סליחות ופיוטים באלול וראש השנה
עם כניסת חודש אלול, כמו בשאר קהילות ספרד, נהגו יהודי לוב להשכים לאמירת סליחות. אך ללובים היה סדר ייחודי: בלילות ראשון, שלישי, רביעי ושישי נאמרו הסליחות בנוסח הרגיל, ואילו בלילות שני וחמישי קראו פיוטים מיוחדים מתוך הספר שפתי רננות, ששילב י״ג מידות של רחמים עם שירי קודש נרגשים. בליל שבת נשמעו בבית הכנסת רק פיוטים ומזמורי געגוע לארץ ישראל, ובימי ראש השנה עצמו קראו את הסליחות שחיבר ר׳ יצחק בן גיאת, מגדולי משוררי ספרד.
לילת’ התנור – ערב ראש השנה
בליל ערב החג, שנקרא לילת’ התנור, התמלאו הסמטאות בריח מתוק של ספנז – סופגניות שטוחות וזהובות. ראשי המשפחות נהגו להביא לכל אחד מבני הבית ספנז אישי, ואילו ארוסים שלחו לארוסותיהם מגשים מקושטים: ספנז עם ביצה באמצע, זר פרחים, פירות ושי לחג. כך הפך מאכל פשוט לסמל של חיבה, נתינה ואווירה חגיגית לקראת השנה החדשה.
נשות לוב שמרו במשך דורות על נדר קדום – לצום ביומיים של ראש השנה. זה היה מנהג שהתקבל ביראת כבוד, עד שבדור האחרון, בעידוד הרבנים, רבות מהן ביקשו התרה ונמנעו מהצום.
בתפילות בבית הכנסת ניכרה הקפדה רבה על סדרי המסורת. ביום הראשון נתנו לתוקע בשופר את עליית "סמוך" לתורה, וביום השני – את עליית "משלים". כאשר חל ראש השנה בשבת, נמנעו מאמירת "אבינו מלכנו", וכשלא חל בשבת, נהרו המתפללים אחרי תפילת מנחה אל מקורות המים, שם נערכה תפילת "תשליך". בטריפולי היה מקום מיוחד למעמד הזה: מקווה המים הסמוך לקברו של ר׳ יהודה לביא, ליד בית הכנסת הגדול – צלא אלכבירא.
גם לשולחן החג היו סמלים משלו. במקום מלח, טבלו את הלחם בסוכר – סמל לשנה מתוקה. הונחו עליו ירקות ששמותיהם בערבית נשמעו כברכה: קרעא, סלק, כרת. כל אלו נקראו ברכיות.
המראה בבית הכנסת היה מרגש: רוב הקהל לבש לבן, זכר לפסוק "אם יהיו חטאיכם כשני – כשלג ילבינו". החזן לא עמד לבדו – שני פרנסים ליוו אותו מצידיו, לקיים את הכתוב: "ואהרון וחור תמכו בידיו".
ולצד התפילות והפיוטים, נשמרו גם מנהגים משפחתיים. האימהות שלחו לבנותיהן הנשואות מתנות חג שנקראו סנה: מטפחת ראש לבית הכנסת, בד לתפירת שמלה חדשה, וסלסלה מלאה כל טוב – קלויים, ממתקים ופירות. הכלות מצדן השיבו במתנות משלהן לחמות, בערב כיפור ובליל הסדר.
ביום שאחרי – צום גדליה – צמו רבים מבני הקהילה. בלוב קראו לצום זה כו־כיפור, כאילו היה אחיו הקטן של יום הכיפורים.
כך התקבל ראש השנה בקהילות לוב: שילוב של טקסים עתיקים, חום משפחתי ותפילה מלאת עוצמה. חג שהכין את הלבבות לימים הנוראים, והכניס אווירה של קדושה וייחוד שאין דומה לה.
