פרק מתוך רומן ביוגרפי בשלבי כתיבה

קישור לדפדוף בגליון לבלוב 21 כקובץ PDF 

אוקטובר 1965, חול המועד סוכות. לנמל טריפולי הגיעה משחתת גרעינית של הצי השישי האמריקני. לא נראתה ספינת מלחמה כזאת באזורנו, מפלצת של פלדה אפורה המשדרת עוצמה וביטחון. היא עגנה במרחק מהמזח, כי היה נחוץ לה עומק מים רב יותר מאשר לאניות הרגילות. קבוצות של מלחים וקצינים  התהלכו במדיהם הצחורים ברחובות הראשיים של העיר והעירו את סקרנותם של התושבים.

מרכז התרבות האמריקני פרסם מודעות בעיתונים ובהן הזמין את האזרחים לבקר על הספינה. אבא השיג שישה כרטיסי הזמנה וביקש מהדוד אתוס, שהגיע לטריפולי מאיטליה יחד עם הדודה איריס, ללוות בביקור ארבעה מילדיו, וכן את תמרה, ידידה של אריק. אריק ותמרה היו בני שמונה-עשרה, פרנקו  בן חמש-עשרה, סנדרה בת שלוש-עשרה, וליונלו בן תשע. אבא שמח להטיל משימות כאלה על מישהו אחר ולפַנות את זמנו לעסקיו ולעיסוקיו.

הקבוצה הקטנה הגיעה לנמל ביום של שמש סתווית חמימה, ויחד עם מבקרים אחרים עלתה על סירת המנוע שהביאה אותה עד המשחתת בציפייה לחוויה מסוג חדש. הם הגיעו לספינה וטיפסו בהתרגשות בגרם המדרגות שהוביל אותם למעלה.

אחרי הביקור המודרך בחלקי הספינה השונים שוחררו המבקרים לשיטוט על הסיפון בהמתנה לסירה שתחזיר אותם לחוף. אריק ותמרה נשענו על המעקה מסביב לסיפון והביטו מטה. זה היה כמו להשקיף מהקומה הרביעית של בניין. ליד פתח שפיכת האשפה עמדה סירה ובה שני זבלים ערבים.

"מי את? איך קוראים לך?" צעק אחד מהם.

"תמרה."

"נְחַבְּכּ!" – אני אוהב אותך, הוא ענה.

תמרה החליטה להפגין את כישוריה הפיוטיים והשיבה לו:

"כַּאן תְחַבְּנִי, יֶעְטֵכּ חַבָּה" – אם אתה רוצה אותי, ייתן לך (אלוהים) פורונקול.

אריק החליט לא להישאר מאחור. הוא הושיט את זרועו הימנית לכיוונם, ובכף ידו השמאלית היכה בחוזקה מעל מרפקו הימני.

גל קטן הזיז מעט את הסירה, ורצה הגורל שזה היה גם הרגע שבחרו מלחי המשחתת לשפוך את הזבל. כך שבמקום להגיע למקומה המיועד על הסירה, כיסתה האשפה את שני העובדים.

אחרי שהשתעשעו מן המראה שבו אריק ותמרה לשוטט על הסיפון. הם הצטרפו שוב לחבורתם, שוחחו עם מלחים, קיבלו מהם גלידה אמריקנית שרובם לא אהבו, לעומת הגלידה האיטלקית שהכירו, והיו בין האחרונים שעזבו את הספינה לשוב לנמל.

על החוף המתינו להם שני שוטרים שדרשו מהם להתלוות אליהם לתחנת המשטרה. מאחוריהם הבחין אריק בשני הזבלים. בתחנה הוכנסו השישה לחדר הקצין התורן.

"הוגשה נגדכם תלונה על שהוריתם למלחי המשחתת לשפוך אשפה על שני עובדי סירת הזבל,." נגד אריק ותמרה גם הוגשה תלונה על תנועה מגונה, ונמצא סעיף אישום אפילו נגד ליונלו הקטן: 'אִןָּ דַחַכַּ' – כי צחק.

הקבוצה הגיבה בהלם ובתחושת חוסר אונים, אך די מהר הבין הקצין שאין לו מה לעשות עם החבורה - אתוס לא דיבר ערבית והציג דרכון איטלקי, והשאר היו קטינים. הוא ביקש את פרטיו של מבוגר אחראי שאפשר להביא לתחנה. אחרי שקיבל את שמו ואת כתובתו של אבא, שלח טנדר משטרתי להביא אותו.

התחילה המתנה מורטת עצבים. שעה ועוד שעה עברו, ואבא לא הגיע. השישה הושמו בחדר מעצר, ומליונלו מנעו אפילו ללכת לשירותים.

אחרי יותר משעתיים שב הטנדר. הדלתות נפתחו, ואבא עשה כמה ניסיונות לדלג מרצפת הטנדר אל הכביש. בסוף החליט לעשות זאת כשפניו לרכב. תוך כדי כך מכנסיו נקרעו, והוא פלט קללה עסיסית.

הוא לא הגיע לבדו. התלווה אליו עורך הדין הַשְמי חַמְזָה, המכוּנה 'קרוֹלינָה'. רחב-גוף, לבוש בחליפה כהה, נכנס בנענוע קל של אגן הירכיים לחדרו של הקצין, כשאבא ממתין בחוץ. בכיס הז'קט שלו גם מעטפה, ובה מאה לירות שאבא מסר לו.

המפגש מאחורי הדלת הסגורה התארך ונמשך קרוב לשעה. לבסוף יצאו שניהם רפויים ונינוחים, והקצין בישר: "החלטתי להסתפק בקנס הפעם, ושהדבר לא יחזור על עצמו."

אבא הודה לו באריכות, תוך הרהור על איזה צירוף מקרים יידרש כדי שמקרה כזה אומנם יחזור על עצמו. דלת חדר המעצר נפתחה, וכל הילדים התנפלו עליו בצהלות שמחה.

"טוב", סיכם אבא, "עכשיו המתינו כאן, ואשלח אליכם את פינו עם המכונית לאסוף אתכם." פינו היה הנהג האיטלקי שלנו.

הוא ועו"ד חמזה חזרו לטנדר המשטרתי שהסיע אותו בחזרה. מחלון התחנה עקבו אחריו שישה זוגות עיניים.

אחרי כעשרים דקות של המתנה הבחינו סוף סוף במכונית מגיעה. בשמחה יצאו כולם מדלת התחנה. אחרי מספר צעדים הבחין הדוד אתוס ששני הזבלים, שהמתינו כנראה עד לתוצאות החקירה, עוקבים אחריהם, לא ממש שמחים משחרורם. לא נראה בסביבה גורם כלשהו שיוכל להציל אותם מנחת זרועם.

"ילדים, אתם רואים את השער?" אמר אתוס.

"כן!", ענו כולם בקול.

"עכשיו רוצו כולכם לשם!"

ואז התחילו לרוץ, התפזרו בצורת מניפה ואחר כך התכנסו, פרצו החוצה דרך השער וצללו כולם, שישה ועוד הנהג, אל תוך מכונית ה'מוריס אוקספורד' בצבע בז', שזינקה בחריקת צמיגים לכיוון הבית.