החנוכיות היו עשויות לרוב מפתילים הטבולים בשמן זית, כסמל לנס פך השמן. יש שנהגו לשמור את הנר שבו הודלקו הפתילות – כדי להשתמש בו לביעור חמץ בערב פסח של אותה שנה.

לשמן שנותר מהדלקת החנוכיות ייחסו סגולות מרפא, והקפידו לשמור ממנו בכבוד.

לאורך כל ימי החג נהגו לטגן "ספנז" – מאפה מטוגן הנאכל כשהוא טובל בדבש או בסוכר. האמהות נהגו לשלוח לבנותיהן הנשואות מגשים עמוסים בספנז, בעיקר בערב ראש חודש טבת החל בתוך ימי החנוכה, הנקרא "סנה".

משפחות רבות בלוב הקפידו לשלוח ספנז גם לזקני הקהילה שבמושב הזקנים ("גרפא") ולתלמידים ולמוריהם ב"חדר" וב"תלמוד תורה".