ההכנות לפסח מתחילות בעוד מועד. מנקים, מסיידים, צובעים וקונים מצרכים ומתנות. נוהגים לתת "קימחא דפסחא" לנצרכים.

קונים את החיטים ומבררים אותן בקפידה. טוחנים אותן לקמח לאפיית המצות – שנעשות ב"כושת למתקב" (מאפיית המצות) או בתנור החימר, "אלפרן".

המצות נלושות במים הנקראים "מא אתנג'ים" – "המים שלנו", שנשאבים רגע לפני צאת הכוכבים.

בערב החג שוחטים כבש לפסח, בדרך כלל סמוך לבית, ומקדישים חלק מהבשר לקערת ליל הסדר – ה"סבאת'".

בליל הסדר לובשים בגדים לבנים, יושבים על כריות סביב שולחן נמוך וקוראים את ההגדה – לעיתים בערבית. הילד נושא את האפיקומן על כתפו ומכריז שהוא בדרכו לירושלים, והכול עונים לו בשירה "לשנה הבאה בירושלים".

יש משפחות שאינן נוהגות להחביא אפיקומן או למזוג כוס לאליהו – שריד למנהגי הסתר של ימי שמד.

למחרת בבוקר האמהות שולחות לבנותיהן הנשואות את הביצים שנשמרו להן בקערת הסדר, חלק מהזרוע ומצות חמות – "סנה".

בימי חול המועד נוהגים לברך את האילנות – "סאניית' את'באריך" – ולערוך סעודות בחיק הטבע.

בלילה האחרון של החג נחוגה "לילת אלכ'ס ואלנוואר" – ליל החסה והפרחים, הידוע גם כליל המימונה. הרחובות מתמלאים שמחה, פרחים ואהבה.

הבחורים נושאים פרחים ומגישים אותם לעלמות. קבלת הפרח נחשבת אות להסכמה לשידוך.

האמהות אופות חלות מתוקות "בולו למימונה" וחביתות חריפות "עג'את אלמימונה", ומהן הן שולחות גם לבנותיהן הנשואות.

באסרו חג נערכה הילולה לרבי כמוס ימין זצ"ל, תלמיד חכם ומקובל.