אבא שלי דודו דאבוש ע”ה היה טוואף. “מה זה טוואף?” שואלים הילדים והנכדים שלי אשר כולם נולדו כאן בארץ ישראל, ולא הכירו את אורחות חיי אבותינו בגלות לוב. ובכן לידיעת הילדים, הנכדים ולכל מאן דבעי, טוואף פירושו “רוכל”. 

יש סוכני מכירות שטסים מארץ לארץ ומוכרים את מרכולתם (ידע, טכנולוגיה, אלקטרוניקה, כלי נשק או כל מוצר אחר) למדינות אחרות מעבר לים. יש סוכני מכירות אשר נוסעים ברכב מעיר לעיר ומוכרים את מרכולתם (משי, בדים יקרים, מכונות, מחשבים, שמיכות או מוצרים אחרים) בערים אחרות, ויש “טוואף” – הרוכל, (שבניגוד לסוכן המכירות הוא סוחר במעות מועטות מה שנקרא “כסף קטן”). הטוואף יוצא מביתו על חמור בתחילת השבוע, משווק את מרכולתו במהלך השבוע באזורים מרוחקים מביתו וחוזר רק ביום חמישי אחר הצהריים. הרוכלים היהודים בלוב היו מוכרים את מרכולתם אצל השבטים הבדואים בערבות לוב או בקרבת הערים אך לא בתוכן, וזאת מפני שחיפשו את המקומות שבהם אין חנויות ובתי מסחר. הרוכלים מכרו בדרך כלל מוצרי סדקית, כפתורים, מסרקות, רוכסנים וכו’. לפעמים הם גם ציפו סירים שנשרפו במדורת השבט בעת הבישול בציפוי מבדיל שנקרא “קזיר”. 

בימי ראשון, אחרי תפילת שחרית, אבי ע”ה היה מצטייד במוצרי סדקית, כפתורים, מסרקות, מראות וכו’. את מרכולתו היה קונה מהסוחרים היהודים בשוק. לאחר מכן היה מגיע הביתה, אוכל עם אמא ז”ל ועם הילדים ארוחת בוקר ושואל את הילדים: “מי רוצה לעזור לי היום?” כל הילדים רצו לעזור לאבא, שכן הייתה זו חוויה מהנה עבור הילדים לעזור לאבא להעמיס על החמור. כשסיימו להעמיס, אבא היה מרים את הילדים בזה אחר זה, נושק להם ומורידם ארצה. אחר כך היה שואל את אמא, אם היא צריכה משהו מסוים לבית, לעצמה או לילדים. בזמן שאבא העמיס את הסחורה על החמור, אמא הכינה את הצידה לדרך את ה’זמיטה’, שקית ובה חיטה ושעורה קלויות וטחונות, שמן זית, פלפל ירוק חריף, בצל או שניים, מעט תה בשקית נפרדת וכמה חתיכות קדיד (בשר מיובש ומשומר בשמש החמה של לוב). אבא היה נפרד מכולנו, עולה על חמורו, מנופף בידיו לשלום ויוצא לדרכו. אף פעם לא ידענו לאן הוא רוכב וגם לא שאלנו. לאחר מספר שעות רכיבה היה אבא יוצא מתחום העיירה זליתן ומתחיל לחפש אחר השבטים הבדואים. 

לא תמיד יכול היה אבא לצאת לעבודה, היו אילוצים חברתיים אשר מנעו ממנו לצאת לעבודה, למשל, במקרה הבא: פעם אחת הייתה שרפה בבית הכנסת בושאייף אשר בעיר זליתן. השרפה כילתה כמעט את כל בית הכנסת, והקהל היהודי נדרש לעזור בשיפוצו, מי שיכול לתרום כסף לשיפוץ תרם, ומי שלא יכול היה לתרום כסף, היטה שכם בעבודת הבנייה יחד עם הרבה יהודים אחרים אשר חלקם היו בעלי מקצוע בתחום הבניין, וחלקם היו חסרי אמצעים אשר תרמו את כוח עבודתם לשיפוץ בית הכנסת בושאייף.

אבא ע”ה התנדב להביא חול מחוף הים לאתר הבנייה על חמורו. כך הוא הלך לחוף הים וחזר עם שקי החול על גבי החמור מספר פעמים ביום. כך שיפצו היהודים את בית הכנסת בושאייף אשר בזליתן. השיפוץ היה יסודי ומקצועי מאוד, ובית הכנסת לאחר השיפוץ היה מפואר אפילו יותר מקודמו. אבא ואחיי הגדולים היו מתפללים בבושאייף רק בשבתות ובחגים, כי בימי החול אבא עבד רחוק מהעיירה. אחיי הגדולים יוסף ואברהם ע”ה היו לומדים שיעורי תורה וזמירות בבושאייף.

כך המשיכו החיים בשגרה שלנו: אבא היה יוצא לעבודה בין שבטי הבדואים, אחיי הגדולים הלכו ללמוד “שיעור” בבושאייף, האחיות עזרו לאמא, ואנו הקטנים שיחקנו ברחובות זליתן.

אבא היה בעל ניסיון ברוכלות וידע את עבודתו היטב. כאשר אבא הגיע לשבט בדואי אשר הכיר קודם, היה ניגש בביטחון לתחום השבט, אומר שלום בקול, אנשים ונשים אשר שמעו את קולו המוכר להם היו יוצאים מהאוהלים, ניגשים אליו לוחצים לו יד: ‘אהלן יא דאוד, אהלן יא דאוד’, שואלים על המשפחה ושואלים מה הביא הפעם? אבא היה משבח את מרכולתו עשרות פעמים לפני שהיה מוציא את הסחורה: חוטי תפירה, מחטים, כפתורים, מסרקות ומראות קטנות. הנשים והילדים היו מתלהבים מחוטי התפירה הצבעוניים, והנשים היו משכנעות את הגברים שלהם כי אכן נחוצים להם כפתורים וחוטי תפירה. המסרק היה נחוץ לבת כדי שתיראה יפה, והמראות – הו, המראות – הן היו מלהיבות את הנשים יותר מכל מוצרי הסדקית. בדרך כלל לא הצליחו הגברים לעמוד בפני בקשותיהן של הגברות והיו משלמים לאבא בעין יפה. 

לאחר שסיים את עסקי המכירה, אבא היה מבקש מים מאנשי השבט, רוחץ את ידיו, מערבב מעט קמח חיטה קלויה ומעט קמח שעורה קלויה, לש את התערובת במים ושמן זית והיה עושה ‘זמיטה’ בליווי בצל ופלפל ירוק חריף, וזאת הייתה ארוחת הערב של אבא. אחר כך היה מתפלל תפילת מנחה וערבית, מה שידע על פה. תפילתו הייתה קצרה אך נאמרה מכל הלב. לאחר המכירות, ארוחת הערב והתפילה, אנשי השבט היו מכינים לו “חדר” נפרד הרחק מחדרי הנשים והילדים, ושם היה ישן את הלילה. בבוקר היה קם, מניח תפילין, מתפלל שחרית ומכין כוס תה. בינתיים הבדואים גם הם התעוררו. אבא היה נפרד מהם לשלום, רוכב על חמורו וממשיך בדרכו לשבט הבא.

לא כל השבטים היו ידידותיים. חלקם היו עוינים, ואבא נמנע מלהגיע אליהם. מקרה כזה קרה לו בזמן מלחמת השחרור של מדינת ישראל. ראש השבט של אחד השבטים שהיה פעם ידידותי לאבא, שלח את בנו בכורו להילחם עם הערבים נגד היהודים. הבן של ראש השבט נהרג, ואביו נדר לנקום ביהודים שיגיעו לשבט. איתרע מזלו של אבי שהיה היהודי הראשון שהגיע לשבט. אנשי השבט קיבלו את אבא כרגיל, חייכו אליו, קנו ממנו מוצרי סדקית והכינו לו מקום לינה. אבא, כהרגלו, ביקש מים, נטל ידיים, הכין לעצמו ‘זמיטה’, התפלל והלך לישון.

באמצע הלילה הרגיש אבא כי מישהו מעיר אותו ואומר לו שוב ושוב: “דוד, קום מהר, קום כבר, בבקשה, קום מיד!” אבא לא הצליח להתעורר, ומתוך שינה אמר לאדם שמעיר אותו: “עזוב אותי בבקשה, עזוב אותי, אני עייף מאוד, אני רק רוצה לישון עוד מעט.” אבל האדם שעמד עליו להעירו לא ויתר לו, אלא המשיך ודחק באבא שוב: “קום כבר, בבקשה קום.” אבי פקח את עיניו וראה לפניו גברת זקנה אדומת שיער, בימינו אומרים ‘ג’ינג’ית’. אבא אמר לה: “גברת, מה את רוצה ממני? אני לא מכיר אותך ומעולם אפילו לא ראיתי אותך! תני לי לישון ותעזבי אותי בשקט, בבקשה.” אז הגברת אדומת השיער התחילה להסביר לאבא, כי בנו של ראש השבט נפל בקרב בארץ ישראל, במלחמה מול היהודים, ולכן ראש השבט נדר כי הוא במו ידיו ירצח את היהודי הראשון שיגיע לשבט. לכן הוא חייב לברוח לפני שהוא ירצח אותו. “גברת, עכשיו כבר חצות, חושך נורא, בחוץ יש מלא כלבים, כאשר אצא מן המאהל כל הכלבים ינבחו ויעירו את כל השבט. או-אז, באמת יהרגו אותי אנשי השבט כי יחשבו שגנבתי מהם, ועכשיו אני בורח כמו גנב. בבקשה, עזבי, גברת, תני לי להמשיך לישון, ובבוקר תהיה רווחה (לסבח רבח).” אך הגברת האדמונית בשלה: “קום עכשיו והעמס את חפציך על החמור.” “אבל אני לא יכול!!! זה כבד מדי, בבוקר יעזרו לי הבדואים אנשי השבט, ואז אלך לי הביתה.” אבל הגברת מתעקשת ואומרת לאבא: “אני אעזור לך להעמיס, והכלבים לא ינבחו עד אשר תתרחק מהשבט, רק בבקשה, קום כבר.”

אבא קם בחוסר רצון בולט, העמיס את הסחורה על החמור, בקלות, כאילו אין משקל לחפצים, יצא מהאוהל, ולהפתעתו, היה אור ירח בהיר שהאיר היטב את הדרך. הכלבים לא נבחו, שקט, דממה מסביב, רק אבא והזקנה האדמונית הולכים לבדם במדבר, עד שהתרחקו מספיק מן השבט המסוכן. 

פתאום ירד שוב הלילה, שוב נעשה חשוך וקר, והגברת נעלמה. אבא המשיך ללכת על השביל עד שהפציע השחר, והוא יכול היה לראות את הדרך ולאן היא מובילה. אבא הבין כי נעשה לו נס ושהייתה זאת בושאייף בעצמה שהצילה את חייו. אולי שילמה לו על המאמץ שעשה בבניית בית הכנסת. הוא קיצר את מסע המכירות לאותו שבוע, חזר הביתה, ובשבת עלה לתורה ובירך הגומל” על הצלתו ועל פדיון נפשו.

מקרה אחר אשר קרה את אבא שלנו היה בלילה אחד, כאשר החושך התפשט סביב, ואבא לא הגיע לשום שבט. הוא פחד להמשיך ברכיבה שמא יטעה, ייפול או יקרה לו אסון אחר. לכן הוא החליט לחנות חניית לילה ליד עץ הדקל הקרוב. כאשר הגיע אל הדקל, פרק את משאו מעל החמור, קשר את החמור בקרבת מקום, עשה לו מדורה קטנה, השחיל קדיד’ על מוט עץ דק ושם על האש, לאכול ארוחת ערב. לאחר מספר דקות אבא שמע יללות של זאב. הוא התחיל לפחד. מה עושים? בסביבתו הקרובה הוא מצא שני אבני שיש, הוא אסף אותם אליו והמשיך לצלות את הקדיד. לפתע הופיעה מולו זאבה לאחר המלטה, היא הייתה רעבה. אבא הכניס את האבנים לאש, אחרי כמה דקות הוא השליך לעבר הזאבה חתיכת בשר. הבשר נפל על הארץ, והזאבה אספה ואכלה אותה, ושוב חתיכת בשר, ושוב חתיכת בשר, עד כי הזאבה החלה לתפוס את חתיכות הבשר בעודן באוויר, אחרי כמה דקות כאשר האבנים התחממו כדבעי ולהטו ממש, הוא אחז בידו אחת האבנים והשליך לעבר הזאבה. זו חשבה שהאבן חתיכת בשר ובלעה אותה מן האוויר. האבן חדרה לבטן הזאבה היא חגה סביב עצמה כמה שניות ומיד נפלה לידו ומתה. היה זה מקרה ברור של תושייה אשר עזרה לאבא לחיות בארץ לוב.

ערב אחד הגיע לביתנו אדם שהכרנו אותו כיהודי פשוט מהשכונה. הוא היה בעל חנות המכולת שסיפקה לנו סולת, קמח, שמן, סוכר וכדומה. חלב ומוצריו לא קנינו, כי לא נהגו לאכול מוצרי חלב בלוב. באותו יום התברר כי פעילותו במכולת הייתה רק סיפור כיסוי לפעילותו הציונית, והוא, בעצם, היה פעיל ציוני מהסוכנות היהודית שריכז את העלייה מלוב בטרם קום מדינת ישראל וגם לאחר קבלת עצמאותה. הוא הסתופף עם ההורים ולחש כמה מילים באוזני אבא. אמא בעיקר הקשיבה, שאלה כמה שאלות את השכן ונראתה כמי שמקבלת את הדין. אמא לא נראתה שמחה או עצובה במיוחד, אבל אבא שמח מאוד. פניו אורו. נראה כאילו הוא-הוא בעל השמחה הגדולה. 

הוא התחיל לאסוף את מעט דברי הערך שהיו לנו, צרר אותם בצרור קטן ושם בתיק של אמא. הוא פנה אל אמא ושאל: “מה דעתך, את זה ניקח אתנו או נשאיר כאן?” כל פעם הוא הצביע על איזה חפץ ושאל את אמא: “ומה עם זה? להשאיר או לקחת?” בסוף נשאר צרור קטן של בגדים שנראו להורינו ולנו שווים”. הכול נכנס במזוודה קטנה אחת.

רצתי אחרי אמא ושאלתי מי זה האיש הזה? מה רוצה האיש הזה? לא ידעתי “הלנו הוא אם לצרינו”? האם הוא בא לעזור לנו? לתת לנו דבר מה? או שמא בא להציק להורים ולקחת מה שאין לנו. אמא הרגיעה אותי כל הזמן: “אל תדאג, ממוס לא איש רע, הוא רוצה רק לעזור לנו, אין לך מה לדאוג, אבא ואני יודעים מה לעשות, אך אני לא עזבתי ולא הרפיתי עד שאמא הבטיחה לזאטוט (אני) בן השלוש, כי אם יצטרכו עזרה – ההורים יקראו לי לעזרה.

אחרי כמה ימים עמדה מול ביתנו משאית לא גדולה. האחים, האחיות וההורים נכנסו לרכב, וזה התחיל בנסיעה. אחרי כשעתיים הרכב עצר, ואנו נוכחנו לדעת כי אנו בנמל.

לאחר כשעתיים ניגש אלינו “השכן” שהכרנו, לחץ יד לאבא, שאל מה שלומנו, הגיש לאבא כמה פתקים והלך. כששאלנו את אבא מה הוא נתן לו, אבא הוציא את הניירות והראה לנו  כרטיסי עלייה לאנייה. התחלנו ללכת לכיוון שהראה לנו “השכן”. צעדנו לאט עד שהגענו לכבש האנייה. בקצה הכבש עמד מלח שהורה לנו בתנועות ידיים לעלות. המלח לקח מאבא את הניירת, מנה את בני המשפחה, נתן לאבא כרטיסים אחרים לפי מניין הנפשות במשפחה ועלינו לאנייה.

כמה שעות אחר כך הותרו חבלי האנייה שקשרו אותה לרציף והיא החלה לשוט. לאט לאט יצאנו מהנמל והתחלנו את השיט בדרכנו לארץ ישראל. במהלך ההפלגה לארץ רצינו מאוד לראות את ארץ ישראל מן הים, ואכן לאחר מספר ימים ראינו את הר הכרמל. הוא היה כל כך יפה, עד שכל העולים עמדו על הסיפון והסתכלו על החוף. כולם רצו לראות את המראה המרגש של חיפה, ומי שהסתירו לו, ביקש מהאנשים לזוז קצת ולאפשר לו לראות את ארץ ישראל היפה, ארץ הצבי.

בשנת 1951 הגענו לנמל חיפה, מהנמל הובילו אותנו ישירות לשער העלייה בפרדס חנה. במדינת ישראל הצעירה נטש אבי את עסקי הרוכלות שהיו נהוגים בלוב ויחד עם האחים הגדולים עבד בחקלאות בקטיף תפוזים, לעתים בשתילת עגבניות, בצל, ושאר ירקות. מהטוואף ומעלליו נשארו רק הזיכרונות והסיפורים.

(1) על פי ‘חוקי עומאר’ הנהוגים במדינות האסלם, אסרו על היהודים לרכב על סוס שנחשב חיה אצילה, זאת כדי למנוע מצב שהיהודי הרוכב על הסוס יהיה גבוה מערבי הולך רגל. הערבים לקחו את החוק הזה רחוק יותר, ופעם קרה שערבי אחד ביקש מאבי להעביר את הסוס שלו ממקום למקום. אבא שלי עלה על הסוס ורכב כדי להגיע ליעדו. ערבי שפגש אותו אמר לו לרדת מהסוס, כי זהו עלבון לסוס שיהודי יעלה עליו.

(2) על תהליך הציפוי בבדיל (הקזיר) אספר בהזדמנות אחרת.