רבי אפרים גואטה(גויטע) זצ"ל

איש משכיל, חזן ושליח ציבור

בהיותו אדם משכיל ויודע איטלקית, נבחר מבין הבודדים שבמורי "תלמוד תורה" (שמו העברי של המוסד) להורות תפילה, ברכות ודינים. במקביל היה נותן שיעורים פרטיים בבתי יהודים עשירים, כדי לפרנס את משפחתו.

בית הכנסת שלו בטריפולי, "דאר אלמלטי", היה בעיר החדשה, ואילו הם גרו בעיר העתיקה. בניו מספרים שלמרות המרחק בין ביתם לבית הכנסת, הוא לא ויתר על נוכחותו — אפילו לא ביום כיפור. הוא היה חזן ממעלה ראשונה ושליח ציבור קבוע. לפתח ביתם התדפקו בכל עת פשוטי עם וגבירים, לבקש ממנו שיתפלל לרפואתם והצלחתם.

העלייה לארץ ישראל

עם קום המדינה עלה בנו הראשון, שלום (סבא רבא שלי), לארץ. שני בניו, יוסף ושמואל, הצטרפו בעליית הנוער בשנת 1950 לאחיהם הגדול, שאותה עת שירת בחיל הים.

רבי אפרים לא יכול היה לשאת את הבדידות לאחר שהמשפחה התפצלה. לאחר מאבק עיקש עם הקהילה — שלא הסכימה לעלייתו בשל היותו מורה בבית הספר "תלמוד תורה" — עלתה המשפחה למעברה בבית ליד, שקלטה המוני משפחות מלוב. לאחר מכן עברה המשפחה לכפר סאקיה (אור יהודה של ימינו).

מורה ומחנך באור יהודה

ניסיונו העשיר כמחנך עברי בטריפולי תרם לו עם הקמת בית ספר ארעי בפאתי הכפר, אשר במרוצת השנים הפך לבית הספר ע"ש רבי סעדיה גאון שבאור יהודה (בית ספר שלימים אף אבי למד בו). מאות תלמידים התחנכו תחת ידו, ועד היום זוכרים אותו כולם כדמות אצילה ושקטה שהשרתה סביבה שלווה וביטחה. כמחנך כיתות רבות ושונות, נמוכות וגבוהות, ועל סמך תעודותיו והמלצותיו מטריפולי, הוכתר כמורה מוסמך מטעם משרד החינוך, ואושרה לו עם פרישתו לגמלאות פנסיה לכל חייו — אף שכמחצית מכהונתו הייתה בחוץ לארץ.

אנשי המועצה הדתית באור יהודה השקיעו מאמצים רבים כדי לשכנעו להתמנות לכהונת יושב הראש שלהם, אך הוא תמיד סירב בנועם, וראה את עבודתו כשליחות — לפיתוח ערכים, לגיבוש חיי הדת ולהשרשת דפוסי מסורת בקהילה.

בתי הכנסת ובית הכנסת "שיכונים"

בתי כנסת לא מעטים הוקמו במקום מגוריו של ר' אפרים, וביניהם בית כנסת צנוע מול ביתו הקטן באמצע רחוב הרצל, אשר נקרא בית הכנסת "שיכונים" — והוא היה החזן הראשון בו.

דוגמה נוספת למסירותו הרבה בעבודת הקודש ניתן לראות במאמצים הבלתי־פוסקים שהשקיע בהקניית תורה ומצוות לתינוקות של בית רבן, לפשוטי העם, לתושבי המקום בכלל ולמתפללי בית הכנסת שלו ובני עדתו בפרט. סבא שלי מספר שלא היה קץ לאושרו בשעה שלימד את טעמי המקרא ופרשת השבוע לצעירים שהכשירו עצמם לתפקיד של קורא בתורה.

כשהסתכלתי בתמונות מתקופת עבודתו בבית הספר, השמורות עמנו עד היום, ראיתי את רב־גוניות הכיתות בהן לימד. הוא הקפיד שתלמידיו יהיו מסודרים ונקיים ויכינו שיעורי בית כראוי, והיה תמיד מוכן לתרום מזמנו הפנוי כדי לסייע לחלשים שבתלמידיו שלא יפגרו בלימודיהם — שכן ביקש להביא לידי הישגים את כלל הכיתה, ולאו דווקא את הבינוניים והמצטיינים.

פטירתו

לפני פסח תשל"ו חלה ר' אפרים לפתע, ובמשך חודש ימים אושפז בתל השומר. לאחר ששוחרר, הוסיפו הרופאים לעקוב אחר החלמתו — אך ביום רביעי, ב' תמוז תשל"ו (30.06.76), הוא נפטר.

לזכרו

כיוון שרבים הם מכריו, הפזורים ברחבי הארץ, הודיעה רשות השידור על פטירתו בחדשות, ומודעות אבל פורסמו בעיתון של אותו היום — כדי שיספיקו כל מכבדי זכרו לחלוק לו את הכבוד האחרון. ביום הלווייתו, ג' בתמוז תשל"ו (01.07.76), פרסמו ארבעה בתי כנסת — כל אחד מטעמו — מודעות אבל, ובהם בית הספר בו לימד, אשר הגדיר את מותו במילים: "אבד חסיד מן הארץ". המועצה הדתית יצאה אף היא במודעת אבל משלה, שהוכתרה במילים "הצדיק אבד". בראש מודעת האבל של בני המשפחה הופיעו המילים "נפלה עטרת ראשנו", שביטאו יותר מכל את האובדן והזעזוע שפקד את המשפחה.

ברחבת בית הכנסת "שיכונים" באור יהודה התאסף קהל רב ומגוון שבא לחלוק כבוד. לאחר המון הספדים יצא מסע הלוויה לאורך כביש אור יהודה — מבית הכנסת ועד סמוך לרחבת הקולנוע — כשהדרך פנויה מכלי רכב ובצדדים עומדים קציני משטרה.