בין ראש השנה ליום כיפור – שבת שובה

השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראה שבת שובה. בטריפולי נהגו להתכנס בהמוניהם בבית הכנסת הגדול, צלא אלכבירא, ולשמוע את הדרשה של ה"חכם באשי" או אב בית הדין. זו לא הייתה דרשה רגילה – אלא מעין "מסע התעוררות", נאום נרגש ומלא יראת שמיים, שנשא עמו תחושת אחריות וקדושה לקראת יום הכיפורים המתקרב.

ערב יום כיפור – מעל כיפור

בליל ערב כיפור, שנקרא מעל כיפור, רחובות הרובע היהודי התמלאו חיים וריח מתוק. בכל בית טיגנו ספנז לשבירת רעבונם של המתפללים, מנהג שהזכיר את לילת’ התנור של ערב ראש השנה. בחלק מערי השדה הוגשו מאכלים ושתייה למתפללים אחרי שחרית, מתוך תחושת אחווה וחסד.

בכל בית רכשה המשפחה "קנדיל" – נר מיוחד להדלקה בבית הכנסת, ולעיתים אף נשחט תרנגול כפרות לכל נפש במשפחה. במקומות אחרים, במיוחד בדור האחרון, החליפו את המנהג בנתינת צדקה. אחרי מנחה, רבים עברו ליד אחד הרבנים לקבל טקס סמלי של "מלקות", זכר לכתוב: "על חטאים שאנו חייבים עליהם מלקות ארבעים". מול בית הכנסת הגדול הוצבו שולחנות שבהם גבו גבאים את חובות הנדרים והעליות לתורה, וכן תרומות לקופות צדקה, לקרן קיימת ולתנועות ציוניות.

סעודה מפסקת

את הארוחה המפסקת נהגו לערוך בבית האם, בהשתתפות הבנים הנשואים וכל המשפחה המורחבת. באותה הזדמנות נתנה הכלה מתנה אישית לחמותה – ביטוי נוסף לקשרי המשפחה החמים שנשמרו גם בשעת רצינות וקדושה.

תפילת כל נדרי

בליל כיפור הוצבו על התיבה שבעה ספרי תורה, מקושטים ברימונים, פרחים ועצי בשמים. ספרי "כל נדרי" ו"סמוך" זכו למקום של כבוד. תפילת כל נדרי נאמרה בנעימה מיוחדת, ברגש ובחרדת קודש, והייתה מהשיאים של הערב. בעל ספר "כל נדרי" בירך ברכת שהחיינו בפני הקהל, ושליח הציבור בירך את קוני הספרים ואת הקהל כולו. בתפילת האזכרה הוזכרו שמות הרבנים, גדולי הדור והקהילה, לצד קרובי משפחות התורמים – שילוב של תפילה וזיכרון.

יום כיפור בבית הכנסת

יום הכיפורים היה מעמד מרגש במיוחד. כולם לבשו בגדים לבנים, ילדים ותינוקות הובאו לבית הכנסת כדי לזכות בברכת הכוהנים של תפילת נעילה. הרגע הזה, כשהמון העם עמד בהתרגשות וציפה לברכה, הזכיר לרבים את ימי המקדש בירושלים.

אחרי תפילת ערבית נהגו לצאת החוצה לאמירת ברכת הלבנה. בהפטרת מנחה, בספר יונה, נהגו בערי השדה לקרוא גם בתרגום ארמי וערבי, כדי שכל הציבור יבין את הדברים.

בכמה מקומות אף נהגו שכל בני המשפחה ישנו יחד בחדר אחד בליל כיפור, כדי למנוע הסחת דעת.

מנהגים מיוחדים

בלוב לא נהגו למול תינוקות בבית הכנסת, אך אם הברית חלה בראש השנה או ביום כיפור – התבצע הטקס דווקא בבית הכנסת, מתוך תחושת קדושה מיוחדת.

למחרת יום הכיפורים נחגג יום שמחת כוהנים. ביום זה לא נעשתה כל מלאכה, והכהנים ערכו סעודה חגיגית עם קרוביהם וחבריהם – זכר לכהן הגדול שהיה יוצא בשלום מקודש הקודשים. כמו שנאמר: “ויום טוב היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש”.