים בלבות שומעיו. הוא היה מפקח ופוסק בענייני שחיטה וכשרות וחיבר את הספר "וישב משה" בארבעה חלקים. הוא היה רב נשוא פנים, בעל הדרת כבוד, שכולם כיבדו והעריצו. בלוב, היו עורכים את ההילולה בבית-הכנסת "דר זטלאווי", שבו היה הרב נוהג להתפלל וקוראים את הפיוט "שא נסי והרם ראשי", בארץ, עורכים את ההילולה רק אצל מספר משפחות, שמוקירים את זכרו. הרב נולד בשנת התקפ"א (1821), זכה לאריכות ימים, ונפטר בכ"ט בטבת שנת התרע"ט (1919), והוא בן 98 שנה.

 

ט"ו בשבט

בערב ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, כמו כל עם ישראל, אוכלים מן הפירות, שבהן נשתבחה ארץ-ישראל, כאשר יהודי לוב מקפידים לכלול את כל שבעת המינים; יש הנוהגים לשמור ולאחסן חלק מהפירות, שניתן לשמר, לחרוסת הפסח החל באותה שנה; רבים נוהגים להתאסף אחר הצהריים, לערוך סדר לימוד ט"ו בשבט ולאחריו אוכלים פירות ושותים יין ומתפללים מנחה.

זמן מה אחרי ט"ו בשבט, בעת פריחת עצי ההדר, הנשים והעלמות של יהודי לוב היו יוצאות לפרדסים של הערבים בכפרים ובפאתי העיר, להפקת "מא זאהר" (צוף פרחי הדרים), בו השתמשו כתבלין בקפה והזליפו ממנו בשמחות משפחתיות ובאירועים חגיגיים בבית-הכנסת ובבית. "מא זאהר", שהערביות היו מפיקות מפרחי ההדרים, בפעולה הנקראת "ת'קטיר אזאהר" (זיקוק). באותו מעמד, הערביות (ביודען את מגבלות הכשרות) כבדו את היהודיות במיני פירות, והיהודיות גמלו להן בקפה וכעכים, שהביאו מהבית. היהודיות שילמו לערביות בעין יפה, בעד תוצרת ה"מא זאהר", שהפיקו וחוזרות לבתיהן שמחות ומבושמות מניחוח הפרדסים ופרחי ההדר.

 

ז' באדר

ב-ז' באדר, יום מותו ויום הולדתו של משה רבנו, נוהגים תענית, לציון יום מותו, עד מחצית היום. לאחר מכן, מתאספים לסדר שבעה באדר ועורכים סעודה, לציון יום הולדתו. בכך מציינים את שני האירועים, החלק העצוב בתענית והחלק השמח בסעודה, בו ביום.

 

פורים

משנכנס אדר מרבין בשמחה – שמחה המורגשת במיוחד אצל הילדים, בהכנת צלם דמותו של המן, לשרפתו בפורים; הנשים טרודות בהכנת דברי מתיקה לחג (כמו "מקרוט", "דבלא", כעכים, "כעך מלבס" ו"בוריק בלוז"), אשר נקראו "חלאוות' פורים"; בשבת לפני פורים, נוהגים ללמוד, בכמה בתי-כנסת, את מגילת אסתר עם תרגום בערבית; בקריאת המגילה בפורים, הקורא נוהג להכות באצבעו על המלה "המן", בהגיעו למלים "המן הרע הזה". בהגיע הקורא במגילה לפסוקים: "איש יהודי", "בלילה ההוא", "ויאמר חרבונה", "ומרדכי יצא מלפני המלך", "ליהודים הייתה אורה ושמחה" ובסיום קריאת המגילה, מוחאים המתפללים כפיים והילדים מקימים רעש גדול, ברקיעת רגליים וברעשנים; לאחר תפילת מנחה בערב פורים נוהגים לתת מעות פורים לילדים, במעות אלו שיחקו הילדים במשחקי מזל, שביום זה, בניגוד ליתר ימות השנה, הותר לילדים לשחק; בפורים, כמו כל עם ישראל, נוהגים לקיים מצוות "משלוח מנות", כאשר האמהות הקפידו לשלוח מן ה"חלוואת" לבנותיהן הנשואות (סנה); בלילה השני של החג, שנקרא "ליל סעודת פורים", רבים נהגו לבקר איש את רעהו, מבית לבית, התכבדו במאכלים ובמשקה חריף וטעמו מן ה"חראיימי" המפורסם של נשות יהודי לוב (תבשיל של דג ברוטב חריף במיוחד).

 

הילולת ר' יעקב רקח זצ"ל

ב-כ' באדר עורכים הילולה לזכרו של ר' יעקב רקח זצ"ל, דור חמישי לרב הגאון, ר' מסעוד חי רקח זיע"א (בעל "מעשה רוקח"). הוא היה רב מופלג בתורה ופוסק גדול בהלכה, הבקי במקורות ההלכתיים והסתמך על מאות מקורות ופוסקים ורבים היו הפונים אליו, גם מחוץ ללוב, לבקש פסיקתו.

 ר' יעקב רקח חיבר כ40- ספרים, ביניהם: "קול יעקב", "קולו של יעקב", "מעטה תהילה", "שערי תפילה", "פרסומי ניסא", "פרי עץ הדר" ו"שלחן לחם הפנים". הוא נולד בטריפולי בשנת התק"ס (1800), זכה לאריכות ימים ונלב"ע ב-כ"ג באדר ב' התרנ"א (1891). היום, עורכים את ההילולה לזכרו ברוב עם, באחד ממושבי חבל לכיש, שנוסדו ע"י עולים יוצאי לוב (בכל שנה במושב אחר).

 

"לילת' לבסיסה"

ליל ראש חודש ניסן נקרא "לילת לבסיסה", בחלק מערי השדה נקרא גם "לילת אלמרקומה". בלילה זה מכינים בלילה של גרעיני חיטה ושעורה ומיני תבואה קלויים וטחונים, מוסיפים סוכר, תבלינים, תמרים, שקדים, צנוברים ואגוזים. על כל אלה יוצקים שמן ומערבבים לעיסה מתוקה וטעימה. נוהגים להכניס לבלילה תכשיטים מזהב וטבעות נישואין לסגולה, שישרו השפע והברכה, ושמא, תזכורת לנכונותן של הנשים לתרום תכשיטיהן למשכן והתנגדותן לתרום לעשיית "עגל הזהב". את יציקת השמן מבצעים על אצבעות כל בני המשפחה, המשתדלים כולם להיות נוכחים בערב זה. אב המשפחה מערבב את הבלילה עם מפתח הבית בעת יציקת השמן ואומר: "יא פת'אח בלא מפת'אח, יא עטאי בלא מננא, תרזקנה ותרזק מננא" (הכוונה לריבון עולם "אתה הפותח בלי מפתח, הנותן בלי צרות עין וללא תגמול, תן מטובך הגדול צרכינו מידך וניתן גם אנו לאחרים"). מנהג זה נהוג רק אצל יהודי לוב, וכן אצל יהודי ג'רבה ומספר עיירות בדרום תוניסיה. טעמו, לזכר הקמת המשכן, שחל בראש חודש ניסן ובא לסמל גם את ראשית השנה המקראית החלה בחודש ניסן, כך שהבסיסה מסמלת כל התחלה וראשית. מכאן, נוהגים להכין את הבסיסה גם באירועים פרטיים שונים של התחלה, כמו: בעת יציקת יסודות של בית חדש ובחנוכת בית או עסק חדש, באירועים של התחדשות או באירוע שמתרחש לראשונה: ב"ליל הזוהר", ב"זבד הבת", ב"בר-מצווה", ב"חינה" וכ"ו.

 

פסח

– בעוד מועד , לפני החג מתחילים בהכנות לפסח: מסיידים וצובעים את הבית ומתחילים בניקיונות הפסח; קונים מצרכים ומתנות לחג ודואגים "לקימחא דפיסחא" לנצרכים; קונים את החיטים, בדחילו ורחימו בוררים אותם וטוחנים אותם לקמח לאפיית המצות, שבלוב נאפו ב"כושת למתקב" (מאפיית המצות), או לאפיית "פטאייר" (מצות טריות הדומות לפיתות של היום), הנאפות, מידי יום ביומו, בחג הפסח ב"אלפרן" (תנור חימר עגול). את המצות לשים, עם מים ששאבו מהבאר (תוך קריאת "ההלל הגדול") וקראו להם "מא אתנג'ים" ("מים שלנו"). תנג'ים מן המלה נג'מה – כוכב, הבא להצביע על מועד שאיבת המים – מספר דקות לפני צאת הכוכבים; מנקים ומצחצחים את הכלים לחג ועושים "הגעלה"; רבות מן המשפחות נוהגות לקנות, בעוד מועד, כבש ולשוחטו בד"כ ליד הבית (ב"חארה" בטריפולי הייתה רחבה מיוחדת, ששם נהגו רבים לשחוט את הכבשים לפסח), כאשר את הזרוע הימנית וחלק מהכבד והריאה, מייעדים לשים בקערת ליל הסדר. החלק האחר של הכבד והריאה וחלק מהבשר, לצלייה, לארוחה ב"לילת' אלערבה" (הלילה שלפני ליל הסדר). ויתרת הבשר, לשימוש בימי החג ולהכנת "קדיד" (בשר מלוח ומיובש) ו"מרגז" (נקניקיות) ל"מימונה" באסרו חג.

– ב"שבת הגדול", החל לפני ליל הסדר, נוהגים לזמר לפני ההגבהה את המזמור "שבת וגדול נקראת" וכמו בשבת "שובה", נהגו בטריפולי, "בשבת הגדול", לקיים דרוש, ברוב עם, ב"צלא אלכבירא", ע"י החכם-באשי או אב בית-הדין.

– בביעור החמץ, יש הנוהגים לשרוף את "ארבעת המינים", שנשתמרו מחג סוכות האחרון וכן את עצמות הזרוע (שנזהרים לא לשבור אותם, לקיים את הכתוב: "ועצם לא תשברו בו") וחלק מה"אפיקומן", שנשתמרו מליל הסדר דאשתקד (יש כאלו, ששרפו אותם ב"אלפרן" בעת אפיית ה"פטאייר" הראשונות של החג).

– יש הנוהגים, לערבב בחרוסת רימונים ופירות, שנשתמרו מחג הסוכות וט"ו בשבט, שחלפו.

– בערב החג, נוהגות הכלות להביא לחמותיהן מתנה אישית לחג.

– בליל הסדר, רבים נוהגים ללבוש גלימה לבנה הנקראת "ז'אליק", ולהיות מסובין על כרים וכסתות, על שטיחים ומרבדים, סביב לשולחן נמוך הנקרא "מידא", שעליו מונחת קערת הפסח –"סבאת'" – סלסלת נצרים רחבה ועמוקה מקושטת בפרחים וירק; מלבד המצרכים הרגילים, שנהוג לשים בקערת הפסח, יהודי לוב שמים גם חתיכת כבד וריאה צלויים. יש הנוהגים לשים ב"סבאת'" ביצה (או אף שתיים) לכל נפש מבני המשפחה, וכן, לכל בת משפחה, שנמצאת בתקופת הריון, לעובר שבבטנה והיו אף כאלה, ששמים ביצים לבני המשפחה שהלכו לעולמם, שנותנים אותן לצדקה; ב"רחץ", אחת מבנות המשפחה נוהגת להגיש כלי וקערה ויוצקת מים לנטילת ידים; ב"יחץ", בשעת בציעת המצה אומרים: "היידא שק אללה לבחאר עלא תנאש אטריק וכרז'ו מנו ולאד יישראל סאלמין" ("כך קרע אלוהים את הים לשנים-עשר דרכים ויצאו ממנו בני ישראל בשלום"). להמחשת יציאת מצרים, אחד הילדים נוטל את האפיקומן וצורר אותו במפית לבנה, נושא אותו על שכמו, כפי שאבותינו לקחו את צרורותיהם ביציאת מצרים, ואומר: "האדי ת'פכירא לאבאת'נא אלי כ'רז'ו מן מאצר עג'איינהם מצרורין פי כסאוויהם עלא כת'פהם" ("וזאת, לזכר אבותינו, שיצאו ממצריים,  בצק משארותם צרור בצרורותיהם על שכמם") ויוצא מהחדר. באותה עת, כל הילדים קוראים אחריו "כ'אנב, כ'אנב…" (גנב, גנב,…) ובשובו, שואלים אותו, "היכן היית?" והוא עונה, "במצריים", ושוב שואלים אותו "ולאן אתה הולך?" והוא עונה "לירושלים", ואז כולם קוראים בקול "לשנה הבאה בירושלים " (שלוש פעמים). ומתחילים בקריאת ההגדה, כאשר רבים ממשיכים לקרוא אותה בתרגום בערבית.

יש לציין, אצל יהודי לוב לא נהגו להחביא האפיקומן ומתן פרס למחביאו בעת החזרתו, וכן לא העמידו "כוסו של אליהו הנביא"; חלק מיהודי לוב ובמיוחד יהודי מסללאת'ה, לא הזמינו אורחים לליל הסדר והפסח, בניגוד למסורת ישראל בימי חג זה ואפילו לא את פתיחת הבית הסמלית בעת קריאת "כל דיכפין ייתי וייכול…". היו אף משפחות, שאינן טועמות יין בימי הפסח, ואת מצוות ארבע הכוסות מקיימות במי-צימוקים מבושלים. הדבר נובע כנראה, מספיחי מנהגי אבותיהם בימי השמד של המואחדון ושל אבותיהם, אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו ללוב ונהגו להסתיר את קיום ליל הסדר. אי הכנסת אורחים לבתיהם בכל ימות הפסח, שמא, הייתה זו גם תחבולה, למנוע מהגויים להיכנס לבתי היהודים וחמץ בכליהם; רבים מיהודי לוב, לא הגביהו ולא הניפו את הזרוע ורק מגלים אותה, בשעה שקוראים בהגדה "ביד חזקה ובזרוע נטויה".

נוסף להגבהת ה"סבאת'", תוך קריאת "הא לחמא עניא" ויש כאלה, תוך כדי קריאת "מה נשתנה הלילה הזה", אב המשפחה ובחלק מהמשפחות אם המשפחה, נוטלים את ה"סבאת'" ומסובבים אותו מעל ראשי כל בני המשפחה ואפילו על ראשו של תינוק בעריסתו, לאיחולי ברכת "כה – לחי"; ברוב המשפחות נוהגים להותיר מעט מן האורז של סעודת החג וכוס יין, גלויים, במשך כל הלילה וטועמים מהם למחרת בבוקר. זאת מעין ביטוי, שהלילה הזה הוא ליל שימורים והווה גם סגולה לכך, שמאכל ומשקה, שלא נשמרו מכוסים במשך השנה, לא יזיקו לאוכליהם ולשותיהם; למחרת ליל הסדר, עם שחר, אמהות נוהגות לשלוח לבנותיהן הנשואות את הביצים שנשמרו על שמם בסבאת', חלק מהזרוע לטעימה וכן מספר פטאייר חמות שזה עתה נאפו (סנה); בליל שני של חג הפסח, נוהגים לחלק למתפללים גבישי מלח הנקרא "מלח העומר". את גבישי המלח שומרים בכיס במשך כל ימי ספירת העומר, וטעמו להזכיר את הספירה, ב"מלח העומר, נוהגים להישבע ולכן נקרא "ברית מלח". ל"מלח העומר" (כמו גם לחתיכת מצה מהאפיקומן) ייחסו סגולת שיכוך ים סוער מזעפו, עם זריקת חתיכה ממנו לים (מעין המחשת יציאת מצריים וקריעת ים סוף); את "תיקון הטל" נוהגים לומר לפני תפילת מוסף, ביום הראשון של פסח.

– בחול המועד של פסח נוהגים לקיים את מצוות "ברכת האילנות", הידועה בשם "סאניית' את'באריך", בחיק הטבע, בשדות ובחוות בפאתי העיר ועורכים סעודה, מעין פיקניק של ימינו.

– ביום שמיני עצרת, הנקרא "יום טוב שני של גלויות", רבים מצטופפים בבתי – הכנסת לשמוע את ההפטרה (גם בתרגום לערבית); יש הנוהגים להתאסף בכמה בתים לקרוא בקול נעים את "שיר השירים" (בצרוף תרגום בערבית); יש הנוהגים לערוך "תיקון ליל שביעי של פסח", כאשר בג'בל, כשמגיעים ל"שירת הים" בתיקון, נאספים כולם ואפילו תינוק בעריסתו, ליד בית–הכנסת ושרים את השירה בציבור; ביום זה, האחרון של חג פסח, בשעות הצהרים, היו הילדים עורכים "סדר פסח" בזעיר אנפין הנקרא "ת'כלייט", הבנות הקטנות בישלו תבשילין במתכונים זעירים ובכלים קטנים. זאת, על מנת לחנך הילדים לקיום המצוות ואת הבנות, גם את מלאכת הבישול; בטריפולי ובמיוחד ב"חארה", היו עוברות קבוצות של ילדים, במשך היום, בין הבתים, לברך את בעלי הבית בשיר הנקרא "הוו אטארונה הוו אלגמאמה" (צליל משובש של מיני תבלינים). שיר, הכולל ברכת "כה – לחי" ו"תזכו לשנים רבות", כאשר מוסיפים ברכה בשירה עם חרוזים המקבילים לשם המשפחה, כמו: "האדי חוש דאר חז'אז', ת'מה מרא ת'עטי הדג'אג'" וכו'. ובתמורה, בני הבית מילאו כיסיהם של הילדים בשקדים, קליות ואגוזים ובקבוקיהם בגזוז ולימונדה.

– שיא החגיגות בסיום הפסח, בא לידי ביטוי ב"לילת' אלכ'ס ואלנוואר" ("ליל החסה והפרחים"). על השאלה, כיצד נחוג "לילת' אלכ'ס ואלנוואר", בקרב הקהילות בלוב? ענו וסיפרו לנו בערגה זקני העדה: כבר בשעות אחר הצהרים בערוב יום שביעי של פסח, הורגשה תכונה אביבית בסמטאות הרובעים (ה"חארה"), בשכונות וברחובות היהודים. הבחורים הרווקים טיילו חבורות – חבורות הלוך ושוב ברחובות ובסמטאות עם פרח מלבלב בידם ולבושים במבחר מלבושיהם. בימים עברו הייתה תלבושת מסורתית, שכללה: כותונת לבנה ("קמז'ה"); מכנסיים לבנים ("סרוואל"); אפודה בצבעים שונים ("פרמלה"); כומתה לבנה או אדומה ("עראקיה"); נעלים פתוחות מאחור ("בלג'ה"); בחורף, כללה התלבושת: מעיל צמר כחול כהה או שחור ("סאקו"), או מעין עבאייה מצמר, לבנה או חומה ("עבה"), או גלימת צמר לבנה או שחורה הפתוחה מקדימה עם כיסוי ראש ("ברנוס"); נעליים גבוהות שחורות ("סבאט לסטיק"); כובע שחור דמוי תרבוש (תאקיה"); ראשי הקהל, פרנסי הקהילה ונכבדיה, נהגו ללבוש בשבתות, בימים טובים ובהופעות רשמיות ג'רד, תלבושת עליונה יקרה, מעין עבאייה לבנה מחוטי צמר דקים ומעובדים; תלבושת מסורתית, שמתחילת המאה, יותר ויותר, התחלפה בחליפות אירופאיות ממיטב האופנה, כאשר היו גם כאלה, שחבשו מגבעת או תרבוש אדום.

ביום זה, הבחורים היו חולפים על פני עלמות החן הרווקות, שעמדו בפתחי בתיהן או בחלונות (במקומות מסוימים העלמה עברה טכס, שנקרא "חג'אב", שפירושו כיסוי בצעיף, בכך העלמה פסקה להיות ילדה והפכה להיות "מחג'ובה", כלומר בוגרת, שהגיעה לפרקה). העלמות, שעמדו בפתחי בתיהן היו לבושות במיטב תלבושתן המסורתית (בניגוד לבחורים, העדיפו העלמות, גם בתקופות מאוחרות יותר, ללבוש את התלבושת המסורתית בלילה זה). תלבושת אשר כללה: חזייה מבד עם שרוולים וחוטי קשירה ("מריול"); חולצה לבנה, סימן לבתולין ("קמז'ה"), (הנשואות לבשו חולצת שיפון או משי צבעונית רקומה ומעוטרת); מכנסי בד צבעוני ("סרוואל"); אפודה מקטיפה רקומה כסף או זהב ("פרמלה"); רדיד משי מפוספס בצבעים שונים ומשובץ בחוטי כסף או זהב ("זדאד פדה), כאשר הרדיד עוטף אותן וקשור בקשר מיוחד המסמן, שהן עדיין לא מאורסות ולא נשואות (היו עוד שני סוגי רדידים "זדאד חריר לואן" – רדיד משי צבעוני, ו"זדאד חריר לחאף" – רדיד משי לבן); חגורה למתנים מכסף טהור או מזהב, חוליות – חוליות, מרובעות, שזורות ("חזאם"); מטפחת משי צבעונית ("מחארמת' ראס"), עם קשר מיוחד כלפי מעלה, כדי לאסוף את מחלפות ראשיהן (בד"כ צמות קלועות); קפקפי עץ עם רצועות עור מקושטות ("בקבאק"); הנערות בתלבושת המסורתית, המאופרות לתפארה, עטו עליה עדיים של תכשיטי כסף וזהב שונים (לא בכל המקומות עדו את אותם התכשיטים), שכללו בין היתר: עגילים שונים ("קלאייל" ו"כ'רוס"); ענק מסוגים שונים ("כנאק", "שערייה", "סנסלה", "סניברה"); שרשרת לתפיסת קצות הבגד העליון ("בשמאר"); צמידים רחבים מאד מעוטרים ("דבאלג'"); צמידים שונים – צמידים דקים ("חדאייד רקאק"), צמידים עבים ("חדאייד עראד"), צמידים, שהוסיפו להם מטבעות מסוגים שונים, בד"כ מזהב ("חדאייד ליראת'", "חדאייד רבועאת'" וכ"ו); צמידים לרגל רחבים (דומים ל"דבאלג'"), עשויים כסף מעוטרים (כ'לכ'אל).

הבחור החולף ברחוב הלוך ושוב, כאשר ראה, סוף סוף, את העלמה שאכן מצאה חן בעיניו, היה אוזר עוז וצועד לקראתה בביישנות, מתקרב אליה ומוסר לה את הפרח שבידו. מסירת הפרח אות היא, כי הוא מעונין להתיידד עמה ולבקש את ידה בבוא העת. אם העלמה המאושרת והסמוקה נאותה וקיבלה את הפרח, סימן הוא , שגם היא מעונינת בידידותו ומוזמן הוא לבוא לביתה עם בני משפחתו ולבקש את ידה, כאשר, לעיתים קרובות, השידוך היה מתבצע כבר באותו ערב.

בחורים אשר התארסו לפני כן או החליטו להתארס בלילה זה, שלחו לארוסתם ולבני משפחתה טנא (סבאת') מעוטר בעלי חסה ובו זר של פרחים מלבלבים, פירות, דברי מתיקה (כמו קונפטי), יין, משקאות, בושם ומתנות שונות. נושא הטנא (בד"כ אחד מהילדים הקטנים מבני המשפחה), הולך בראש ואחריו משפחת הבחור וידידיו. בהיכנסם לבית הארוסה מתקבלים בשמחה, במצהלות והילהולים (זגארית') ומברכים במזל טוב ("מברוק"). כאשר קבלת הטנא, מהווה בעצם הסכמה הדדית בין שתי המשפחות, שאכן ילדיהם יבואו בעתיד הקרוב בברית הנישואין. הורי העלמה עורכים משתה לבני שתי המשפחות והידידים ולמי שידו משגת, מזמין תזמורת ("עוואדייה") להנעים את הטקס, שהיה נמשך עד לשעות הקטנות של הלילה. במהלך טקס האירוסין, לוקח הבחור את זר הפרחים והחסה שבטנא וחובט בהם קלות על ראשה של העלמה ומוסר לידה את הזר, בכך, הייתה מעין ברכה ואיחולים, שחיי הזוג יהיו פורחים ומלבלבים.

– בלי קשר לנושא השידוכין, האירוסין וחג האהבה לזוגות הצעירים, בלילה זה היה נהוג, שכל אבי משפחה קונה חסה ופרחים ובהגיעו לביתו היה חובט בהם קלות בראשי כל בני המשפחה, לאיחולי שנה ירוקה ופורחת ואם המשפחה מברכת את כל הנוכחים בברכת "עקבאל דאייר".

יש לציין, שבלילה זה, שהיה מלא שמחה ואוירה חגיגית ברחובות היהודים, רבים מאנשי הממשל, בני פמלייתם ומקורביהם, ביקרו ברובע היהודי והיו מתבשמים ונהנים ממנהג אביבי יפה זה. לא בכדי, נאמר: "מי שלא ראה שמחת "לילת' אלכ'ס ואלנוואר" בקרב יהודי לוב, לא ראה שמחה מימיו".

– אותו לילה של "לילת' אלכ'ס ואלנוואר", ליל אסרו חג הפסח, נקרא גם "לילת אלמימונה" (ליל המימונה). רוב המשפחות נוהגות, בסוף הערב, ללוש, מיתרת הקמח של פסח, חלות עגולות מתוקות עם כמון וצימוקים ובאמצעיתן ביצה קשה. חלות שנקראות "בולו למימונה", שאחרי לישת הבצק, מכסים אותו בעלי חסה ובבוקר, באסרו חג, אופים אותן ומחלקים אותן לכל בני המשפחה. יחד עם "בולו למימונה" טיגנו מעין חביתה עם ה"מרגז" וה"קדיד", שהוכנו לפני החג מבשר הכבש, שנשחט לכבוד החג, חביתה, הנקראת "עג'את' אלמימונה", שמחלקים אותה לכל בני המשפחה. האמהות דואגות לשלוח לבנותיהן הנשואות גם מ"בולו המימונה" וגם מ"עג'את אלמימונה" (סנה).  במצראת'ה, באותו ערב, יש שנהגו להכין, מיתרת הקמח של פסח, באזין ויוצקים עליו תבשיל של "מרגז" ו"קדיד" מטוגנים בשמן זית, ומפזרים עליו מעט סוכר. אחרי תפילת ערבית, נהגו לעבור מבית לבית, לבקר איש את רעהו, לטעום מהבזין ולברך, האחד את השני, בברכת "עקבאל-דאייר".   

– באסרו חג של פסח, שהוא גם "יום המימונה", יהודי לוב נוהגים לערוך הילולה לרב המקובל ר' כמוס ימין זצ"ל. הוא נולד בעמרוץ, שבלוב בשנת התר"י (1850), והיה בקי בחוכמת הנסתר ובעל קבלה מעשית, שחיבר ספר על הקבלה. הרב נפטר ב-כ"ב ניסן שנת התר"ץ (1930), כיום עורכים את ההילולה לזכרו במושב בית-שקמה (ליד אשקלון), שם השתקעו בני משפחתו.

– בשש השבתות שבין פסח לחג השבועות, הילדים בלוב נהגו להכין מיני משקאות ממותקים הנקראים "לאבסוס" ומכרו אותם ברחובות וברבעים היהודיים תמורת שקדים, קלויים, פירות, ממתקים וכו'. הטעם למנהג זה, המשקה המתוק רמז לתורה, שנמשלה לדבש – "דבש וחלב תחת לשונך".

– במשך שעה אחת, במעבר מתקופה לתקופה, מארבעת תקופות השנה (תשרי, טבת, ניסן, תמוז), היו כאלה בלוב, שהקפידו לא לשתות מים, בשל האמונה העממית, שיש סכנת נפשות בשתיית מים, בעת חילוף התקופות. שעת איסור השתייה המוכרזת בבית–הכנסת, נקראת "שומר פתאים", להדגיש כי ריבונו של עולם שומר את כל אלה, השותים בטעות בשעה זו.

 

 

ל"ג בעומר

בל"ג בעומר, בהילולא דר' שמעון בר–יוחאי, אין אומרים תחנון, לובשים בגדים חדשים, עורכים חתונות, מסיבות אירוסין, שידוכין ושמחות; הילדים, ברוב המשפחות בלוב, נהגו לקשט את הבית ולהדליק נר לזכרו של התנא (לא נהגו להבעיר מדורות, כפי שעושים כיום); יש הנוהגים לקשט את בית–הכנסת ולומדים בספר הזוהר, אחרי תפילת ערבית; בלוב, רבים נהגו לבקר בבית-הכנסת "בושאייף", אשר בזלייתן. ביקור, שנקרא "זייארא" ואשר לפעמים בא בעקבות נדר ובו מעלים תרומותיהם ועורכים סעודת מצווה ואת המבקרים מברכים "בזיירא מקבולה" (ביקור, שיתקבל ברצון ע"י ריבונו של עולם). מנהג, שממשיכים לקיים גם בארץ  ב"צלאת' בושאייף" במושב זיתן – העתק של בית-הכנסת בזלייתן, ("זיירא", שעורכים גם בחול המועד סוכות). רבים אחרים ביקרו גם בבית-הכנסת "לגריבה", שבאי ג'רבה בתוניסיה. מנהג, שממשיכים לקיים גם בארץ, ב"סלאת' לגריבה", באופקים – העתק של בית הכנסת בג'רבה. בשנים האחרונות עם שיפור היחסים עם תוניסיה, יהודים יוצאי לוב בארץ ובאיטליה, מבקרים שוב גם  ב"צלאת לגריבה" בג'רבה.

 

אזכרה ציבורית לזכר הנופלים מבני יהודי לוב במערכות ישראל

בכל שנה, ביום א' בסיוון, עורכים אזכרה ציבורית ברוב עם, לזכר הנופלים מבני יהודי לוב, במערכות ישראל, בבית-הכנסת ע"ש הנופלים, "יד לגיבורים" ברמת-גן.

 

חג השבועות

– לקראת חג השבועות, חג מתן תורה וחג הביכורים, האמהות נוהגות לאפות מחרוזת של כעכים בצורות שונות, סמליות: כעך כפול הקלוע משתי רצועות בצק – סמל לשני לוחות הברית; כעך משולש הקלוע משלוש רצועות בצק – סמל לתורה המשולשת – תורה, נביאים וכתובים, שניתנה בחודש השלישי (סיוון), ע"י אהרון, מרים ומשה; כעך בצורת משקפיים – סמל למצוות הקריאה בתורה; כעך בצורת ציפור – סמל לנאמר במתן תורה, "עוף לא פרח וציפור לא צייצה"; כעך בצורת סולם – סמל לעליית משה להר סיני לקבלת עשרת הדיברות; כעך בצורת מספריים – סמל לתספורת, שמהיום היא מותרת, לעומת האיסור בימי ספירת העומר; כעך בצורת תיק – סמל לילקוט, שמחזיקים בו את התורה; כעך בצורת סלסלה – סמל לטנא הבאת הביכורים; כעך בצורת לוחות הברית – סמל ללוחות הברית, שקבל משה, עם עשרת הדיברות. את כל הכעכים קושרים לילדים במחרוזת, שבקצה שלה קושרים ביצה ריקה המעוטרת בחרוזים וחוטי רקמה. מחרוזות מכעכים אלו וסלסלה המלאה מכל טוב – קלויים, פירות וכו', אמהות נוהגות לשלוח לבנותיהן הנשואות (סנה).

– בליל חג השבועות, נהגו רבים לקיים "תיקון חג השבועות", ורבים נותרו ערים עד חצות הלילה, עת, לפי האמונה, נפתחים השמים וכל משאלת לב ברגע זה, מתקבלת ע"י ריבונו של עולם.

– בבוקר החג, יש שחילקו לילדים שבעה עלים משיח קוצני (סמל לסנה), שאותם בלעו עם מי באר, סגולה ללימוד תורה.

– בתפילת שחרית, לפני קריאת ספר תורה, נוהגים לקרוא את "הכתובה", שעניינה שידוך בין כנסת ישראל לבין התורה ואלוהיה.

– את "עשרת הדיברות" נוהגים לקרוא בחרדת קודש, כאשר הציבור ממשיך לעמוד לאחר אמירת הפיוט "יום מעמד סיני". בכמה מקומות בלוב, היו באים גם נכבדים ערבים לשמוע את קריאת "עשרת הדברות", מקשיבים בתשומת-לב, מתפעלים ומשתאים מהמעמד הנשגב, האפוף יראה וקדושה.  

– יש שנהגו ללמוד את עשרת הדיברות (גם בתרגום ערבי), קוראים ספר משלי, מגילת רות, אזהרות על תרי"ג המצוות. ובסיום הקריאה, הנוכחים כובדו ב"רוזאטה" – מי שקדים ממותקים ועוגות "בסטליאן".

– מכיוון שהתורה נמשלה למים, נוהגים, בחג מתן תורה, לשפוך מים זה על זה ועל העוברים ושבים. שפיכת המים, וככל שיותר, היו גם מעין סגולה ותקווה לשנה הבאה, שתהיה שנה עם גשמי ברכה.

– בסעודת הצהרים של החג נוהגים להכין "באזין" (מעין בצק מבושל בצורת גבנונים המסמלים את הר סיני, ועליו תבשיל עם בשר). את ה"באזין", יש שנהגו להכין גם ביום הראשון של ראש השנה.

 

"ימי בין המצרים" ותשעה באב ("הלאהיי")

– ב"ימי בין המצרים", בין צום י"ז בתמוז לבין צום תשעה באב (יום תשעה באב, אצל יהודי לוב, נקרא בערבית "הלאהיי", שמא, על שם הקינה הנוהגים לקרוא בליל תשעה באב והפותחת במלת "אללי לי", ויום י"ז בתמוז נקרא "כו-הלאהיי", היינו אחיו של "הלאהיי"), בכמה בתי כנסת היו מקיימים (למעט בימי שישי וערב ר"ח) "תיקון חצות" וקוראים קינות המופיעות בסידור "ארבע תעניות". רבים היו נמנעים בימים אלה מלהסתפר ולערוך חגיגות, אירוסין, נישואין ואירועים משפחתיים, לא מברכים שהחיינו (למעט בברית מילה ובפדיון הבן).

– בתשעת הימים, משנכנס חודש אב ועד תשעה באב, שנקראים "סבוע הלאהיי" (שבוע תשעה באב), נוהגים מנהגי אבלות: מצניעים את סכיני השחיטה, כי נוהגים לא לאכול בשר טרי (למעט ביום שבת, שחל בימים אלה) ואוכלים "מרגז", "קדיד" ודגים; לא קונים ולא לובשים בגד חדש; נוהגים לא ללכת לשחות בים; נוהגים לשמור על התינוקות, שלא מלאו להם שנה, לבל יראו מחוץ לבית, מחשש לפגיעה בהם, במשך כל היום, מזריחת החמה ועד שקיעתה.

– בערב תשעה באב נוהגים לקרוא מגילת "איכה" ויש הנוהגים לקרוא בבית את סיפור "חנה ושבעת בניה", עם תרגום בערבית לטובת הנשים; רבים נוהגים לישון על מחצלות ומתחת לכרית הניחו אבנים קטנות, זכר לחורבן ומושחים את כפות הרגליים בשום כתוש, להרחקת עקרבים, שלפי האמונה העממית, העקרבים פעילים במיוחד דווקא בליל תשעה באב; בלילה זה, אין מברכים לשלום והציבור נפרד, האחד מרעהו, באמירה "לילת'ק משומה" ("לילך איום ונורא"); מנהג ישן מימים עברו, שאין נוהגים כיום: בלילה זה, האמהות הטריות הסתגרו עם תינוקותיהן, שלא מלאו להם שנה, בחדרן המסוגר והמוגף, מחשש לפגיעה בתינוק מ"הבומה" (ינשוף), כבר מהערב ועד אור הבוקר, כאשר כל הזמן התינוק לא מש מחיקן (יש שנהגו לקשור בנוסף, שרוך שחור על ידי ורגלי התינוק, כנגד "עין-הרע"). בהקשר זה של האמונה העממית על הפגיעה, שיכולה לגרום הבומה כביכול, במצראת'ה נהגו ביום שישי החל ב"סבוע הלאהיי", להכין תבשיל, ללא תבלינים, של פולים וחיטה, שהושרו קודם לכן במים, הנקרא "שמשומה". כל אחד מבני המשפחה אוכל כף מן התבשיל, זורקים חופן מיתרת התבשיל בעליית הגג ואומרים: "יא בומה כולי שמשומה" (ינשוף אכול מתבשיל השמשומה), לספק את הבומה כביכול, שלא תרע לבני המשפחה. בערב זה, הארוסים שלחו לארוסותיהן אבטיחים, מלונים, קלחי תירס, סברס, לסעודת סיום הצום וכן חרוזים צבעוניים שנקראים "סמסם". חרוזים, שבהם העלמות היו מעבירות את היום וכובד התענית, בחריזה אומנותית של ענקים עם צורות שונות של לב, דגים, "כמיסה", פרחים ועוד (חריזה בבחינת, כפי שיקובץ עם ישראל בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, כן יקובצו כל היהודים בפזורה ובתפוצות לעם אחד מאוחד ומלוכד בארץ-ישראל, וכמו שזירת החרוזים, כן התורה תאחד את עם ישראל כחוט השני של הענק). לעומתם הבחורים, להעברת זמנם אחרי התפילה בבית-הכנסת, היו יוצאים לים לדיג.

– ביום תשעה באב, נוהגים שלא להניח תפילין בבית-הכנסת בשחרית וקוראים בספר איוב ורק במנחה מניחים תפילין (המדקדקים, היו בכל זאת, מניחים תפילין בבוקר בביתם); ביום זה, עוטפים את ספר התורה בשחור ומורידים את הרימונים; רבים הולכים יחפים ועם אותם בגדים, שלבשו במשך כל השבוע; בסעודה המפסקת, נוהגים לאכול תבשיל אחד, בד"כ נזיד עדשים עם דלעת, מסימני האבלות. הארוחה בסיום הצום הייתה בד"כ "דווידה", מעין אטריות זעירות, שהנשים הכינו בבוקר של אותו יום וכן מרק עם חתיכות עוף; לאחר חצות היום מתחילים בשחיטה ומכאן הביטוי "חללת' אלסכינה", כלומר, הוצאת סכיני השחיטה, שהוצנעו ומרגע זה מותרת השחיטה; "חללת' אלסכינה", הוא הזמן שבו, הבנות שטפו את הבית בצורה יסודית וכיבסו את הכביסה והגברים נהגו להתגלח ולהסתפר (המחמירים, רק למחרת); במצראת'ה, נהגו, לאחר תפילת מנחה, לרכב על חמורים, על שפת הים, עפ"י האמונה, שהמשיח נולד בתשעה באב ולפי חז"ל, עתיד יום זה להיהפך בבוא היום למועד ושמחה. על סמך אמונה זו, מראה רחובות היהודים בלוב וה"חארה" היהודית בטריפולי, היה כבערב יום חג ומועד, התקהלויות, קניות והמולה רבה.

 

אזכרות והילולות בחודשים מנחם אב ואלול

– בט"ו באב נוהגים לערוך הילולה לזכרו של ר' שמעון לביא זצ"ל (רש"ל), גולה מספרד, שהגיע לפס, במרוקו. בעוברו בלוב, בדרכו לארץ-ישראל, בשנת הש"ט (1549) או שנת השי"ט (1559), לנוכח הניוון הרוחני-דתי בלוב בעקבות המשטר הספרדי-מלטזי, החליט להשתקע בלוב, והחזיר עטרה ליושנה. מפעלו היווה מסד לדורות של רבנים גדולים בתורה, בקבלה ובפיוט וחידושה של קהילה יהודית שורשית, לדורות, בלוב. הוא כתב את הפיוט הנודע "בר-יוחאי", שנפוץ מטריפולי לכל עדות ישראל וכתב את הפירוש לספר הזוהר (על ספר בראשית) "כתם פז".

רש"ל נלב"ע בשיבה טובה ביום ט"ו באב, שנת הש"מ (1580) או השמ"ה (1585), זקן מופלג בסביבות גיל המאה, נקבר במקום הידוע בשם אלד'הרה, שהפך למקום קדוש הן ליהודים והן למוסלמים, שייחסו לו מעשי נסים רבים.

היום עורכים את ההלולה בבית-הכנסת ע"ש רש"ל, בבאר-שבע.

– בערב כ"ב חודש אב, עורכים אזכרה לזכרה של הצדקת רחל נעים (רבה) ז"ל, אשר הקימה תוך כדי מלחה"ע השניה, בשנת 1941, את "חברת נשים בטריפולי" לסיוע ליהודים נפגעי המלחמה. ארגון, שהמשיך לפעול גם לאחר המלחמה, אסף תרומות לנזקקים וסייע ב"הכנסת כלה" ו"הכנסה בעול מצוות", תמך בתינוקות בית-רבן ב"תלמוד תורה", פיקח על מקוואות הטהרה וכשרות האוכל לחולים היהודים, ערך תיקון כרת ופדיון-נפש. ארגון, שאסף כספים גם לפעילות ציונית, לקופת "הקרן הקיימת לישראל", לארגון "בן-יהודה", להברחת מעפילים ולפעילות המחתרתית בלוב.

רחל נעים (רבה) סייעה גם ליהודים מלוב, שעלו לארץ בשנות ה30- של המאה ה-כ'. בשנת 1937, כאשר נסעה לארץ-ישראל להשיא את בתה, הצליחה להבריח כספי תרומות לסיוע לנזקקים בראשית דרכם, עם עלייתם לארץ ובבניית בית-הכנסת "אוהל רחל" ברמת-גן. גם כאשר שבה ללוב המשיכה במתן סיוע ליהודים מלוב הנמצאים בארץ, בכלל זה, קניית תשמישי קודש וספרי תורה.

לצידה של רחל נעים (רבה), פעלה הצדקת רג'ינה מימון, שהייתה גם ממשיכת דרכה ב"ארגון הנשים בטריפולי".

 הצדקת רחל נעים (רבה), זכתה לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בחיפה. נפטרה ביום כ"ב אב, שנת התש"ל (1970), ונקברה בהר המנוחות בירושלים.     

– בערב כ"ח חודש אב, עורכים אזכרה לזכרה של הצדקת רג'ינה מימון ז"ל, שהצטרפה ל"חברת נשים בטריפולי", בכל פעילותה הנרחבת והברוכה, לצידה של הצדקת רחל נעים (רבה),  וברבות הימים הייתה מחליפתה בראש הארגון. זמן קצר לפני עלייתה ארצה, ערכה בבית-העלמין היהודי בטריפולי, יום אזכרה לחללי מלחמת השחרור, עם הנפת דגל הלאום ושירת "התקווה", בהשתתפות רבנים, ראשי הקהילה, אנשי מחלקת העלייה וקהל רב.

עם פתיחת העלייה הגדולה, בשנת 1949, עלתה רג'ינה מימון לארץ, באחת האניות האיטלקיות הראשונות, שהפליגו ישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה. בהפלגה זו, היא דאגה לכשרות האוכל ולשמירה על גופתו של ר' כמוס בראנץ, שנפטר תוך כדי ההפלגה. מחשש שיזרקו את הגופה לים, היא דאגה לקבלת הסכמת שלטונות נמל חיפה להכנסת גופת המנוח לארץ, דאגה לקרח לקירור הגופה עד הגעת האנייה לנמל ולקבורת המנוח. 

רג'ינה מימון המשיכה בפעילות המסורתית של הארגון, ששמו שונה ל"חברת נשים יוצאות לוב". הארגון המשיך באסוף תרומות לנזקקים וסייע ב"הכנסת כלה" ו"הכנסה בעול מצוות" וסייע לבתי-כנסת, כולל "צלאת' בושאייף" במושב זיתן. רג'ינה מימון ארגנה "עלייה לרגל", ברוב עם ובהשתתפות רבנים, נכבדים ואישי ציבור, לקבר דוד המלך בהר ציון, ירושלים. בכל "עלייה לרגל" הוכנס ספר תורה חדש, מטעם בני יהודי לוב, ונערך טכס בר-מצווה למספר נערים, שהארגון דאג לכל צורכיהם. עם שחרור ירושלים העתיקה, "העלייה לרגל" וכל הפעילויות הנלוות, עברו לכותל המערבי.      

בשל פעילותה הענפה, הוענק לרג'ינה מימון תואר "אם השנה" לשנת התשכ"ח (1968), ביום י"א בחשוון (יום פטירת רחל אמנו). כמו כן, הוענק לה אות "יקיר-העדה" מטעם "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב".

הצדקת רג'ינה מימון נפטרה ביום כ"ח באב, שנת התשמ"א (1981), ונקברה בירושלים. על שמה נקרא גן ציבורי בבת-ים, ובכל ערב כ"ח באב, עורכים אזכרה ברוב עם, בבית-הכנסת "בית ישראל", הצמוד לגן.

"חברת נשים יוצאות לוב" ממשיכה לפעול עד היום, גם לאחר פטירתן של רחל נעים (רבה) ורג'ינה מימון, כאשר למחליפתן ולממשיכת דרכן מונתה  לינדה חדד, אשר עלתה לארץ-ישראל מלוב כבר בשנת 1934 ונטלה חלק במפעלי התנדבות שונים בישוב בארץ, כמו במבצע "חומה ומגדל" ובמשמר האזרחי במהלך מלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה, עם הקמת "חברת נשים יוצאות לוב", היה זה אך טבעי, למצוא את לינדה חדד בין המתנדבות הראשונות לצידה של רג'ינה מימון. היא פעלה במרץ וללא לאות והטביעה את חותמה בהעצמת פעילותה המסורתית והענפה של הארגון. בשל פעילות זו, במשך עשרות בשנים במסירות ובחדווה העשייה, הוענק ללינדה חדד על תרומתה הייחודית והברוכה, מהונה ומאונה אות "יקיר העדה" מטעם "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב".

– בערב ראש חודש אלול, נהגו בטריפולי לערוך הילולה ליד קברו של ר' יהודה לביא זצ"ל, ולקרוא את הפיוט "גלה קץ וגואל תביא". הוא היה סגי-נהור, צאצא של הגאון, ר' שמעון לביא זיע"א ונמנה עם הרבנים הגדולים בלוב. היה מקובל, הבקי ברזי תורת הנסתר, שמסגף עצמו בתעניות רבות וייחסו לו מעשי נסים. הוא נפטר בערב ר"ח אלול בשנת תקצ"ג (1833), ובשל היות העיר סגורה ומסוגרת, עקב מלחמת האחים בבית קראמאנלי, נקבר בחלקה בין החומות בתוך ה"חארה" הנקראת "אלמטה אזגירה" (בית העלמין הקטן) ורבים נהגו להשתטח על קברו.

– בראש חודש אלול נהגו לערוך הילולה ל"צגייר דרנה", שהנו ספר תורה קטן בעיר דרנה, שבקרינייקה, על גבול מצרים. ספר תורה, שעל פי המסורת, נכתב בימי עזרא הסופר, שהגיע באורח פלא לעיר דרנה. סביב "צגייר דרנה" נרקמו אגדות רבות ומייחסים לו מעשי נסים. רבים מיהודי לוב ובמיוחד מיהודי קירנייקה, עלו לרגל לדרנה, לשטוח בקשותיהם ולנדור נדריהם.

ספר התורה הקדוש, שימש גם את גולי מחנה הריכוז בג'אדו, שהובא לשם ע"י גולי העיר דרנה, והוחזר לדרנה עם השחרור הבריטי.

לאחר נדודים רבים הובא ספר התורה הקדוש לארץ והוכנס לבית-הכנסת "שערי צדק" בנתניה, ושם ממשיכים, בר"ח אלול, את מסורת ההילולה, ברוב עם.

 

 

מעגל החיים – מלידתו של אדם ועד מותו

מעגל החיים, המשתרע מלידתו של אדם ועד מותו, סובב סביב חיי היום יום, בהווי של המשפחה והקהילה.

 

הלידה וברית המילה

– יהודי לוב נהגו לברך, להולדת בת, ב"מזל טוב" ולהולדת בן, ב"סימן טוב"; הלידה בלוב הייתה בד"כ ע"י מיילדת מקצועית ורק אם צפויים או התעוררו סיבוכים לוקחים את היולדת לבית-החולים; עם נפילת השליה ("הכלאס"), המיילדת בלוב הייתה מכריזה על מין הילוד ושהיולדת "כלסת'" (סיימה את הלידה); מיד עם סיום הלידה, ההמולה בבית גואה, קרובים מכרים ושכנים מקיפים את האם באהבה, עוזרים ומסייעים בכל צרכי הבית; בלידה הראשונה, בלי הבדל למין הילוד ובכל לידת בן, מכינים "עז'א בלכמון" (פשטידה עם כמון) ו"בסיסה" ונותנים לכל בני הבית ושולחים לקרובים, למכרים ולשכנים; אם הילוד בן, תולים "כילה" – סדין, שבד"כ רקום ומעוטר ( שהיולדת הכינה ורקמה, בעוד מועד, בהכנת הנדוניה שלה או בהיותה בהריון), על מנת להסתיר את מיטת היולדת, מחמת צניעות, בעת הנקת התינוק. על ה"כילה" תולים דף "שמירה לילד" של הבעל שם – טוב, כקמיע לשמירת הילוד מכל רע. היה קיים, לפני שנים רבות, מנהג עתיק בלוב, ליצור צורת מפתח מהפרשתו הראשונה של התינוק, מדביקים על נייר ומצמידים ל"כילה" או תולים על קיר חדר היולדת. זאת על סמך הנאמר במסכת תענית דף ב', שמפתח של חיה (יולדת) הנו אחד משלושת המפתחות, שבידי ריבונו של עולם: מפתח של חיה, מפתח של גשמים ומפתח של תחיית המתים.

– בשבת שלפני המילה, נוהגים להעלות לתורה את אבי הבן, תוך כדי זליפת "מא זאהר" ושירת הפיוט "אערוך מהלל ניבי".

– יום לפני הברית, מציבים על הקיר כסא לכבודו של אליהו הנביא ("כרסי אליהו הנביא"), מכסים אותו בטלית ופרוכת של ספר תורה. מתחת לטלית מניחים צלחת עם חול, להנחת העורלה של התינוק בעת הברית ועל החול מניחים שתי ביצים, שעל–פי האמונה העממית, יש בהן סגולה נגד עקרות, ונוהגים לתת אותן לנשים חשוכות ילדים. יש הנוהגים להניח כוס שמן, שישמש למריחה, כסגולה לרפואה ויש המניחים פרוטה, שנוקבים בה חור, כסגולה נגד חסרון הכיס; בשעות אחה"צ, מתאספות בבית יולדת הבן מספר נשים פייטניות, הנקראות "זמזמאת'" לכתישת הבשמים של הברית – מיני שושנים, הדסים, פרחים מיובשים ותבלינים ריחניים. ה"זמזאמאת'" עם תלבושתן המסורתית, יושבות על מחצלת ליד "כרסי אליהו הנביא" ותוך שירה, כותשות ב"מהראזה" (מכתש מנחושת) עם ה"עמוד" (העלי) את הבשמים, עם השמעת צלילים מיוחדים ע"י ה"עמוד" הכותש ב"מהראזה". מנהג עתיק, שמקורו במסכת סנהדרין דף ל"ב ע"ב: "תנא, קול ריחים, בבורני – שבוע הבן, שבוע הבן", כלומר, קול הרחיים הנו אות, שיש ברית וסימן זה בא לבשר על הברית בשעת גזירת מלכות, שלא למול את הבן, אלא, שכאן התחלף קול הרחיים בקול העלי במכתש. מנהג, שנשתמר אצל אבותינו בעת גזירות השמד של המואחדון ושהובא ללוב גם ע"י האנוסים מספרד ומפורטוגל, שהשתקעו בלוב. בעת כתישת הבשמים ה"זמזאמאת'" היו שרות בערבית את "ג'נא הספר" (שירי הספר) – שירי קודש והלל לאליהו הנביא, האבות, משה ואהרון, יוסף הצדיק, האמהות ומרים הנביאה, כמו השיר "ז'אנא אליהו – ז'אנא הזוהר ולמילה". שירי שבח והלל לתורה, ערגה וכיסופים לארץ-ישראל וירושלים, כמו השיר "ירושלים נמשילהא בידי נשעאל קנדילהא". שירי תודה למיילדת, כמו השיר "קאבלה סוסייה" ועוד. את תערובת הבשמים הכתושים שמים בצלוחית ומניחים על "כרסי אליהו הנביא", תחת הטלית, עד לברית, לברך עליהם "בורא עצי בשמים"; מעט אחרי כתישת  הבשמים, מתאספים מספר זקנים מ"גרפת' אשייאבין" (מושב הזקנים) והיו קוראים את ה"הלל השלם" בדילוגים ואת ה"הלל הגדול" (פרק קל"ו בתהילים). בסיום הקריאה מכבדים את הזקנים בעראק, ביצים קשות וכוס עם גרגירי חומוס המבושלים במים. אבי הילוד היה מחלק כמה פרוטות לילדי השכונה, שהתקבצו לשמוע את קריאת ההלל וכן לזקנים מ"מושב הזקנים". חלוקת כוסות גרגירי החומוס והפרוטות נקרא "להליל", מנות מגרגירי החומוס של ה"להליל" שולחים בו בערב גם לקרובים, למכרים ולשכנים; לאחר קריאת ההלל ותפילת ערבית, קרובי המשפחה, ידידים ושכנים מוזמנים לבית הילוד ל"לימוד הזוהר", קטע מפרשת "לך לך" מ"ויאמר אליו אני אל שדי…" ועד סוף הפרשה. כמו כן, בלילה זה הנקרא "לילת' הזוהר" (ליל הזוהר), מזמינים את מקהלת בית–הכנסת, אשר יחד עם הפייטנים והמוזמנים, בסיום קריאת הזוהר ואמירת קדיש תתקבל, שרים מספר פיוטים השייכים לברית, כמו: "…אערוך זמר תוך מקהלות", "אתה אהובי", אערוך מהלל ניבי", "…יגדל חסדך" ועוד. לאחר הסעודה, ילדי מקהלת בית–הכנסת היו שרים בערבית את השיר "אללה יבארק, ג'מיע מן ז'אנה, והננאנה…" ("האל יברך, כל הבא אלינו, וגרם לנו נחת…"), ולפני צאתם את הבית שרו שיר לבריאות היולדת, ברכה לילוד ולבני הבית, כאות תודה על הזמנתם, שיר הנקרא "חוסה, חוסה, חוסה נא, ותקום אלנאפסה פרחאנה…" (חוסה, חוסה, חוסה נא, ותקום היולדת ברינה…). יש שנהגו, בסיום קריאת הזוהר, השירה והפיוטים ולאחר הסעודה, ללמוד כל הלילה גמרא, רש"י ותוספות. באותה עת, במשך כל הערב והלילה נהגו להניח את התינוק רק בחיק אמו או בחיקה של אחת מבנות המשפחה.

– ביום הברית, היו מדליקים נרות ו"קנאדל" ותולים "זדאד" (רדיד) אדום בפתח הבית, לאמור בבית זה נולד בן ויש ברית, משום דאמר בבא בתרא (ד"ג): "מנהג גדול היה בירושלים: כל זמן שהמפה פרוסה על הפתח אורחין נכנסין". מנהג, שהיה כנראה, ספיח מימי השמד של המואחדון ושהובא ללוב גם ע"י האנוסים מספרד ופורטוגל, שהשתקעו בלוב. מכל מקום, מנהג זה של תליית ה"זדאד", היה בו מעין הזמנה לטכס הברית לכולם, גם לאלו שלא הוזמנו באופן רשמי ואפילו לאנשים, עוברי אורח, שאינם מכירים את בעלי השמחה. מנהג שליחת הזמנות רשמיות בלוב, החל לחלחל רק בעשורים האחרונים בתקופה האיטלקית; אבי הבן נקרא חתן ביום הברית, וביום זה, החתן וגם הסנדק, אינם עושים כל מלאכה. לקביעת הסנדק ושם הילוד היו כללים מוסכמים – מקובל  לקרוא לבן הראשון, ע"ש הסב מצד אבי הילוד (כמו גם הבת הראשונה, שנקראה  ע"ש אם אבי הילדה), אפילו עוד בחייהם. כאשר השם שניתן לתינוק, נלקח ממשפחת האב, אזי הסנדקות ניתנה למשפחת האם. הסנדק היה  הסב מצד אם הילד או אחד מאחי האם. עם הולדת הבן השני, התחלפו היוצרות – השם לתינוק נלקח ממשפחת האם, ע"ש אביה (כמו גם הבת השניה, שנקראה ע"ש אם אמה) והסנדקות ניתנה למשפחת האב. בקביעת שם הילוד, היו לפעמים ויתורים, כאשר השם שניתן הוא ע"ש אחד מקרובי המשפחה, שהלך לעולמו. גם הסנדקות הייתה גמישה ולעיתים ויתרו על מצווה זו, ונתנו את הסנדקות לאחד מקרוביהם חשוכי הילדים, כסגולה לפתיחת רחמן של נשותיהם. במשפחות, שנולדו להן עוד ילדים לאחר שניתנו שמות הסבים ולעיתים גם שמות אלו שהלכו לעולמם, קראו לילוד ע"ש אחת הדמויות או הסמלים של חודש הלידה; מקובל בכל ערי לוב, כשיש ברית מילה בעיר אין אומרים תחנון בתפילת שחרית, בכל בתי–הכנסת ולאו דווקא רק בבית–הכנסת, שבו מתפלל אבי התינוק; את הברית, שניתן לערוך במשך כל שעות היום,  הזריזין בלוב מקדימין למצוות ועורכים את הברית אפילו לפני שעות הצהרים; המוהל, שעשה מלאכתו קודש, ללא שכר וראה במלאכה זו זכות ומצווה, בהגיע תורו למול, היה מקדים בבוקר לבדוק את התינוק, שאכן הוא בריא ומוכן לברית; לקראת מועד הברית, שבלוב בד"כ היו עורכים בבית, מלבישים את התינוק בבגד רקום, שתפרה הסבתא מצד האם (המביאה גם את כל מלבושיו של הילוד הבכור או הבכורה, שהכינה, בעוד מועד, בהיכנס הבת לחודש השביעי וכל אלה נקראים "ת'יאב"); עם הגעת מועד הברית, כאשר כל הקרואים והמוהל כבר בבית, אחת הסבתות, ששם התינוק ע"ש בעלה, מוסרת את התינוק לאביו, תוך שירת פיוט "ברוכים אתם קהל אמוני, ברוך הבא בשם ה'…", מסירה, שנקראת "ת'קריבה". אבי התינוק, שנוטל את בנו, מעמידו מתחת ל"כרסי אליהו הנביא" ומברך:"אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך" והקהל עונה: "נשבעה בטוב ביתך, קדוש היכלך", והאב מעביר את הבן לידי המוהל. המוהל נוטל את התינוק ואומר: "זה כסא של אליהו הנביא זכור לטוב, מלאך הברית, שיתגלה במהרה בימינו, ברוכים אתם היושבים והעומדים, וברוך הבא בשם ה'" והמוהל מוסר את הבן לידי הסנדק. באותה עת נוהגים לזמר מספר פיוטים כמו: "אערוך זמר מקהלות", "אלי אליהו", "יגדל נא חסדך", "אלי יקשיב", "יהי שלום", "שש אנוכי", "שתיל עליו", יחונן צור", ויש המוסיפים פיוט בערבית, הנהוג אצל יהודי תוניסיה "האדי מילה ועבאדה". עם מסירת התינוק לסנדק, כשהאב עומד ליד המוהל, שהוא שלוחו (כי חובת המילה על האב), מתחיל טכס הברית עצמו עם כל הברכות המקובלות, כאשר מברכים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, בין מילה לפריעה. את העורלה טומנים בצלוחית החול שהייתה על "כרסי אליהו הנביא" (רבים נוהגים לטמון את החול עם העורלה ודם המציצה, בחצר בית-הכנסת, סגולה שהבן יהיה אוהב תורה ויתמיד בתפילות ומצוות). לאחר הברית ולאחר שנותנים לתינוק מיין כוס הברכה, ברכו ברכה אחרונה וכולם טועמים מכוס הברכה ומברכים "בורא עצי בשמים" מצלוחית הבשמים, שהייתה על "כרסי אליהו הנביא". הסבתא שקירבה את התינוק לאבי הבן נוטלת בחזרה את התינוק ומוסרת אותו לאמו, הנשארת בד"כ בחדרה, על מנת להניקו ולהרגיעו, נטילת התינוק מהסנדק ומסירתו לאמו, נקראת "הרדא". לאחר שהסנדק החזיר את התינוק לסבתא, רבים באים לקבל ממנו ברכה, שכן, עפ"י האמונה, הסנדק שזכה במצווה זו, נמחלים לו כל עוונותיו וסגולה לקבל ממנו ברכה. בסיום הברית כל הקרואים והנוכחים בברית מוזמנים לארוחת מצווה, וכולם יושבים מסביב לשולחנות ערוכים ופותחים בפיוטים תוך כדי הסעודה.

 

פדיון הבן וזבד הבת

– מצוות פדיון הבן עורכים לבן הבכור כעבור שלושים ואחד יום מיום היוולדו, בערב לאחר תפילת ערבית. בעוד מועד, אבי הבן פונה לאחד הכוהנים, לקיים על ידו את מצוות "קדש לי כל בכור…", מכין כלי או תכשיט עשוי כסף, השוקל לפחות תשעים ושישה גרם ומזמין את קרוביו, מכריו ושכניו ליום הטכס.

– בערב הטכס, נותנים לסבתא מצד האם את הכבוד להלביש את התינוק בחליפה רקומה (יש המלבישים את התינוק באותה חליפה של הברית) ונותנים לסבתא מצד האב את הכבוד למסור את הבן לאביו. לאחר שהכהן וידא, שאכן מדובר בבן בכור פטר רחם, עורכים את טכס פדיון הבן, שבו האב פודה את הבן מהכוהן, תמורת כלי או תכשיט הכסף. הכהן מברך את התינוק ומחזירו לאביו ומברך על היין, בסיום הטכס האורחים מוזמנים לארוחת מצווה, שבמהלכה פוצחים בפיוטים ובשירה.

– למחרת טכס פדיון הבן, הכהן מחזיר את הכלי או תכשיט הכסף, שקיבל בעת פדיון הבן ואבי הבן שולח לו "קפפה" (סל נצרים) מלאה כל טוב, ואם הכהן נמנה על מחוסרי היכולת גם מעט כסף, כאשר יידבנו לבו.

– יש לציין, הנוכחות בטכס פדיון הבן, נחשבת למצווה חשובה, שיש בה סגולה גדולה (רבים מאמינים, שכמוה, כתענית של ארבעים יום). ולא בכדי, רבים מן האורחים הם עוברי אורח, או אנשים שהגיעה אליהם השמועה, אף שלפעמים אינם מכירים את בני המשפחה כלל.

– במלאת לבן ארבעים יום ולבת שמונים יום, המשפחה עורכת חגיגה, לפעמים צנועה בחוג המשפחה המצומצמת ולפעמים גדולה יותר, עם הזמנת אורחים וסעודה. חגיגה הנקראת "לילת' אלרבעין" (ליל הארבעים) לבן, ו"לילת' אלת'מאנין" (ליל השמונים) לבת. האם מדליקה "קנדיל", מכינה פולים וגרגרי חומוס מבושלים, שנותנת לכל בני המשפחה ושולחת לקרובים, מכרים ושכנים. יש המכינים מעט עיסת "חנה" (חינה), שמורחים מעט ממנה על כף יד התינוק.

– ב"לילת' הת'מאנין אחד מהסבים מברך את הבת בברכת זבד הבת המסורתית – "יונתי בחגווי הסלע…", ושרים את השיר "איומה מראיך הראיני". לאחר כל ימי הצניעות מאז הלידה, למחרת "לילת' אלרבעין" או "לילת' אלת'מאנין", בהתאם, האם טובלת לכבוד בעלה ב"מנקביל" (מקווה טהרה).

– עם צמיחת שיני החלב, נהגו להביא את האצבע של ספר התורה מבית-הכנסת, ולהעבירו מספר פעמים על השיניים, סגולה לצמיחתן בלא מכאובים עזים.

– באם נאלצת האם לצאת מביתה לשעה קלה ועליה להותיר את התינוק לבדו, היא נוהגת להניח לידו טלית ותפילין להגנה ושמירה על התינוק.

 

בר מצווה

-תקוותם של ההורים, מרגע לידתו של הבן, היא לגדלו למצוות ולמעשים טובים ושיהיה תלמיד חכם וירא שמים. האם, מתוך אמונה תמימה וטהורה, כל פועלה הוא לשמור ולהגן על הבן, למטרה נשגבה זו. דבר הבא לידי ביטוי גם באמונות העממיות, כפי שראינו בהטמנת עורלת הבן דווקא בחצר בית-הכנסת, כמו גם התספורת הראשונה שלו, הנערכת בד"כ בחצר בית-הכנסת. תספורת, הנערכת בהגיע הבן לגיל שלוש שנים, ברוב שמחה ומלווה בצלילים ובתוף, שירה ופיוט וזריקת סוכריות על הילד, לשמחת הילדים המלקטים אותן. בסיום התספורת מגישים לכל הנוכחים לטעום מן ה"בסיסה", המסמלת כאמור, התחלה, וכן מזמינים את הקרואים והאורחים לכיבוד או סעודה. בעלי היכולת היו שוקלים בזהב את מחלפות ראשו של הנער, שנגזזו והזהב ניתן לתרומה לתלמידי בית-רבן ב"תלמוד תורה" או לעניים; בהגיע הבן לגיל שש שנים, עת כניסתו ל"תלמוד תורה", האם מבשלת ביצה ראשונה של תרנגולת מבכירה (הנקראת "דחיא פתוחא"), שרה שיר בערבית "טלע לצלאת'ו, ת'ורת'ו פיידו…" (יוצא ללימודיו ותורתו בידו),  ולוקחת את הבן עם הביצה אל הרבי, ביום הראשון ללימודים. הרב מקלף את הביצה וכותב עליה את האותיות – ת,צ,ל,מ,מ,ק,י,ג,ע,ו,נ,מ, (ראשי תיבות המילים של הפסוקים: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", " גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"), מברך עם הילד "שהכל" ונותן לו לאכול את הביצה. לאחר מכן, הרב ויתר התלמידים חובטים קלות בראשו של הילד עם חומש, וכל זאת "למען יכנסו דברי תורה לראשו של הילד".

– בהגיע הבן לגיל בר-מצווה, קונים ההורים מלבושים חדשים. הסבא והסבתא (בד"כ מצד האב), קונים את הטלית והתפילין, קרובי המשפחה קונים את שקיות הטלית והתפילין ורוקמים אותן עם שם חתן בר-המצווה; רבים נהגו, עם הכנסת הבן לעול מצוות, לצרף ילד יתום או מעוט יכולת, שהגיע גם הוא למצוות ודואגים לצרכיו בכל, ללא שום הבדל, כאילו עורכים בר-מצווה לשני אחים תאומים. לקיום מצווה זו, הכנסת בנים יתומים ומעוטי יכולת לעול מצוות, נהגו ועדי הקהילות וגבאי בתי-הכנסת בלוב, לערוך טכס בר-מצווה ציבורי לקבוצה של ילדים, שהגיעו למצוות ודואגים לכל צורכיהם, והיו מכוונים את הטכס לחג השבועות, חג מתן תורה (מנהג, המתמידה בו עד היום בארץ, עמותה מיוצאי לוב, ע"ש הצדקת רג'ינה מימון).

– ביום חמישי בשבוע, לפני השבת שבה הנער נכנס לעול מצוות, בני המשפחה וידידים מלווים את הנער לבית הכנסת לתפילת שחרית, בזמירות ופיוטים לכבוד חתן בר-המצווה, כמו, "אם חכם לבך בני", "יגיל וישמח", "מתי תחון עלי יה", "אפתח בשיר וקול זמרה", "יונה תמה", "אשיר שירים לאל", "אשיר וארון בחדווה" ועוד. בהגיעם לבית-הכנסת הם מתקבלים בזמירות לכבוד חתן בר-המצווה, המניח לראשונה את התפילין ליד ארון הקודש, בסיועו של האב או הסבא (טכס, שנתן את השם בערבית "ילבס הת'פלים" – יניח התפילין, לכל טכס בר-המצווה). בהגיע תורו של חתן בר-המצווה לעלות לתורה, פותחים שוב בזמירות לכבודו, תוך זריקת סוכריות והשמעת "זג'ארית'" (הילהולים ומצהלות), והנער קורא את אותו קטע מהפרשה, שלמד, בטרם עת, מרבו. בסיום התפילה מגישים "בסיסה" וכיבוד לכל המתפללים, והמשפחה והאורחים הקרואים מלווים שוב את חתן בר-המצווה מבית-הכנסת לביתו, בשירה ופיוטים. בבית מכבדים את הקרואים והאורחים ב"ספנז", אותן טובלים בדבש או בסוכר; באותו ערב, נוהגים לערוך טכס תספורת לחתן בר-המצווה, שבו מזמינים גם את חבריו של הנער להסתפר אתו. טכס, המלווה בתזמורת ופיוטים ושרים את השיר "יא חסאן חסנלו" (הספר, ספר אותו), ומכבדים את הקרואים ב"בסיסה", בשתייה, מיני מתיקה ומיני מאכלים.

– ביום שישי, למחרת התספורת, לפני כניסת שבת, יש הנוהגים שכל המשפחה עוזרים ברחיצת הנער ובהלבשתו, כאשר כל אחד רוחץ אבר מגופו ומלבישו באחד מפרטי בגדיו; באותו ערב שבת, כל בני המשפחה מוזמנים לקבלת שבת וסעודת ערב שבת חגיגית, המלווה בזמירות ופיוטים לכבוד חתן בר-המצווה, זמירות שבת והפיוט בר-יוחאי.

– ביום שבת, יום בר המצווה, לאחר שהנער לבש את הלבנים, שוב כל בני המשפחה מלבישים אותו, האמא יוצקת על ידיו מים והנער מבקש את סליחת הוריו, על כל תעלוליו בילדותו. לאחר רחיצת הידיים עוטף האב את הנער בטליתו החדשה, וכל בני המשפחה מלווים את הנער לבית-הכנסת, בשירה ובפיוטים (כמו גם בחזרה), כפי שעשו ביום הנחת התפילין יומיים קודם לכן. רבים מבני המשפחה של חתן בר-המצווה מתכבדים לעלות לתורה ושוב נערך טכס עליית הנער לתורה, כולל קריאת קטע מהפרשה. אם החתן היה בחור ישיבה, היה נושא דרשה מאותו חומר, שהוא לומד אצל הרבי. בסיום התפילה מגישים כיבוד לכל ציבור המתפללים, והאורחים, לאחר הקידוש בבית, מוזמנים לסעודת צהרים של השבת ופותחים בשירה ובפיוטים תוך כדי הסעודה ולאחריה.

– עם הגעתו של הבן לבר-מצווה או בסמוך, מסתיימים, בעצם, לימודיו היסודיים של הנער. אלו שאינם ממשיכים ללמוד בישיבה או בבתי-הספר התיכוניים או המקצועיים, נשלחים לעבוד כשוליות של בעלי מקצוע ואומנים, או מצטרפים לסייע לאבותיהם בעסקיהם, להכשרתם לעצמאות כלכלית, כדי שיוכלו לשאת בעול משפחה, בהגיעם לפרקם.

– יש לציין, שלא היה נהוג לערוך מסיבת בת-מצווה לבנות קהילות יהודי לוב.

 

החתונה

– מלבד ההכרות הרבתי, שבאה לידי ביטוי כאמור ב"לילת' אלכ'ס ואלנוואר", הכרויות בין שני בני הזוג נמשכה במשך כל השנה. מדי שבת או בימי חול בין הערביים, בחורים הסתובבו ברחובות היהודים ונתנו עינם בנערות, שנהגו לעמוד בפתח בתיהן והיו עסוקות בשיחות חולין ביניהן. גם אירועים משפחתיים הוו הזדמנות להכרויות בין בחורים ובחורות, שהגיעו לפרקם ונמנו על המוזמנים. כאשר מצאה עלמה מסוימת חן בעיני בחור, הוא פונה להוריו ורומז להם על התעניינותו באותה עלמה. באם ההורים היו רואים בבחירתו שידוך נאות, היו פונים לידידים, שיפנו להורי הנערה לקבלת הסכמתם העקרונית. לפעמים, היוזמה הייתה באה מצד הורי הבחור, הפונים לבנם לעניינו בבחורה הנראית להם מתאימה, או מצד הורי הנערה, הפונים לידידים, על מנת לעניין בחור, שנראה להם שידוך נאות. שדכנית מקצועית, בקרב יהודי לוב, בד"כ לא הייתה בנמצא ושדכנית מקצועית מתוניסיה בשם בובה סויסי, ששמועה זו גונבה לאוזנה, ניצלה תופעה זו, הגיעה לטריפולי בשנת 1937 והצליחה לשדך במשך מספר שנים זוגות רבים.

– ברגע, שהובעה ההסכמה העקרונית, הורי הבחור ביקרו אצל הורי הנערה, והעלמה היעודה הייתה מגישה כיבוד, אף שידוע, שלא יגעו בו, עפ"י מעשהו ואמרתו של אליעזר עבד אברהם: "לא אוכל עד אם דברתי דברי". לאחר שיחת נימוסין קצרה והתעניינות במה עוסק הבחור, הורי הבחור היו "מבקשים את ידה" של העלמה באופן רשמי. לאחר שהצדדים הביעו את רצונם לבוא בברית הנישואין, מתחילים התנאים – איזו "שורה" (נדוניה) תביא עמה הכלה היעודה ומגיעים בד"כ להסכמה. הנדוניה, שימשה בד"כ בסיס עזרה להקמת המשפחה הצעירה ולמרות זאת, בימים מאוחרים יותר, חלק מהנערות התמרדו נגד מנהג זה, שראו בו עלבון, הן התנגדו לכלול בה פריטים מסוימים ובוודאי כסף, והביאו רק את לבושן האישי.  בתקופות קדומות, בישובים הכפריים, כאשר האישה הייתה כוח עבודה חשוב במשק הבית, היה נהוג, שהבחור שילם מוהר להורי העלמה ולא יכל להתנות שום תנאים בענייני נדוניה. מנהג שהלך והתבטל, בשל הקשיים לבחורים לגייס את המוהר, כאשר הנפגעות היו דווקא העלמות עצמן, שנישואיהן התעכבו. מאידך, כאשר העלמות היוו פחות ופחות כוח עבודה, ועסקו במשק הבית פנימה, יציאתן מהבית לא פגעה בכלכלת המשפחה והמוהר לא היה נחוץ יותר להורי הכלה.

– לפנים, כאשר הבחור לא הכיר ולא ראה את הנערה המשודכת שיועדה לו, בשל הימנעותה של העלמה מלהיראות לבחור, והיה חשש שמא לא תמצא הנערה חן בעיני הבחור, היה מנהג "את'גלייה" (ההתגלות). ערכו חגיגה וסעודה על חשבון הבחור, העלמה התלבשה במיטב התלבושת המסורתית על עדייה, והחתן המיועד ראה לראשונה את פני הכלה המיועדת, ואם הנערה מצאה חן בעיני הבחור, השידוכין קיבלו תוקף. מנהג שנתבטל, בשל עגמת הנפש שנגרמה לעלמה, ולשם הרע שעלול לצאת עליה, במקרה שהבחור חזר בו מהסכמתו לשידוכין עם הנערה.

– לאחר שקובעים את מועד הנישואין הנוח לשני הצדדים ועם התקרב מועד זה, מתחילים בהכנות לחתונה: הבחור קונה בדים למזרן ולכריות, לסדינים ולכיסויי המיטה והכריות, למפות השולחן והמפיות ולכסויי חלת השבת ושולח אותם לבית העלמה. יום קביעת גזירת הבדים, נקרא "יום הת'פסיל" (יום הגזירה), משפחת הבחור מוזמנת לבית העלמה וגוזרים את הבדים, שהכלה היעודה אמורה לתפור ולרקום אותם (יחד עם יתר השמלות והביגוד, בד"כ בסיועה של תופרת מקצועית).

– בסמוך ל"יום הת'פסיל" (מי לפני ומי אחרי), הבחור קונה מספר גיזות צמר כבשים, למילוי המזרן והכריות (ובאזור הג'בל גם לטווית החוטים לאריגת השמיכה – "העבה") , ושולח אותם לבית העלמה. יום רחיצת הצמר, נקרא "יום כ'סיל אסוף", כבר בשעות הבוקר, מעמיסים את הצמר על עגלה עם סוס (או על גבי חמור), ושתי המשפחות עם ילדיהם ומכריהם מובילים אותו לשפת הים (או לשפת הבאר) בתופים ובמחולות. לאחר שכל הקרואים אכלו מה"ספנז", ששלח הבחור ושתו את הקפה, שהכינה אם הנערה, מתחילים ברחיצת הצמר. הנשים חובטות בצמר, מנקות, שוטפות ותולות אותו לייבוש, כאשר בכל העת פוצחים בשירה ומכים בתופים. בעת ייבוש הצמר, עורכים על שפת הים סעודה חגיגית, שמשפחת הנערה הכינה. לקראת ערב, מעמיסים שוב את הצמר שהתייבש, על עגלה עם סוס וחוזרים לבית העלמה בתופים ובמחולות.

– אחרי "יום הת'פסיל" ו"יום כ'סיל אסוף" וקרוב יותר ליום החתונה, קובעים את "יום חלאן אטואק" (יום פתיחת הצווארונים). משפחת הבחור מוזמנת לבית העלמה, על מנת לגזור צווארונים פתוחים לחולצות ולשמלות הכלה הצבעוניות ורקמו את הצווארונים. אות היא, שהנערה הפכה מעלמה רווקה לאישה נשואה, שכן, עד עתה הנערה לבשה רק בגדי לבן (סמל הבתולין) עם צווארון סגור.

במעמד "הת'פסיל" ו"חלאן אטואק", משפחת הנערה עורכת סעודת צהרים חגיגית, ולקראת ערב, הבחור מביא לבית הנערה מגש עמוס ב"בוריק" עם תפוחי-אדמה וביצים, כאשר במשך כל היום המשפחות שמחות, שרות וחוגגות בלווי זגארית'. 

בהזדמנות זו, מי ב"יום הת'פסיל ומי ב"יום חלאן אטואק", או בסמוך להם, יש שנהגו לתפור שמלות לחמות ולבנות משפחת החתן, ולחילופין לתפור שמלות לחותנת ולמשפחת הכלה, תלוי במקום, בזמן  ובמצב הכלכלי של המשפחות.

– מספר ימים לפני החתונה, מכינים ברבנות, במעמד עדים, את רשיון השידוכין והכתובה (עפ"י "תקנת ההשבון", שתיקנו חברי וועד הקהילה, עוד בשנת התע"ז (1717), גובה סכום הכתובה הנו פעם וחצי מערך הנדוניה של הכלה, הנזקף כחוב על החתן. במקרה של גירושין, הבעל חייב בכתובתה, ובמקרה של מות האישה בחיי בעלה וילדים אין לה, מחזירים את חפצי הנדוניה, שנשארו בעינם, למשפחת הכלה, כי אין הבעל יורש את אשתו). מעמד זה של הכנת רשיון השידוכין והכתובה, נקרא "שדו בלקנין", שלאחריו ברור, שהחתונה עומדת לצאת אל הפועל בקרוב.

– לאחר הכנת רשיון השידוכין, המשפחות מכינות את רשימת המוזמנים ומטילות על שליח מיוחד, שזהו עיסוקו, לעבור לביתם של המוזמנים ולהזמינם לטכס החינה ולחתונה. ההזמנה הייתה נעשית בעל-פה וכאשר החל לחדור מנהג ההזמנות הכתובות (בתקופה האיטלקית), ההזמנות היו מועברות ע"י אותו שליח מיוחד.

– במוצאי שבת השנייה שלפני החתונה (אחד עשר יום לפני החופה), עורכים את טכס "ת'נחאיית' לקלאייל" (הסרת עגילי העלמה), בבית משפחת הנערה, במעמד קרובות משפחת הבחור. הסרת העגילים, הנעשית בשירה ובשמחה, בסעודה ובמשתה, אות היא, שהעלמה עוברת ממעמד של "אלמחג'ובה" (בוגרת), למעמד של "ערוסה" (כלה).

למחרת, ביום ראשון, מחזירות קרובות "הערוסה" ביקור אצל משפחת "העריס" (החתן) וקרובות שתי המשפחות עורכות טכס הנקרא "ת'ג'ליל". מערבבות חיטים, צימוקים, קוביות סוכר, ממתקים וסוכריות קונפטי בתוך נפה ("ג'לאל", ועל כן קוראים לטכס "ת'ג'ליל"), ומפזרות אותם בפינות החדר, שבו יגור הזוג הצעיר. לאחר מכן, מלקטים את החיטים על מנת להכין מהם "אריסה" (נזיד חיטים), עבור החתן והכלה, למחרת החתונה.

– השבוע שבו נקבע מועד החתונה, נקרא "ג'מעאת' אלעארס" (שבוע החתונה), שעורכים בה את שבעת ימי החגיגה, כאשר בכל יום חוגגים אירועים שונים:

– ליל שבת ויום שבת, שלפני החתונה, נקרא "שבת' לבנאת'" (שבת הבנות), שהיא מעין מסיבת רווקות  לכלה. חברותיה ורעותיה של הכלה עושות את השבת בביתה ומלוות אותה במשך כל השישי שבת. לאחר סעודת ערב שבת חגיגית, הכלה לובשת את התלבושת המסורתית עם כל העדיים, מכסים את פניה במטפחת משי אדומה, וחברותיה מוציאות אותה ברחובות הרובע בתהלוכה הנקראת "דוראן לערוסה". שתים מחברותיה אוחזות בשני צידיה, ויתר חברותיה מלוות אותה בתופים ובשירה במשך כל התהלוכה. תוך כדי התהלוכה השכנות יוצאות לקראת הכלה בשירה והילהולים ומצטרפות לתהלוכה ההולכת ומשתרכת. (טכס החוזר על עצמו למחרת, ביום שבת אחה"צ). עם חזרת התהלוכה לבית הכלה, ממשיכים בשירה ובזמרה והנשים צובעות את עיני הכלה בכחל. בערב זה, יש שהאורחים נהגו לתת מטבע של זהב לאבי הכלה. לאחר צאת כל האורחים ורק לאחר שהכלה וחברותיה יושבות ומשוחחות ביניהן עד מאוחר בלילה, עולות העלמות על יצוען.

– יום ראשון, כבר בשעות הבוקר, שולח החתן לבית הכלה "קפפה" (סל נצרים), המלאה כל טוב וחלקי פנים של בקר, להכנת ארוחת הצהרים. אם הכלה שולחת לבית החתן סיר גדול מארוחת הצהרים שהכינה, ושתי המשפחות עורכות בביתן סעודה חגיגית. אם הכלה צולה חלק מלב הבקר, ששלח החתן ומגישה אותו לכלה עם מעט סוכר, כאיחולים לחיים מתוקים לבני הזוג הצעיר.

בו בערב, החתן מביא "סבאת' לכלה ובו תכשיטי זהב, נעלי בית, נעליים, בושם, סוכריות קונפטי, קוביות סוכר וביצים, ומשפחת הכלה עורכת סעודה חגיגית לכל הקרובים, המכרים והשכנים. לאחר הסעודה עורכים את טכס ה"חנה" – הכלה הלבושה בתלבושתה המסורתית עם "זדאד" אדום ומטפחת משי אדומה על פניה, מובלת ע"י חברותיה, שנרות ואבוקות דולקים בידיהן, לפינת הטכס בלווי תזמורת ושירה הנקראת "ג'נא לעראייס" (שירי חתונה). בטכס פורעים את מחלפות שערות הכלה ומורחין אותן בעיסת ה"חנה", בלווי התזמורת ו"ג'נא לעראייס", הכוללים בין היתר את השירים: "נת'עאנה כ'יר, נת'עאנה כ'יר", "יג'עלך סזרה כדרה", "מרחבה יא לאפייה", "ילאל ילאללי" וכו'. לאחר מכן מורחים  מעיסת ה"חנה" על אצבעות הידיים והרגליים, והחתן מטביע על עיסת ה"חנה" שתי מטבעות זהב, מטבע בכל יד לאחולי אושר ועושר, טכס הנקרא "ארשוק אליראת'". בה בעת מתחילים בתרומות, החתן משליך מספר מטבעות לרגלי הכלה ומאחרים אחריו כל הנאספים (השלכת כסף הנקרא "ארשוק", יש המייעדים את הכסף לעזרת החתן בהוצאות החתונה, ויש המייעדים לכיסוי שכר ה"עוואדייה"). 

– יום שני, נקרא "לילת' הראחה" (ליל המנוחה), שהנו יום ללא פעילות, ונחים מ"לילת' החנה" השמח והמפרך. יש שנהגו בלילה זה, לערוך חגיגת "חנה" נוספת שקטה, ומרחו מעיסת ה"חנה" על אצבעות הידיים והרגליים שוב.   

– יום שלישי, נקרא "לילת' אלראחלה" (ליל התהלוכה), בשעות אחר הצהרים, הכלה הולכת לטבול ב"מנקביל" או "מקבי'ל" (מקווה טהרה), מלווה בבנות המשפחה וחברותיה, בלווי תופים, שירה ו"זגארית'. בסיום הטבילה במקווה, הכלה מובלת ב"ראחלה" (תהלוכה) לבית החתן. בטרם כניסת הכלה לבית, החתן נוטל "עבאר" (כד) מלא מים וזורק אותו מגג הבית ליד הכניסה, תוך קריאות עידוד ושיר הנקרא "יא חת'ן כססר לעבאר" (החתן, שבור את הכד!). עם ניפוץ ה"עבאר" (לזכר חורבן בית המקדש), הכלה עוברת מעל המים שנשפכו מהכד המנופץ ונכנסת לבית (לאיחולי לידת בנים לומדי תורה, כי התורה נמשלה למים). בכניסתה, הכלה נוטלת שתי ביצים (מאלו, ששלח החתן בערב ה"חנה"), מנפצת אחת על קיר הבית ואחת על קיר חדר השינה של החתן והכלה (לזכר חורבן הבית, ויש הרואים בזאת סגולה לרבייה ופריה). יש הנוהגים במעמד זה, שהחתן מסיר את ה"פרמלה" שלו, מניחה על הכסא, והכלה יושבת עליה או דורכת על נעלו (כסמל שליבו נתון לשליטתה). לאחר מכן, כל הקרואים והאורחים מוזמנים לסעודה חגיגית, עם שירה וזמרה. לאחר מכן יש שנהגו, לערוך טכס "חנה" נוסף, כפי שערכו ביום ראשון.  

– יום רביעי, נקרא "לילת' אלערס" (ליל החתונה) או "לילת' סבעה ברכות'" (ליל שבע הברכות). באותו יום, רבים מן החתנים ומן הכלות היו צמים משחר עד טכס החופה, לאחר שהכלה אכלה מה"ספנז", שהביא לה החתן השכם בבוקר. בשעות אחר הצהרים המוקדמות (ויש שעשו זאת כבר ביום שלישי), יהודי הג'בל, נהגו לפרוש את הנדוניה בבית הכלה, להתרשמות הקרובים, המכרים והשכנים. בשעה שלפני בין השמשות, הנדוניה הוכנסה לסלים מקושטים בירק ובפרחים, שנישאו על ראשי ילדים, שהלכו בראש תהלוכה לבית החתן. בתהלוכה הולכים בני משפחת הכלה, קרוביה, רעותיה והכלה היוצאת לקראת החתן רעולה בצעיף ובידה הסלסלה עם הבשמים, שהביא לה החתן. הכלה, במשך כל התהלוכה, בוכייה בשל הפרידה מבית הוריה ובני משפחתה מצטרפים לבכיה.

בערב (סמוך לשקיעת החמה), מקדשים את הזוג באחת מרחבות בית החתן, על בימה מעץ עליה פרושים שטיחים, תחת אפיריון של "זדאדת'" העשוי כעין כיפה. אבי החתן מלביש את החתן טלית, החתן שם את קצה הטלית על ראש הכלה, כסמל הנישואין "ופרשת כנפך על אמתך" (אצל יהודי לוב, לא נהוג להעמיד את החתן והכלה תחת חופה, המוחזקת בידי אנשים). בסיום קריאת "שבע הברכות" היו מוסיפים קטע מהאזהרות של חג השבועות, המתאים לטכס הנישואין: "פניך אחותי כלה הראיני, והשמיעיני קולך, פקודתך תיטב לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך, ציר מבשר יקדמני להנגידי מבית המלך, ועתה הנה אשתך קח ולך". לאחר קריאת הפסוקים "אם אשכחך… תדבק לשוני…" ושבירת הכוס לזכר החורבן, ונהגו שזו אותה כוס ששתו ממנה החתן והכלה בקידושם, הקהל קורא בקול סימן טוב ומזל טוב, לאורחים הוגש כיבוד "בסטלייאן" (עוגת שקדים מצופה בקרם סוכר) ושתייה – בקיץ "רוזטה" ובחורף משקה קקאו חם. ביציאת האורחים מהבית, בעוברם ליד החתן והכלה כדי לאחל להם אישית מזל טוב, נותנים להם "קונפטי" (שקדים מסוכרים). במסללאת'ה נהגו, שהחתן לוקח את הכוס (לאחר ששתו ממנה החתן והכלה), ומוזג את היין לכוס ריקה, שהרב מחזיק, הרב שופך בחזרה לכוס החתן והחתן לכוס הרב, וחוזר חלילה עשרות פעמים, לקול עידודם של האורחים, עד שכל היין נשפך, זאת לקיים האמור: "ממשיכין יין בצנורות לפני החתן והכלה"  

– יום חמישי, כבר בבוקר השכם, שולחת משפחת הכלה מגש עמוס עם "ספנז" לבית החתן, וכל משפחת הכלה באה לבית החתן לשתות ביחד קפה ולאכול "ספנז". יהודי לוב אין עושים "יחוד" סמוך ל"שבע ברכות", אולם לפני שנים רבות היה נהוג, שהכלה משאירה על מיטתה את שמלתה המוכתמת בדם בתוליה, שאמה של הכלה (שלפעמים ישנה בבית החתן למטרה זו, להוכיח את תומתה של בתה) ואם החתן היו מציצות לראותה, זאת, על מנת למנוע לזות שפתיים. מסיבה זו, לפעמים הכלה מוסרת את השמלה/סדין לאמה (כאמור מנהג עתיק, שאין נוהגים זה עשרות רבות בשנים). הסיבה לעריכת החתונה ביום רביעי, לאפשר לחתן לגשת לבית-הדין למחרת (שבו בית-הדין פועל), במקרה ולא מצא בתולין.

לפנים היה נהוג, שביום החמישי בערב, החתן היה מזמין את חבריו לסעודה חגיגית, אשר בסיומה החברים היו נותנים לחתן מתנה כספית. מתנת החברים הנשואים הייתה מעין החזר חוב, שהחתן נתן להם בנישואיהם ומתנת הרווקים, מעין חוב, שהחתן יחזיר כאשר יינשאו. מתנה כספית, שהיא מעין הלוואה במועד נכון, לסייע לזוג הצעיר בראשית דרכו, ומחזירים אותה לשיעורין, הן למפרע, בהיות החתן רווק והן בעתיד, בהיותו נשוי.

– ליל שבת ויום שבת, שלאחר החתונה, נקראת "שבת חתן" או "שבת ואברהם זקן". שבת חגיגית, שבה מתארחים משפחת הכלה אצל משפחת החתן. בערב שבת, לאחר תפילת ערבית והקידוש היו מברכים את "שבע הברכות", כאשר החתן פורש את טליתו מעליו ומעל ראש כלתו. הסעודה החגיגית מלווה, מלבד פיוטי השבת, בפיוטים הקשורים לנישואין, כמו: "יברך שם", "להוד כלה", "זה אלי", "אתה חתני", "יונתי תמתי", "אומר לך נטע נעמן", "מצפה לזמן", "ישמח חתני" ועוד.

למחרת, בשבת, בתפילת שחרית בבית-הכנסת, מוציאים מההיכל לתיבה ספר תורה נוסף לכבוד החתן. מכבדים את קרובי החתן לעלות לתורה, וכאשר החתן עולה לתורה, תוך כדי ברכות ופיוטים וזריקת סוכריות, קוראים שבעה פסוקים מפרשת "חיי שרה" (מקרא ותרגום בארמית), שעניינם זווג בני הזוג, מ"ואברהם זקן בא בימים…" ועד "ולקחת אישה לבני משם". בירידתו של החתן מהתיבה, הקהל מברך אותו בברכת "לך לשלום במקומך, ירצה האלוהים את מעשיך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". בסיום התפילה, ציבור המתפללים מוזמן לכיבוד ובני המשפחה והמוזמנים מלווים את החתן לביתו. לאחר הקידוש, שוב מברכים את "שבע הברכות" ועורכים סעודה חגיגית, מלווה בשירה ופיוט.

– בכל שבעת הימים שלאחר החתונה, הנקראים שבעת ימי משתה, החתן והכלה בטלים מכל מלאכה. בכל יום מימי שבעת ימי המשתה, הזוג הצעיר היה מוזמן לסעודת צהרים חגיגית אצל אחד מהקרובים והידידים. ביום שלישי בשבוע בערב, שלאחר הנישואין, הנקרא "לילת' הראדה", מביא החתן סל עמוס ירקות ודג גדול, ולאחר בישולם מתחרים החתן והכלה בחיתוך הדג, ומכבדים ממנו את בני שתי המשפחות. הדג והירקות הוו מעין סגולה לפריה ורבייה ולחיים ירוקים ורעננים. ובכך היו מסתיימים שבעת ימי החתונה ושבעת ימי המשתה ("ירח הדבש"), שלוו בשיר: "תלאת' אייאם סלטאן, ותלאת'ה אוזיר, ועקאב עמרו יסיר", כלומר – שלושה ימים מלך, ושלושה ימים שר, ויתרת חייו עבד. ואז הזוג הצעיר מתחיל את חיי החולין שלו, מתמודד עם חיי היום-יום ונושא בעול המשפחה. 

– מנהג מעניין, היה נהוג אצל יהודי ההר (הג'בל) – רבים כוונו את יום נישואיהם ליום ערב חג הסוכות דווקא (שמא לקיים "ושמחת בחגך והיית אך שמח", או לחסוך בשבעת ימי הבטלה מכל מלאכה, שאחרי החתונה, כי במילא לא עבדו בימי חול המועד). ביום טוב שני של גלויות, היו מתקבצים כל החתנים, שזה עתה נישאו, יחד עם אורחים והשושבינים (הנקראים "שוואש", שהיה נהוג להצמיד לחתן כל שבעת ימי המשתה), ליד באר מים. עורכים מרוץ חתנים, על סמך הפסוק בתהילים: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח", ומזה שם המרוץ "והוא כחתן" ("אלמירו"). בסיום המרוץ הנמשך שעה קלה, לקול מצהלות הקהל, מלווים את החתנים לבתיהם בשירה, וכל חתן מגיש כיבוד לאורחיו.

 

כי עפר אתה ואל עפר תשוב

– בשעת גסיסתו של אדם, המשפחה נהגה להזמין אנשי חברה-קדישא, הנקראים "חברים" (שידעו מתי אכן אדם גוסס), לקריאת שמע, ברגע יציאת הנשמה.

– במות אדם, הנשים היו משמיעות יללות אבל, שורטות את פניהן ומכות על חזיהן, ומקוננת נושאת קינות מונוטוניות והנשים היו חוזרות על הפזמון אחרי כל בית; במות גבר צעיר, היו שנהגו להוציא את השולחן, שאכל עליו המת בחייו והנשים חובטות בו במקלות; היו שנהגו להביא מקוננת בשעות אחר-הצהרים לפני כל האזכרות של השנה הראשונה. הרבנים המליצו על ביטולם של מנהגים אלו, שהיו חיקוי של מנהגי גויים, ואכן עם השנים הם הלכו ונעלמו. בהישמע קול יללות האבל, השכנים היו שופכים את המים שבכלי הבית; משפחת המת נהגה לשפוך את השאור והמלח, הנמצאים בבית.

– בלוויה, נוהגים לעבור עם מיטת המת דרך בית-הכנסת, מושיבים אותו שבע פעמים, מספידים את הנפטר ואומרים קדיש. לאחר אמירת הקדיש, קורא השמש "מחילה יא קהל" והקהל עונה "מחילה", קריאה של מתן מחילה לנפטר ובקשת מחילה ממנו; בטריפולי, בצאת הלוויה מחוץ לעיר, לכוון בית-העלמין, נהגו לעשות שבע הקפות ושוב, סמוך ל"בית'-החיים" (בית-הקברות), עוד שבע הקפות; נהגו לחתוך מטבע זהב לשבע חתיכות, ועם הגעת הלוויה ליד "בית'-החיים" זרקו אותן לארבע רוחות ולשלוש קרנות (חוץ מקרן בית-העלמין); בשעת הלוויה נוהגים לומר קינות ולקרוא פרקי תהילים, ואם אדם הגיע לגיל גבורות קוראים, בין היתר, את הפיוט "בר-יוחאי". כיבדו את המלווים בביצים ועראק, ובגרגרי חומוס מבושלים במים. יש, שלקחו חתיכה קטנה משיירי תכריכיו, כסגולה לאריכות ימים, כפי שאותו זקן וירא שמיים הגיע לגבורות (יש שנהגו לקרוא את הפיוט "בר-יוחאי" לאדם שהגיע לגיל גבורות, רק במקרה ולא היה אב שכול – "מדאקש אלחסרא"); בלוויה נהגו לתת צדקה (ע"י קריאת זירוז "צדקה תציל ממות"), מכספים אלה חילקו לילדי "תלמוד תורה", שצעדו לפני מיטת המת, אמרו קינות וקראו פרקי תהילים, וכן קנו מהם מצרכים לסעודת ההבראה (סעודה, שנתנו לאבלים עם חזרתם מבית-העלמין, ומתחילים "לשבת שבעה"); למניעת לזות שפתיים, אם אשת הנפטר בהריון, הייתה עוברת מתחת למיטת הנפטר, עם הוצאתה מהחדר או מהבית, ואם נולד בן נקרא על שם האב המנוח; בניו של הנפטר אינם מתקרבים כדי ד' אמות למיטת אביהם ואין נכנסים לבית-העלמין אחרי מיטתו. הם ממתינים בפתח בית-העלמין עד סיום הקבורה, עושים השכבה, אומרים קדיש, עושים קריעה, ובאי הלוויה עוברים על פניהם לנחום אבלים (מנהג, שרבים אין מקפידים לקיים בארץ, ובנים נכנסים לבית-העלמין אחרי מיטת אביהם); נוהגים לקבור את נעליו של המת עמו, שאחר לא ילך בהם; כאשר מת אדם חשוך ילדים, סותמים את ארונו בדף שולחן.

– את סעודת ההבראה (לחם וזיתים או ביצים קשות), נהג להביא איש חברה-קדישא, ומקפידים לא להותיר שום פרור בבית (אפילו לא קליפות ביצים וגלעיני זיתים, שאותם קברו באדמה, מעין אות לקבורת האבילות, שלא תפקוד שנית את המשפחה); בכל שבעת ימי האבל, האבלים אינם אוכלים בשר, למעט בשבת, ובאבלות על "וואלדין" (הורים), אין אוכלים בשר גם בשבת; המנחמים לא אוכלים עם האבלים; האבלים, שיושבים שבעה, אינם מכבדים אישית את המנחמים, רק קרובים, שאינם נמנים על האבלים, מגישים את הכיבוד; באם אחד הקרובים או המנחמים לן בבית האבלים בלילה הראשון של האבל, עליו להמשיך ללון בבית האבלים כל שבעת ימי האבל, ורוחץ יום לפני יציאת האבלים מהשבעה. במקרה ואחד האבלים המשיך ללון, בלילה הראשון לאחר השבעה, בבית בו ישבו שבעה, עליו להמשיך ללון שם עד האזכרה של החודש; נוהגים להתפלל שחרית, מנחה וערבית בבית האבלים, כל שבעת ימי האבל. יש הנוהגים להתפלל בערב שבת ובמוצאי שבת בבית הנפטר, במשך כל השנה הראשונה. ויש הנוהגים לערוך סעודה ולקרוא משניות בבית הנפטר, בכל השבתות של השנה הראשונה; בכל שבעת ימי האבל (ויש כאלה במשך כל החודש) נוהגים להדליק "קנדיל" ולידו להניח כלי זכוכית עם מים. לאחר השבעה (או החודש בהתאם), ממשיכים להדליק "קנדיל" בבית-הכנסת, במשך כל השנה הראשונה, ודואגים להביא שמן בכל ערב שבת ל"קנדיל"; קרובים, מכרים ושכנים נוהגים להביא לאבלים (שאסורה עליהם גם מלאכת הקניות), סלי פירות, ירקות, דגים, שמן, סוכר קפה, כעכים וכו', במשך כל שבעת ימי האבל; ביציאת האבלים מאבלם, לאחר ביקור בבית-העלמין, השכבה ואמירת קדיש, נוהגים לרחוץ במים צוננים.

– מלבד האזכרות ("פקידה") הרגילות בשנה הראשונה (בשבעה, בחודש, י"א חודשים ושנה), נוהגים יהודי לוב לעשות פקידה גם בשישה חודשים; נוהגים לשלוח תבשילים מסעודות המצווה באזכרות, למושב הזקנים, לתלמידי חכמים ב"תלמוד תורה" ולעניים; באזכרות, מלבד תפילת מנחה, ערבית, למוד משניות, אמירת דברי תורה והספד, יש שנוהגים ללמוד פרקים, שראשי תיבותיהם  שם הנפטר ושם אמו.

– ביום האזכרה השנתית, הבנים נוהגים, במשך כל חייהם, לומר קדיש בשחרית, במנחה ובערבית. בשבת לפני האזכרה, מקפידים לקנות "מפטיר" (ולכל הפחות "משלים"), אפילו בדמים רבים. במקרה ולשניים מן המתפללים יש אזכרה באותו שבוע, מחלקים את המצווה ביניהם, האחד עולה לתורה במפטיר והשני קורא את ההפטרה. 

– בלוב נהגו לבנות את הקבר באזכרה של החודש ולהציב מצבה לאחר מספר חודשים.

– במקרה של מות שני אחים (או יותר), נוהגים היו "למכור" למשפחה אחרת את שאר בניהם, לבל יפקוד אותם גורל אחיהם.

 

 

סיכום

כפי שראינו, ההווי והמנהגים של יהודי לוב במעגל השנה ובמעגל החיים, הוו את היסודות לבנין הרוחני, המסורתי וחיי היום-יום של בני הקהילות היהודיות בלוב, במשך הדורות. מסורות, שרוב רובם נעוצים במקורות היהודיים וההלכתיים, עם ניואנסים יחודיים, בבחינת השתי, שעליו עומד הערב של מנהגים, שמקצתם הובאו ע"י אבותיהם מהגלויות השונות עם השתקעותם בלוב, ושניהם יחד מהווים את אותו מארג של הווי חיים לדורות, שהוד קדומים אופף אותם. מסורות ומנהגים, שהטביעו את חותמם על מארג החיים של יהודי לוב, אשר רובו אפוף חרדת קודש, אמונה עמוקה בגאולה, כיסופים וערגה לארץ-ישראל, לציון ולירושלים.

הווי חיים, שרבים מבני הקהילות היהודיות מלוב וצאצאיהם, ממשיכים לשמור בקפדנות גם כיום בארץ, במיוחד באותם ישובים, שבהם קיבוצים גדולים של יהודים יוצאי לוב והקימו בהם בתי-כנסת לתפארת, עפ"י המסורת היהודית הלובית עם הפיוטים והלחנים הייחודיים והערבים. הווי ומנהגים, המוקירים ומקיימים בקפידה, בבחינת "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" / "מנהג אבותינו בידנו ערובין".

 

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.

יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב

מאגר המאמרים


ביבליוגרפיה מאויירת